תורת העולה/חלק ג/פרק פב

פרק שנים ושמונים

אחר שנתבארו קרבנות שהקריב ראש מלכי ישראל, הוא דוד עליו השלום, נבאר ענין קרבנות שהקריב שלמה בנו לאלפים ורבבות, וזה כי בתחלת מלכותו נאמר, (מלכים א ג) וילך המלך גבעונה לזבוח שם כי היא הבמה הגדולה אלף עולות העלה שלמה על המזבח ההוא ונאמר אחר כך אחר שבנה המקדש, (ד"ה ב ה) המלך שלמה וכל עדת ישראל הנועדים עליו אתו מזבחים צאן ובקר אשר לא יספרו ולא מנו מרבו, וכתיב אחר כך (מלכים א ח) ויזבח שלמה זבח השלמים אשר זבח להשם בקר עשרים ושנים אלף, וצאן מאה ועשרים אלף, ויחנכו את בית השם המלך וכל ישראל, ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר וגו', ונאמר אחר כך במלכות שבא (שם ט) ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה והבית אשר בנה וגו', ועולתו אשר יעלה בית השם ולא היה בה עוד רוח וגו', והנה תרגום יונתן ועלתי' דמסיק בית מקדשא דהשם, ורוצה לומר העולות אשר יעלה על המזבח לשם השם אף שדעת המפרשים אינו כן מכל מקום נראה משם כי היה בענין הקרבנות שהקריב שלמה חכמה נפלאה, עד שתמה עליו מלכת שבא עם רוב חכמתה ובאמת שהוא תמוה על רוב זבחי העולות שהעלה שלמה, כי למה רוב העולות ההם, ועל מה הם באים כי לא צותה התורה רק כבש אחד בבקר וכבש אחד בין הערבים, ודרשו ז"ל (איוב לז) לא מצאנוהו שגיא כח שהקדוש ברוך הוא לא צוה ישראל כפי כחו אלא כפי כח בני אדם. ובוודאי לא הקריב שלמה רוב עולות ללא דבר, רק להראות נדבות לבו להשם אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו, כי ודאי רוב זבחי שלמים שבאו לאכול, היה צריך להרבות בשביל כי רבו האוכלין. אמנם, העולות איני סובר ששום חכם שלם במדע יסבור שהיה במקרה, עם רוב חכמת שלמה ושידקדק הכתוב בהן ובמספרם, ולא היה ללא ענין רק להראות גודל נדבתו, כי הוא יותר מעלה אם היה מתנדב כזה לפרנס עניים ולתלמוד תורה, וכמו שאמרו במסכת שקלים סוף פרק חמשה, רבי חמה בר חיננא ורבי אושעיה רבה הוי מטילין באינן כנישת' דלוד, אמר ליה רבי חמה בר חיננא לרבי אושעיה רבה כמה ממון שקע אבותי כאן, אמר ליה כמה נפשות אבדו אבותיך כאן, מי לא הוויין אנשא דילעון באורייתא והנה אף על פי שלא היו בימי שלמה עניים, כמו שנאמר (מלכים א י) והכסף לא היה נחשב בימי שלמה למאומה, מכל מקום לא היה הכתוב מדקדק כל כך במספרן וברוביין, אם לא היה רק להראות גודל הקרבנות וענין נדיבתו, מאחר שיש מעלה יותר גדול, לנדוב לצורך עמילים בתורה ולפרנס עניי ישראל ואף כי נאמר בתורה בענין עולת ראייה איש כמתנת ידו כברכת השם אלקיך אשר וגו', שם נתבאר ענין רוב קרבנות הראייה שהקריבו שבאו להורות על דבר חכמים כל שכן בימי שלמה שנאמר בו (שם ד) ויחכם מכל האדם, והנה הארכתי בקושיא זה כי היא מן התימה, אינהעמ' קלח' יפה מתיישב על הלב להרבות עולות ולהשחית בהמות רבות כאלוף ללא כוונה מיוחדת מלבד טעם כלל קרבנות והנה זה לי נגד ט"ו שנה שאל גוי אחד לאבא מוריש"ן מה היה כוונת שלמה בענין רבוי קרבנות אלו ואמר דרך הלעג שבוודאי כל הארץ ישראל היה מססריח מריח הבשר ששרף שלמה על המזבח, ובאמת שגם בעיני יפלא בטעם שנתן ריח כזה ויותר נראה לומר בדרך ה]שט כי לא היו הקרבנות מסריחים כחלל והוא נכלל במה שמנו ז"ל אחד מן הנסים שנעשו במקדש, שלא