תורת העולה/חלק ג/פרק עד

פרק ארבעה ושבעים

בענין קרבנות שהקריבו בשעת מתן תורה, שנאמר (שמות כד) ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבט. וישלחו נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים להשם פרים, וטעם זה יתבאר לך, אם נדקדק תחלה שלא הקריבו ישראל קודם לזה רק קרבן פסח שהקריבו במצרים. אמנם, שאר קרבנות לא מצינו שהקריבו עד מתן תורה, וזה כי אף על פי שאמרו דרך שלשת ימים נלך ונזבחה להשם אלקינו, וכן מה שאמר משה לפרעה שלח עמי ויעבדני, לא מצינו שעשה כן אלא שאמרו כן לפרעה כדי לשלחם, וגם כי נוכל לומר שמה שאמר שלח עמי ויעבדוני, לא כיון בו עבודת הקרבנות רק על שאר עבודות הא-ל, כמו שנאמר (שם ג) תעבדון אלקים על ההר הזה, שהוא היה ענין קבלת התורה, ואמרו רבותינו ז"ל איזה עבודה שבלב זו היה תפילה, וכן מה שאמר ונזבחה להשם אלקינו לא כיון על זביחת הקרבן רק על זביחת יצר הרע אשר בקרב האדם, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל כל הזובח את יצרו וכו', והוא נבחר להשם מזבח עמ' קכא:' יפה ומה שאמר משה אחר כך (שם ח) לא נכון לעשות כן כי תועבת מצרים נזבח להשם אלקינו בן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. הנה ענה כסיל באולתו לפי דרכו, לפי מה שאמר לו פרעה לכו וזבחו להשם אלקיכם בארץ כי הוא לר הבין כוונתו שאמר תמיד דרך שלשת ימים נלך במדבר, ובודאי לא היה דבר רק שדקדק תמיד במספר זה, ואף אם נפרש אותו כפשוטו, שהיה דרך שלשת ימים ממקום שהיו ישראל עד המדבר, מכל מקום לא הוצרך לכפול תמיד מספר זה, אלא הוה ליה למימר נלך למדבר ולזבוח, אלא נראה שכוון תמיד במספר זה להורות לפרעה יכולת והשגחת השם יתעלה בעולם, שהיה פרעה כופר בו, ולזה אמר לו דרך שלשת ימים נלך, כי ידוע כי ששה ימים עשה השם שמים וארץ, ויומו של הקדוש ברוך הוא אלף שנה והם ימי העולם, ויציאת מצרים היה באלף השלישי, כמו שכתבתי כל זה בארוכה בענין פרה אדומה שהיו מזין בה שלישי ושביעי כנתבאר שם. ולכן אמר משה דרך שלשת ימים נלך לפנינו או לאחרינו להתבונן בהם, ואז היה או יהיה העולם חרב במדבר, ואם כן נגלה חדוש העולם והפסדו, אשר על ידי כן יכולת השם יתעלה וממשלתו בארץ, ועל ידי כן יתחייב לנו לעבדו ולך(?) לשלחנו כדי למלאות רצונו, ופרעה היה כופר בזה ואמר לכו עבדו לאלקיכם בארץ, ורוצה לומר כי עוד כל ימי הארץ ורוצה לומר שלא מאמין שום ממשות בענין דרך שלשת ימים, ולכן הוצרך משה לומר לו בפירוש הן נזבח תועבת מצרים וגו', להורה מדע כי ענין הזביחה הוא תועבת מצרים, מאחר שהם נמשכים אחר הקדמות והזובח הבעל חי מודה בהפסד וחדוש, ושהענין חדוש הוא מקובל בידיהם מאבותיהם אברהם יצחק ויעקב, ועל כן ישלחם מארצו מאחר שהם זובחים תועבת מצרים, וכן מה שאמר לו משה אחר כך גם אתה תתן בידינו זבחים עולות וגו', וגם מקנינו ולך עמנו וגו', והוא על פי דרכו של פרעה שהיה כופר בהשם, והיה מחזיק באמונתו שהוא הקדמות, ולכן אמר רק צאנכם יוצג גם טפכם ילך, כי היה חפץ יותר בבהמתם של ישראל מבישראל עצמו, כי היו עובדים הבהמות והוא אמונת