תורת העולה/חלק ג/פרק עה

פרק חמשה ושבעים

עריכה

בענין קרבנות שהקריבו ביום הקמת המשכן, שנאמר בו (שמות כט) וביום הקים את המשכן, ודרשו ז”ל שהוקם עמו משכן אחר והוא משכן של מעלה וכמו שנתבאר ריש חלק ראשון בתמונת הבית וצורתו, והיה ראוי אז להקריב קרבנות כמו שנתבאר עמ' קכה' יפה ריש חלק שני, ולזה נאמר וזה אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי לקח פר אחד בן בקר ואלים שנים תמימים ולחם מצות וחלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן סלת חטים תעשה אותם ונתת אותם בסל וגו', קרבנות אלו צריכים סמיכה כמו שנאמר והקרבת את הפר לפני אהל מועד וסמך אהרן ובניו וגו', ולקחת מדם הפר ונתת על קרנות המזבח באצבעך, ואת כל הדם תשפוך אל יסוד המזבח וגו', ואת האיל תקח וסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל ושחטת את האיל וגו', וזרקת על המזבח סביב והקטרת את האיל המזבח עולה הוא להשם וגו', ולקחת את האיל השני וסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל וגו', ולקחת מדמו ונתתה על תנוך אוזן אהרן ועל תנוך אוזן בניו הימנית, ועל בוהן ידם הימנית ועל בוהן רגלם הימנית וזרקת את הדם על המזבח סביב ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה והזית על אהרן ועל בגדיו וגו', ולקחת מן האיל החלב וגו' ואת שוק הימין כי איל מלואים הוא וככר לחם אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק א' ושמת הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו והנפת אותם תנופה וגו', והקטרת המזבחה על העולה וגו', ולקחת את החזה מאיל המלואים וקדשת את חזה התנופה וגו', והיה לאהרן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל וגו', ועשית לאהרן ולבניו ככה ככל אשר צויתי אותכה שבעת ימים תמלא ידם ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים וגו', שבעת ימים תכפר על המזבח וקדשת אותו והיה מזבח קודש קדשים כל הנוגע במזבח יקדש עכ”ל הפרשה פרשת ואתה תצוה. כבר האריכו המפרשים כל אחד לפי דרכו, להראות כי המשכן היה נגד בניין העולם וענין קרבן המלואים, ובפרט בצרור המור שכתב וזה לשונו שם, לפי שזאת הקדושה היתה למלאות יד אדם הראשון ולכפר על חטאתיו אמר לקח פר אחד נגד אברהם, ואילם שנים נגד יצחק ויעקב, וכן רמז פר אחד נגד אדם הראשון ואילים שנים תמימים נגד קין והבל, ולחם מצות וחלות מצות להורות על מצה שמורה, בענין שלא יהיה שם שאור לעפש העסה, וזה להורות כי אדם הראשון חטא בסבת נחש הקדמוני הוא השטן הנקרא שאור שבעיסה, ואחר שזה הקרבן היה לכפרת אותו עון, אין ראוי שיהיה בו שאור וחומץ, אלא מצה שמורה משאור מחמץ מיצר הרע ולהורות שזה היה כפרת עון אדם הראשון אמר בכאן סלת חטים תעשה אותם כמאן דאמר עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה, ואמר ומלאת יד אהרן ויד בניו להורות שאהרן ובניו היו באים למלאות יד אדם הראשון ויד בניו בקרבנות הללו, בענין שבזה היו ממלאים החסרון והפחת של אדם הראשון ומשלימין אותו וכן צוה לשחוט הפר ואת שני אלים ולסמוך ידיו עליהם ולומר זה תחת זה, ושם יתוודו להשם ושלא יזכרו עונות הראשונים ולזה נאמר וסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש הפר, וכן נאמר בשני אלים סמיכה נגד קין והבל, אבל לא צוה לתן על תנוך אזנם אלא מדם האיל