תורת העולה/חלק ג/פרק סח

פרק שמונה וששים

זאת (ויקרא יז) תהיה תורה המצורע ביום טהרתו, וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ואזוב ושני תולעת וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרס אל מים חיים, את הצפור החיה יקח אותה ועץ ארז ושני תולעת ואת האזוב וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה על המים החיים, והזה על המטהר מן הצרעת שבעה פעמים וטהרו ושלח את הצפור החיה על פני השדה, וכן היתה טהרת נגעי הבית בצפרים, כאשר כתוב בפרשה זאת תהיה תורת המצורע, והנה לא מצינו קרבן לטהרת צרעת בגדים, והיה זה מטעם שנתבאר בפרק שקודם זה שנגעי אדם הטמאים היו באין מצד לשון הרע ועל כן באו הצפרים כמו שנתבאר יבא דבר שבקול כו', והיו באים עמהם ארז ואזוב, כמו שאמרו אם הגביה עצמו כארז ישפיל עצמו כאזוב, כי ענין גסות הרול נמשך אחר עון לשון הרע וזה גורם את זה וכמו שנאמר לשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו, ולכן היו באיו קרבנות אלו גם כן על נגעי בתים שהיו באין מצד גסות הרוח כמו שנתבאר. אמנם, על נגעי בגדים שהיו באין על עונות אחרים, לא היו באים קרבנות, אמנם, סדר ופרטי הקרבן יתבאר לך וזה כי כבר כתבתי כי אלו שתי עונות הם ככופרים(?) בעיקר, וכמו שאמר בירושלמי המספר לשון הרע כעובד עבודה זרה, ואמר שהיא שקולה נגד גלוי עריות ועבודה זרה ושפיכות דמים וכן בענין גסות הרוח נאמר ורם עמ' קד' יפה לבבך ושכחת את השם אלקיך וגו', ואמרו שהוא כעובד עבודה זרה, שנאמר תועבת השם כל גבה לב, וכתיב התם לא תביא תועבה אל בתיך, כדאיתא במסכת סוטה, ולכן היה מצות טהרתו ליקח שני צפרים, היו צפרים מצד אמרם יבא דבר שבקול כו', אמנם, היו שנים, אחד נגד יצר טוב ואחד נגד יצר הרע, הנמשכים אחר חומרו וצורתו של אדם, והיו צפור דרור והוא העוף הקטן המצפצף ואינו מקבל מרות כמדרשם ז"ל בשבת פרק האורג, והוא דמות האדם המצפצף ואינו מקבל מרות ורוצה להיות חפשי מאדוניו ולכפור בו כמו שנתבאר וכתב הרמב"ן בפ'(?) מ'(?) שתי צפרים שיהיו שוות במראה בקומה ובדמים ולקיחתן כאחת, כי השני יצרים שבאדם הם שוים לכל דבר, והיה לוקח גם כן עץ ארז ושני תולעת ואזוב. כבר כתבתי בענין שריפת פרה אדומה כי שלשה מינים אלו מורים על עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים שהם העבירות החמורות שמצד הדין יהרג האדם עליהם ולא יעבור, ואם יצטרע אדם בדעתו כמו שנתבאר לעיל ולא יטהר, הרי כעובר על אלו שלשה וכמו שאמרו כל המספר לשון הרע הרי הוא כעובד עבודה זרה ומגלה עריות ושופך דמים שנאמר לשון מדברת גדולות וגו', ולכן מחוייב שיטהר ויהרג ולא יעבור, על כן וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרס, להזרהו(?) דבר שכלי שהאדם נמשל כחרס