הסריח בשר קדש מעולם, וכל שכן בקרבנות שהקריב שלמה בחנכת הבית שאש ירד מן השמים ושרף הכל בפתע וברגע ולא נתן ריח מכל מקום אינו נראה שסמך שלמה על הנס בזה ללא צורך רק להראות נדבות לבו, ולכן נראה כי הכל היה בכוונה נפלאה וחכמה נשגבה משלמה בענין קרבנות אלו, ולדעתי נתנה (?) שבא מאה ועשרים ככר זהב לשלמה נגד מאה ועשרים אלף צאן שהקריב שלמה בחנוכת הבית, כי ראתה בהן והשיגה בהן חכמת שלמה ועל כן נתנה לו ככר לקרבן והנראה שכיון בו שלמה כי לפי מה שראה בו נשלם דיסקי'(?) של לבנה כמו שדרשו ז"ל גבי החודש הזה לכם, שהודיעו הקדוש ברוך הוא למשה שאין המלכות עומדת לישראל רק שלשים דורות ובימי שלמה נתמלא דסקיי'(?) של לבנה כי הוא מלך על עליונים ותחתונים ואולי היה מקובל זה להם בפירוש הפסוק החודש הזה לכם, לכן הקריב קרבנות לאלפים כמו שיתבאר לקמן כי הוא עומד על סוד האלף, וכמו שחתם ספרו הקודש שיר השירים כרמי שלי לפני, האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו, הרי שאמר עליו עי האלף הוא שלו כי לו נגלה סודו ואמר מאתים לנוטרים פריו רוצה לומר המה בני יששכר שנאמר עליהם (ד"ה א יא) מבני יששכר יודעי בינה לעתים ראשיהי'(?) מאתיים המה היו נוטרים פריו והוא כנוי ומשל ללומדים תורתו, וכמו שנאמו (משלי יד) פרי צדיק עץ חיים וגו', והוא ידוע שהחכמה נמשלה לפרי עץ הדעת, ונאמר (מלכים א ד) וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירי(?) חמשה ואלף, הנה כל דבריו היו לאלף, כי ראה והשיג בחכמתו כי דבר צוה לאלף דור, שהם ימי עמידת העולם כפי דעת המקובלים, ולכן הקריב הקרבנות לאלף כי התורה צוה אותם(?) לאלף דור ותתק"עד שקמטו(?) בלא עת כמדרשם ז"ל מכל מקום בהכרח נעמוד מתוך זה על חדוש העולם שהרי התורה אף שהיא נבראה קודם שנברא העולם, מכל מקום יש לה התחלה בבריאתה ובנתינתה אחר כך לאלף דור, ואולי עמד על סוד הדבר שנתנה התורה לאלף דור לא פחות ולא יותר, גם אמרם יומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה, שנאמר אלף שנים בעיניך כיום אתמול והנה על דרך האמת לא שייך לומר קצב זמן על מי שאין לו קצבה לשנותיו והם בלתי בעל תכלית, ואין חלוק בין אם נאמר שיום אחד הוא כרגע קטן או שהוא מורה על אלף שנה, והימים הם זמן מאה מאה אלף שנה מכל מקום לסוף יכלה הזמן וכבר ידעת שכתב הרב המורה פרק ארבעה עשר חלק שני שאלו אמרת על דרך משל שהשם יתעלה ברא עולמות רבים קודם זה על מספר כאלו העולם מלוא חרדל, היה בהצטרף אל מציאותו יתעלה אשר אין תכלית לו כאלו אמרת שהשם יתעלה אמש ברא העולם כו'ף ולזה מצד הזמן הקצוב לו שהוא אלף שנה מאחר שאין יתעלה נופל תחת הזמן כלל והוא עמ' קלח:' יפה נצחי, ואין לומר כי אף שליומו יש זמן מכל מקום לרוב הימים ושנותיו אין זמן והוא נצחי כל זה אינו כי אי אפשר לעשות מדבר בלתי בעל תכלית דבר תכליתי כי אז יהיה דבר בלתי בעל תכלית גדול מדבר בלתי בעל תכלית ולא שייך לאמר בי-ה שום הגבלה וקצב ולכן קיימו וקבלו עליהם האלקים שאין לו התלות בזמן, ואלו היה שעור לימיו היה נתלה בזמן, ולפי פשט המאמר נצטרך לומר אלף שנה לאו דווקא אלא הוא מספר כללי מורה על מספר גדול, כמו שאמר יוסף השם עליכם ככם אלף פעמים כאמרם אפילו באלף לא בטל וזהו פשוטו של מקרא שאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול נקט המספר הגדול שאפשר. אמנם לפי הנראה מדרשיהם ז"ל בהרבה מקומות שנקטו הענין בדקדוק, עד שלמדו מזה שהתורה קדמה לעולם שני אלפים שנה על כן נראה שכוונתן אינו על ימי חייו של הקדוש ברוך הוא יתעלה הא-ל מזה לנצח נצחים. אמנם כוונו לימי בראשית שהם הימים של הקדוש ברוך הוא שפעל ועשה בהן ברואיו הם נקראים ימיו של הקדוש ברוך הוא כמו שנאמר (ישעיה ב) ונשגב השם לבדו ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד, וכן ימי בראשית שאמרו שתא אלפי הוי עמידת העולם וחד חרוב, ואותן הימים כל יום הוא אלף שנים כי הם מורים על ימי עמידת העולם שהם שבעת אלפים וכמו שהאריך הרמב"ן ז"ל בפרשת בראשית ומזה הענין למדו ז"ל ענין האלפים של ימי עולם. או אפשר לומר בזה כי דברו בזה על דרך השעורין שנתנו בשעור קומה, שנאמרו כולן על דברים נאצלים והמשכילים יבינו, ועל כל פנים עמד שלמה בחכמתו על כל אלו העמוקות, ואמר על שלשת אלפים אלו משל וטעם למה היו במספר אלף, וזהו שאמר וידבר שלשת אלפים משל, או נוכל לומר כי משל שלשת אלף הוא מצד שדבר בחכמתו על כל שהיה מיום שנבראו שמים וארץ עד שיופסדו ואמר זה בשלשת אלף להיות כי הוא היה בזמן שלשת אלפים לבריאה, כמו שכתבתי בפרשת פרה אדומה וסודה, ועל כן אמר שדבר שלשת אלפים לפניו ושלשת אלפים לאחריו והוא היה באמצע, ונתמלא בימיו דיסקי' של לבנה, ובענין הבריאה היו שלשת אלפים כימי(?) עליה לפניו וכימי ירידה לאחריו ואמר ויהי שירו חמשה ואלף, רוצה לומר כי הוא דבר מצד חכמתו השירה החמישים כי משה אמר שירה על הים, וישראל אמרו שירה על הבאר, ודבורה אמרה שירה, ושירת דוד, ושירתו היתה חמישית כי שירת האזינו אינו אלא דברי מוסר, גם מה שנאמר וידבר יהושע להשם ביום תת השם האמורי וגו' לא הזכיר בו שירה וכן בשרר השירות שמנה התרגום ריש שיר השירים, ולא הוזכר שירה בשום אחד מהן רק באלו ה' דברים, ולכן אמר ששירת שלמה היתה החמישית והא ספר שיר השירים, ואלף רוצה לומר הוא הראשונה במעלה, אף שהיתה החמישית בזמן, וכמו שאמרו כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים, או אמר כי היתה שירו חמשה, הם חמשה חומשי תורה, ואלף אחד מן האלפים הנזכרים, כי עליהם נמנה סוד שיר השירים. ועוד אפשר לומר כי ויהי שירו, רוצה לומר שבחו של שלמה הוא חמשה ואלף וכמו שנתבאר מענין האלף שנאמר בו האלף לך שלמה וכן החמשה הוא אות ה' שנתעלה בו שלמה מכל אשר לפניו ולאחריו, ולזה תמצא כתוב (מלכים יא) וראש עגול לכסה בהשם מה שאין כן בכל המקרא שבכל מקום כתיב כסא באלף, מלבד עוד אחד (איוב כו) מאחז פני כסא פרשו עליו עננו, כי כסה שמים עמ' קלט' יפה הודו ועולם הזה נברא בה', שהם השמים כסאו של הקדוש ברוך הוא ושלמה עמד על מהותן ועניינן ולזה נאמר עליו שיושב על כסא השם ולזה נאמר כאן כי שירו היה חמשה ואלף, ועתה נבאר סוד קרבנות שהיו לאלפים ולרבבות כי להיות כי כל קרבנות כולן הם מורים על ענין חדוש העולם והפסדו אשר הכל השיגו שלמה והשיג האלפים שבו, על כן הקריב אלף קרבנות כי בתחלה בגבעון הקריב אלף עולות המזבח, כי השיג ענין האלף דור שנצטוותה בו התורה אשר כל דור ודור חייב לראות עצמו כאלו הוא כל העולם ובעבורו נברא, ועל כן ראה להקריב נגד כל דור קרבן אחד, ואחר