תורת העולה/חלק ג/פרק נד

פרק ארבעה וחמישים

אחר שנתבאר ענין הפסח, נמשיך לו ענין הקרבת העומר ממחרת הפסח, ונראה לומר כמו שבצאת ישראל ממצרים שהוא תחילת קבלת עול מלכות שמים, נצטוו להקריב קרבן פסח במצרים מטעם שנתבאר, ואחר כך לדורות היה לזכרון יציאת מצרים, כן הוא בענין העומר נצטוו בו להיות לזכרו בין עינינו שיצאו ממצרים הנמשלים לחומרים, אף שעל ידי יציאת מצרים עמדו על חדוש העולם, מכל מקום לא השיגו אז רק השגחה גסה וכבדה, וכמעט שמותר האדם מן הבהמה אין, וכבר נתבאר גם כן פרק כ"ט ופרק ל' חלק ב' איך המנחות היו מורים על חדוש העולם בהשגה גסה, והוא דעת המדברים המוכיחים ענין חדוש בענין הנרמז במנחת סולת, והם העצמיים הפרדיים, וכמו שנתבאר למעלה. ובהיות כי נתבאר למעלה פרק כ"ט כי רוב המדברים בנויים כל הקדמות כוזבות, ואי אפשר להוציא מהם דבר טוב אלא מעט, והוא הקומץ הנקרב בשאר מנחות, כמו שנתבאר לעיל חלק ב' פרק כ"ט, לכן גם בעומר אינו מקריבין ממנו רק קומץ, ולכן צוותה התורה בענין העומר ביום ששה עשר בניסן מיד אחר יציאת מצרים, ביום חמשה עשר היו טרודים בצאתם, ומיד ביום ששנה עשר התחילו להתבונן על ידי צאתם ממצרים בחדושו של עולם, והוא הנרמז במנחת העומר. אמנם, הקרבנות שבאו עם העומר הם באים להורות על הגדולים שבישראל שהיו מורגלים בחכמת הפלוסופיא הקדומה אשר היה פרעה נמשך אחריה, אשר לזה אמר (שמות ה) מי השם אשר אשמע בקולו, רוצה לומר שלא היה מכחיש מציאות השם יתעלה, רק שהיה מכחיש שישמע בקולו, כי האמין הקדמות כאשר האמין אריסטוטלוס, ושהכל מחוייב מצד סבותיו, ושאי אפשר להשם יתעלה לשנות כנף הזבוב, והיה כופר ג"כ בהשגחה בדרך אריסטוטלוס, כי הדברים תלויין בזה, ולזה אמר מי הוא אשר אשמע בקולו, והנה הגדולים שבישראל שהיו מורגלים ג"כ בחכמות הטבעיות והפלוסופיא כאשר יצאו ממצרים השיגו ענין חדושו של עולם, וכי יש אלקים שופט בארץ ויכול לעשות בה כרצונו, כמו שהשיג פרעה לבסוף, שאמר (שמות ט) השם הצדיק וגו', כן השיגו גדולי ישראל ענין החידוש על דרך האמיתי הבנוי על דרך החכמה הטבעית הפלוסופית, רק שלא השיגו עדיין בריאת העולם יד מאין אלא יש מיש, כאשר עשה השם במצרים אותות ומופתים מיש, לזה צוותה התורה להקריב עם העומר כבש בן שנתו לעולה והיה הקרבן בהמה שהוא מורה על החדוש בדרך האמת כמו שנתבאר חלק ב' פרק ג' והיה הקרבן כבש בן שנתו להיותו מורה על בריאה יש מיש על ידי המרת הצורות, כמו שנתבאר חלק ב' פרק י"א, והוא דוגמת הניסים והנפלאות שנעשו במצרים, ואף כי באותו זמן היו טרודים עדיין בנסעם ממצרים והיו עוסקים בצרכי ביתם, ולזה בא הקרבן כבש המורה על שלימות הקניינים המדומים, כמו שנתבאר חלק ב' פרק י'. אמנם, בשבועות שבאו לכלל דעת את השם והבינו גדולים וקטנים האמת על בוריו, וכמו שאמרו ז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ופירש רב המורה מפי גבורת המופת, באו שאר קרבנות המורים על חדוש העולם יש מאין, כמו שנתבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה, אך