תורת העולה/חלק ג/פרק עח

פרק שמונה ושבעים עריכה

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעון וגו' (דברים יא), והיה יביאך השם אלקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עבל. הלא המה בעבר הירדן וגו', וכתב בפרשת כי תבא, ויצו משה את העם ביום ההוא לאמור אלה יעמדו לברך העם על הר גריזים בעברכם הירדן שמעון וגו', ואלה יעמדו על הקללה בהר עבל ראובן גד וגו', וענו הלוים ואמרו כל איש ישראל קול רם ארור האיש וגו', וכתוב באותה פרשה, והיה עמ' קלא' יפה ביום ההוא אשר תעברו הירדן וגו', והקמות לך אבנים גדולות וסדתה אותם בסיד, וכתבת עליהם את כל דברי תורה הזאת וגו', והיה בעברכם את הירדן וגו', תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל, וסדת אותם בסיד, ובנית שם מזבח להשם אלקיך מזבח אבנים, לא תניף עליהם ברזל, אבנים שלמות תבנה את מזבח השם אלקיך, והעלית עליו עולות להשם אלקיך וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני השם אלקיך וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב, ואמרו במסכת סוטה ששלשה מיני אבנים הקימו שנים עשר בירדן, וכנגדן בגלגל וכנגדן בהר עיבל תמיהות רבות נופלות בענין זה ומתוך באורם יתגלה לנו ענין העולות והשלמים שהקריבו בעת ההיא, תחלה יש להעיר על ענין מצות אלו שהוזכרה בברכה וקללה ולמה נשתנו מצות אלו, ודברי הפרשנים ז”ל בזה ידוע, ועוד יש להקשות אמאי לא הוזכרה הברכה גם כן בתורה רק הקללה, ולפי דברי רבותינו ז”ל היו אומרים גם כן הברכה על כל דבור ודבור, ועוד קשה אמרו ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת וגו', ואם כן מי שלא יקים דברי התורה כולה הוא חס ושלום בארור, ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ותרוצו של הרמב”ן ושאר דברי המפרשים בזה נגלה בפירושיהם. עוד יש להקשות מה טעם הקמת האבנים האלה שלשה פעמים, ולא יספיקו לזה דברי יהושע שאמר אל בני ישראל לאמור (יהושע ד) אשר ישאלון בניכם מחר את אבותם לאמור מה האבנים האלה, והודעתם את בניכם לאמור ביבשה עברו ישראל את הירדן הזה וגו', למען דעת כל עמי הארץ וגו', כי היה מספיק טעם זה אלו היו מעמידין בגלגל לחוד כדי לזכור הנס, אבל בהעמיד אותן בירדן ובגלגל ובהר עיבל לא היה ללא דבר, על כן נראה לומר כי כשרצה הקב”ה לזכות את ישראל, להנחילם את הארץ אשר נשבע לאברהם, רצה ללמדם תחלה תורה ומצות שעל ידן יזכו להוריש גויים גדולים רבים ועצומים מהם, ורצה להשריש בידן העיקר שהתחילה בו התורה, כמאמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה מבראשית אלא שאם יאמר האומות לסטים אתם כו', ולכן קבע להם הקב”ה סימנים בתחילת כניסתן לארץ שידעו בו ענין בריאות העולם וחדושו, ושיהיה להם מעתה לפתחון פה נגד האומות האומרים לסטים אתם, מצורף לזה שענין אמונת חדוש העולם שאיאמינו ויחזיקו בה יסייען לכבוש הארץ ומה שלא הוצרכו לזה במלחמת סיחון ועוג ומלחמת מדין שעשו במדבר, כי לא הוצרכו לסימנים אלו באשר כי הם לא היה מתחילין במלחמה, רק מלכי הגויים התחילו בהן, שנאמר (במדבר כא) ויאסוף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל המדברה וגו', וכן נאמר בעוג (שם) ויצא מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה, וכן מלחמת מדין היתה על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם, שהם התחילו במלחמה ועל כן לא נחשוב להם ללסטות מה שישראל לקחו נקמתן מהן. אמנם, בארץ שבעה עממים שבאו ישראל עליהם והם שלוים ושקטים, היה אפשר לומר לסטים היו