תורת העולה/חלק ג/פרק סא

פרק אחד וששים

בענין מוספי סוכות (במדבר כט) ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו' והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח להשם פרים בני בקר שלשה עשר אילים שנים כבשים בני שנה ארבעה עשר תמימים ומנחתם סולת בלולה בשמן וגו' כל מוספי יום ויום שוין כל שבעת ימי חג הסוכות, מלבד הפרים שהיו מתמעטין והולכין עד שהיו ביום שביעי שבעה פרים. ביום שמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו, והקרבתם עמ' צ' יפה עולה אשה ריח ניחוח להשם פר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים ומנחתה ונסכה. הנה התבאר שמוסף יום השמיני ומוסף ראש השנה יום כפורים שוה, ומוסף ראש חודש ופסח ושבועות היה שוה, ומוסף שבת וסוכות לא היה שוה לאחד מהן, וכבר נתבאר מענין מוסף ראש השנה יום כפורים שקרבן מוסף הוא מצד הדין שבהן, וכן הוא במוסף שמיני עצרת שנידונין על המים ומזכירין גבורות מטר שכל חיי אדם נתלין בהם, ולכן בא מוספו כמוסף ראש השנה ויום כפורים, ועל כן אין צריך ביאור מצד פרטי קרבנותיו כי הוא שוה בזה ליום כפורים ולראש השנה וכמו שיתבאר לך לקמן, ועל איזה טענות מורה, יתבאר לך גם כן אחר שיתבאר עניני מוספי החג אשר מתוכו יתבאר לך דיני ניסוך המים שבו(?) ואקדים לך דינו ואחר כך טעמו נקשר במוספי החג כאשר יתבאר. אמרינן ניסוך המים וערבה ועשר נטיעות הלכה למשה מסיני, וכתב הרמב"ם פרק י' מהלכות תמידין ומוספין עם נסוך היין של תמיד של שחר היו מנסכין המים לבדו, ואם נתערבו ביין וניסוך שניהם מכלי אחד יצא, ובקרן דרומית מערבית היה מנסך למעלה מחצי המזבח, והכל יורדין לשיתין, כיצד היו עושין היה לוקח צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגין, היה ממלא אותה ממי השילוח, הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו, עלה לכבש ופנה לשמאלו ונותן המים מן הצלוחית לתוך הספל שהיה שם, ושני ספלים של כסף היו שם, מערבי היו בו מים ומזרחי היו בו היין של ניסוך, והיו מנוקבין כמין שני חוטמין דקין, ושל מים היה נקב שלו דק משל יין כדי שיכלה המים עם היין כאחד, זה שמנסך המים אומרים לו הגבה ידך שפעם אחד נסך על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהן שאמרו מין הוא, שהם אומרים אין מנסכין מים כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב ואינו מכלי שרת, ומניחו בלשכה ולמחר ממלא ממנה, אם נשפכה או נתגלתה ממלא מן הכיור ומנסך בכל יום ויום מימי החג היו אומרים שירה בפני עצמו על מוסף היום, בראשון מימי חול המועד היו אומרים הבו לה' בני אלים, בשני ולרשע אמר אלקים וגו', בשלישי יקום לי עם מרעים, ברביעי (שם) בערים בעם וגו', בחמישי הסירותי מסבל שכמו, בששי ימוטו כל מוסדי ארץ וגו' ואם חל שבת להיות