תורת העולה/חלק ג/פרק עט

פרק תשעה ושבעים

אחר שכבר נתבארו עניני הקרבנות המוזכרים בתורה והנמשך להם עלינו לבאר עניני קרבנות שהקריבו חסידי הדורות לפי שעה, ואומר בהיות כי כבר נתבאר בדברינו הקודמים, שהכוונה הכללית היתה בכל קרבן ענין חדוש העולם אשר הוא יסוד התורה ועל ידי הקרבת הקרבן היה מכיר גדולת השם יתעלה, אשר לו הממשלה והיכולת בעליונים ותחתונים, כמו שנתבאר בכל דברינו הקודמים, ובפרט חלק שני פרק עמ' קלג' יפה שלישי, אם כן כבר נודע טעם קרבני נדבה שהקריבו ישראל הן יחיד או רבים אחר מתן תורה, כי זהו עבודת השם יתעלה בענין התפלה והצום בעת צרה ובהודאות והלל להשם בעת הרוחה וכמו שאמרו נותן הודאה על מה שעבר ומתפלל על העתיד וכן הוא בענין הקרבן, כי היה בא לפעמים בדרך הודאה על העבר, והם כל הקרבנות שהקריבו ישראל בעת שמחתם, וכמו שנאמר בדוד בהתנדב לענין בית המקדש (ד”ה א כט) ויזבחו זבחים להשם ויעלו עולת להשם וגו', ויאכלו וישתו לפני השם ביום ההוא בשמחה גדולה, וכן כשהמליכו את שאול נאמר ויזבחו שם זבחים לפני ה' וישמח שם שאול וכל אנשי ישראל עד מאד, ונראה מה שלא הקריבו באותה שמחה עולות כמו שהקריבו בשמחת דוד כדי שלא יחשוב העם שחטאו בשאלת המלך והוצרכו לקרבן ביום הקמת המלך, על כן לא הקריבו עולות משום כבוד מלכות, ולפעמים הקריבו בדרך תשובה, והן כל הקרבנות שהקריבו בעת דחק או בעת שהרגישו בעצמן שחטאו כמו שמצינו שהקריבו כשעלה אליהם המלאך מן הגלגל, שנאמר שם (שופטים כ) ויקראו שם המקום ההוא בוכים ויזבחו שם להשם. הנה הקרבן ההוא הקריבו לתשובתן שהוכיחן המלאך, באמרו אעלה אתכם מארץ מצרים וגו', ויהי כדבר מלאך השם את הדברים האלה אל כל בני ישראל, וישאו את קולם ויבכו ויקרא שם המקום בוכים וגו', הנה שהקריבו קרבנן לענין התשובה, ואפשר שמה שנאמר שם ויזבחו לא היה קרבן כלל אלא שזבחו ליצרן וחזרו בתשובה, כמו שאמרו רבותינו ז”ל כל הזובח ליצרו כאלו הקריב כל הקרבנות כולן, וכן מצינו בפלגש בגבעה שהקריבו עולות ושלמים בתחלת המלחמה ובסופו, כמו שנאמר בתחלה (שם) ויעלו כל בני בני ישראל וכל העם, ויבאו בית אל ויבכו וישבו שם לפני השם ויצמו ביום ההוא עד הערב ויעלו עולת ושלמים לפני השם, וכן בסוף המלחמה ויהי ממחרת וישכימו העם ויבנו שם מזבח ויעלו עולות ושלמים. הנה אלו שני הקרבנות היו דרך בושה ותפילה כמו שמבואר במקרא, ונראה מה שנזכר בקרבן שני שבנו מזבח ולא נזכר כן בתחלה אע”פ ששני הקרבנות היו במקום אחד בבית אל מטעם כוונתן כי בתחלה היה מחשבתן להרוס את מזבח השם הבנוי משנים עשר אבנים נגד שבטי ישראל והוא ידוע מענין מזבח העליון המכוון למזבח התחתון, שיש לו קשור גדול בענין השנים עשר שבטים, וכמו שנאמר באליהו (מלכים א יח) ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני ישראל, אשר היה דבר השם אליו לאמור ישראל יהיה שמך, ויבנה את האבנים מזבח בשם השם, ולזה כשחשבו ישראל לעקור שבטו של בנימין לא נזכר בנין המזבח. אמנם, אחר המלחמה שלבשו חרטה וכמו שנאמר ולמה היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד, לזה בנו מזבח להורות כי בקשו שיסכים הקב”ה עמהם בבנין המזבח, ולהשלים השבט הנחסר כמעט, ולדעתי שלזה הטעם נענשו ישראל בתחלה, שהיו נרדפין לפני בנימין כי זכות השם עמד לו, אך לבסוף נענש גם הוא על חטאו אחד שקבלו ישראל ענשן, מ”מ נתבאר כוונתן בענין הקרבן וכן כל מקום שנאמר סתם ישראל או אחד מהן הקריבו קרבן, הולך על אחד הדרכים שנתבארו כמו שמצינו באנשי בית שמש שהעלו להשם כשהושב להם הארון משדה פלשתים והיא דרך הודאה על הנס שנעשה להם וכן זביחת העם בבמה, ועולות והשלמים שהקריב שמואל בגלגל, כולם היו מצד בקשת רחמים כי היה עת מלחמה כמבואר במקרא, וכן עולות ושלמים שהקריב דוד בגורן ארונה היבוסי ונעצרה המגפה מעל ישראל, וכל אלו הדברים אינן צריכים אורך, רק הם בדרך כוונת כל הקרבנות המקיימים האמונה שהיא יסוד התורה ביד המקריב, ואין לך עבודה גדולה מזה שכל המודה בה מודה בכל התורה כולה, וכמו שנתבאר, אך במקום שנתפרש פרט הקרבן, בוודאי בא להעיר אוזן אנשים כוונת המקריבים ההם ומחשבתן לפי הזמן, וענין המקריבים, ונתחיל על הסדר שנמצא במקרא, כדרך שעשינו בסיפורי דורות הנזכרים בתורה ונתחיל בענין גדעון, כשנראה אליו מלאך אלקים נאמר (שופטים ו) וגדעון עמ' קלב:' יפה בא ויעש גדי עזים ואפת קמח מצות הבשר שם בסל והמרק שם בפרור(?), ויצא אליו אל תחת האלה ויגש ויאמר אליו מלאך אלקים קח את הבשר ואת המצות והנח על הסלע הלז ואת המרק שפוך ויעש כן, וישלח מלאך השם את קצה המשענת אשר בידו ויגע בבשר ובמצות ותעל האש מן הצור ותאכל את הבשר ואת המצות ומלאך השם הלך מעיניו וגו', ויבן שם גדעון מזבח להשם ויקרא לו השם שלום וגו', ויהי בלילה ההוא ויאמר לו השם קח פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים והרסתה את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשירה אשר עליו תכרות, ובנית מזבח להשם אלקיך על ראש המעוז הזה במערכה ולקחתה את הפר השני והעליתה עולה בעצי האשירה אשר תכרות וגו', ויעש כאשר דבר אליו השם וגו', והנה נתץ מזבח הבעל וגו', ואת פר השני העלו על המזבח הבנוי, וכן בענין שמשון נאמר (שם יג) ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור להשם ומפלי'(?) לעשות ומנוח ואשתו רואים, ויהי כעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך השם בלהב המזבח ומנוח ואשתו רואים ויפלו על פניהם, הנה מנוח וגדעון הקריבו שניהם תחילה גדי עזים על הצור, ושניהם לא ידעו מתחלה כי מלאך היה