תורת העולה/חלק ג/פרק נח

פרק שמונה וחמשים

תנן ריש סדר יומא שבעה ימים לפני יום כפורים היו מפרישין הכהן הגדול מביתו ללשכת פרהדרין, וכתב הרמב"ם ודבר זה הלכה למשה מסיני, ומפרישין אותו עמ' עה' יפה מאשתו כל שבעת הימים שמא תמצא אשתו נדה ונמצא טמא שבעה ימים, ואינו עמ' עה:' יפה יכול לעבוד ועבודת יום כפורים אינה כשירה אלא בכהן גדול, ומזמנים אחר תחתיו שיהא מזומן לעבוד, אם יארע פסול בראשון, וכתב הרמב"ם פרק ראשון מעבודת יום כפורים. בשבעה ימים אלו מזין עליו מאפר הפרה, בשלישי להפרשתו ובשביעי שהוא ערב יום הכפורים, שמא נטמא במת ולא ידע, אם חל יום שלישי או יום שביעי בשבת דוחין ההזיות, כל שבעה ימים אלו שלפני יום כפורים הוא עושה כל עבודת התמיד כדי להרגילו בעבודה, וזקני בית דין קוראים לפניו בכל יום בסדר היום הכל להרגילו, שמא שכח דבר מהסדר, ואומרים לו אישי כהן גדול קרא בפיך שמא שכחת, או לא למדת דבר זה, וערב יום כפורים בשחרית היו מעמידים אותו בשער המזרח, ומעבירים לפניו פרים ואילים וכבשים, כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה, ולא היו מעבירים לפניו שעירים, כיון שהשעיר בא על חטאת הקהל מחליש דעתו, מה שאין כן בפר הבא על חטאת אחיו הכהנים, שמכיר בהן ומחזירן בתשובה, כל שבעה הימים אינם מונעים ממנו מאכל ומשתה, חוץ מערב יום כפורים עם חשיכה, לא היו מניחין אותו לאכול הרבה שמאכל הרבה מביא לידי שינה ולא היו מניחין אותו לישן שמא יראה קרי, ולכן לא היה מאכילין אותו דברים המביאים לידי קרי, כגון גבינה וביצה וחלב ויין ישן עמ' עו' יפה ולכן זקני בית דין מוסרים אותו לזקני כהונה ומוליכין אותו ללשכת אבטינס, ששם מפטמין את הקטורת ללמדו חפינת הקטורת שהיא ממלאכות הקשות שבמקדש. ומשביעין אותו שלא ישנה בעבודה לפי שהיו חושדין אותו בצדוקי, והם היו משנים בעבודת הקטורת, ולכן השביעוהו והוא פורש ובוכה שחשדוהו בצדוקי, והם פורשים ובוכין שהיו צריכים לחשדו, שחושד בכשרים לוקה בגופו. כל ליל יום כפורים ישב ודרש אם היה חכם, ואם לא היה תלמיד חכם דורש(?) לפניו, אם היה רגיל לקרות קורא, ואם אינו רגיל לקרות קוראים לפניו כדי שלא יישן במה קוראים לפניו, בכתבי הקודש, כגון איוב ועזרא ודברי הימים ודניאל דברים המושכים את הלב כדי שלא יישן, בקש להתנמנם, פרחי לויה מכין לפניו באצבע צרדא, ואומרים לו אישי כהן גדול עמוד והצטנן מעט, והפג אחת על הרצפה כדי שלא יישן, והיו מתעסקים עמו עד שהגיע זמן שחיטת התמיד שהוא עלות השחר. תנא אין מעסקין אותו לא בנבל ולא בכנור אלא בפה, ומה היו אומרים, אם השם לא יבנה בית שוא עמלו וגו', מיקרי ירושלים לא היו ישנים כל אותו הלילה. הגיע זמן תרומת הדשן היה תורם הכהן הגדול לדעת הר"ר אלחנן, כמו שכתבו התוספות והרא"ש, ולדעת ריב"א כשירה בכהן הדיוט, וכן עמ' עו:' יפה הוא דעת הרמב"ם פרק ד' מהלכות יום כפורים שכתב הגיע זמן תרומת הדשן, היו מפיסין לתרומת הדשן, ומסדרין המערכה, ומדשנין המזבח כדרך שעושין בכל יום, על סדר שבארנו, עכ"ל עמ' עז' יפה זמן תרומת הדשן היתה בחצות הלילה, ואף על גב דבכל יום היתה מקריאת הגבר, כאן היו מקדימין משום חולשת כהן גדול, והיה מקדש ידיו ורגליו, והיה תורם הדשן, הגיע שחיטת התמיד דהיינו משהאיר המזרח, וכמו השחר עלה, שואל השואל לצופה האירו פני המזרח, ואמר