כך הקריב עשרים ושנים אלף בקר ומאה ועשרים אלף צאן נגד שני האלפים האחרים נגד הראשון שהם מדות ימי עולם נאמר שהקריב עשרים ושנים אלף בקר כי להיות כי התורה שהיא שנים ועשרים אותיות היתה כלי אמונתו(?) של הקדוש ברוך הוא בבריאת עולם, והם הגבילו והקציבו זמן העולם ולקח לזה בקר, כי הבקר הוא מורה על בריאה יש מאין אשר מורה על ענין הבריאה וההפסד כמו שנתבאר למעלה והקריב מאה ועשרים אלף צאן נגד עמידתו על ענין אלף השלישי שהוא השגת שיעור קומה שנגלה למשה שחיה מאה ועשרים שנים, ובמתן תורה שהה ק"כ ימים בהר, ג' פעמים מ' יום, כמבואר בתורה ורמז עליו דרך זה בפרשת בראשית כמו שנאמר (בראשית ו) בשגם הוא בשר והיה ימיו ק"כ, שידוע שמרומז על משה, ויש למ"ם של בשגם שלשה זיינין בתורה המורה אל(?) שלשה פעמים ארבעים יום שהיה בהר, ולהיות כי נאמר שם ותמונת השים יביט שהוא ראיית האחוריים שנאמר עליו וראית את אחורי, הוא הדבר שנאמר עליו שיעור קומה, לזה הקריב מאה ועשרים אלף צאן, להיות כי הצאן מורה על ההנהגה הטבעית כמו שנתבאר פרק י"א חלק ב', אשר מתנהג על ידי כבוד הנאצל אשר בו נאמר ענין שיעור קומה כידוע למשכילים, ונאמר שהוא וכל העם היו זובחים צאן ובקר אשר לא יספר מרוב, כי היה להם חכמה ודעה כמו מים לים מכסים, ואפשר שהיה להם מופתים להכריח ענין חדושו של עולם, ואם לא היו מופתים גמורים היו דבריהם טענות מספיקות מקובל לחכמי דורם ובפרט למלכת שבא אשר לזה נאמר כאשר ראתה עולתו שהקריב(?) בטענותיו בהעמידה על סודותיו לא היה בה עוד רוח, ואפשר שבתחלה היתה נמשכת לדעת הזרות הפילוסופיות אחר טבעי הדברים והיתה מאמינה ענין הקדמות ולזה באתה לנסות אותו בחדות פילוסופיים. אמנם, כאשר הגיד לה כל לבה ותפג רוחה בקרבה ולבשה רוח אחרת ולא היה בה עוד רוח הראשון, ולזה נתנו לו מאה ועשרים ככר זהב נגד הימים שקבל משה את התורה, ואפשר שקבלה עליה התורה ההיא והיה נחשב לה לזהב רב שנתנה וכמו שנאמר הנחמדים מזהב ומפז רב וגו', והנה לא נצטרך לבאר ענין הקרבנות המסופרים בספר דברי הימים שהמשיכו הספורים ההם להגיד ענינים אף כי לא היה בהם כוונה מיוחדת אמר שם כי בימי אסא הקריבו מן השלל שבע מאות בקר וצאן שבעת אלפים, והוא להורות גודל עמ' קלט:' יפה השלל במלחמה, ואולי הוא אחד אחוז מן החמישים כמו שהיה בשלל מדין, או אפילו אחד אחוז מחמש מאות כמו שהיה גם כן שם, וכן המספר שהקריבו בימי חזקיה שאמר ויביאו פרים שבעה ואלים שבעה וכבשים שבעה וצפירי עזים שבעה לחטאת על הממלכה ועל המקדש (ד"ה ב כט) לא בא להודיע רק ששבו אל השם בכל לבבם והקריבו ממנו קרבן, ומנין שבעה כבר נתבאר בענין המועדים שבאו שבעה כבשים למוסף, ואמר אחר כך שהיה מספר העולה אשר הביאו הקהל בקר שבעים וגו', והקדשים בקר שש מאות וגו', רק הכהנים היו למעט וגו', ואמר אחר כך כי חזקיה מלך יהודה הרים לקהל אלף פרים וגו', כל זה בא רק להגיד לנו שלמות חזקיה וצדקתו באשר השיב לכל ישראל לעבודת השם יתעלה ושהקריבו כולם קרבנות לרוב, הפך ממה שעשו בימי אחז אביו והוא המכוון שם בענין הספור, ואמר גם כן בפסח שעשו בימי יאשיהו שהתנדב המלך צאן ובקר לרוב להגיד מעלת המלך שהשיב את ישראל ושעשו את הפסח ברוב עם והדרת מלך והוצרכו לקרבנות רבים, זהו הנראה לי בקרבנות שהקריבו בהמשך הדורות.