המדבר עמהם, וכמו שנאמר בענין מנוח כי לא ידע מנוח כי מלאך השם הוא, ונאמר אחר הקרבן ולא יוסף עוד מלאך השם להראות אל מנוח ואל אשתו, אז ידע מנוח כי מלאך השם הוא, וכן נאמר בגדעון כאשר הלך מלאך השם מעיניו וירא גדעון כי מלאך השם הוא, ואמר גדעון אהה השם אדנ-י כי על כן ראיתי מלאך השם פנים אל פנים, ויאמר לו השם שלום לך וגו', מכלל מתחלה כשהקריב גדי עזים לא ידע כי מלאך השם הוא, אלא חשב שהיה שום נביא שלוח אליו, והמכוון להם נראה כי כוונה אחת לשניהם, שהקריבו גדי עזים עם מנחת נסכים כמו שנאמר במנוח, אלא שגדעון העמיק יותר שהקריב איפת קמח מצות והבשר שם בסל וגו', וזה כי דרשו מנוח עם הארץ היה שנאמר (שם) וילך מנוח אחר אשתו, ואף על פי שנדחה בגמרא ראייה זו מכל מקום עיקר הדבר לא נדחה, ולזה היה כרוך תמיד באשתו כמין חומר, ואשתו היתה עקרת הבית, ולזה בא המלאך אל אשתו ולא אליו, והנה נראה כי זה היה חטא ישראל בדור ההוא, שנאמר ויוסיפו ישראל לעשות הרע בעיני השם ויתנם השם ביד פלשתים ארבעים שנה, כי היו כרוכים אחר תאוותיהם הגשמיות במאכל ובמשתה ובהרבות המשגל, להיות כרוכים בנשותיהם כתרנגולים כמנוח ואשתו, הלא תראה כמה אחז בולמס התאווה לשמשון עם רוב צדקתו וגדולתו וגבורתו נתן לנשים חילו, והם זלזלו את כחו וגבורתו ו(?)ו עיניו, ולזה כשרצה הקדוש ברוך הוא לעזור ישראל על ידי שמשון, צוהו להיות נזיר מבטן אמו כדי שישמעו כל ישראל, ויקחו מוסר להרחיק מתאוותיהן המותריות, כמו שנתבאר לעיל מעניני הנזיר, ולזה הקריב מנוח גדי עזים, כי כבר נתבאר ריש חלק שני פרק רביעי, כי קרבן עז היה בא נגד שלמות המדות, ועל כן כאשר היו להוטים אחר תאותיהן המותריות, ועל ידי זה אי אפשר להיות שלם בשום מדה. לזה כאשר הקריב להשם הקריב עזים. אמנם, הקריב גדי והוא השעיר, על הצור ולא על שום מזבח, כי מאחר שעם הארץ היה כמאמרם, לא השיג סוד הקרבן על אמתתו וסוד המזבח הנבנה מאבנים. רבי בענין בריאת העולם, אך על הצור שהוא אבן אחת והוא מושאל לשורש כל דבר והתחלתו שנאמר (ישעיה כא) הביטו אל צור חצבתם וגו', וכמו שכתב הרב המורה חלק ראשון פרק ששה עשר, וכבר כתבתי למעלה טעם שאמרה תורה (דברים טז) לא תקים לך מצבה אשר שנא השם אלקיך כי המקריב עליה נמשך אחר הקדמות, ולזה מנוח באשר לא ידע סוד הקרבן על אמתתו, רק היה נוהג כמנהג ישראל המקריבים קרבנות הקריב על הצור שהוא ההתחלה הנקרא צור, והוא אברהם שהקריב קרבנות ונמשך אחריו ואחר כלל ישראל המקריבים קרבנות ואף שלא ידע עיקר הכוונה וחשב עם זה שהקרבן הוא על אבן אחת, רוצה לומר שיוכל להקריב עם האמנת קדמות העולם, כי לא שם לבו לזה להעמיק שעל ידי הקרבן אדם צריך להאמין חדוש העולם ועניני הנסים וזולת זה פגול הוא לא ירצה, ולזה הקריב גדי עמ' קלד' יפה עזים שהוא