הצאבאה הנמשך אחר הקדמות כמו שכתבתי לעיל כמה פעמים ולזה אמר לו משה גם אתה תתן בידינו עולות וזבחים, כי אתה תודה לנו לעתיד לזבוח צאנך ובקרך לעולות וזבחים, וכן היה לבסוף שאמר השם הצדיק אבל באמת לא אמר לו משה בשם הקדוש ברוך הוא תחלה שרצונם להקריב קרבן במדבר, כי דברי השם לא ישוב ריקם, ואף כי נצטרך להודות שכוונתו היתה בזביחת קרבן ממש מכל מקום אפשר שכיון על הקרבנות שהקריבו בעת מתן תורה שהקריבו עולה וזבח, אבל לא קודם לכן מטעם שיתבאר, וכן במלחמות עמלק נאמר (שם יז) ויבן משה מזבח ויקרא שמו השם נסי, לא אמר שהקריב עליו קרבן אלא שבנה מזבח כדרך האבות שבנו מזבחות בלא קרבן, וכמו שעשו בני גד ובני ראובן שבנו מזבח לא לעולה ולא לזבח, רק להורות שיש להם חלק בהשם, ושהם היו מכלל ישראל המודים בבנין המזבח, וכמו שמוזכר מענינו סוף ספר יהושע, ושהם זרע האבות שבנו מזבחות והנה הטעם שלא הקריבו הקרבן עד שעת מתן תורה, כי נשכח מהן סוד הקרבנות באורך גלות מצרים, וכמעט שחזרו לדעת מצרים וכמו שנאמר עליהם איש גלולי עיניו השליכו, ונאמר גם כן עליהם ואת ערום ועריה, ערום מן הדעת ועריה מן המעשים,ולזה לא הקריבו קרבן לעולה וזבח עד שעת מתן תורה, לולי קרבן פסח אשר כבר נתבאר ענינו, גם יתרו שאמר (שמות יח) עתה ידעתי כי גדול השם וגו', נאמר ויקח עולה וזבחים לאלקים ויבא אהרן וזקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקים, איכא למאן דאמר יתרו אחר מתן תורה הוי, כמו שכתבתי לעיל, ואף למאן דאמר קודם מתן תורה הוי, לא נאמר שהקריב עולה או זבח רק שלקחן לאלקים כמו שנאמר ביצחק (בראשית כב) קח נא את בנך יחידך והעלהו לעולה, שהיתה הקיחה וההעלה במקום עולה, ולזה נאמר ויקח לאלקים, ואלו הקריבו ה"ל לומר להשם, כי זובח לאלהים יחרם בלתי להשם לבדו, ודברי הרמב"ן שכתב שיתרו לא היה מכיר כי אם שם עמ' קכג' יפה אלקים אינו מספיק שהאי כבר נאמר כי גדול השם מכל אלהים, וענין אסור בזה הוא מבואר הסבה והטעם, על ידי הדברים שנתבארו בטעם הקרבנות, כי הזביחה אסורה בלתי להשם, מאחר שהוא מורה על הפסד כל הדברים, אי אפשר כי אם להשם, כי אז יהיה השם אחד ושמו אחד ונשגב שמו לבדו, ויסלקו כל תוארי הפעולות אשר על ידן נקרא אלהים ושאר הכינויין ולכן אי אפשר לזבוח כי אם להשם, ובדרך אחר מפסיד הכוונה ומפגל הקרבן, כמו שנתבאר חלק זה פרק שלישי. אמנם, הלקיחה אינה אסורה לאלקים, כי בזמן הלקיחה עדיין העולם כמנהגו נוהג, והוא כדמות הלקיחה של יצחק שהיתה מותרת, אף על פי שההקרבה בו היתה אסורה, והמשכיל יבין מדברינו הקודמין ולזה נאמר כאן כי לקחן אבל לא הקריבן, ולזה נאמר ויבא אהרן וזקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקים כי אכלו ביחד מלחמו של תורה, וקבלו הדברים מפי משה מפי הגבורה בסוד הקרבן כאשר נתבאר, וזהו אמרם משה היכן היה אלא שהיה עומד ומשמש עליהם, כמו שאמרו על כל פרנסי ישראל שהם שמשו ישראל כל זמנן, וזהו שמושו של משה בענין שהבינם מדע בענין ההוא שגילה לחמיו סוד זה, ועל ידי זה קבלוהו גם כן אהרן וכל זקני ישראל, ולזה לא הוצרך להם