הנשבר והוא קרוץ מחומר ועל כן צריך לשחוט את הצפור האחד ולהפסידו והוא היצר הרע, על ידי המים החיים, והוא למידת התורה הנקראת עץ חיים למחזיקים בה, ואמר, שיקח הצפור החיה ושלשה מינים אלו בהיות כי אחר הריגת הצפור האחת בדרך הנזכר, קושר אלו הארבע מינים ביחד, וטובל אותה בדם הנשחט, וטובל אותן בדמו ליהרג ולא יעבור, במצות שחייב ליהרג עליהם והוא קדוש השם, וגם הצפור החי יטבול בדם הנזכר, והוא ענין היצר טוב הכולל כל מצות התורה, שבשעת השמד צריך ליהרג עליהן ובא הרמז בכל זה להורות כי על ידי זה יטהר המצורע מצערתו בזכרו כי טוב לו המיתה והריגה על קדוש השם יתעלה ממה שיחיה ויעבור, ועל ידי זה יקבל המרות והאדנות עליו וישוב מלשון הרע וגאותו אשר על ידן היה כצפור דרור, ואמר והזה על המטהר וגו', לטהרו משבעה מדרגות של יצר הרע שדבק בהן, או באו לרמוז על שבעת ימי הבריאה שעל ידי זה יעמוד האדם על התבוננות אדון העולם, וישים אל נפשו לשוב ממה שעשה, וכמו שנתבאר למעלה, מענין הזאת יום כפורים אחת למעלה ושבע למטה, ועל ידי זה ישלח הצפור אל פני השדה, והוא השארת נפשו ושכלו שקנה על ידי יצר טוב, עד שנעשה נבדל אף אם יפריד נפשו מחומרו, והוא ענין השליחות החי אל פני השדה, כי אז נכון לו להיות חפשי מן המצות, ואפשר עוד לומר בענין עץ ארז שוני תולעת ואזוב, שבאו להורות מצד מהותן, וזה כי הארז הוא גדול שבכל צמחי האדמה והאזוב הוא הקטן שבהן, וכמו שכתב החכם אבן עזרא פרשת מצורע, והוא גם כן מוכרח מכח מדרשם ז"ל שאמרו אם גבה עצמו כארז, ישפיל עצמו כאזוב ויתרפא, והנה בא עמהם שני תולעת והוא מורה על ענין החטאים, כמו שנאמר (ישעיה א) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו, ובפרט על ענין חטא לשון הרע הבא על ידי פיו של אדם, והוא ענין שני תולעת, כמו ששבח שלמה בשיר השירים ואמר כחוט השני שפתותיך, ודרשו ז"ל בענין תולעת מה תולעת אין כחו אלא בפיו, אף יעקב אין כחו אלא בפיו, ולכן נקראו ישראל תולעת, ודרשו ז"ל גם כן בדוד הנקרא עדיני העצני, ותולעת ולא איש, שבשעה שהיה יוצא למלחמה היה מתקשה כעץ, ובשעה שהיה עוסק בתורה היה מתעדן כתולעת, והיה עוסק בה, ומעכשיו נראה שבא הרמז כענין בהרת המצורע על פחיתות האדם כשחוטא, ומעלתו כששב מהם, או לא יחטא כלל ולזה באו אלו שלשה מינים, לומר שאם יחטא ילך מן הפנים אל האחור, רוצה לומר שאף שנברא להיות בחור כעץ ארז אשר כל ארזים עמ' קד:' יפה בגן השם לא עממוהו, והוא הבריאה החשובה והגדול שבכל מיני השפלים והאדם עץ השדה, מכל מקום על ידי שני תולעת והוא חטאים האדומים כשני תולעת, בפרט על ידי לשון הרע הנתלה בשפתיו ובפיו הנרמז בשני תולעת, יתהפך אל האזוב אשר בקיר אשר הוא השפל מן כל השפלים. אמנם, אן יתהלך מן האחור אל הפנים, ישוב מן האזוב אל הארז