באחד מהן ימוטו ידחה, עד כאן לשון הרמב"ם. והנה דע לך שקרבן מוסף חג הסוכות ושמיני עצרת נגד שני טענות הנשארים לבטל מדברי הפלוסוף והוא הטענה הרביעית והתשיעית כי כבק טענו כי אם היה העולם נברא יצטרך על כל פנים דבר קרום(?) שנושא האפשרות אם כן אי אפשר מבלתי נושא האפשרות ההיא, והטענה התשיעית שהביא ראייה מן המפורסמות, שהכל אומרים שהשל יתעלה שוכן בשמים, ואם כן השמים קודמין בקדמותו, והנה התשובה על הטענה הרביעית נתבאר כי מאחר שהשכל והמשכיל והמושכל הוא דבר אחד לכן מצד השם יתעלה היה אפשרות המתפעל מעצמו כמו שהוא מושכל מעצמו, וכמו שקדם מתשובתינו וזה היה נרמז במוספי החג הסוכות וזה כי זה הדבר אינו שייך אלא במי שאינו גוף ולא כח בגוף שהשכל והמשכיל והמושכל עמ' צ:' יפה שב בו דבר אחר, ומצד זה היה אפשרות בריאות עולם, מה שאינו כן בדבר גופני, שאי אפשר שהדבר המתפעל הוא הפועל עצמו, ועל כן היו מקריבין מוספי החג, להורות מצד מנינם, ומצד החג הדבר הזה כי מלבד שהם מורים על חדוש העולם כאחד משאר קרבנות. מכל מקום מצד פרטן ומנינם ומצד החג מורים על זה וזה, כי כבר כתב הרב המורה חלק א' פרק ס"ט כי גם באדם לאחר שהשכיל המושכל, יהי המשכיל והמושכל דבר אחד(?), אלא שקודם יציאתו מן הכח אל הפועל הם שלשה דברים, וכמו שהאריך שם בזה, וזהו מצד חומרו המפסיק בין המשכיל והמושכל, ושכלו הוא דבר גופני ולצאת מן הכח אל הפועל, וכבר ידוע גם כן מה שכתב הרב המורה שהחומר שמבדיל ההשגה נקרא עב הענן, וכמו שנאמר (שמות יט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ושהחומר היא המחיצה המפסקת והמבדלת הנבואה והשגה, ואלו הם כדמות העננין של סוכות, שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא כג) כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו', ונחלקו בה רבותינו ז"ל י"א סוכות ממש, ויש אומרים שסוכות ענני כבוד היו והכונה לשניהם לענינם אלו המפסיקין ההשגה, ואמר כי בצאתם ממצרים ראו והשיגו שעננים אלו היו לסוכות, והוא מלשון סוכה ברוח הקודש, והם גם כן בצאתם ממצרים הציצו וראו בין נקבי הסוכה להשיג מה שעליה, ולזה סוכה המעובה כמין בית פסול, וכמו שיתבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה, והנה הענן אשר ממנה יתהוה המטר הוא עצמו דוגמת ההשכלה החומרי' אשר הלח אשר ממנו יתהוה המטר כי בתחלה נעשה ענן ויתהוה המטר בתוכו ובעת הויית המטר כלה ענן וילך, כי שב מעצמו להיות מים על פני הארץ והנה הענן אשר קודם להיות המטר הוא דוגמת החומר אשר הוא סבה שצריך להשכיל תחלה בכח ואחר כך בפועל ולזה היו העננין לסוכות ומפסיקין בין ישראל לאביהם שבשמים, כי השם יתעלה אין ענן סביב לו רק נוגה לו סביב, והוא המשכיל והמושכל תמיד, והוא הפועל והמתפעל כאחד, ולזה צותה התורה לעשות חג הסוכות ביום חמשה עשר, כי