לו כן, אמר לו אם רואה נגד חברון, לזכור זכות ישני חברון, היו מורידין אותו לבית הטבילה, ופורסין סדין של בוץ בינו, לבין העם, כדי שיכיר שעבודת היום בבגדי בוץ. וטבילה זו היתה בחול, לפי שאינה באה לחובת היום, שאף בכל יום צריך כל אדם לטבול הנכנס לעזרה לעבודה. היה זקן או אסטניס שהקור היה מזיק לו, מחמין לו חמין מערב, ומטילין בתוך הצונן, או היה מחמין לו חתיכות של ברזל, ונותנים אותו היום במקוה לחממו שאין מתכוין לכבות, ואין בו אלא שבות ואין שבות במקדש. חמש טבילות ועשרה קידושין, טובל כהן גדול ומקדש בו ביום בכל עת שישנה הבגדים שיפשוט בגדיו וילבוש בגדים אחרים טעון טבילה וקדוש ידים, אחד. לאחר דפשט בגדיו קודם טבילה, ואחד לאחר עמ' עז:' יפה טבילה להלביש בגדים השניים, חוץ מטבילה הראשונה שלא היה מקדש לאחר הפשט משום דהיה פושט בגד חול, כיצד, בתחילה היה פושט בגדי חול שעליו, טובל ועולה ומסתפג ולובש בגדי זהב, ומקדש ידיו ורגליו ושוחט התמיד רוב שנים ומניחים אחר לגמור השחיטה, ומקבל הוא את דמו, וזרקו על המזבח כמצותו, ומקטיר קטורת של שחר של כל יום, ומטיב הנרות ומקטיר אברי התמיד עם החביתין והנסכין, ומקריב פר ושבעה כבשים של מוסף היום אחר כך בא אל בית הפרוה שהוא מקום קודש, ופרסו סדין של בוץ בינו לבין העם, ומקדש ידיו ורגליו, ופושט בגדי זהב וטובל ועולה ומסתפג ולובש בגדי לובן שהיה שויין שמונה עשר מנה, או יותר או פחות, רק שיהא שויין יותר משל ערב, ובין שניהם יהיו שוין ל' מנה, ואלו יש לו משל צבור, ואם ירצה להוסיף משלו הרשות בידו, כל הקדושין שבכל יום היו מן הכיור, והיום מקתון של זהב, משום כבוד כהן גדול, ומקדש ידיו ורגליו, ובא לו אצל פרו ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח, בקרן צפונית מערבית של מזבח, ראשו לדרום, פניו למערב, ולא היה עומד נגד המזבח ממש, אלא משוך לצד צפון, והכהן עומד במזרח ופניו למערב, וסומך שתי ידיו על ראש הפר, ומתודה וכך היה אומר, אנא השם, חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי, אנא השם, כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאתי ושעוויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך לאמור (ויקרא טז) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם לפני השם תטהרו, עמ' עח' יפה ובירושלמי איתא אנא בשם, כפר נא, והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעין שם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אף הוא היה מתכוין לגמור השם נגד המברכים ואומר להם תטהרו, ובא לו למזרח העזרה להגריל שני השעירים, והם היו שוים במראה וקומה והיה לקיחתן כאחד, וכל זה אינו מעכב שאינה אלא למצוה, וסגן בימין כהן גדול ובית אב משמאלו, וקלפי היה שם ובה שני גורלים, אחד היה חקוק בו לשם, והשני חקוק בו לעזאזל, והעגלה בכל יד גורל אחד, אם של שם עולה בימינו הסגן אומר לו הגבה ימינך, ואם בשמאל עלה בית אב אומר לו הגבה שמאלך, והיה נונתם על שני השעירים ואמר להשם לחטאת ואם לא נתן הגורלות על השעירים, רק שהעלם בידו וידע איזה עולה בימינו ואיזה בשמאלו, לא עכב. קשר לשון של זהורית משקלו שני סלעים, והיה בא מתרומת הלשכה בראש המשתלח, והעמידו בשער המזרחי, במקום שמוציאים אותו משם לשלחו, וכתב הרא"ש ולנשחט היה קושר