נבאר תחילה ענין העומר ומצותיו המורין על מה שכתבנו, ולזה בא מצותו שדוחה עמ' ע' יפה שבת וטומאה כשאר קרבנות ציבור הקבועים, מטעם שהוא מורה בעצמו על ענין חדוש העולם, ואין צריך לשבת, וכן דוחה הטומאה כי כל טמא וערל יטהר באמונה זו, והיה ממצותו להביא מן הקרוב לירושלים, להיות כי הקדמות המדברים הם בנויות לפי קרוב הדעת, ואינם בנויים לפי דרכי המופת אשר ילכו בה ממושכל ראשון לשני, ומשני לשלישי, לזה היה בא מדבר קרוב והיה מצותו לקצרו בלילה, להיות דבריהם בחשיכה ואפילה, והיה ממצותו להביא מן היפה מן היבש ולא מן הלח ולקצרו לשם מצוה, הטעם מבואר כי הטוב והיפה מדבריהם נקבל, מאחר שהם מכוונים לשם מצוה אף כי דבריהם בנויים על קדמות כוזבות, והיה ממצותו שמערב יום טוב שלוחי בית דין היו יוצאים והיו עושין כריכות כריכות(?) במחובר לקרקע, כדי שיהא נח לקצור כו', והוא בהציע הקדמות המדברים, כדי להוציא בקלות כוונת המכוון מדבריהם, והוא שיהא נוח לקצור, והוא התכלית ועל העיירות הסמוכות מתכנסות כדי שיהא נקצר בעסק גדול, כי לא דבר רק הוא וכל העם יתבוננו בו בינה, וקוצרים שלש סאין בשלש אנשים, בשלש קופות ובשלש מגלות ואמר להן הקוצר בא השמש ואמר הן, שלש פעמים מגל זה, ואמר הן שלש פעמים, קופה זה ואמר הן שלש פעמים, ואם היה שבת אמר שבת היום ואמרו הן שלש פעמים, אקצור ואמר הן שלש פעמים, על כל דבר ודבר שלש פעמים כמו שכתב הרמב"ם, פרק ששה מהלכות תמידים ומוספים, והוא בגמרא מנחות פרק רבי ישמעאל, והטעם כתב הרמב"ם מפני הטועים והם צדוקי ובייתוס כו', הדברים נכונים בדרך הפשט, אבל לפי הנראה לא היה לריק שהיו אומרים ג' פעמים בכל דבור ודבור, ודווקא בשעת קצירה שהיו מפרסמים הדבר, לא בשעת הקרבתן, ואם היה משום צדוקי ובייתוס לחוד, היה להם לפרסם יותר בשעת הקרבתו, אלא הנראה שבא להורות כולו על דעת המדברים כאשר הניחו הקדמותיהן מענין העצמים הפרדיים אשר העומר בא נגדן, כאשר כתבתי בענין המנחות, והנה הם מאמינים מענין העברת הדברים כמבואר מדעתן, וכתבתי קצת חלק ב' פרק כ"ט שזהו אמונתם, ושאין לשום דבר טבע קיים ושאפשר להיות חילוף כל דבר, אלא שרצון השם יתעלה כך הוא להיות כל העולם נוהג כמנהגו, וכמו שהאריך הרב המורה בזה, והנה זאת הוא כוונת השואל בכל דבר אם כך הוא או לא, כי אפשר להיות חילופו אלא שרצון המשיב הוא לומר הן, וכך הוא אמונת המדברים, שהשואל שואל בכל המציאות אם הוא כך, ולמה הוא כך, ולא יוכל המשיב להשיב רק הן, רוצה לומר כך רצה השם יתעלה והוא אמר ויהי. אמנם, צריך שלש פעמים בכל דבר, הוא גם כן ענין זה, כי הם אינם מאמינים בכחות השפלים שמושפעים מלמעלה כאמונת הפילוסופים שהכל הוא דרך השתלשלות הסבות, אלא הם סוברים כי הכל הוא שוה ודרך אחד להן בהתייחדות צורותיהן, מרצון השם יתעלה, ואם כן כל חלקי העולם הן כזה בשוה, על כן אמר שלש פעמים הן בכל דבר, כי זהו נוהג בכל שלש הדברים, והנה כבר כתבתי בטעם המנחות, אף על פי שאמונה זאת אינה אמיתית מצד עצמה, מכל מקום להיותה קלה להבין על ידה חידוש