השעיר, וכבר כתבתי בענין מוסף ראש חודש כי עניני השעיר הוא מורה על הנהגת הטבעית ועל כחות הרוחניות כמו שנאמר (ויקרא יז) ולא יזבחו עוד לשעירים על כן כאשר לא ידע מנוח סוד הקרבן חשב כי עקר הקרבן אינו אלא על צד הורדת הרוחניות וכחות העליונות, ולזה אמר תחלה ויאמר מנוח אל מלאך השם נעצרה אותך ונעשה לפניך גדי עזים ויאמר מלאך השם אל מנוח אם תעצרני לא אוכל בלחמך, ואם תעשה עולה להשם תעלנה. הנה היה בדעת מנוח להקריב קרבנו אל המלאך, עם שלא ידע כי מלאך השם הוא, וכמו שכתב עליו בעל העקידה שער שבעה וחמשים, עד שהוצרך המלאך להודיע כי אם יעלה עולה יעלה אותו להשם, ועם כל זה לא ידע מנוח סוד הקרבן על אמתתו, רק חשב שעיקר הקרבן להורדת הרוחניות רק שהכוונה(?) להשם ולזה הקריב על הצור. אמנם, כאשר ראה והשיג ענין הקרבן על אמתתו, וכמו שנאמר ויעל על הצור ומפליא לעשות ומנוח ואשתו רואים, רוצה לומר כי על ידי הקרבן ראה שופ דבר נסיי, ושהפלא המלאך לעשות, ועל ידו השיגו הענין על אמתתו, אז נתהפך להם הצור למזבח, ונאמר ויהי כעלות הלהב מעל המזבח ויעל מלאך השם בלהב המזבח ומנוח ואשתו רואים, על דרך לבי ראה, כי על הנס שאירע להם השיגו הענין על אמתתו, ושאפשר ראיית המלאך כי הוא נס בדרך שאר ניסי התורה הנמשכים אחר אמונת חדוש העולם, וז השיג כי מלאך השם הוא, וכל זה מבואר. וכן הוא בענין גדעון אף כי הוא היה יודע יציאת מצרים, וכמו שאמר ואיה נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמור הלא ממצרים העלנו השם מכל מקום חשב כי מעתה סר השגחתן מהם ועזב השם את הארץ, ולכן נטש אותם ביד מדין, ואולי חשב שגם יציאת מצרים היה על פי מערכת הכוכבים, ולזה היו עובדים הבעל, וכמו שאמר לו המלאך והרסתה את מזבח הבעל אשר לאביך וגו', ולא עבודה זרה גמורה היתה רק שהיו משימין אמצעי בינם לבין קונם, באמרם עזב השם את הארץ ומסר הכל לממשלת הככבים, ולזה הקריב גם כן גדי עזים שהוא אמונת השעירים רק שלקח עמו אפת קמח מצות, הבשר שם בסל והמרק שם בפרור, והמלאך אמר ליה לשפוך המרק ולהקריב הבשר והמצות על הסל. הנה לא מצינו קרבן כזה שהוא בשל מבושל במים ואף כי בדרך הפשט לא היתה ההקרבה ההיא לשם קרבן רק להראות לו אות, כמו שנראה מן המקרא, מכל מקום היה נראה לשום רמז בדברים אלו, כי למה צוה המלאך לשפוך המרק היה לו לעשות אות כמו אליהו, שנאמר אצלו (מלכים א יח) ואת המים אשר בתעלה לחכה, ואז היה הנס יותר ניכר, אלא שהעניין היה שגדעון חשב בתחלה שעיקר הקרבן היא להורדת הכחות העליונות, לכן לקח מצות והבשר והמרק ורצה להאכיל לנביא כי לא ידע שמלאך השם הוא וכמו שנאמר בענין מנוח וחשב להאכיל לנביא ובסבתו ירדו עליו כחות העליונות, וחשב עם זה כי כל דבר הוא בשל מבושל במים ועל ידי האש רוצה לומר כי האש