על ישי השני תולעת, והוא ענין התפלה והדברים השכליים אשר יעסוק בהן בפיו, עם למוד התורה והכנע אל יוצרו כדמות תולעת, כמבואר מענין דוד עליו השלום, דקרא עצמו תולעת ולא איש בבחינה זו, ולכן מן הראוי להיות אלו המינים קשורים ביחד, הן בטהרת המצורע הן בשריפת הפרה, כי הם הכוללים ברמיזתן הדברים ששריפת הפרה וטהרת המצורע בא אליהם כנתבאר, והיה בא הרמז בענין הצמחים שהוא הארז והאזוב אשר הוציא הארץ, כמו שנאמר תדשא הארץ וגו' להיות כי הארץ היא הגורמת לאדם לחטוא, כמו שנתבאר בעבודת יום כפורים מענין טבילה השלישית וקידושין, והיה מדיני טהרתו להיות המים חיים רביעית, כמו שכתב הרמב"ם פרק י"א מהלכות טומאת מצורע, להיות כי המים חיים הנזכרים נותנין החיות לכל חי, ולכן נקראו מים חיים ועץ חיים על שם פעולתן, ולכן שיעורן ברביעית, כי רביעית דם מעמיד החיו'(?) ולזה רביעית דם המת מטמא כמת, וכתב הרמב"ם ז"ל ושיעור זה מדברי סופרים, להיות כי מצד התורה אין בה שיעור כי לא יתנהג הדבר על צד הטבע כלל, ואם יחטא וישוב יוכל לחיות, אף על פי שאין בו רביעית, והוא ענין תחיית המתים, אך אמנם חכמים נתנו לו שיעור כדי שיהא לטבע רושם בדבר, מאחר שנתמעט הדורות, ואין הזכות גורם להיות מתנהגים על פי הנסים הנגלים תמיד, והוצרכו לטבע שיעור לזה, וכתב הרמב"ם עוד, שהיה שוחט הצפור הברור(?) שבשניהם וחופר בקרקע בפניו, וזה הלכה מפי השמועה, וכבר נגלה טעמו ממה שכתבנו מעניינו, כי היצר הרע הוא הגדול והברור שבאדם לפי הנגלה, כמו שקראו שלמה, מלך גדול, נמשך אחר החומר אשר לבסוף לקבר יובל, והוא ענין קבורת הצפור המטהר המצורע, כי על ידי זכירתו יום מותו וקבר גופו, ישוב ממה שחטא וירפא מצרעתו, ולכן היה זה הצפור השחוט אסור בהנאה, אפילו לטהר בו מצורע אחר אסור כי אין לחומר תקנה אחר שנקבר. אמנם, צפור המשולח מותר בהנאה אף לטהר בו המצורעים האחרים שרי, כי אפשר לו התקון אחר שלוחו, והוא לימי עלומו, והוא סוד גלגול נשמות, וכתב הרמב"ם ועץ ארז ואזוב שנתקלפו פסולים, כי צריכין להיות עם קליפתן, שאז אפשר להם הגידול והצמיחה מן הארץ, אשר על ידי זה בא רמז הענין כנתבאר, וכתב הרמב"ם ומקיף ראש האגפים וראש הזנב של צפור החיה וטובל אותן עם אגודת ארז ואזוב, כבר נתבאר ענין טבילה וטעם מינין הנטבלין, ואיני צריך לחזור ולבאר רק טעם טבילות ראשי האגפיים והזנב והוא מטעם כי אלו המקומות בעוף הם כלי העפיפות העוף, ועל ידן יעוף השמים, באגפיים, גם הזנב על ידי רוב נוצתו עוזרים לקלות תנועתו, והוא הפריחה באויר, ולכן טובל מן הצפור החי הרומז על צורתו ושכלו של אדם כלי הפריחה, כי ענין השכלה היא כעוף אשר יעוף השמים שיוצץ ואחר כך יעלם, כמו שכתב הרב המורה בהקדמת ספרו, ונתבאר הענין לעיל כמה פעמים, והנה בהיות בעוף שלשה דברים