לולי רצון השם יתעלה שברא העולם ונתנו למי שיחפוץ כמאמר רבי יצחק, ועל כן הציב להם ציונים אל באבנים אלו שהקימו, להיות הדבר לזכרון בין עיניהם, והנה העמידו האבנים שלשה פעמים, כי כבר נתבאר לעיל פרק ע”ג גבי ויקח מאבני המקום שחלקי החכמות נקראות אבנים, וידוע שחלקי כללי החכמה הם שלשה הנתלים בשלשה חלקי העולם, ולזה דרשו באבני יעקב ששלשה היו ונעשו אחד ועל כן צוה הקב”ה שיקימו האבנים שלשה פעמים להורות כי כולן ברואים והוקמו בכוונת מכוון בדרך הקמת אבנים אלו, וכבר נתבאר כל זה בפרק הנזכר בענין מצבת אבן שהקים יעקב, והקימו הראשונים בירדן במקום שעמדו עמ' קלא' יפה רגלי הכהנים והוא נגד עולם השכלי שעומדים בו הכהנים העליונים משרתי עליון, והם נקראים מים עליונים בפי חכמים ז”ל, ועל כן העמידו אותו אבנים במים, והיו שנים עשר אבנים נגד שנים עשר מחנה שכינה. אמנם, השניים העמידו בגלגל והוא כמשמעות עולם הגלגלים והיו שנים עשר אבנים נגד שנים עשר מזלות, אשר הם עיקר צבא השמים, והעמידן שם להודיע כי הכל נברא, ומה שאמר יהושע הטעם הוא לאמור ביבשה עברו ישראל הירדן וגו', הוא על לקיחת האבנים מתוך הירדן ולא ממקום אחר, אבל הקמת האבנים עצמן הוא מטעם שדברתי, והשלישי שהקימו בהר עבל הוא נגד עולם השפל, שיש לו שני בחינות מצד מיניו שקיים תמיד ונפסד תמיד באישיו, ונגדן היה הר גריזים והר עיבל, או מורים על ענין חומר וצורה, שהם שני ההרים שראה זכריה המרכבה יוצאת מתוכן שנאמר (זכריה ז) והנה ארבע מרכבות יוצאות מבין ההרים וההרים הרי נחשת, שכיון לזה כמו שכתב הרב המורה והנה הברכה נגד דבר הקיים המתמיד, והקללה הוא בדבר הנפסד, ולהיות כי עקר הוויית העולם הוא בפרטים ואין בו דבר קיים מתמיד בעצמו, על כן נתפרש הקללה בתורה ולא הברכה כי הפרטיים האישיים נמצאים במציאות, אבל המינים והכללים אינן נמצאים מחוץ לנפש רק במחשבה לחוד, וכן הוא בעניו החומר והצורה, כי מציאות החומר יותר מוחש ומורגש ממציאות הצורה, ועוד נראה לומר כי נתפרשו הקללות ולא הברכות מטעם שנתפרשו העונשים בתורה שהוא הכרת, ומיתות בית דין ולא נתפרש המתן שכר לעולם הבא, והטעם בעל זה כי לפי שהתורה נתנה לדור המדבר, שהיו נהנין מזיו שכינה בעולם הזה ומתענגין בעולם הזה בתענוג עולם הבא שהוא אכילת המן, שדרשו ז”ל שנקראו שמים שחקים, שבו רחים ששוחקין מן לעתיד לבא, ואמרינן ביומא, שהוא הלחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, וידוע כי עיקר עולם הבא להיות כאחד ממלאכי שרת ולאכול מלחמם, וכמו שנתבשר יהושע כהן גדול (שם ג) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, ועל כן לא הוצרכו בני המדבר לשכר עולם הבא, באשר היה להם אותו התענוג כבר וחשבו להם לטבע שני כאשר הורגלו בו ולא היה נחשב להם לשכר אם יתבשרו במה שהיה להם כבר, כדרך הבריא שלא יחשוב בעצמו שכר מה שישאר בבריאתו. אמנם, יחשוב לו לעונש גדול אם יחלה או יסיר בריאתו, וכן הוא בענין דור המדבר שהוצרכו לגזם(?) להם בעונשים, לומר שאם יחטאו יתענשו במה שיופסק מהן ענין התענוג ההוא וכן היה ענין אדם הראשון בגן עדן, שנאמר לו העונש בעוברו מצות קונו כמו שנאמר (בראשית ב) כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ולא נתבשר בשכר שיעמוד בגן עדן כי היה לו כבר, וכן היה ענין דור המדבר, ומה שנאמר (דברים כח) והיה אם שמוע תשמעו בקול השם אלקיך וגו', ובאו עליך כל הברכות וגו', ונאמר (ויקרא כו) אם בחוקתי תלכו וגו', ונתתי גשמיכם בעתם וגו', ולא בא להורות להם ענין שכר המקווה שהיה להם כבר, רק ענין נוסף שיזכו גם כן