העולם אפילו למתחיל עמ' ע:' יפה בלימוד, על כן צותה התורה לפרסמה, וכמו שכתב הרב המורה הקדמות המורה בסבות הסתירה, שלפעמים צריכים הנביאים לספר דעת אחת מפני ההמון כו', כן בענין דעת זה יען נמצא בו דבר טוב והוא אמונת החידוש, בא מצות עומר נגדו לפרסם עניינו, כדי שיהא התכלית יוצא מתוכו שהוא ענין חדוש מקובל בהמון, ולכן מיד אחר קצירתם הביאו לעזרה וחובטין וזוררין ובוררין ומהבהבין אותו באור, ואחר כך שוטחין אותו בעזרה, כדי שיהא הרוח מנשב בו, וטוחנין אותו ומוצאין ממנו עשרון מנופה בשלשה עשר נפה כו', והוא להורות כי באמת דרך זה צריך טחינה וברירה וזרירה ולנקותו מכל דעת נפסד, ואז מוציאין ממנו מעט דבר טוב, והוא כדמות עשרון שלם, טעם עשרון כתבתי בשער מנחות, והיה הקומץ לבד נקרב, כי כבר כתבתי שבא מן השעורים זכר ליציאת מצרים שהיו דומים לחמורים, ומאכלן מאכל בהמה, ואז הדעת ההוא היה כולה כליל להם, להיותו קל הלימוד והיה מועיל להם לשערו, ולזה היו מנקין מהכל עשרון, אבל אחר כך אין נלקח ממנו אלא קומץ, והוא הענין העברה שלקח מהן הרב, וכמו שכתבתי בשער מנחות פרק כ"ט חלק ב', והיה מנוקה בשלשה עשר נפה, כי צריך ברירה וניקוי בשלש עשרה פנים שהתורה נדרשת בהן, ואפשר שבא זה מן השעורים שהוא מאכל חמורים, כמו שאמרו פרק קמא דפסחים, רבי אליעזר על לקריית' אמר השעורים יפות, אמרו ליה בשר לחמורים, והנה ענין החמורים הם התלמידי חכמים כמו שנאמר (בראשית מט) ביששכר חמור גרם ויט שכמו לסבול, והם יכולים לברר וללבן דעת זה מכל סוג, ולזה אמרו במ"ר פרשת נשא סולת נגד התורה שנאמר ומתוקים מדבש ונופת צופים כסולת זה הצפה על גבי נפה, והיה אסור לאכול החדש עד הקרבת העומר, כי אי אפשר לעמוד על החדוש עד אמונת הקרבת העומר והיה מניפו בעזרה כי כל הקצוות כלולי' בענין רמיזתו, וארבע רוחות ומעלה ומטה שוין לפי אמונת המדברים, זהו ענין התנופה, ולכן היה מניפין המנחות ולא שאר קרבנות, והיו מקריבין אותו אחר קרבן מוסף, וכבר נתבאר כי ענין המוספים היו מורים על אמתת טענות ותשובות הפלוסופים בדרך שנתבאר, ועל כן המוספים קודמין לו כי הם קדומים במעלה, ולעיל חלק ב' פרק כ' כתבתי טעם למה היה מנחת כבש הבא עם העומר משונה משאר מנחות, שכאן היה שני עשרונים ושלישית ההין שמן, ובשאר קרבנות היו עשרון לכבש ורביעית ההין לעשרון, ואחר כך היו מונין תשעה וארבעים יום נגד תשעה וארבעים שערי בינה שהשיגו, כי מדי צאתם ממצרים עד בואן להר סיני שאז הושלמו בדעות להכיר האמת, היו נשלמים בכל יום באחר מן הנמצאות, כי כבר כתבתי כי הרמב"ן כתב בהקדמת פירושו לתורה, כי מה שאמרו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד, שנאמר על חלקי המציאות והנה משה רבינו עליו השלום אף קודם קבלו התורה בוודאי היה חכם גדול בידיעת הנמצאות וחלקיהן ופרטיהן, וכמו שאמרו פרק רביעי דנדרים אין הנבואה שורה אלא על חכם כו', ומאחר שהיה נביא קודם מתן תורה היה גם כן חכם בידיעת דברים אלו, ובוודאי היו שאר חכמים גדולים גם כן בישראל, והם היו