המבשל הבשר ומכינו הוא על ידי המים שבבשר, והם צבא השמים, ודרשו ז"ל אש ומים כן חשב גדעון כי עיקר בישול הבשר, והוא התהוות הדברים הראוים למאכל, וכל הנמצאים השפלים הנקראים כל בשר אשר על פני האדמה, הם נעשים על ידי אש ומים, ולקח עם זה איפת קמח מצות, והוא מורה על חריצות המעשים כמו שהוא הענין בענין אפיית לחם המצה בטרם יחמץ, ולפי שכבר נתבאר למעלה בעניין פסח כי לחם מצה מורה על עניין חדוש העולם, נראה כי חשב גדעון אף שהקדוש ברוך הוא ברא עולם והוציא ישראל מארץ מצרים, מכל מקום מאז והלאה עזבן ונתנן לממשלת השמים ולמערכתן כשאר האומות ולזה עזבן ביד האומות, ועל כן צוה לו המלאך לשפוך המרק, כי אין למים שום רושם בהנהגתן, להורהו דעת כי אינו כמו שחשב רק שעונותיהם גורמין להם. ולזה אמר לו שיקח הבשר והמצות ויניחם על הסלע בלא מרק, אמר ליה שיניח המצות על הסלע כדי שיאמין ענין החדוש על אמתתו, גם הבשר יניח על הסלע שהוא הצור, להורות לו כי באש השם נשפט והוא אש אכלה אש אל קנא ונוקם להענישן על חטאן, ולזה נאמר ותעל האש מן הצור, והוא הצור תמים פעלו, והוא הפועל הכל, ולזה תאכל הבשר והמצות, להורות כי כמו שברא העולם מתחלה והוא הנרמז באכילת עמ' קלד:' יפה המצות, כן מנהיגו עכשיו והוא הנרמז באכילת הבשר, ואז הבין גדעון כי מלאך השם הוא ויבן מזבח ויקרא לו השם שלום, אבל לא הקריב עליו, כענין מזבח שבנו האבות שקראו בשם השם א-ל עולם, ולזה נאמר לו בלילה קח את פר השור אשר לאביך, ופר השני שבע שני'(?) והרסתה מזבח הבעל וגו', ואמרו רבותינו ז"ל במדרש תנחומא פרשת נשא, ששבעה עבירות עשה גדעון במזבח ההוא, הקריב פר הנעבד, ופר המוקצה, ובנה מזבח וכרת עצים מן האשירה, והקריב בלילה קרבן על ידו בלא כהן, והיה מן הכומרים, וכל מה שעשה עשה מפי הגבורה, וכי יש לשאל טעם בזה וכי לא היה צד להקדוש ברוך הוא להושיע לישראל בלי היתר דברים אלו שהוצרך להתיר להקריב דברים האסורים, אלא שנראה שמחשבת גדעון היתה מתחילה להקדוש ברוך הוא וכמו שאמרו גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, וכמו שנתקרב אהרן לכהונה אף על פי שפרע אהרן לשמצה בקמיהם בענין עשיית העגל, כי רחמנא לבא בעי ומחשבתו היתה לטובה, כן היה בענין גדעון ויואש אביו, לפי שראו שהיו עובדין הדור ההוא לבעל והוא עבודת הכוכבים חשבו שאם היה להם אחד לכומר יכפרו בי(?) ממעל ויעבדו עבודה זרה לגמרי, לכן שם יואש המזבח בביתו ושם גדעון בנו לכומר שהיה עובד להשם, שהאמין בו שחדש העולם והוציאן ממצרים רק חשב שעזבן מאז למערכה, ולזה זכה שהציל ישראל מיד נוגשיהם, ולזה הקריב הפר של אביו כי לא הוקצה לעבודה זרה ממש, ולזה היה הקרבן פר המורה על חדוש העולם מאין, כמו שנתבאר, והיה בן שבעה שנים, שבעת ימים עשה השם את השמים ואת הארץ.