העוזרים אל הפריחה, והוא ראש האגפיים, וראש הזנב, כן הוא בענין עוף השכלי, בין בעליונים והוא המלאך הנגלה לנביאים עם כנפיו, או האדם בהשכלתו כדמות עוף, לכל אחד יש לו שלשה השכלות והם גורמים הפריחה, ובענין המלאך כבר נתבאר ממה שנאמר (ישעיה ו) שש כנפים לאחד בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף, הרי שחלק השכלתו וענינו על שלשה חלקים, והם גורמים העופפות שלו, רק שנתן לכל חלק שני כנפים, מטעם שנתבאר סוף חלק ב' פרק מ"ז. אמנם, השכלת האדם הוא גם כן בדרך זה, כי ראשי הכנפיים הם השכלת השני עולמות העליונים אשר מיוחס להם הכנפים כי כנפים למלאכים, כנפים להחיות והם הגלגלים שהם סבת התנועה, וגם משכיל בראש הגנב, והוא השכלתו את עצמו, שהוא ראש בעולם השפל שהוא הזנב עמ' קה' יפה לעולמות העליונים, ועדיף טפי שיהיה הראש הנזכר לזנב הנזכר, ויתדבק בעליונים מלהיות לראש למה שתחתיו, וזה כוונת אמרם הוי זנב לאריות ואל תהא ראש לשועלים, גם כי האריה עושה מזנבו ראש ומהפך זנבו לצד ראשו, והשועל בהפך, וכן הוא בראש הזנב, כי אף שהוא בזנב, מכל מקום מתהפך לראש, ונקרא ראש הזנב, ואפשר לפרש מאמרם בדרך אחר, וזה כי השועל היה החיה הפקחית בכל החיות, כידוע ממשלי השועלים שהיה רבי מאיר דורש, והאריה הוא הגבור שבהן, וטורף ואין מציל כידוע, ולכן אמרו שבענין החכמות הנרמזים בשועל אל תהיה ראש, אלא תקטין עצמך לפני גדול ממך, אבל גם כן לא יהא לזנב להם להקטין עצמו יותר מדאי כאמרם (משלי ל) אם נבלת בהתנשא, וכמו שאמר אל תהי רשע בפני עצמך, ואל תצטדק הרבה, שהם הקצות במדות, שהם שתיהן רע, ולכן אמר אל תהא לראש לשועל, וכל שכן שלא תהא לו לזנב, רק התדבק באמצעות השועל, והוא דרך הממוצע בכל דבר. אמנם, בענין הדברים החומריים, והוא ענין טריפות האריה וגבורתו, ומוראו על הברואין, תהא להם לזנב רוצה לומר טפל בדבר ולא לעשותו רק כדברים ההכרחים על צד הטוב, ומכל מקום נתבאר עניין טבילות ראשי אגפיים וראש הזנב, וכתב הרמב"ם שהיה מזה עם הכל על אחר יד של מצורע, והוא מורה שצרעתו בא לו מצד עשותו המעשים כלאחר יש ולא על צד הנכון, וכתב עוד הרמב"ם וכיצד משלחו, עומד בעיר וזורקו חוץ לחומה ואינו הופך פנין לא לים ולא לעיר ולא למדבר אלא על פני השדה, והוא מבואר הטעם ממה שכתבתי בעניין שליחות הצפור על פני השדה אשר אין שם לא עיר ולא מדבר, ולכן זרקו חוץ לחומר, כי נשמתו תדבק עם העליונים אשר הם חוץ לחומת עולם השפל והוא כדור הגלגל, שלחה וחזרה, חוזר ומשלחה אפילו מאה פעמים, והוא סוד גלגול נשמות המקובל, ואחר כך היה מגלח כל שערת גופו הנראים, ידוע כי ענין השערות מתילדות ממותרי האדים החומריים, אשר מוציא' הטבע על ידי גדול השערות שבאדם, והנוצה והצמר או שער שבכל מיני בעל חיים כמו שכתבו חכמי הטבעי', ועל