לגלות עוד סוד הקרבנות, כי כבר קבלוהו מעתה, ולכן נאמר וישלח נערי בני ישראל ויקריבו עולות להודיע גם כן הענין ההוא, אבל הזקנים כבר ידעוהו מקרבנו של יתרו, והוא כוונתן ז"ל באמרם לפני אלקים, מכאן שהנהנה מסעודה שתלמיד חכם מסיב בה כאלו נהנה מזיו שכינה, וזהו הטעם בעצמו, מאחר שכל שלחן שאין אומרים עליו דברי תורה כו', אם כן בוודאי כל תלמיד חכם שמסיב בשלחן מדבר עליו דברי תורה, ואם כן הנהנה משם נהנה מדברי תורה שעליו, ולכן נהנה מזיו שכינה כמו שהיה הענין ביתרו, ואמנם, בשעת מתן תורה שנכנסו לברית הקריבו קרבן, ולזה נאמר (שמות כד) ויכתוב משה את כל דברי השם, וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל, וישלח את נערי ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים להשם פרים, ויקח משה חצי הדם וישם באגנות, וחצי הדם זרק על המזבח ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר השם נעשה ונשמע, ויקח משה את הדם ויזרק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת השם עמכם על כל הדברים האלה, הנה כתב להם כל הדברים מבראשית עד מתן תורה ומצות שנצטוו במרה, כמו שאמרו במדרש ופרש"י ועל ידי זה עמדו על סוד הדברים כאשר נתבאר, ולזה כוונו שאמרו שבת ופרה אדומה במרה נצטוו, כי שבת הוא מורה על החדוש כי ששת ימים עשה השם שמים וארץ ופרה היא מורה על הדברים העתידים כמו שנתבאר לעיל מענין שריפת הפרה, ולזה היו ראוין להקריב קרבן מעתה, ולזה בנה מזבח וגו', ואמר וישלח נערי בני ישראל וגו', ולהיות כי ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל לזה אמר כי שלח הנערים ואף הם היו ראויין להקריב כי עמדו על סוד הדבר, ויעלו עולות וזבחים שלמים להשם פרים, אמר כי הקריבו עולות וגם שלמים כי היו מושלמים בכל דבר והיה הקרבן פרים ולא הקריבו כבשים או עזים, לומר שעמדו על סוד חדוש העולם יש מאין, והיא נרמז בקרבן פרים נגד אברהם שהמציא אמונה זו כמו שנתבאר מענין קרבן זה ואמר שאמרו נעשה ונשמע, אמרו רבותינו ז"ל פרק רבי עקיבה ההיא מינא דחזא לרבי אבהו דקא גריס וקא מייץ דמא מידא דתותיה כרעיה, ואמר ליה עמא פזיזא עדיין בפחזיתיכו קימיתו(?) ברישא הוה ליה למשמע והדר לעבוד כו', הנה המין גילה לנו סוד נעשה ונשמע מאחר שהוא פוקר בה, וזה כי כל המינים כלם עקר כפירתן מצד אמונתן בקדמות, והוא סוד ושורש פורה ראש ולענה לכל הדעות הרעות, וההפוך הוא החדוש כי הוא יסוד התורה ובלעדו אי אפשר לקבל התורה כמו שנתבאר ריש חלק שני, ולכן אמרו ישראל נעשה ונשמע, רוצה לומר מאחר שנעשה העולם נשמע למה שתצוינו מכאן והלאה ולזה פקר בו המין כפי אמונתו, ואמר בגמרא שאמר ליה רבא אנו דסגינן בשלימות עמ' קכג:' יפה כתיב (משלי יא) בן תומת ישרים תנחם, אתון דסגיתון בעלילתה כתיב בכון וסלף בוגדים ישדם, להיות כי ישראל תמימים עם השם אלקיהם ואין מהרהרים אחר מדותיו, נאמר בהן תומת ישרים וגו', אבל במינים שאין מאמינים רק מה שמשיגין בשכלן, ומה שאינן משיגין בשכלן מהפשי' דרכי' ועלילו' לכפור בו, ולכן נאמר בם וסלף בוגדים ישדם, ולזה נאמר ויקח