לשון אחר בצוארו, כדי שלא יתערב לא בשעיר המשתלח, ולא בשעיר אחר שהיה שם, וכתב דאינו צריך להעמיד הנשחט נגד בית שחיטתו אבל הרמב"ם פרק ד' מהלכות עבודת יום כפורים לא הזכיר קשירה זו של נשחט, דגם הנשחט עמ' עח' יפה יעמוד נגד בית שחיטתו, וכן הוא בסדר אתה כוננת בפיוט, בא לו אצל פרו שנית וסמך שתי ידיו על ראשו ומתודה וכך היה אומר, אנא השם, חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך, אנא השם, כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך, ככתוב בתורתו וכו', והכהנים והעם, וכו', ואף הוא מתכוין כו', שחט הפר ומקבל דמו, ונתנו למי שהוא מנדנדו שלא יקדיש על הרובד הרביעי של היכל מבחוץ, ונוטל מחתה של זהב אדום, והיתה מחזיק שלשה קבין, והיתה דקה הרבה והיה לה בית יד ארוך, שמגיע תחת זרועו כדי שיהא זרועו מסייעתו, והיה לה נשתיק, פירוש רש"י טבעת שישמע קולו בבואו. ורבי חננאל פירש שהיה לה כמו נרתיק, כדח שלא יכווה, כשהיא מתחממה מן הגחלים, והיה הולך ועולה לאמצע של מזבח, וחותה מלא מחתה גחלים אש שכלתה מעליהן השלהבת והיה לוקח מאותו שהיו סמוכים למערב, שנאמר (ויקרא טז) מעל המזבח מלפני השם, וירד ומניחים על הרצפה בעזרה, ומביאין לו את הכף וכלי מלא קטורת דקה מן הדקה, וחופן ממנו מלא חפניו לא מחוקה ולא גדושה, אלא טפופה. הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ונותן לתוך הכף ונוטל המחתה בימינו עמ' עט' יפה וכף הקטורת בשמאלו, ומהלך בהיכל בדרומו, בין המזבח למנורה, עד שמגיע לפרוכת המבדילות בין קדש לקדשי קדשים. והיה שם שני פרוכת האחת פרופה, פירוד פתוחה מן הדרום, והפנימי פתוחה מן הצפון, והיה מהלך ביניהם עד שמגיע לצפון, במקום פתיחת הפנימיים, ונכנס לקדשי קדשים, ואיתא בירושלמי שהיה דוחק הפרוכת באצילי ידיו שלא ישרוף הפרוכת, כשנכנס היה הופך פני לדרום, כדי שיהא ימינו לצד הארון והיה הולך עד שמגיע נגד הארון, והיה נותן מחתה של אש בין שני הבדים, ולאחר שנגנז הארון, היה נותנה על אבן שתיה שהיה שם, והיתה גבוה מן הארץ שלשה טפחים, והיה אוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו, או בשיניו, ומערה הקטורת בגודלו, וחפן הקטורת שבכף לתוך חפניו, וצבר הקטורת על גבי גחלים, והיה מתחיל ליתן על האש שבצד פנים, שאם היה נותן תחלה בצד שאצלו היה העשן עולה מיד וזרועו נכווה, וממתין שם עד שנתמלא הבית עשן, והניח שם הכף והמחתה, ויצא דרך כניסתו, פניו לארון ובסדר אתה כוננת, שהיה סוגר עיניו ויצא. וכתב הרא"ש דאינו צריך, וכן הוא בירושלמי, והיה הכהן הגדול מתפלל תפלה קצרה בכניסתו ולא היה מאריך בתפלתו, שלא להבעית העם שלא יאמרו מת שם, וכל היה מתפלל, יהי רצון מלפניך השם אלקינו שאם היתה שנה זה שחונה תהיה גשומה, ולא יסור שבט מבית יהודה, ולא יהיו עמך ישראל צריכים לפרנסה זה לזה, ואל תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים. בשעת הקטרת הקטורת בקדשי קדשים, היו העם פורשין מן ההיכל ואינן פורשין מבין האולם והמזבח, אלא בשעת הקטרת הקטורת עמ' עט:' יפה בהיכל בכל יום על מזבח הקטורת ואחר כל נוטל דם הפר מזה שהוא מנדנדו, ונכנס בו לקדשי קדשים ומזה ממנה שמונה הזיות, בין בדי ארון, אחת למעלה ושבעה למטה, כנגד הפרוכת, ואין צריך שיגיע לכפורת אלא כמצליף, וכך היה מונה אחת, אחת