כן היה צריך להסי' כל המותרות שבקרבו, כי לולי זה לא יוכל לטהר, ולכן הוצרך לתקן כל דבר היוצא מקרבו הנגלה כענין השערות, וכתב הרמב"ם והיה ממתין שבעה ימים והיה מתגלח תגלחת שנייה כמו הראשונה, ומכבס בגדיו ואחר כך וטהר, להורות על מדרגת הרוצה ליטהר, כי אי אפשר לכנס פתאום מן הטומאה אל הטהרה הגמורה, רק צריך הדרגה בנתים, ולכן היה מגלחו תחלה הרומז על תקון מעשיו והיה ממתין שבעה ימים המורים על ימי האדם הנחלקים לשבעה מדרגות של עשיריות, שהם שבעים שנה, ואז יחזור ויגלח שנית המורה על סוף התקון, רוצה לומר כי אם יתחיל בתקון המעשיות בנערתו ישאר כך מתוקן כל שבעת הימים, כמו שנאמר (משלי כב) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסיר ממנו אך בימי הזקנה צריך לחזור ולתקן, כי אין מותרי הנער שוים למותרי הזקנה, ומה שנשאר לו מן השערות בימי נערותו שלא היה נגלה, יהא נגלה לו בעת זקנתו, ועל כן צריך לחזור ולתקנו ולגלחו בימי זקנתו, ואז הוא ניטהר לגמרי, רק שעדיין היה מחוסר כיפורים ולא היה מגלחו רק כהן, כי הבא לטהר מסייעין אותו מלמעלה, והוא הכהן העובד ומגלח, והיה מדיני המצורע להקריב שלשה קרבנות אחר שנהטר מצרעתו, חטאת ועולה ואשם, כמו שמפורש במקרא, והטעם בזה כי כבר כתבתי כי אין המצורע היה זקוק לקרבן ולא היה נחלט בצרעתו, רק על פי סימני טומאה, שבהן היה נודע שצרעתו היה בא מצד לשון הרע, ובשאר נגעים לא הוחלט אם היו מצד עונות אחרים, והנה לשון הרע הוא במעשה ובמחשבה ובדבור מצד חומרו ומצד שכלו גם רגליו לרע ירוצו לרגל בחבירו, וכמו שנתבאר בפרק שקודם זה, ועל כן היה מביא חטאת ועולה ואשם, שהעולה היתה באה לכפר על חטא הרהורים רעים, והחטאת על מעשה הרע, ולכן היה מביא גם כן אשם, כי עיקר חטאו בדיבור שהוא הלשון הרע, שהאשם בא נגד חטא הדיבור כמו שנתבאר כל זה חלק ב' פרק י"ג בטעם חלקי הקרבנות, ועל כן היה עיקר טהרתו על ידי האשם, שממנו היו זורקים ונותנים מתנות הבהונות ותנוך אוזן וכמו שיתבאר זאת, ועוד אחרת כי כבר כתבתי חלק ב', פרק י"ד שענין שלשה קרבנות אלו היו מורים על שלשה קרבנות במצורע, להכיר חדושו של עולם על ידי הקרבת קרבנותיו, ובזה היה נשלם טהרותיו, וכתב הרמב"ם פרק רביעי ממחוסרי כפרה, כיצד עושין לו, המצורע עומד חוץ לעזרת עמ' קה:' יפה ישראל כנגד פתח מזרחית ופניו למערב ושם עומדים כל מחוסרי כפרה בעת טהרתן, ושם משקים הסוטות, והכהן לוקח אשם של מצורע כשהוא חי, ומניפו עם לוג שמן במזרח כדרך כל התנופות, ואם הניף כל אחד בפני עצמו יצא, ומביא האשם של מצורע עד הפתח ומכניס שתי ידיו לעזרה, וסומך עליו ושוחטים אותו מיד ומקבלין שני כהנים את דמו, אחד מקבל בכלי וזורקו על גבי המזבח ואחד בידו הימנית ומערה לידו השמאלית, ומזה באצבעו הימנית, ואם קבל בשמאל פסול, הכהן שקיבל הדם בכלי מוליכו וזורקו על גבי מזבח תחלה, ואחר כך יבא הכהן שקבל הדם בכפו אצל המצורע, הכהן מבפנים והמצורע מחוץ, ומכניס המצורע ראשו, ונותן הכהן מן הדם שבכפו על תנוך אוזן הימנית ואחר כך יכניס ידו הימנית ויתו על בהן ידו, ואחר כך יכניס רגלו הימנית ויתן על בוהן רגלו, ואם נתן על שמאל לא יצא, ואחר כך יקרב חטאתו ועולתו, ואחר שיתן הדם על הבוהנות, נוטל הכהן מלוג השמן ויוצק לתוך כפו של חבירו השמאלית ואם יצק לכף עצמו יצא, וטובל אצבעו הימנית בשמן שבכפו, ומזה שבעה פעמים נגד קדשי הקדשים על כל הזייה טבילה אחת בשמן, ואם הזה ולא כיון נגד קדשי קדשים כשרות, ואחר כך יבא אצל המצורע ויתן מן השמן על מקום דם האשם, בתנוך האוזן ובוהן ידו ובוהן רגלו, והנותר מן השמן שבכפו, יתנהו על ראש הנצטהר ואם לא נתן לא כפר, ושאר הלוג מתחלק לכהנים עד כאן לשונו. הנה כל מחוסרי כפרה היו עומדים בעזרת נשים שהיא לפני עזרת ישראל בשעה שבאים להתכפר מטעם הבא לטהר מסייעין אותו, וזה כי כבר נתבאר חלק א' כי עזרת נשים הוא דוגמת השכל הפועל בעולם, והוא מוציא שכלי בני אדם מן הכח אל הפועל, ונקרא עזרת נשים מטעם שנתבאר שם, ולכן מי שבא להתכפר בא שמה לקבל ממנה עזר להתכפר, ולא מצד עצמו אלא שמשם היו מסתכליו דרך פתח מזרחית, מול קדשי קדשים שהיתה השכינה במערב כמו שנתבאר (?) כל זה בטעמי מדות המקדש וצורתו ולהיות כי מקום זה היה בעזרת נשים דוגמת אשה כשרה המתדבקת בבעלה על כן משקין שם הסוטות שסרה מן דרך אשה הכשרה, והיה מניף האשם עם לוג השמן, כבר נתבאר חלק ב' פרק י"ח ענין השמן הבא עם הקרבנות שהיה מורה על השגחה שיורדת מלמעלה ולכן היה מניף האשם עם השמן, כי כבר נתבאר לעיל פרק י' חלק ב' כי האשם בא מן הכבשים נגד שלימות הקניין והוא העושר והכבוד אשר מצדו יתגאה האדם, ויוציא לשון הרע על חבירו מצד קנאתו באיש ההוא, ועל כן בא אשם מצורע להורות על קניין העושר שאינו כלום רק שהוא אשם המושב להשם ולכן אשמו בראשו הוא הקרן שצריך להשיב בגזל הגר, ולכן היה מניפו בענין המצורע שהוא מניפו לשש קצווי העולם, שהם מעלה ומטה וארבע קצוות העולם כי כן הוא ענין העושר יעוף השמים אינו, גם מורה על חטאו כי כחץ שחוט לשונו ואמרו רבותינו ז"ל שלשון הרע הורג ברחוק ממנו כמו החץ עד שאמרו שהוא כאן והורג באספמיא ונאמר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ ולכן המצורע שחטא מצד לשונו הרע, ובזה הרחיק לכל קצווי הארץ ביום הקריבו אשם נפשו צריך להניפו לכל קצווי עולם כדרך המתודים עונותיהם שמתודיו על מה שעשו והיה מניף האשם בהיות כי הוא מורה על חטא הבא מצד הדבור כמו שנתבאר חלק ב' פרק י' וכן מודה שעונו בא מצד עשרו אשר יד לו כנפיים לעוף לכל קצווי ארץ והוא כגלגל החוזר בעולם ומעלה ומטה וארבע קצוות והיה מניפו עם השמן כי השגחה שהשמן מורה עליו נמצא בכל ששה קצוות מעלה ומטה וארבע רוחות ולזה היה מניפו עם האשם והיו מביאים אחר כך האשם אל הפתח וסומך ידיו, כבר נתבאר ענין הסמיכה בכל הקרבנות פרק כ"ב חלק ב' ולזה היה מעמידו נגד הפתח, להורות כי הפתח פתוחה לקבל שבים, והשם יתעלה יסמכנו ויעזרנו להנצל מחטאים שלא ישוב עוד לכסלם, כדרך לכל הבא לטהר שמסייעין אותו, והיה מקבלין שני כהנים דמו כו', כבר נתבאר ענין זריקת הדם בכל הקרבנות, אמנם, דבר הנוסף בקרבנות של מצורע שנתוסף עוד כהן שני שהיה נותן על תנוך אזנו הימנית ועל בוהן ידו ועל בוהן רגלו הימנית להיות כי המצורע חוזר ומתדבק עם בני אדם לאחר שהיה מופרש מהן, ואם כן אפשר לחשוב שענין התחברות הוא טוב בכל אדם, על כן באו להזהירו על מה שהזהיר המשורר נעים זמירות ישראל באמרו אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת השם חפצו, הנה היו נותנים לו מדם האשם שהיה נגד עיקר חטאו כמו שנתבאר על תנוך אוזן לעשות לו רושם לזכרון שלא ישב במושב לצים אף שאינו עמ' קו' יפה מתלוצץ מתוך ששומע לליצתם אסורא קא עביד ולכן נותנין על תנוך כמדרשם ז"ל שאם ישבע אדם דבא שאינו הגון יכוף האליה של אוזן לתוך אזנו, והיו נותנים על התנוך ולא על האליה להיות כי התנוך הוא דבר קשה עומד קיים עליו, ועל בוהן ידו היו נותנים להזהירו מדרך חטאים לא עמד, כי עיקר העמדה עמהם הוא לעשות רע, כמו שנאמר (משלי א) בני אם יפתוך חטאים וגו', ובהן רגלו נגד בעצת רשעים לא הלך ונתנו על הבהונות שהוא הגודל באצבעות והחשוב שבכולן, ובא בכל זה להזהירו כי אף שחזר לחבורות בני אדם יזהיר שלא יזדווג לאלו והיה כל זה נעשה על ידי כהן אחת והוא כי שני מלאכים המלוין לאדם הם מתחברין עמו, ועל כן יבקש חבורתם ולא יתחבר לרעים ולכן היו נותנים על אברים הימנים, ואם נתן על השמאל פסול, כי עיקר הרמז הוא למען סור משמאל מטה, ולכן נותן לימין כדרך שנאמר (קהלת י) לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, ואחר כך היה נותן לכף חבירו מן השמן, והוא הרומז על ההשגחה כי אם יכין עצמו למטה בדם האשם ישגיחו עליו מלמעלה להצילו מכל רע ולכן היה נותן מן השמן על מקום דם האשם, במקום שהכין עצמו שם יפול ההשגחה והיה מזה שבעה פעמים נגד קדשי קדשים כדי שיתבונן שבעה מדרגות שהם זה למעלה מזה, המושגחים מן קודש קדשים אשר שמן הטוב מצד השגחה יורד עליהם להתמיד קיומם על צד הטוב והנאות ואלו שבעה מדרגות נתבארו בכמה מקומות בחבור זה, שהם שבעה מדרגות הסולם שראה יעקב ואחר כך היה נותן שמן הנשאר על ראש המתטהר, על דרך ושמן על ראשך אל יחסר, כי בזה לא יחסר השגחה העליונה ממנו ויטהר מצרעתו השם יתעלה ושמרנו עם כל ישראל ממחלתו וישגח אותנו בחסדיו לטובה עם כל ישראל נחלתו אמן.