בי-ה השם צור עולמים, והוא שצייר אותיות י"ה וברא מהן שמים וארץ, מי' נברא העולם הבא, ומה' עולם הזה, והנה השם אחד ושמו אחד והוא עצמו, ומצד הזה הוא אפשרות המתפעול, ולזה הוא ביום חמשה עשר בחודש שנברא בו העולם, ונאמר סולו לרוכב בערבות בי"ה שמו רוצה לומר כי בי"ה הוא שמו ומחציו נתמלא תיבתו, כמו שיסד הפייט ורוצה לומר כי י"ה במילואו הוא כמספר השם להורות כי אין חצאין נופלין אצל השם יתעלה, וחציו היא כולו, כי אינו מורכב כשאר המורכבים מסבות קודמות או שנוכל לומר אצלו יצא כח ופועל אף פועל ומתפעל בשכלו כי אין בו חצאין, אלא יחיד. לכך ראוי לשבחו, ולכן אחר סולו לרוכב בערבות וגו', וזהו טעם השיר שהיו אומרים במוסף של חג יותר מבשאר המוספים כי הוא הראוי להתהלל מצד זה וכמו שאמר דוד סולו לרוכב בערבות בי"ה שמו ועלזו לפניו והנה חג הסוכות שנתבאר לישראל זה צותה התורה להקריב המוספין המוזכרים למעלה להורות כי כמו שהקדוש ברוך הוא המשכיל והמושכל כן הוא הפועל והמתפעל וידוע אמרם שישראל מוספיו כח וגבורה הפמליא של מעלה, וכשהם חוטאין מחלישין הכח ההוא כמו שדרשו בפסוק (דברים לב) צור ילדך תשי וגו', וכבר נתבאר מדברינו הקודמים מהו תוספות הכח וחלישתן, מכל מקום נתבאר על דרך דוגמא במה שאפשר להמשיל מה שהפועל עצמו הוא המתפעל, וכן הוא בענין ההשכלה, כי השכל הפועל מוציא שכלו של אדם מן הכח אל הפועל, והנה תכלית שלמות האדם להשכיל מוציאו והוא השכל הפועל, וכמו שביאר הרב המורה כל זה בארוכה חלק שני, וכתב שעל זה נאמר כי באורך נראה אור, הנה הפעול המשכיל הוא שב להיות מושכל ומתפעל. והנה ידוע שכל זה הוא מצד התורה אשר על ידה ישראל משכילים למעלה ולמטה, והנה האומות הם סבה גדולה בזה, גם הם דוגמה(?) קצת לזה, מצד שמבטלין את ישראל מלעסוק בה, על ידי עול מלכותן עליהן, וכמו שהאריך הרב המורה בזה, שעיקר הגלות הוא אבדון החכמות באורך הזמן. אמנם, מצד אחד עוזרין לזה כי יאי עניותא לישראל כוורדא סומקא לסוסיא חיוורא, ועל ידי שעבודן יצטרכו לעסוק בתורה, ולכן ציוה השם יתעלה להקריב בימי החג שבעים פרים, נגד שבעים אומות, כמדרשם ז"ל, ולהיות נמעטים כל יום ויום עד שלבסוף עומדים על שבעה, והוא מצד התורה אשר היא שבעה ספרים, ע' פנים לתורה והם השבעים פרים, והיא נדרשת בשלשה עשר פנים, ולכן באו שלשה עשר פרים ביום ראשון, והיו נמעטין והולכין על דרך כוונה שנתבארה, להורות על סבת הפועל והמתפעל, כי המעטת התורה הוא על ידי האומות, והמעטת עמ' צא' יפה האומות על ידי התורה, כאלו כל אחד פועל אצ עצמו, והיה ביום האחרון שבעה פרים נגד התורה שבכתב שהיא שבעה ספרים, והיא הנשאר' בהכרח בגלות, ולא תשכח מפי זרעם וגו', ואולי השבעה פרים נגד ששה סדרים משנה, והתורה בכללה שהם שבעה, ועל ידי זה זכו ישראל ויזכו להנחיל ארץ שבעה אומות, ועל כן היו