משה את הדם ויזרוק על העם וגו', כי זהו דם הברית אשר כרת השם עמכם, כי ענין זה הוא ענין כריתות ברית בית הבתרים והוא קיים לעולמים ודע כי להורות ענין הדברים אמרו רבותינו ז”ל במדרשן ביוקרא רבה, ויקח משה חצי הדם וישם באגנות, מנא ידע, רב יודא בר אילעי אמר הדם נחלק מעצמו, רבי שמעון תני בקי היה משה וחלקו, בר קפרא אמר מלאך ירד מן השמים כדמות משה וחלקו, רבי נתן אמר מעשה נסים נעשה בו חציו אדום וחציו שחור, רבי יצחק אמר בת קול יוצא ואמר לו עד כאן חצי הדם עד כאן לשונו. והנה יש לתמוה למה לא אמרו שידע דבר זה בנבואה, אלא שבאו להורות לנו על כוונת משה בענין חלוקת הדם וזה כי ידוע שהדם הוא הנפש, והוא הדבר שבו נתלה החיות של כל חי אשר נפשו בדמו הוא, ולכן לקח מדם הקרבן וחלקו, להורות כי מציאות כל הנמצא וחיותו הוא חציו למעלה וחציו למטה, וכבר כתבתי כי אין לו רושם בדבר הנפסד ובדם הקרבן, ובהיות כי כל המציאות נחלק לשתים לגשמי ואינו גשמי לכן חלק הדם לשתים, ונתן חציו על המזבח, להורות כי חציו העליון תכליתו להיות על המזבח. אמנם, חציו השני תכליתו לתתו על העם, וזה כי כבר כתב הרב המורה כי תכלית העולם בכללו אינו כי אם רצון השם לבד, וזה היה תכלית כל מין, בפרט העליונים כי לא יתכן להיות היקר משום תכלית הזולל והלעיג שם על מי שיאמין שהכל לתכלית האדם כמו שהאריך בזה חלק שלישי. אמנם, בעל העקידה שער שמנה עשר אחז בדעת השני והחזיקו בטענותיו כמבואר שם, גם שער חמישי האריך בזה לטעון על המחזיקים בדעת הראשון, וכתב אף אם יהיה הכל משום האדם, לא נאמר משום זה שיהא החשוב והנכבד מסובב מהפחות הנקלה, כי נפש איש יקרה היא וגם הוא דבר עומד נצחי, כמו שנאמר והיתה נפש אדוני כו', והאריך בזה והנה נראה כי משה הכריע ביניהם להורות את העם דעת ובינה כי לקח חציו כו', כי מאחר שהראה להם בענין הקרבן דבר ההפסד והחדוש כמו שהוא ענן כל קרבן חלקו לשנים להורות כי התכלית מחולק, ובזה יסולקו רוב הספיקות שהניחו שני הכתות בענין זה, חציו למעלה והוא המזבח הידוע, כי הנמצאים העליונים אשר אינן גשם, תכליתן הוא רצון השם יתעלה והוא המרומז בענין המזבח ולכן לא זרק הדם על המצבות שהקים רק על המזבח. אמנם, חציו למטה והם הגשמיים שנבראו משום האדם ויקר נפשו, ולזה תמצא במאורות שנאמר בהן להאיר על הארץ, אבל לא נמצא בשכלים הנבדלים, ולזה זרק חצי הדם על העם, שהם ישראל שנקראו ראשית כמו שדרשו ז”ל בראשית ברא בשביל ישראל, ולזה נחלקו מנא ידע חצי הדם, ואמרו בו חמשה טעמים נגד חמשה דברים שאמרו שיש בנפש האדם, נגד הקב”ה אמרו רבותינו ז”ל פרק קמא הני חמשה ברכי נפשי נגד מי אמרן דוד, לא אמרם אלא נגד הקדוש ברוך הוא וכנגד הנשמה, מה הקדוש ברוך הוא מלא עולם אף הנשמה מלאה כל הגוף, מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה אף הנשמה רואה ואינו נראה, מה הקדוש ברוך הוא זן כל העולם כולו, אף הנשמה זנה כל הגוף, מה הקדוש ברוך הוא טהור אף הנשמה טהורה, הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים, יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו עכ"ל. נראה כי לזה אמרו שמשה ידע חצי הדם בה' דברים, כי להעלות מעלות הנפש של אדם שהיא דמות הקדוש ברוך הוא בחמשה דברים, ולכן מן הראוי עמ' קכד' יפה לומר שחצי הדם הוא תכלית העם, שיש להם נפש כזה ולכן ראוי לזורקו עליהם נגד ענין הראשון שהדם נחלק מעצמו אמרו מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם אף הנשמה מלאה כל הגוף, רוצה לומר כי זהו דבר נגלה ומפורסם ידוע מעצמו בלא התבוננות שהרי הנשמה היא מלאה כל הגוף רוצה לומר במלאה השלמתו, כמו המלא של הקדוש ברוך הוא וכמו שכתב הרב המורה בשתוף שם מלא כל הארץ כבודו, והנה הוא ידוע שכל העולם הגשמי הוא כדי להשלים נפשו של אדם והוא תכליתו, כי בשפלים הענין מבואר שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה האדם, ולכן היה הוא האחרון בבריאות כדרך כל תכלית שבא באחרונה, ולכן נאמר שגם הגשמי' השמיימים הם ברואים בשבילו, כי מאיש אחד ילקח ראייה לכל המין, וכן בכאן מגשם אחד נלקח ראיה על צד הדמיון לגשמיים אחרים, ואף כי האדם הוה ונפסד אינו קיים באיש והגשמיים העליונים מתקיימים באיש, מכל מקום מאחר שגדר הגשם ההוים ונפסדים, הגשמים העליונים הם לצרכי הנפשות שאינן נפסדיפ כמוהם, כי על ידן השמים מספרים כבוד א-ל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע, אשר על ידי זה ישלים האדם את נפשו בהכיר בוראן על ידן, והוא תכלית הנפש והוא ענין אמרו שהדם נחלק מעצמו, כי זהו ענין החלוקה אשר נתבארה למעלה, והנה רבי שמעון אמר בקי היה משה וחלקו, נגד ענין שאמרו מה הקב”ה זן כל העולם כך הנשמה זנה כל הגוף, והוא ענין בקיאתו של משה בענין הדם ההוא כי היה יודע צורך ההזנה לגוף וטבע הבעל חי, וכמה דם היה נצרך לצורך עמידת הבעל חי, ועל ידי כך היה יוכל לשער מחיצתו, והוא ענין ההזנה הנזכרת, בר קפרא אמר מלאך ירד בדמות משה וחלקו נגד מה שאמרו הנשמה רואה ואינו נראה והוא מדרגת מלאך, ובפרט המלאך שירד בדמות משה שהיה רואה ואינו נראה שהרי כל העם חשבו שמשה היה מחלקו, רבי נתן אמר מעשה נסים נעשו בו חציו אדום וחציו שחור, והוא ישיבת הנשמה בחדרי חדרים והוא מקום משכנה בגוף, שהם חדרי המוח והלב אשר לשם עיקר קשירת הנשמה ברוח החיוני אשר בחדרים ההם, והוא הסבה החציו אדום וחציו שחור, שהוא בא לאדם מצד שינוי החדרים והעורקים והגידים אשר שם הדם, כי אף על פי שאמרו בדמים של אשה האי שחור אדום הוא, אלא שלקה, מכל מקום ענין הלקות בעצמו הוא בא לו מצד שינוי המקומות והגידין השופכין הדם, כי אם יפסד מזג איזה גיד או אבר ישפוך הדם שחור והוא הלקוי שלו. עוד אמרו שבת קול יצא ואמר עד כאן חצי הדם, והוא אמרם שהנשמה טהורה כי בדבר קול אין בו ממשות שיקבל טומאה, ועל ידי חמשה דברים אלו כרת להם ברית עם השם, כי זהו שיש להם דבר אחד ישתפם ביחד להעמיד בברית כאלו הכל איש אחד. והנאמר ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו. הנה אמר כי על ידי דם הברית אשר זרק על העם בדרך שנתבאר, ראו את אלקי ישראל, והשיגוהו מצד ידיעות נפשם מה שהיה אפשר להשיגו כמו שאמר איוב (איוב יט) מבשרי