תורת העולה/חלק ג/פרק נו

פרק ששה וחמשים

בענין מוסף ראש השנה (במדבר כט) ובחודש השביעי באחד לחדש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם ועשיתם עולה לריח ניחוח להשם פר בן בקר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים ומנחתם וגו' ושעיר עזים אחד לכפר עליכם מלבד עולת החודש ומנחתה ועולת התמיד ומנחתה ונסכיהם כמשפט לריח ניחוח אשה להשם. הנה נראה שמוסף ראש השנה וענינו באו נגד הטענה השנית שטענו הפלוסופים על החדוש מצד שכל הוה צריך לו דבר שממנו נתהווה כו', כמו שנתבאר לעיל פרק מ"ב. גם התשובה כבר נתבאר פרק מ"ד ופרק מ"ה כי הדבר שממנו נתהווה הם השכלים הנפרדים בדרך השתלשלות עד הסבה הראשונה יתעלה, כמו שנתבאר למעלה מדברי תשובותינו, ועל זה מורה לנו ענין מוסף ראש השנה וענינו וזה כי הוא היום שנברא בו אדם הראשון ונדון בו, ועל כן נקבע לדון בו בנין לדורות, כדאיתא בפרקי רבי אליעזר ובשאר מדרשות, והוא המורה לנו על חדוש העולם ובריאת אדם הראשון וענינו, מצד התשובות והטענות ונזכרות וזה כי הויי' העולם החומרי מעולם השכלי הוא דוגמת בריאת האדם ושמין האדם נדון על מעשיו יותר מכל הנמצאות וזהו מצד הנשמה וחלק השכלי אשר באדם יותר מכל הנמצאות וכבר ידעת מאמרם ז"ל איך המשילו הנשמה להקדוש ברוך הוא מאמרם תבא הנשמה שיש בה חמשה דברים ותקלס להקדוש ברוך הוא כו', וכן הסכימו חכמי הפילוסופים והקבלה ויחסו הנשמה בגוף כמציאת השם יתעלה בעולם וכאשר נתבאר פרק ב' חלק ב'. ועל כן יש לנו ללמוד עניו קשור עולם הגשמי בעולם השכלי כדרך קשור הגוף בנשמה. ואף אם אינן דמיון אמיתי, במה שאין הגוף עלול ונאצל מן הנשמה בדרך שאנו צריכים לומר בעולם בכללו, כדי להסיר הטענה הנזכרת, מכל מקום הוא דמיון היותר אפשרי לדמות בשכל האדם, וכמה שאפשר לאדם לשמוע, והנה קיימו וקבלו כל החוקרים הטבעיים שענין עמ' עג' יפה חלק השכלי שהוא הנשמה שבאדם, נקשר באדם על ידי רוח החיוני אשר נקשר באדם על ידי נפשו, כי הדם הוא הנפש, והנה אנו רואים כי דבר שכלי שבגשמי, והוא החלק השכלי שבאדם, נעשה כח בגוף על ידי השתלשלות הסבות, ואיך לא נאמר בזה בענין בריאת העולם כולו, שנתהוה על דרך זה, כמו שבארנו פרק מ"ה לעיל, ואם כן על ידי התבוננות ביום הדין ושאדם נדון על מעשיו, מביא לידי תשובת הטענה הנזכרת, ולכן בא קרבנן מוסף ראש השנה להורות על דבר זה ולהסיר טענה זאת, מצד הקרבן המורה על החדוש, כמו שנתבאר בשאר המוספים, והנה בהיות כי קרבן ראש השנה מורה על קשירות הדברים החומריים בדברים הצוריים, שהם השכלים הנפרדים, אשר הם צורה בלא חומר, על כן לא בא בקרבן מוסף רק פר אחד, כי מן הפרים השנים שהם החומר והצורה כמו שנתבאר בקרבן ראש חודש נעשה פר אחד ונקשא זה בזה ונשתלשלו זה מזה, נראה כי זהו כוונת אליהו בהר הכרמל שלקח שני פרים, ונתן אחד לעובדי הבעל ואחד הקריב הוא, להיות כי עובדי הבעל כפרו בהשגחת דברי שכלי בדבר חומרי, ועל ידי הקרבתו הפר האחד, שנענה באש מן השמים נבחן שהשם הוא אלקים, כמו שאמרו ישראל אז, ולכן בחר אז יותר בשני פרים מבשאר קרבנות, כמו שבראש השנה נעשה השני פרים של שאר המוספים פאר אחד מטעם זה, ואמר הפסוק שזה