השני שזהו נגד קין שהרג הבל, ובזה צריך להזות על תנוך אוזן אהרן לכפר על השמיעה של אדם הראשון, שלא שמע מאמר השם יתעלה, וכן על תנוך אוזן של הבנים ועל בהן ידם ורגלם להורות על ידים שופכות דם נקי של הבל, ורגלים ממהרים לרוץ לרע דכתיב (בראשית ד) נע ונד תהיה בארץ וזרקת את הדם על המזבח לכפר על דם הבל, ולכן אמר בכאן כי איל מלואים הוא עמ' קכה:' יפה למלאות ולהשלים החסרון הנזכר, ולכן אמר וקדשת את חזה התנופה שהוא כנגד הנחש דכתיב ביה (בראשית ג) על גחונך תלך ולכן אמר ויהיה לאהרן ולבניו לחק עולם לכפר על מעשה נחש, לרמוז שכל זה היה לתקן העולם שהיה מתמוטט בסבת עון אדם הראשון אמר ועשית לאהרן ולבניו ככה שבעת ימים תמלא ידם לקיים שבעה ימי בראשית וכן צוה שבעה ימים תכפר על המזבח לתקן עולם עכ”ל, ואמרו פרק קמא דמגילה חביב אותו יום כיום שנברא שמים וארץ נאמר כאן ויהי ביום השמיני ונאמר התם ויהי ערב ויהי בקר, הרי שכוונו לפרש ענין המלואים נגד בריאות העולם, והנה אף שדברים אלו נאותים מאוד לדברינו הקודמין, ומקיימים בידינו הדברים שבארנו, שיסוד הקרבנות כולם הם לקיים בידינו אמונת חדוש העולם מכל מקום אין דבר החכם בעל צרור המור מספיקין בזה, כי לא נתן בפרטי הקרבנות טעם מספיק גם כח דבריו חלושים בעניין מתנות דם על התנוך ובהונות, כי מאחר שהפר היה נגד האדם, היה ראוי ליתן מדמו על האוזן, נגד השמע ולא מן האיל שהיה נגד קין, ושאר ספיקות הנופלות בדבריו, לכן אמשוך עצמי בזה אחר דברינו הקודמין, ואומר כי היו בקרבן זה כלולים כמעט כל החלקים שנפלו בענין כל הקרבנות והוא מן הראוי באשר זה הקרבן היה קרבן ראשון שהקריבו לאחר הקמת המשכן וההתחלה נחשב לחצי הכל, וע”כ היה מן הראוי שבאו בכללו עניני הקרבנות כולן, וכבר נתבאר כי כלל הקרבן היה בא בכל מקום להורות על חדוש העולם, וכל שכן שהיה ראוי להורות כן ביום הקמת המשכן שדרשו ז”ל שמשכן אחר הוקם עמו. אמנם, הפרטית צריכין באור, למה נבחר קרבן ההוא בו ביום, ואף כי מצינו שנויים רבים מקרבני הדורות, האחד שהיה חטאת נשרף מה שאין כן בשאר חטאת, ועוד שבכל מקום לא מצינו תרונת לחם נקטרת אלא זה בלבד, ועוד כי לא מצינו שהקטירו שוק הימין עם האמורין אלא בקרבן זה בלבד, ולכן נאמר כבק נתבאר פרק אחד עשר חלק שני ופרק תשעה וארבעים חלק זה כי הפר נגד בריאה יש מאין ונגד עולם השפל, והאיל נגד עולם הגלגלים ובריאות ששת ימי בראשית, לזה באשר הוקם המשכן וירדה שכינה לדור בתחתונים, היו העליונים ותחתונים לחלק אחד, ועל כן לא נתקרב לקרבן שום שעיר המורה על חלק עולם הרוחני והנהגת עולם הטבעי, כמו שכתבתי בפרק הנזכרים כי מאז נתבטל הנהגת הטבעי אשר היא על ידי הרוחניים, רק היה הכל על פי השגחת השם יתעלה אשר היה משכן כבודו בתחתונים, ולכן היה בא פר אחד ושני אלים, כי היריעות של משכן היו במקום השמים ושמי השמים, וכמו שהאריכו רוב הפרשנים בזה, עוד שבמדרש אמרו כי הקרסים ביריעות היו כדמות כוכבים ברקיע, ולכן היו שמים שניים במשכן, ולכן היו מקריבין שני אלים ופר אחד, להיות כי העולם השפל ההוה והנפסד לא הוכפל ענינו במשכן מאחר שהמשכן עומד ועולם השפל נחשב לאחד אף כי באו רמזים בבנין המשכן כנגדו. מכל מקום אינו ראוי לחשבו בפני עצמו, ולקחו לחם מצות כו', הנה לקחו שלשה מיני מצה שכל אחד היה עשרה כחלות לחמי תודה שמבואר ענינן למעלה פרק שבעה ושלשים, שהיו