ואחת כו', והיה טובל אצבעו על כל הזאה, ומזה, ויצא ומניחו בהיכל על כן הזהב שהיה שם ושחט את השעיר ומקבל דמו ונכנס לקדשי קדשים ומזה ממנו שמונה הזאות, בין בדי הארון, כאשר עשה מדם הפר, ויצא ומניחו על כן שני שבהיכל, ואחר כל נטל דם הפר מעל הכן, ומזה ממנו על הפרוכת, נגד הארון שמונה הזיות, אחת למעלה ושבע למטה, ומניח דם הפר, ונוטל דם השעיר, ומזה ממנו על הפרוכת נגד הארון שמונה הזיות, כאשר עשה מדם הפר, ולא היו הדמים נוגעים בפרוכת, ואחר כך מערה עמ' פ' יפה דם הפר לדם השעיר, ומחזיר הכל למזרק שהיה בו דם הפר, כדי שיתערב יפה יפה, ועומד לפנים ממזבח הזהב, בין המזבח והמנורה, ומתחיל להזות מדם התערובות, על קרנות מזבח הזהב, והוא מסבב והולך, ומזה על הקרנות מבחוץ, ומתחיל מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית, כך כתב הרמב"ם, לפי שסובר כמ"ד בגמרא שפתחה בצפון קאי, וכי פגע, בצד צפונית פגע תחלה, אבל הרא"ש כתב כמ"ד בגמרא דפתחה בדרום, ולכן ביציאתו היה הולך לצד דרום, ופגע בדרום המזבח, והיה מתחיל לזרוק דרומית מזרחית, דרומית מערבית, מערבית צפונית, צפונית מזרחית, ועל כולן היה נותן מלמטה למעלה, חוץ מן האחרונות שהיתה לפניו שהוא נותן מלמעלה למטה,כדי שלא יתלכלכו כליו, כי היה עומד תמיד בקרן אחד ולא היה מסבב המזבח, וחותה הגחלים והאפר שבמזבח הזהב הילך והילך, עד שמגלה זהבו, ומזה מדם התערובת, על טהרו של מזבח שבע פעמים, במקום ששלמו מתנות קרנותיו, ויוצא ושופך שירי הדם, על יסוד מערבי של מזבח החיצון, וכל זמן שהיה עושה עבודות אלו בהיכל לא היה אדם רשאי להיות בהיכל ואפילו בין האולם למזבח אסור להיות שום אדם כל זמן שעושה העבודות בהיכל. בא לו אצל שעיר המשתלח, וסומך ידו על ראשו, ומתודה, וכך היה אומר, אנא השם, חטאו עוו ופשעו לפניך עמך בית ישראל, אנא השם, כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה גו', והכהנים והעם וכו', ואף הוה היה מתכוין כו', ואחר כך משלח השעיר למדבר, מאתמול הזמינו מי שמוליכו למדבר, ועתה בא לעזרה, ואפילו נטמא, ואם חלה השעיר שלא יכול לילך מרכיבו על כתיפו, ואפילו אם הוא שבת, ואם האיש חולה, משלחו ביד אחר, וכל אדם כשר לזה ואפילו זר, והיו עושין לו כבש, שהיה הולך עליו חוץ לעזרה, מפני קלי ראש שבעם שהיו תולשין בשערו, לומר טול וצא, ומיקירי ירושלים היו עמ' פ:' יפה מלוין אותו עד הסוכה הראשונה, שעשר סוכות היו עושין לו בדרך, בין כל אחד ואחד מיל, ובכל אחת יושבים אנשים ללוותו מאחת לחברתה, ועם שבסוכה אחרונה לווהו מין, הרי שהלך אחד עשר מיל, ונשארו שם, והוא היה מרחיב עוד מיל עד שהגיע לצוק, והם רואין מעשיו על כל סוכה וסוכה היו אומרים לו הרי מים הרי מזון, אם יצטרך לאכול, והיה לוקח לשון של זהורית, וחלק אותו חציו קושר בסלע לראות כשילבין, וחציו קושר בין קרני השעיר, ודחהו לאחוריו, ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים, שצריך הר חתוך וקשה. ת"ר, בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם, היה מלבין היו שמחין, לא הלבין היו עצבים, התקינו שיהא חציו בסלע וחציו בין קרניו, והאברים מותרים בהנאה, והמשלח היה מטמא בגדים משהגיע לצוק, והיה חוזר וישב בסוכה האחרונה עד שתחשך, למחר המשלח יבא לכהן גדול, אם מצאו בשוק, אמר ליה כדי