לטובת עולם הזה ועניניו, מלבד טובת עולם הבא אשר היה כבר בידם, והוא בדרך בריאת האדם אשר אמרו טוב לו שלא נברא משנברא כו', והנה לא נברא האדם לדעתו, רק שאם יזכה יראה עולמו גם כן בחייו, מלבד תענוג עולם הבא אשר היה לנשמה קודם שנברא תחת כסא כבוד, אשר עיקר שכר עולם הבא לשוב הנשמה למקום אשר חוצבה משם ובאמת שטוב לו שלא נברא כי טוב קורות רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה, מ”מ כך רצה השם יתעלה לענגו בשתיהן אם יזכה האדם, ולזה נתבשרו דור המדבר בטובות עולם הזה ולא בטובת עולם הבא והוא עמ' קלב' יפה דבר שנבוכו בו רבים אמנם לפי מה שנתבאר עולה כהוגן והוא דבר אמת בעתמו והוא הטעם שנתבארו הקללות בפרשה זה ולא הברכות אמנם בזמן יושע שנכנסו לארץ ישראל וישבות המן ממחרת הפסח ויתנהגו בדרך הארץ התחילו בברכה נגד כל דבר ודבר, ברכה נגד קללה, אמנם, מה שנתפרשו בו עבירות אלו יותר מאחרות, נראה כי אלו העבירות הם כללים וכמו שאמרו בא דוד והעמידן על אחת עשרה להיות כי כולן נכללות בהן, ובהיות כי עיקר הדת הם אחד עשר, כמו שכתבתי חלק ראשון בעניין המנורה, וכן כתב בעל העקרים פרק חמשה עשר מאמר ראשון, והם מציאות השם, וארבע שרשים הנתלים בו שהם האחרות ושאינו גוף ולא כח בגוף ושאין לו התלות בזמן, ושהוא מסולק מן החסרונות, ותורה מן השמים, ושלשה שרשים הנתלים בו שהם ידיעת השם והנבואה ושליחת השליח ושכר ועונש ושורש הנתלה בו שהוא ההשגחה עד כאן לשונו. ולכן באו נגד זה אחר עשר ארורים, כי מי שהוא כופר באחד מעקרים אלו ארור הוא להשם, כי כפר בעקר, ולכן נאמר לבסוף ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, כי צריך לקבל עליו כל העיקרים האלו ובלעדיהן הוא בכלל ארור, ובהיות כי התורה העלימה עניני סתרי תורה כמו הסרת הגשמים מאת השם, והכל כדי להשמיע לאוזן מה שאפשר לו לשמוע, ולהשריש מציאות השם יתעלה להמון שאינם משיגים מצאיות דברים שאינן גשמים, וכמו שהאריך בזה הרב המורה פרק ששה וארבעים חלק ראשון ופרק ששה ועשרים שם. על כן דברה גם כן בארורים אלו על דרך הפשוט כדי שיתבונן מהן ההמון כפשוטו והחכם יקח מהן הפנימי על דרך שנאמר (משלי א) וחכם יוסף לקח, ואמרו בסוטה פרק אלו נאמרים דרש רבי יודא בר נחמני משום ריש לקיש, כל פרשה כולה לא נאמרה אלא בשביל נואף ונואפת, שנאמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה בארור סגי ליה אלא זה הבא על הערוה להוליד בן והולך ועובד עבודה זרה, ארורים אביו ואמו שכך גרמו לו כו', הנה ראה זה החכם בטוב עיונו, שכל ארורים הם בעבירה אחת, ולדעתי כיון בניאוף זה מה שכתבתי כי העובד עבודה זרה, ועוקר עקר הדת נקרא מנאף ומזנה תחת אלקיו, כמו שקראו הנביאים ירושלים וישראל זונה לפי שזנו מאחרי אלקיהן, כי אם כיוון על הניאוף הנגלה לפי הפשט, קשים דבריו כי לפי מה שהקשה בארור סכי ליה, אם כן מאי מתרץ שמיירי בנואף הבא על הערוה דגם כן קשה וכי בארור סגי, והלא חייב מיתה או כרת, ותקשה גם כן וכי בארור סגי ליה, אבל אם נאמר שעקר הכוונה על ניאופן אלו, סגי ליה בארור מאחר שאינו עובד עבודה זרה ולא מחשב שום אלהות אחר, רק שעוקר עיקר מעקרי הדת. ואין נזכר עליהם שום עונש מוגבל אלא ארור, והנה אחד עשר ארורים אלו בא להורות לנו עקרי הדת, וזה כי הכופר בעקר הראשון שהוא מציאות השם יתעלה, הוא ארור הראשון שנאמר בו (דברים כו) ארור אשר יעשה פסל ומסכה כי אשר יעשה פסל ומסכה כופר במציאות השם ממעלה, ולכן עושה צורות וצלמים למזלות העליונים לקבל כחן, כי חושב שראוי להן הממשלה, ולכן הוא בכלל ארור, ארור