מלמדים לכל מי שהגיע ללמוד כל יום ויום בידיעת הנמצאות אחד אחד, עד שלמדו בתשעה וארבעים יום מיציאתם ממצרים עד מתן תורה כל חכמות הפילוסופיא וטבעי הדברים הנמצאים, וזה היו כולם מוכנים לנבואה מה בשעת מתן תורה, כל אחד לפי מדריגתו ומחיצתו שידע להשיג תחילה, כי אף שלמדו הכללים והפרטים לא ידעו כולם בשוה והיה בזה לאחד מעלה על חבירו, וכמו שאמרו משה מחיצה לעצמו, אהרן מחיצה לעצמו כו', ועל ידי השגתן אז ניתן להם התורה ביום חמשים, ושמעו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה, כאשר כתב הרב המורה שעמדו על מציאת השם יתעלה מצד המופת, והנה בהיות כי כל תשעה וארבעים חלקים אלו הם נכללים בשבעה מעלות שראה יעקב בסולם, לכן מצוה לממני שבועי ויומי נגד יעקב ומשה, והנה בקריאת שמע שאנו מקבלים יחודו של השם יתעלה ומלכותו אנו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אף על פי שלא אמרו משה משום שאמרו יעקב, כמו שאמרו בגמרא פסחים כן יש לרמוז השגת יעקב עם השגת משה בענין ספירת העומר, ולכן המצוה למנות שבעה שבועות נגד ז' חלקי המציאות והם היסודות, והדוממים, והצומחים, והחי, והמדבר, והגלגלים, והנבדלים, והכל נחלק למ"ט שערים, והם האחוריים וקשר של תפילין שראה משה. אמנם, השער החמשים והוא מהות השם יתעלה, נאמר בו ופני לא יראו, ובהיות כי אמרו שחמשים שערי בינה נבראו בעולם, נראה שהשם יתעלה בעצמו לא נכלל בחמשים שערים אלו, ולכן צריכים לומר כי ענין הספירות שהם תוארי השם כאשר נתבאר למעלה שהם נבראו עמ' עא' יפה מצד פעולת השם יתעלה, ויש לומר בהן צד בריאה לא השיגו משה על אמיתתו, כי אף שידע ענין הכחות מכל מקום אי אפשר לשכל האנושי לעמוד עליהם איך הם שבים לדבר אחד בעצמו ושהוא חי ולא בחיים, חכם ולא בחכמה, ולזה כוונו באמרם במדרשם שאמר מרע"ה דרכי הכחות ידעתי, אך אינו יודע כיצד המחשבה מתפשטת בהן, רוצה לומר שמחשבת האדם אי אפשר להתפשט בו, וכתר כתבו כל החכמים שאי אפשר להשיג עצמותו, אם כן אי אפשר להשיג תואריו שהם עצמו, לכן אמר שלא השיג מהות השם יתעלה, וכמו שכתב (שמות לג) כי לא יראני האדם וחי שהוא נאמר בענין ההשגה, וכמו שאי אפשר להשיג עצמותו אי אפשר להשיג תואריו שהם עצמו, ולכן אחר שלא השיג משה שער החמשים אף על פי שנברא, והם עניין התוארים שאינן דבר נוסף בעצמותו כמו באדם, ולכן מצוה לממני יומי ושבועי, יומי נגד משה שידע והשיג כל מדריגות המציאות והוייתן ואיך הקשרים זה בזה על פי סיבותיהן הנמצאות בחוץ לנפש, וכמו שנאמר (במדבר יב) בכל ביתי נאמן הוא המורה על זה, כמו שכתב הרב שם טוב בפירוש למורה חלק א' פרק ל"ו, ושבועי כהשגתו של יעקב בענין הסולם, ועל ידי יעקב ומשה זכו לענין מתן תורה, כי מיעקב קבלו הכללים כאשר ראה בסולם, אמנם משה העמידם על הפרטים. הנה נתבאר קרבן העומר וספירת העומר שבא לרמוז על חדוש העולם ובריאות מדריגות אלו, גם כדי שנזכור ענין קין והבל שהיה חמישים יום אחר בריאות העולם, וכמו שנתבאר לעיל חלק ב', פרק ל"א, ושלכן זכו למתן תורה ביום חמשים.