אחזה אלוקה, כי ידיעת מציאותו יתעלה הגיע אלינו באמצעות ידיעות הנפש, וכמו שהאריכו בזה החוקרים והביא דבריהם בעל העקידה ובעל עין יעקב פרק קמא דברכות, ולזה אמרו כאן ויראו אלקי ישראל ותחת רגליו וגו', כמו שנאמר ראתה שפחה על הים, כן אמר כאן כי ראו והשיגו מה שהיה באפשרות להשיג, כי ראו תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר, נראה כי השיגו למאמר פרקי רבי אליעזר שאמר שמים מהיכן נבראו מאור לבושו כמו שנאמר עוטה אור כשלמה ארץ מהיכן נברא, משלג שתחת כסא הכבוד, והרב המורה חלק שלישי פרק כ”ו הביא מאמר רבי אליעזר להתבונן ממנו ששני חומרים הם. וחומר שמים אינו חומר הארץ, והוקשה עמ' קכד:' יפה המאמר לדעת הרב המורה, כי לדעתו נוטה זה המאמר אל אמונת הקדמות כמו שהאריך שם. אמנם, החכמים הבאים אחריו יישבו דברי רבי אליעזר כמו שכתב שם הרב שם טוב המפרש המורה ובעל העקידה פרשת בראשית ובעל עקרים. והנה אלו שני הדעות שנפלו בפירוש מאמר רבי אליעזר נפלו בעצמו בפירוש ראייה זו, כי יש לפרש כי ראו תחת רגליו שהם מסובביו של השם כמעשה לבנת הספיר, ר”ל החומר הראשון שהיה כמעשה לבנת הספיר, והוא הלבן של שלג הנזכר בדברי רבי אליעזר, וכמו שכתב הרב המורה פרק ששה ועשרים חלק שני וחלק ראשון פרק חמשה, וכעצם השמים ר”ל חומר השמים היה כעצם השמים, והם אור לבושו שאמר רבי אליעזר ר”ל השכלים הנבדלים שהם עצמות השמים, והם גורמין לו התנועה על דרך החשק והשכלת השמים להם והם עצמותו, ואמר לטוהר ר”ל בסבת הטוהר הנמצא לעליונים עמדו על סוד זה ששני חומרים הם, ושאין חומר השמים הטוהר הוא חומר הארץ העכור, הטמא בערך אל השמים, ואמר אל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים, נראה לומר על דרך הפשט, כי היד הנזכר כאן היא הנבואה הנקראת יד השם כמו שנאמר יד השם היתה עלי וגו', ולזה אמר כי אל האצילים לא הגיע אליהם הנבואה, כי לא הוצרכו לנבואה בדבר, רק עמדו על סוד זה מצד מחקרם ועיונן שמביאין אותה לידי השגה הזאת בדרך עיון כל חכם. אמנם, האחרים אשר לא היה במדרגתן, ראו את אלקי ישראל מצד הנבואה אשר הוחן להם אז, כמו שהוחן להם הראייה על הים בדרך נס ולזה יוחס הראייה לאלקי ישראל, שעשה ניסים לישראל לשפוך רוחו עליהם להועילם. אמנם, באלו הגדולים אמר ויחזו אלקים סתם, ואמר ויאכלו וישתו, והוא הענין האמור על למידת החכמות אשר היא לאדם למאכל ולמשתה האמיתי כן הוא דעת התרגום דלא אכלו ושתו אלא דהיו שמחים כאלו אכלו ושתו והנה לפי זה לא הוזכר כאן כלל שחטאו בראייה זו, וזהו דעת הרב אבן עזרא והרמב”ן אף שלא בארו דברי הפרשה כדרך שנתבאר גם מצאתי לחכם אברבנאל בספר עטרת זקנים שלו שהחזיק בדעת זה שלא נזכר כאן חטא כלל, גם כתב כי השליחות יד הנזכר כאן היא הנבואה אבל בדרך אחר ממה שכתבתי והמעיין יבחר. אמנם, לדעת חכמינו ז”ל חטאו בראייה זו, ולזה נאמר לא שלח ידו מכלל שהיו ראויין לשליחות יד והנה תמצא שני הדעות שבאו בדעת רבי אליעזר, שהמורה כתב שדבריו נוטין לקדמות, והאחרונים כתבו שהוא עצם החדוש ולזה תוכל לפרש גם כאן אם חטאו או לא בדרך שנתבאר,