באים נגד עשרה חלקים הפנימים שבאדם, המשתרגים משלשה חלקי הנפש שהם נפש רוח ונשמה, והנה בהיות כי ביום הקמת המשכן נתוסף השפע ונתוספו כחות הנפש, לכן היה ראוי אז להקריב שלשים לחמי מצה, מטעם שנתבאר בענין התודה בפרק הנזכר, ואמר ונתת אותן בסל, והוא בדמות הגוף הנושא לאלו הכחות, ובו היו מקריבין אותן להשם והיו מניפין אותן כטעם הנפת לחמי תודה, רק שכולן היו נשרפים ועולין לאישים, להיות כי בזמן ההוא היו כל מגמתן ומחשבותן דבוקה למעלה והיו כולן לאישים, והנה דע כי מצאנו שבקרבן זה היה קצת דיו אחד(?), מכל קרבנות שהיו באים אחר כך לעולמים, וזה כי הפר היה חטאת והאיל עולה והאיל השני היו נותנים מדמו על התנוך ועל הבוהנות כדמות דם אשם מצורע, והתנופה והלחם כדמות קרבן תודה שהוא השלמים, גם הרמת חזה ושוק כדמות זרוע בשלה, הנה כמעט היו כלולים בו כל הקרבנות, והוא מן הראוי שבהתחלה היו מחנכין המזבח במקצת מכל הקרבנות, וטעם הפרטים יתבארו לפי דרכינו למה היה החלקים והפרטים ההם בענין שהיו להורות כל אחד על אחד מן הקרבנות ולא בענין אחר. והנה היה החטאת נשרף כי מאחר שחטאת זו לא באה להורות ולכפר על חטא המקריבים, רק לכפר על חטאו של אדם הראשון כדי שיתבס'(?) העולם, כמו שהיה קודם שחטא האדם שהיתה שכינה בתחתונים, על כן לא היה חטאת זה נאכל, כי לא הוצרכו לכך שנאמר הכהנים אוכלים עמ' קכו' יפה והבעלים מתכפרין. גם כי נתבאר לעיל פרק שלשה ושלשים טעם אכילת הבשר שהוא הורות דרכי התשובה, ועונשי העון אשר יראה בהן המביא חטאת, וכל זה לא הוצרכו בקרבן זה, והיה הפר חטאת כי האדם היה בארץ שחטא, ולזה הפר שבא נגד העולם השפל בא כנגדו והוצרכו כל הקרבנות אלו סמיכה, וכל זה מבואר מטעם הסמיכה שכתבתי פרק שנים ועשרים חלק שני, שבא להורות כי השם סמוך לכל הנופלים, והוא ענין הקמת המשכן שהוקם עמו משכן אחר, והעומד על טעם הסמיכה בפרק הנזכר, יבין(?) שהוצרכו כאן לסמיכה ואמר כי האיל האחד יעשו עולה, ואת האיל השני ילקח מדמה ויתנו על תנוך אוזן הכהנים ועל בוהן ידם ורגלם כענין דם אשם מצורע שהיו נותנים מתנות אלו, וכבר נתבאר ענינו לעיל פרק שבעים טעם איברים אלו שהיו נותנים עליהם מתנות הדם כי הוא היה רומז על כי אורך ימים בימינה, והוא טעם שנתנו בהקמת המשכן שהיו ישראל מימינ'(?), וזכו בחייהם לתכלית עולם הבא שהוא הנאה מזיו השכינה, ובהיות כי בענין הקמת המשכן נתרפא העולם מעטיו של נחש שהוציא שם רע על בוראם, ולכן נלקה בצרעת כמדרשם ז”ל, והם הבהרות לבנות שבנחש שהם לו לצרע(?) וביום שהוקם המשכן נתכפר החטא, כמו שאמרו רבותינו ז”ל משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, וכל שכן ביום שהוקם המשכן, ולכך היו נותנים מתנות מצורע מדם האיל ואף כי שהאיל היה בא נגד קין, כמו שכתב צרור המור והוא היה נלקה בצרעת כמו שאמרו במדרשם (בראשית ד) וישם השם לקין אות, אמר רבי נחמיה שהפריח עליו הצרעת, וכבר נתבאר פרק שבעים הטעם שהצרעת בא על לשון הרע, כי כל המספר לשון הרע הוא המוציא שם רע על בוראו, שלא ברא העולם ושהעולם קדמון כמו שנתבאר בפרק הנזכר וזהו חטאו של קין כמו שנתבאר לעיל פרק ארבעה ושבעים וכבר נתבאר הטעם שהיה הבשר נשרף ולא היה נאכל כי הענין אחד בחטאת ואשם ואחר כך אמר ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה, כבר נתבאר גם זה במצורע שהיו נותנים עליו מן הדם ואחר