שבעה פרים ביום האחרון. ואמנם, הכבשים היו ארבעה עשר בכל יום, שבעה פעמים ארבעה עשר הם צ"ח כבשים, נגד מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא שהתורה נדרשת בהן, רש"י פירש פרשת פנחס שבאו צ"ח כבשים שעל ידן יוצלו ישראל מצ"ח קללות שבפרשת הברית, והיו בכל יום ארבעה עשר כבשים, להורות כי על ידי האומות המתגברין על ישראל, אין לנו בכל יום רק ארבעה עשר, שהם שבעה פנים טהור ושבעה פנים טמא, והוא פשוטו של שבעה ספרים או ששה סדרים והתורה בכללה, וכבר נתבאר כי כבשים מורה על סתרי התורה, וכמו שאמר כבשים ללבושך, ולכן היו הקרבנות אלו כבשים, אכן היו שני אלים בכל יום להיות כי האלים המנגחין הם המורים על המלכיות, כמו שראה דניאל איל המנגח, והיו שנים להורות על עשו וישמעאל, ולהורות אף כי האומות מתמעטין. מכל מקום אלו האומות קיימין עד ימי המשיח, שהוא הנרמז בקרבנות יום שמיני עצרת, ומורים גם כן על התורה מצד האלים שנים שהוא נגד התורה שבכתב ותורה שבעל פה, והיה כל יום שעיר חטאת, להיות כי כל ישראל נקראו על שם יוסף שנאמר נוהג כצאן יוסף וגו', ועתה דע כי אף על פי שנתבאר כי הפרים נגד האומות, לא יצאנו בזה מכלל כוונתינו הראשונה שנתבארה, בטעם הקרבנות, שהקרבנות חלוקות מצד הוראות האבות, ועל ידי זה מורים על חדוש העולם, כמו שנתבאר חלק ב' פרק ח' ופרק י"א כי הפרים נגד אברהם, והוא בירר המלכיות וכמו שדרשו כי צורם מכרם. אמנם, ממשלת עשו וישמעאל הוא מצד יצחק כי עשו כבדו, ולכן זכה לכבוד, וכן ישמעאל שהיה בכור ויצחק לקח אשר לו, וכבר אמרו רבותינו ז"ל לא תהא בך עבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא, והנה יצחק לקח של ישמעאל, ולכן נשתעבדו בניו תחתיו לשלם לו מה שלקח ממנו, והכבשים נגד יעקב שהוא ישראל, והשעיר נגד יוסף, ובהיות כי כבר בארתי במוסף קרבן ראש חודש כי הפרים הם מורים על דברים חומריים שמהותים בעולם השפל על כן בא הרמז של שבעים אומות בפרים, כי הם שמשימין תכליתן דברים חומרי והוא ענין גדול והשררה. אמנם, השעיר הוא מורה על דבר רוחני, כמו שנתבאר, ומורה על ישראל שהם משימין עיקר תכליתן הדברים רוחניים שכליים והיה אחד להיות גוי אחד בארץ. אמנם, בשמיני עצרת בא לבטל הטענה התשיעית שהיא מצד פירסום מאמר האומות שהשם שוכן בשמים ושהתשובה בזה כי אין לו גוף וגשם, ולא נאמר זה אלא על צד שהשמים מורים עליו, כמו שנתבאר כל זה למעלה ולכן צותה התורה ביום שמיני ליכנס לבית, ולצאת מן הסוכה שלא יראה השמים, כי לא לא(?) יתבונן האדם בזה, וקראו עצרת דכתיב (במדבר יט) עצרת תהיה לכם, ובמקום אחר נאמר (דברים יז) עצרת להשם להורות כי הכל אחד כי אנו מורים על השם יתעלה, ואין חילוק בין לשהם לכם כי ישראל הם דבקים בהשם, ועצרת לשהם הוא עצרת להשם השכינה שורה בתחתונים ואינו בשמים וכמו שכתוב (ויקרא טז) השוכן אתם וגו', ומלא כל הארץ כבודו, לכן אין ממש בטענת הפלוסוף, וזהו כוונת אמרם שבתחלת בריאות העולם נתאווה הקדוש ברוך הוא שיהא דירתו התחתונים כו', והוא טעם אמרם בענין שמיני עצרת משל לאוהבו של מלך וכו', ואמר ליה עשי לי סעודה קטנה כו', כדי שלא לפרוד מאוהבו, וזה לשון עצרת תהיה לכם ולא לאומות, כי אין השכינה שורה אלא בישראל ובהיות כי דבר זה יהיה לעתיד בימי המשיח, לכן בא רמז הזה בסוף המעטת האומות, שבאו נגדן פרי החג ואז עצרת תהיה לכם ולהשם, והוא לשון מלכות מל' עוצר בעם, וכבר נתבאר טעם פרטי(?) קרבנות מוסף יום ההוא שהם כקרבן ראש השנה ויום כפורים שנתבאר, שהם מורים על קשירת העליונים בתחתונים, אשר לזה האדם נדון יותר משאר הנמצאות, כמו שנתבאר בארוכה במוסף ראש השנה והוא הדין יום כפורים ושמיני עצרת, ולכן אילו(?) הימים ימי הדין, ענין ניסוך המים נקשר גם כן במוסף הסוכות וכוונת קרבנותיו בדרך שנתבאר, וזה כי כבר נתבאר למעלה חלק שני טעם ניסוך היין על המזבח, שהוא מורה על השפע' הבריא', מן המזבח העליון שהוא ברא הכל, על כן היו מנסכין המים כל ימי החג, ואמרו הלכה למשה מסיני לטעם נפלא, וזה כי לא נזכר בריאות המים כלל, כי נאמר והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים וגו', וכן פירש רש"י שם עמ' צא:' יפה שבריאות מים קדמו לבריאות שמים וארץ, ואם כן היה אפשר לחשוב שהמים היו קדומין, והם היו סבת המתפעל לכן צותה התורה לנסכן על המזבח הידוע, להורות כי משם ירדו, אף כי לא נזכר בתורה הלכה למשה מסיני הוא ולכן היו מקריבין אותן עם התמיד כי הוא המורה על בריאת יש מאין, כמו שנתבאר ריש חלק שני, ולכן היו מנסכין כל שבעה להיות כי כל שבעת ימי בראשית היו המים יורדין מן המזבח, והוא ענין הבריאה הנכללת במים שלא נזכר בריאותן כי לדעתי החומר הראשון אשר ממנו נתהוה הכל הוא נקרא מים בענין הבריאה ולכן נאמר ורוח אלקים מרחפת על פני המים, להתהוות מהן הכל כי נתהוה מהן השמים, כמדרשם ז"ל שמים אש ומים, גם הארץ נתהוה תוך המים, כמה שנאמר (בראשית א) יקוו המים ותראה היבשה שבתוכן, וכמו שבארתי כל זה פרק כ"ז חלק ג', ולזה אמרו שניסוך המים וערבה ועשר נטיעות הוא הלכה למשה מסיני, אמרו אלו שלשה דברים ביחד להיות כי על ידן נשלם הרמז וזה כי ענין ניסוך המים מורה על בריאות המים מאין. אמנם, הערבה מורה על הפסדו לאין, להיות כי הערבי נחל הם פרי המים והמתגדל סביבו, ולכן נקרא ערבי נחל, ולהיות מורה על הפסד הכל, לכן מפסידין הערבה בחביטה, ועשר נטיעות הוא המרמז, שכל עשרה מאמרות שנטע הקדוש ברוך הוא בעולמו הם כולן מן המים, ולכן אמר שכולן הלכה למשה מסיני, כי ענין חדוש העולם הוא דבר שלא בא עליו מופת, רק היא אמונה אמיתת קבלנוה הלכה למשה מסיני כאשר נתבאר ריש חלק שני, ולכן היו מנסכין כל שבעת הימים