הקרבו הוא מלבד עולת החדש ומנתחה להיות כי מורה ענין מוסף זה על ענין אחר, ממה שמורה עליו קרבן ראש חודש, ובהיות כי ענין יום ראש השנה הוא בא להורות מה שאמרנו על כן נצטוו לישראל לתקוע בו בשופר תקיעה תרועה להיות כי התקיעה והתרועה הם דוגמת התנועה שעושין צבא מעלה ברקיע, כמו שכתבתי לעיל פרק נ"ג, והנה אותו התנועות הם מצד שהם חיים מושכלים, כמו שכתס הרמב"ם בספר המורה, והם האמצעיים בהשכלתן בין האדם והשכל הנפרד, כמו שכתב הרמב"ם בספר המדע, והם אמצעיים גם כן בין העולם החומרי ובין העולם השכלי, ועל ידי זה הם סבת השתלשלות דבר חומרי מדברי שכלי, ועל כן בא זכרון תנועת השמים לפני השם ביום הדין המורה על זה כמו שנתבאר, ולהיות כי על ידי זה נתבטל ענין דעת הקדמות, ויתקיים בנו דעת חידוש העולם והפסדו, לכן אמרו ז"ל שנתערב השטן, דכתיב (ישעיה כ"ז) ביום ההוא יתקע בשופר גדול כו', והכוונה להם, בהיות כי התקיעות מורים על חדוש והפסד העולם, שאז יהיה היום הגדול, ולכן נתערבב השטן ואף כי כתבתי לעיל פרק נ"ג חלק ג' כי השטן הוא היצר הרע נמשך אחר הקדמות, ולכן התקיעות הרומזות ענין החדוש מערבבין אותו, ובהיות כי בזמן שבית המקדש קיים היו יודעים סוד התקיעות עמ' עג:' יפה על אמיתתן, ועל מה היו רומזים כי היו בקיאים בסוד עבור החודש והשנה, והיו צריכים לדעת ענין מהלך הכוכבים ותנועותיהם, על כן היו דוחים שבת, כמו שהקרבנות דוחים שבת, מצד שהם מורים על מה שהשבת מורה עליו, וכן אחר חורבן בית המקדש, במקום שהיה בית דין קבוע שידעו סוד הדבר, אבל אחר כך, שנתמעטה החכמה, נאסר התקיעה בשבת, כי הטעם של שבת הוא פשוט, טעם התקיעות אינו נודע רק לחכמי דורות, ולכן מוטב שידחה(?) שבת ענין התקיעות כדי שיתקיים ביד כל האדם החדוש המורה עליו מצות שבת, וזהו אמרם ז”ל בטעם אסור התקיעה בשבת, שמא ילך אצל בקי ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, ר”ל בזה, כי ידחה שבת קודם שילמוד טעם השופר, ואז זה וזה לא נתקיים בידו, ועל כן מוטב שיתקיים שבת ואל יתקיים התקיעה כי אין ספק מוציא מידי וודאי, והנה אמרו למה תוקעין בשופר של איל לזכור אילו של יצחק, והוא מטעם שנתבאר לקיים בידינו ענין חדוש העולם, ולכן זוכרין אילו של יצחק שהיה נברא בערב שבת בין השמשות, והיתה התקיעה בשופר, לרמוז על מה דכתיב (איוב כ”ו) ברוחו שמים שפרה, אשר התנועה בא מצדן, והנה על ידי התקיעות מתנועעים שלשה יסודות וכם אש רוח ומים והם הרוק היוצא מפי התוקע, ורוח וחום היוצא ממנו, נגד התנועות העליונות אשר מצדן מתנועעים אילו שלשה יסודות, כמו שכתבו החוקרים הטבעיים בענין היסודות. והנה הכל נעשה על ידי הרוח שמוציא האדן מפיו, שהוא מוליד התנועה והקול, ועל ידי הקול מתנועעים היסודות השלשה אלו, כמו שנאמר בדבר השם שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם והוא כדמות הרוח היוצא מפי התוקע, והיו התקיעות שלשים נגד שלשים יום שהלבנה מהלכת בהן, אשר על ידה נודעים לנו ענין התנועות העליונות ובהיות כי בזמן האחרונים נסתפקו בתכונות תמונת הארץ, ושער ספיקות הנופלים בזה בענין התכונה, על כן תיקן רבי אבהו בקיסרין לתקוע שברים ותרועה, והנה התנועות התכופות