לכבדו, אישי כהן גדול עשיתי שליחותך, אם מצאו בביתו, יאמר מחיה מתים עשיתי שליחותך. אחר ששלח השעיר למדבר, בא הכהן גדול אצל פר ושעיר, והוציא אימוריהן ונתנו לכלי שרת, והניחן עד בא זמן הקטרתן, ונתן הפר והשעיר למי שמוציאו לשריפה חוץ לירושלים, לצפונו של עיר, והיה מטמא בגדים, משיצא חוץ לחומת עזרה, והוציאו במקלות, ארבעה אנשים בשני מקלות, קלועות פר ושעיר זה על זה, ושלמים בעזרן, וכך היו מנתחים אותן בעורן, והיה מחתך כל בשרן, חתיכות גדולות מעורות זו בזו כדי קליפה, ושורפן. אמר לכהן גדול הגיע השעיר למדבר, שלא היה רשאי להתחיל בשום עבודה עד הגיעו שמה, והאיך היו יודעים שהגיע לשם, אנשי הסוכות היו מניפין בסודרין, והיו רואים מסוכה לסוכה, עד שמגיעין לירושלים. ואחר כך יוצא הכהן גדול לעזרת נשים, וקורא שם בתורה, אם ירצה בבגדי בוץ שהיה לובש, ואם ירצה יקדש ידיו ורגליו, ופושט והיה לובש אצטלית לבן משלו, וקורא בו, חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונתנה לראש הכנסת הממונה על צרכי בית הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן לכהן גדול, וכל זה משום כבוד כהן גדול, להראות שיש הרבה שררות תחתיו, והוא על כולן, וקורא אחרי מות וגולל אך בעשור, וקורא וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן, משום פגמה של תורה, שלא יחשבו שהספר תורה חסירה פרשה, כיון שצריך לקרות על פה, ובעשר שבחומש הפקודים, דהיינו קרבנות המוספים, דהיינו הקרבנות שבפרשת פנחס, שאי אפשר לגלול משום כבוד צבור מפני שרחוק הוא בין זה לאך בעשור ומברך עליה שמונה ברכות, על התורה, כדרך שאנו מברכים על התורה עמ' פא' יפה התורה תחלה וסוף, על עבודה רצה, וחותם ברוך אתה השם שאותך לברך נעבוד, ועל ההודאה מודים אנחנו לך, ועל מחילת העון, וחותם מוחל עונותיכם, ועל המקדש ברוך אתה השם הבוחר במקדש, כך כתב הרא"ש, והרמב"ם כתב שוכן בציון, על ישראל, ברוך אתה השם הבוחר בעמו ישראל, ועל הכהנים ברוך אתה השם הבוחר בכהנים, ועל שאר התפילה תפלה רינה בקשה שעמך ישראל צריכים להושע, ברוך אתה השם שומע תפלה. הוראה כהן גדול כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפים ולא מפני שאינו רשאי אלא שהיתה דרך רחוקה ביניהם, ומלאכת שניהם שוין כאחת, אם קרא בבגדי בוץ, מקדש ידיו ורגליו ופשט וטבל ומקדש ולבש בגדי זהב לאילו ואיל העם, ואם קרא באצטלית הלבן שכבר קדש בפשטו בגדי בוץ, אינו צריך עתה אלא טבילה וקדוש, ועושה שעיר החטאת הנעשה על המזבח החיצון, שהוא מן המוספים ומקריב אילו ואיל העם, ומקטיר האימורין של פר ושעיר הנשרפים ומקריב תמיד של בין הערביים, כך כתב הרמב"ם. ומדברי הרא"ש נראה שלא היה מקטיר עמ' פא:' יפה האימורים של פר ושעיר אלא אחר הוצאת כף ומחתה. ואחר כך מקדש ידיו ורגליו, ופושט בגדי זהב, וטובל ולובש בגדי לבן, ונכנס לקדשי הקדשים, ומוציא הכף והמחתה ואחר כך מקדש, ופושט בגדי לבן וטובל, ולובש בגדי זהב ומקדש, ומקטיר קטורת של בין הערביים, ומטיב הנרות של בין הערביים כשאר הימים, ואחר כך מקדש ידיו ורגליו, פושט בגדי זהב, ולובש בגדי עצמו, ויצא לביתו, וכל העם מלוין אותו עד ביתו, ויום טוב היה עושה לכל אוהביו, על שיצא בשלום מן הקודש, הרחמן הוא יזכנו לראות העבודה במקדש בעינינו וישמח בתורתו לבנו, אמן וכו יהי רצון.