המורים על זה, ויתבאר לך גם זה מדיני ניסוך המים שכתבתי, וזה כי מדיני ניסוך המים לנסכו לבד בלא יין. אמנם, אם נתערב ביין כשר, והיה ראוי לנסכו לבדו מאחר שכל אחד מורה על כוונה מיוחדת, כמו שנתבאר פרק שבעה עשר חלק שני. אמנם, מאחר ששניהם מורים חדוש ואצילות היורד מלמעלה אם ערבן כשר, וטעם שהיו מנסכין בקרן דרומית מזרחית נתבאר למעלה מענין ניסוך היין, שהוא מורה שעולם חסד יבנה, והיה מנסך מחצי המזבח ולמעלה כי כל הנסכים מקבל המזבח הידוע ממה שלמעלה מחציו, והוא התדבקותו בעליונים, כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם ציוה ה' את הברכה שנאמר על דבר זה, כפי דעת המקובלים האמתיים והיה לוקח צלוחית של זהב מחזיק שלשה לוגין, טעם לקיחת המים בצלוחית של זהב, כדי לעכב מדת הדין הנרמז בכלי זהב עם מדת החסד הנקרא מים כמו שהיה בענין הבריאה, כמו שאמרו ז"ל שתף מדת הרחמים עם מדת הדין, וברא העולם, והיה מחזיק שלשה לוגין, שהם מורים על שלשה חלקי המים שהם העליונים ותחתונים והמטר, וכבר נתבאר ענינם למעלה פרק כ"ז וכ"ח חלק ג', והיו לוקחין ממי השילוח. הגיעו לשער המים תקעו הריעו ותקעו, עלה לכבש כו', בהיות כי התורה נתנה לתחתונים ולא בשמים היא כי אין העליונים צריכין להורות להן דברים אלו כי הם היודעים והמשיגים האמת על אמיתתו, ואין הרמזים אלו צריכין אלא לתחתונים, לכן היו מוליכין אלו המים ממי השילוח, שהם מלאכי מעלה שהם שלוחי המקום, ונקראו מים כמו שבאר הרב בעל העקידה פרשת בראשית ולכן נקראים מי השלוח. אמנם, בהגיעו לשער המים תקעו הריעו הוא שער שמים, הוא שער המים הנזכר, כי השמים הם שערים למים העליונים, להתבונן בהן ולעמוד על מציאותן ולכן תקעו והריעו ותקעו הוא המורה על תנועתן כמו שנתבאר למעלה אצל תקיעות ראש השנה, פרק נ"ו ופרק נ"ז. אמנם, בהגיעו אל תוך העזרה המורה על העולם השפל, שהיה חשש לטעום(?) בעולם השפל, ולומר שהיו המים קדומין, הה הולך לשמאל ומנסכן על המזבח מטעם שנתבאר, והנה אף על פי שכל פינות שהיו פונים במקדש היו לצד ימין, כדילפינן במסכת יומא מקראי, מכל מקום היה הולך כאן לשמאל, כי מדת היצר הרע השמאלי, ומטה(?) את האדם מן הדרך ימין הוא הנצרך(?) לדבר זה, כי הוא נמשך אחר הקדמות וכמו שכתבתי לעיל מענין מצה וחמץ פרק נ"א חלק ג', ולכן צריך לנסוך זה, והיו שני הספלים של יין היה במזרח, ושל מים במערב, כדי לערב המדות בשעת הניסוך כי כך נברא העולם, והנה הכופרים בתורה, והם המינים הנמשכים אחר תורה שבכתב לבד, ולא מאמינים בתורה שבעל פה, נמשכים אחר הקדמות לכן היו כופרין בניסוך המים ולכן אמרו למנסך הגבה את ידך, כי ימין השם רוממה, זהו שרצינו לבאר מטעם מוספי החג וניסוך המים. אמנם, טעמי הסוכה וה' מיני לולב, הנמשכים אחר זה, ית' בפרק שאחר זה בפני עצמו אם ירצה השם יתעלה. עמ' צב' יפה