כך משמן, וכן הוא בענין קרבן זה, וכבר נתבאר ענין שמן המשחה פרק שלשה ועשרים חלק שני, וכבר נתבאר ענין התנופה וחזה ושוק בענין שלמים אין צריך להחזירן בכאן שנית. וטעם שבעת ימים תמלא ידם כבר נתבאר בצרור המור כאשר כתבתי ונאמר בשע'(?) מעשה ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים וגו', כי קודם שהתחילו אהרן ובניו לעבוד עבודת המשכן הוצרכו לישב שבעה ימים בפתח אוהל מועד להתבונן בהן, כי הם היו דוגמת שבעת ימי הבריאה ואחר כך עבודתן כשירה. אמנם, בשבעה ימים אלו היה משה עובד והוא דוגמת בריאות עולם שהיה הקב”ה עצמו פועל בעולם ודוגמת זה היה משה משמ'(?) בשבעה ימי מלואים, וביום השמיני התחילו אהרן ובניו לשמש, וזה כי כבר כתבתי סוף פרק חמשה וארבעים חלק שני כי אהרן היה נגד העלול הראשון ובניו נגד שאר השכלים העובדים ברקיע, והנה משה עלה על כולם והוא דמות השם יתעלה בעולמו, ולזה נאמר (דברים לד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו', דוגמת מה שנאמר (ישעיה מג) לפני לא נוצר אל וגו', וזהו סוד מדרשם בישראל לא קם אבל באומות קם ומנו בלעם, בהיות כי ישראל מאמינים שלא קם כמשה לפניו ולאחריו כמו הא-ל יתעלה. אמנם, באומות אינו כן, שהם עובדים עבודה זרה מאמינים באלהים אחרים, וזהו אמרם ומנו בלעם, כי הם חושבין כמו שבלעם היה נמצא עם משה כן יש אלהים אחרים. אמנם, בישראל לא קם, ולזה נאמר במשה (שמות ז) אתה תהיה לאלהים לפרעה ואהרן יהיה נביאך כי היה כדמות אלוה בתחתונים, ולזה היה משמש בשבעת ימי מלואים, וזהו סוד אמרם, שמשה היה משמש כל ימי מלואים בחלוק לבן שאין אמרא, והוא נגד מה שאמרו שמים מהיכן נבראו מאור לבושו, שנאמר עוטה אור כשלמה וגו', והבהיק ממנו העולם והוא החלוק לבן, כמו שנאמר לבושי כתלג חיור ונאמר איש לבוש הבדים, ואמרו שאין בו אמרא, להיות החלוק ההוא אין בו אמרא, אינו מכלל עשרה מאמרות שנבראו בעולם רק הוא מעצמות הבורא יתעלה, כאמרם במדרש בלבוש הבדים כההיא חומטא דלבושיה מיניה כן נראה לומר שאור לבושו הוא כבוד עצמותו, וכמו שמצינו שיוחס לזה שם כסא כמו שכתב הרב המורה בשתוף כסא, ולזה נאמר (איכה ד) ואתה השם לעולם תשב כסאך לדור ודור, כן יוחס לזה אור לבושו, וכמו שנאמר (יחזקאל מג) והנה השם אלקי עמ' קכו:' יפה ישראל וגו', והארץ האירח(?) מכבודו, ולכן נאמר כי אמרו בפרקי רבי אליעזר שמים מהיכן נבראו מאור לבושו, ר”ל שמים עם נוטיהם והם כל צבא השמים כולם נבראים מאור לבושו, ובזה מסולק תמיהות הרב המורה שתמה על מאמר זה פרק ששה ועשרים חלק שני, כי כבר נתבאר כי אור לבושו אינו דבר נברא והוא מבואר, והוא טעם ההגדה שהביא בעל העקידה שער שני, אמרו רבי שמעון בן יהוצדק שאחר רבי שמואל בר נחמני בשביל ששמעתי עליך שאתה בעל ההגדה כיצד ברא הקב”ה האורה, אמר נתעטף הקב”ה בשמלה והבהיק העולם כולו באורו, הוא קאמר בלחישה א”ל ולאו מקרא מלא הוא עוטה אור כשמלה אמר ליה כשם שקבלתי בלחישה כך אמרתי בלחישה כו', הנה טעם הלחישה הוא מה שנתבאר ולא מה שהבין ממנו בעל העקידה שם כי ראוי ללחוש בזה, שלא יאמרו שהשמלה גם כן דבר נברא חלילה, אבל האורה הנברא הם מלאכי מעלה, שאמר עליה רבי אליעזר שמים מהיכן נבראו, והוא מבואר למשכיל, וזהו החלוק שאין בו אמרא ששמש בו משה בשבעת ימי המלואים, ומיום השמיני והלאה עבדו אהרן ובניו כמו שהיה בבריאת שמים וארץ.