זה אחר זו נרמזים בתרועה, והתנועה שאינה תכופות נרמזת בשברים, וכבר נתבאר לעיל פרק נ”ג קצת בדרך אחר אבל הכוונה אחת, והנה בהיות הגלגלים נחלקים לשני חלקים, גלגל שיש בהן כוכבים רבים והוא הגלגל השמיני, וגלגלים שאין בהן כוכבים רבים אלא בכל אחד כוכב אחר, על כן תוקעין כשהן יושבים, וחוזרים ותוקעין על סדר הברכות, בהיות כי הגלגל השמיני נראה כיושב בלא תנועה, והוא שהולך בכל מאה שנה מעלה אחת, והיא תנועה שאינה נראית,עד שהקמונים סברו שאין לו תנועה כלל. והחלק השני, הגלגלים, שבכל אחד כוכב בפני עצמו, ואותן גלגלים יש להם תנועות ממהרת והוא כדמות העמידה, שהיא תנועה ניכרת יותר מישיבה, ועוד נראה לי כי התקיעה בישיבה ובעמידה הוא לבטל כל דעות הקדמות, ושנברא העולם מאין מוחלט, ולזה תוקעין תחלה בישיבה, לבטל דעת ארסטוטלוס המאמין בישוב העולם לאין תכלית, וחוזרים ותוקעין בעמידה לבטל דעת הקדמות, על דעת אפלטון המאמין בחומר קדום, אלא שהיתה וז התחלת תנועה, והוא ענין העמידה שהיא התחלת התנועה, והוא מבואר למשכיל. ובהיות כי על ידי תנועות אלו מתקשרין העולמות זה בזה, על כן תקנו לומר בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרוץ נגד שלשה חלקי העולם, המלכיות נגד העולם השכלי שנקראו מלאכים, והשם יתעלה מלך עליהם, והזכרונות נגד העולם השפל ונקראת זכרון כי השם יתעלה זוכר את העולם השפל ומשגיח בו, ולא כפוקרים(?) האומרים עזב השם את הארץ, ולכן נאמר בו זכירה, כי לפי שהעולם השפל מושגח לפעמים ולפעמים מסתיר השם פניו מהם כאלו שכחן לכן נאמר בו זכירה, מה שאין כן בעולמות העליונות. והשופרות נגד העולם האמצעיים מטעם שנתבאר, ובא הרמז בסדר זה להורות כי קשירת העליונים בתחתונים הוא על ידי העולם האמצעי, וכמו שאמרו ז”ל בענין זה, אמרו מלכיות לפני כדי שתמליכוני עליכם, וזכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני ובמה, בשופר. ועל ידי השופר הדברים מקושרים זה בזה כמו שנתבאר, ותקנו בכל אחד עשרה מקראות כי כל אחד משלשה עולמות אלו נחלקים לעשרה מדריגות כמבואר מדברינו הקודמים במאמר זה, ותקנו מקראות של תורה, נביאים וכתובים להיות כי העולמות ובריאת הכל עומד על התורה, זהו הנראה לי בענין מוסף ותקיעות ראש השנה. ומנהג של ישראל תורה הוא, במה שהולכים על מים ואמרים תשליך במצולת ים הוא התהום, והיא המקום היותר עמוק בים. והנה לפי הטבע של היסודות שהמים יכסו הארץ, והארץ הוא המרכז, והוא מקום עמ' עד' יפה הנמוך בכל העולם, והנה התגלות הארץ לצורך בני אדם ולדרים עליה אינו בלא כוונת מכוון והוא אשר חדש העולם כרצונו לתכלית ישוב הארץ, ולכן אנו הולכים על המים לראות אשר שם חול גבול לים, ואמר עד פה תבא ולא תוסף, וכשאנו הולכים שם אנו רואים גבורתו של יוצר בראשית, ולכן אנו הולכים על המים בראש השנה, שהוא יום הדין, לשום כל אחד על נפשו ענין בריאת העולם, ושהשם יתעלה מלך הארץ ועל זה נאמר תשליך במצולת ים חטאינו, כי באמת המתבונן בענין מצולת ים ומכיר שהעולם מחודש על ידי זה עומד על מציאות השם יתעלה, ומתחרט על ידי זה על כל עונותיו, וחטאיו נמחלים ועל דרך זה נשלכים החטאים במצולת הים, והוא מבואר למשכיל.