מקלה אביו ואמו כופר בעיקר השני, כי כבר דרשו ז”ל שגדול כבוד אביו ואמו ככבוד השם יתעלה, והמקלה אביו ואמו כאלו מקלה כביכול הקב”ה, ונותן חסרון במקום שאיו חסרון והוא נגד עיקר שמסולק מן החסרונות ואף כי שלשה שותפין באדם ואביו האמתי הוא הקב”ה, וארור מסיג גבול רעהו הוא נגד עקר שאינו גוף ולא כל בגוף כי ידוע שמי שהוא אינו גוף אין לו גבול וגדר שיגבלנו והנה אע”פ שאין שייך בו לומר גבול וגדר הנה מלשון בני אדם נקרא זה גבול מה שאינו גבול, וזהו מדרגתן עמ' קלב:' יפה ולזה אמר ארור מסיג גבול רעהו, והקב”ה נקרא זה דודי וזה רעי, ואמר המסיג גבול רעהו שלא לתת לו חקו המיוחד לו, והוא שאין לו גבול, יהיה בכלל ארור, ארור משגה עיור בדרך הוא נגד עקר שאין לו התלות בזמן, כי המשגה עור הוא כופר במציאות דבר שאין לו זמן, וזה כי כתב הרב המורה פרק ע”ז חלק א' שארסטוטלוס הביא ראיה שהדרך והזמן והתנועה המקומות שלשתן שוים במציאות, ר”ל שערך קצתם לקצתם ערך אחד הוא ובהחלק אחד מהן וחלק האחד כו' וכמו שהאריך שם בזה, והנה במשגה עור בדרך הוא כאלו השגה עור בזמן מאחר שערך אחד(?) לשתיהן, ר”ל בזה שמשגהו בעקר זה התלוי בזמן, ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה מורה על עיקר האחדות כי המטה משפט גר יתום ואלמנה כופר בעיקר זה, כמו שכתוב בתורה (דברים י) כי השם אלקיכם הוא אלקי האלהים ואד-ני האדונים הא-ל הגדול הגבור והנורא וגו', וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, ואם כן המטה משפט גר יתום ואלמנה כופר כי אל אלקי האלהים וגו', והוא מענין האחדות שמושל בכל, והנה הארבע ארורים הבאים אחר זה, הם שוכב עם אשת אביו, ושוכב עם בהמה, ושוכב עם אחותו והשוכב עם חותנתו, הנה מורה לנו על ד' עיקרים הנתלים בנתינת התורה והם תורה מן השמים, וידיעת השם והנבואה ושליחת השליח, וזה כי כבר ידוע שהתורה נקראת אשה כמו שנאמר (קהלת ט) ראה חיים עם האשה ונקראת כלה מאורסה שנאמר (שם לג) מאורשה קהלת יעקב וקראוהו מאורסה, והנה הבא על אשת אביו כופר באשה זו שהיא אשת אביו, וכן האומר שאין תורה מן השמים הנה אומר שאין התורה אשת אביו שבשמים ולכן נאמר (משלי א) אל תטוש תורת אמך, כי הקב”ה האב יתעלה והתורה היא האם ולזה אמרו אם למקרא אם למסורת. אמנם השוכב עם בהמה כופר בידיעה כי חושב שיתרון האדם מן הבהמה אין שאין לו יתרון במדע שלו והרי הוא כבהמה, שוכב עם אחותו בת אביו הוא הנבואה כמו שנאמר (שם ו) אמור לחכמה אחותי את, ואם שוכב עמה בחשבו שאינה אחותו הרי כופר בחכמת הנביאים, ושוכב עם חותנתו הוא כופר בשליחות השליח, כי אם התורה הכלה המאורסה לאיש, הנה הקב”ה הנותן הוא חמיו, והשליח מקבל ממנו הוא חותנתו, כי הוא נותן תורה לישראל והנה ארור מכה רעהו בסתר כופר בהשגחה כי חושב לעשות עין של מעלה כאלו אינו רואה מה שבסתר, ארור מקח שוחד להכות נפש דם נקי הוא כופר בשכר ועונש, ועל כן מעניש מי שאינו מחויב עונש בחשבו כי כן מנהגו של עולם שצדיק ורע לו, ובהיות כי נרמזו אלו העיקרים באחד עשר מצות אלו, נאמר אחר כך ארור אשר לא יקים דבר התורה, כי הוא הכלל מכל דבר, וצדיק המאמין בעיקרים אלו יחיה. לכן נכלל הכל בדבר זה ובהיות כי כל עקרים אלו מיוסדים על יסוד אחד, והוא חדוש העולם והפסדו צוותה התורה להקריב שם עולות וזבחים, והם השלמים, כי על ידי אמונת חדוש העולם והפסדו ואמונת עיקרים אלו נשלם האדם, וראוי לו להקריב שלמים, ונאמר ושמחת שם לפני השם אלקיך כי אין לך שמחה כשמחת התורה והשגת האמת, וכמו שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב.