תורת העולה/חלק ג/פרק סו

פרק ששה וששים

אחר שנתבאר קצת מסוד עגלה בת שנתה, אמרתי להשלים טעמו בפרק זה, עם פרים ושעירים הנשרפים בחוץ אשר דינם לטמאות כל המתעסק בהן כדין הפרה אשר מזה נראה שיש להם דבר משתפם(?) זה לזה. הנה נתבאר בפרק שעבר טעם העגלה אשר היא באה להורות על מעשה ארץ מצרים אשר ישבו בה ולכן היתה עגלה לפי שמצרים נמשלה לעגלה כמו שנאמר (ירמיה מו) עגלה יפיפיה מצרים ודרשו ז"ל תבא עגלה שלא עשתה פירות ותכפר על ההורג שלא הניח לנהרג לעשות פירות והוא כדעת מצרים שלא הניחו ישראל לעשות פירות וכמו שמצינו בפטר חמור שהוא זכרון ליציאת מצרים שצוה השם יתעלה לערפו כן צוה כאן לערוף העגלה וטעם הערופה כתבתי לעיל פרק ל"ב. והיו עורפין אותו בנחל על שם נחל מצרים, ואף למ"ד דלא בעינן מים גבי עגלה ערפה ונחל הוא העמק מכל מקום היה זכרון ליציאת מצרים כאשר היה בעמק כמו שנאמר (בראשית מב) רדו שמה, וכתיב (שם) וירדו אחי יוסף וגו', וכמו שמצרים היה בחפצם להרוג ישראל ושלא נודע מי הכהו, עד שעל ידי כן צוה פרעה מלך מצרים בתחלה למילדות להמית הבנים בעודן על האבנים, ועל זה נחתם דינן של מצרים שיוטבעו במים, וכמו שדרשו ז"ל אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים, שאותן שועלים קטנים שהיו מחבלין כרמים טבעו בים, ועל זה בא גם כן עגלה ערופה לכפר על מי שלא נודע מי הכהו, להורות עתיד הקדוש ברוך הוא להפרע ממנו כמו שפרע מן העגלה הזה שהיא מצרים, אף ששם גם כן לא היה נודע מי הכהו, לישראל, ואפ"ה השם יתעלה שגלוי לו כל סתר נפרע וכן יהיה בענין זה והוא כדרך שאמר מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה ואנשי סדום ומצרים הוא יפרע וכו' ולכן אם היה אחד בעולם שהיה מכיר ברוצח לא היו עורפין העגלה, כי מעתה אינו מסור לשמים לבד ובהיות כי במצרים מדד להן הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה, וכמו שאמר יתרו כי בדבר אשר זדו עליהן על כן היה המצוה במדידה אף על פי שהיה קרוב לעיר בנגלה, להורות על המדה שמודד בה הקדוש ברוך הוא, ועל כן היו הבית דין מודדין כי עיקר כוונת המדידה להורות על מדידת הבית דין, והיו הכהנים רוחצין ידיהן ואמרו כפר לעמך ישראל וגו', וכבר נתבאר מענין רחיצת ידים במקדש שהוא מורה על קבלת השפע מלמעלה לעשות שליחתו, הן להעניש הן להשכיר, ועל כן היו הכהים שהם כדמות מלאכי מעלה רוחצין ידיהם להורות שהרבה שלוחים למקום, שבו יענש הרוצח, והיה כפרה לישראל לבער דם הנקי מתוכן ולכן אמרו סוף פרק ב' דמגילה כפרה כתיב בה כקדשים ועוד גלו חכמים ענין הדברים בדרך שנתבארו, אמרו פרק קמא דהוריות כפר לעמך אשר פדות ה', ראויה כפרה זו לכפר על יוצאי מצרים, זהו הנראה בסוד העגלה הנמשך אחר טעם הפרה, אף כי כבר כתבתי טעם אחר בזה פרק ל"ב. אמנם, טעם שעירים הנשרפים ופרים הנשרפים הוא כדמות טעם שריפת הפרה, כי בהיות שאין פר ושעיר נשרף אלא על חטאים גדולים או על חטאת איש גדול, אשר מצד חטאו ראוי לכללו ברמז המלכיות אשר משתעבדין בישראל וכן אלו מצד חטאתן גורמין גלות לישראל, ולכן קרבנותיהם ראוין לשרפה כפרה אדומה. אמנם, בא הרמז בחוטאי ישראל בפרים [[עמ' קא' יפה] ושעירים שהן הזכרים כי הפרים והשעירים רומזים על מעשה האבות וזרעם ישראל שאף על פי שצריכין פרים ושעירים עדיין זכרותן וכחן קיים. אמנם, האומות אין להם זכרון עם הראשונים ותשש כחן כנקבה ולזה בא הקרבן המורה אליהם בעצם בפקה, וכתב הרמב"ם והיה מקום שריפת הקרבנות בשלשה מקומות, אחד בתוך העזרה ובו שורפין פסולי המוקדשים ואימורי קדשים קלים שנפסלו או שאירע פסול בפרים ואלים הנשרפים קודם שיצאו חוץ לעיר, והמקום השני בהר הבית ובו שורפין חטאות הנשרפות אם אירע בם פסול לאחר צאתם מן העזרה, והמקום השלישי הוא חוץ לירושלים והוא הנקרא בית הדשן, ושם שורפין החטאות הנשרפות בזמן שהן נשרפות כמצותן עכ"ל. הנה שיש שלשה מקומות לשריפת הבשר, נגד שלשה מקומות שהיו מניחין בהן אפר הפרה הנשרפת וכבר נתבאר טעם חלקי מקומות האפר אשר לעומתן באו שלשה מקומות אלו והנה בכל זה הרמז על המינים והאפיקורסים שאין בשרן ראוי לאכול לכהנים אלא הם במדרגת המלכיות אשר הפרה נעשית נגדן ולכן דין כולן בשריפה וכן קדשים הנפסלים ולא נעשים כהוגן, בודאי פסול בעלים נגעו בו, שלא זכה שיהא קרבנו קרב כתקונו, ולזה היה דינו גם כן בשריפה, וזה מה שרצינו בזה הפרק.