פתיחת התפריט הראשי

<< · תניא · חלק א · מד · >>

פרק מד

והנה כל מדרגת אהבה משתי מדרגות אלו, אהבה רבה ואהבת עולם, נחלקת לכמה בחינות ומדרגות לאין קץ, כל חד לפום שיעורא דיליה, כמו שכתבו בזוהר הקדוש על פסוק "נודע בשערים בעלה", דא קודשא בריך הוא, דאיהו אתידע ואתדבק לכל חד לפום מה דמשער בלביה וכו'.

ולכן נקראים דחילו ורחימו "הנסתרות לה' אלהינו", ותורה ומצוות הן הנגלות לנו ולבנינו לעשות כו'. כי תורה אחת ומשפט אחד לכולנו בקיום כל התורה ומצוות בבחינת מעשה. מה שאין כן בדחילו ורחימו, שהם לפי הדעת את ה' שבמוח ולב, כנזכר לעיל.

אך אחת היא אהבה הכלולה מכל בחינות ומדרגות אהבה רבה ואהבת עולם, והיא שוה לכל נפש מישראל וירושה לנו מאבותינו. והיינו מה שכתב הזוהר על פסוק "נפשי אויתיך בלילה" וגו', דירחים לקודשא בריך הוא רחימותא דנפשא ורוחא, כמה דאתדבקו אילין בגופא וגופא רחים לון וכו'. וזהו שכתוב "נפשי אויתיך", כלומר, מפני שאתה ה' נפשי וחיי האמתיים, לכך "אויתיך". פירוש, שאני מתאוה ותאב לך כאדם המתאוה לחיי נפשו, וכשהוא חלש ומעונה, מתאוה ותאב שתשוב נפשו אליו. וכן כשהוא הולך לישן, מתאוה וחפץ שתשוב נפשו אליו כשייעור משנתו. כך אני מתאוה ותאב לאור אין סוף ברוך הוא, חיי החיים האמיתיים, להמשיכו בקרבי על ידי עסק התורה בהקיצי משנתי בלילה, דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. כמו שכתב הזוהר שם, דבעי בר נש מרחימותא דקודשא בריך הוא למיקם בכל לילא, לאשתדלא בפולחניה עד צפרא כו'.

ואהבה רבה וגדולה מזו, והיא מסותרת גם כן בכל נפש מישראל בירושה מאבותינו, היא מה שכתב ברעיא מהימנא, כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה, דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה כו'; כי הלא אב אחד לכולנו. ואף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת, להשיג אפילו חלק אחד מני אלף ממדרגת אהבת רעיא מהימנא. מכל מקום, הרי אפס קצהו ושמץ מנהו מרוב טובו ואורו מאיר לכללות ישראל בכל דור ודור, כמו שכתבו בתיקונים, דאתפשטותיה בכל דרא ודרא לאנהרא לון וכו'. רק שהארה זו היא בבחינת הסתר והעלם גדול בנפשות כל בית ישראל. ולהוציא אהבה זו המסותרת מההעלם וההסתר אל הגילוי, להיות בהתגלות ליבו ומוחו, לא נפלאת ולא רחוקה היא, אלא "קרוב הדבר מאד בפיך ובלבבך", דהיינו להיות רגיל על לשונו וקולו, לעורר כוונת ליבו ומוחו, להעמיק מחשבתו בחיי החיים אין סוף ברוך הוא, כי הוא אבינו ממש האמיתי ומקור חיינו, ולעורר אליו האהבה כאהבת הבן אל האב.

וכשירגיל עצמו כן תמיד, הרי ההרגל נעשה טבע. ואף אם נדמה לו לכאורה שהוא כח דמיוני, לא יחוש, מאחר שהוא אמת לאמיתו מצד עצמו, בבחינת אהבה מסותרת; רק שתועלת יציאתה אל הגילוי, כדי להביאה לידי מעשה, שהוא עסק התורה והמצוות, שלומד ומקיים על ידי זה כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך, כבן העובד את אביו. ועל זה אמרו: "מחשבה טובה - הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה", להיות גדפין לפרחא כנזכר לעיל. והנחת רוח הוא כמשל שמחת המלך מבנו שבא אליו בצאתו מבית האסורים, כנזכר לעיל, או להיות לו דירה בתחתונים, כנזכר לעיל.

והנה גם לבחינת "נפשי אויתיך" הנזכרת לעיל, קרוב הדבר מאד להוציאה מההעלם אל הגילוי על ידי ההרגל תמיד, בפיו ולבו שוין. אך אם אינו יכול להוציאה אל הגילוי בליבו, אף על פי כן יכול לעסוק בתורה ומצוות לשמן, על ידי ציור עניין אהבה זו במחשבה שבמוחו; ומחשבה טובה, הקדוש ברוך הוא מצרפה כו'. והנה שתי בחינות אהבות אלו, אף שהן ירושה לנו מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו. וכן היראה הכלולה בהן, שהיא לירא מליפרד חס ושלום ממקור חיינו ואבינו האמיתי ברוך הוא. אף על פי כן אינן נקראות בשם דחילו ורחימו טבעיים, אלא כשהן במוחו ומחשבתו לבד ותעלומות ליבו. ואז מקומן בעשר ספירות דיצירה, ולשם הן מעלות עמהן התורה והמצוות הבאות מחמתן ובסיבתן. אבל כשהן בהתגלות ליבו - נקראות רעותא דליבא בזוהר, ומקומן בעשר ספירות דבריאה, ולשם הן מעלות עמהן התורה והמצוות הבאות מחמתן. מפני שיציאתן מההעלם והסתר הלב אל בחינת גילוי, היא על ידי הדעת ותקיעת המחשבה בחוזק, והתבוננות עצומה מעומקא דליבא יתיר ותדיר באין סוף ברוך הוא, איך הוא חיינו ממש ואבינו האמיתי ברוך הוא.

ומודעת זאת מה שכתוב בתיקונים, כי בעולם הבריאה מקננא תמן אימא עילאה, שהיא ההתבוננות באור אין סוף, חיי החיים ברוך הוא. וכמאמר אליהו: "בינה ליבא, ובה הלב מבין". ולא עוד, אלא ששתי בחינות אהבות אלו הנזכרות לעיל הן כלולות מן בחינת אהבה רבה, וגדולה ומעולה מדחילו ורחימו שכליים, אשר האהבה נקראת לעיל בשם "אהבת עולם". רק שאף על פי כן צריך לטרוח בשכלו להשיג ולהגיע גם לבחינת אהבת עולם הנזכרת לעיל, הבאה מהתבונה ודעת בגדולת ה', כדי להגדיל מדורת אש האהבה ברשפי אש ושלהבת עזה ולהב העולה השמימה, עד שמים רבים לא יוכלו לכבות וכו' ונהרות לא ישטפוה וכו'. כי יש יתרון ומעלה לבחינת אהבה כרשפי אש ושלהבת עזה וכו' הבאה מהתבונה ודעת בגדולת אין סוף ברוך הוא, על שתי בחינות אהבה הנזכרות לעיל כאשר אינן כרשפי אש ושלהבת כו', כיתרון ומעלת הזהב על הכסף וכו', כמו שיתבאר לקמן. וגם כי זה כל האדם ותכליתו, למען דעת את כבוד ה' ויקר תפארת גדולתו, איש איש כפי אשר יוכל שאת, כמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשת בא: "בגין דישתמודעון ליה" וכו', וכנודע.


<< · תניא · חלק א · מד · >>