תורת העולה/חלק ג/פרק נ

פרק חמישים

בענין מוסף של פסח (במדבר כח) ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחודש פסח להשם וגו' וביום השביעי מקרא קודש יהיו לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו.

בתחלה יש לעורר על מב נשתנה מוסף ראש חודש מכל מוספי השנה, שהוצרכה עמ' נ' יפה התורה לפרש בו ענין הנסכים כמה יהיה לפר, ולאיל, ולכבש, מה שאין כן בשבת וכל הימים טובים, שבכולן נאמר סתם, בשבת נאמר וכנסכו תעשה, ובפסח נאמר על עולת התמיד יעשה ונסכו, וכן בשבועות נאמר ונסכיהם, וכן כל המוספים נאמר בהן הנסכים סתם, מה שאין כן בראש חודש, וכן בענין המנחות משונה מוסף של ראש חודש מכל המוספים, שבכולן נאמר ומנחתו סולת בלולה בשמן, שלשה עשרונים לפר, שני עשרונים לאיל, עשרון לכבש, ובראש חודש כתיב בכל אחר בלולה בשמן נאמר ושלשה עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן לפר האחד, ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן לאיל האחד, ועשרון עשרון סולת מנחע בלולה בשמן לכבש האחד, עוד שאר שנויים רבים שבאים בענין מוסף ראש חודש.

ולפי הפשט נראה כי בהיות האומות היו מקריבים קרבנות ביום חדוש הלבנה, כמו שכתב הרב המורה, שלזה נאמר חטאת להשם, וכתבנו למעלה דבריו, פרק כ"ב חלק ג'. ולזה חששה התורה שאם אמרה סתם ונסכיהם, יעשו הנסכים כמנהג הקודם באותו קרבן של ראש חודש, אלא שזהו להשם לכך פירש הנסכים באר היטב, וכן המנחה שכולן היו בלולות בשמן ולא כמנהג הקודם, להביא מנחה ונסכים באותו יום, זהו הנראה לי על דרך הפשט.

אבל לפי כוונתינו יתבארו הדברים יותר היטב, אחר שנעמוד על טעמי מוספי פסח וטעמי מוספי שבועות שהוא כמוספי פסח בעצמו, וכמוסף ראש חודש כמבואר בפסוקים ואומר שמוספי פסח ושבועות היו מורים על בטול טענות שטענו הכופרים מצד הא-ל יתעלה, שהוא דרך החמישי והשישי, שאמרו אם השם יתעלה חדש העולם אחר ההעדר, היה תחלה פועל בכח, ואחר כך שב פועל בפועל כו', וגם שאם פעל העולם כעת, היה לו תחלה מונעים, או מביאים המתחדשים כמו שנתבאר למעלה פרק מ"ב מזה החלק. וכבר השבתי על אלו הטענות פרק מ"ד ופרק מ"ה שרצון הא-ל יתעלה רצה לפעול בעת בריאת העולם ולא קודם או אחר כך, ושיציאתו לפועל היה מצד הרצון ולא זולתו, אף על פי שהסבה נעלמת ממנו, כאשר נתבאר, וכמו שהוא בענין הידיעה בעתיד, וכל זה היה נגלה בענין יציאת מצרים ומתן תורה, שהיה התכלית בענין יציאת מצרים כמו שנאמר (שמות ג יב) בהוציאך את העם תעבדון את האלקים על ההר הזה.

והנה יציאת מצרים היה לה עת מיוחד לצאת כמו שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם בברית בין הבתרים (בראשית טו יג) ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וכבר אמרו ז"ל (ילקוט שמעוני רמז רי)שבאותו רגע שיצאו ממצרים נשלם הזמן והנה יש לספק מאחר שהיה לו עת קצוב, למה נאמר (שמות ב כד) וישמע אלקים את נאקתם, וידע אלקים. דמשמע דהגאולה היתה מצד תשובתן ונאקתם, ולא מצד הקץ הקצוב, אלא על כרחינו אנו צריכים להודות שהגזירה אמת עם ידיעת העתידות, כי למה שידע הקדוש ברוך הוא מקדם, שבאותו עת יצעקו ישראל מעבודתם ושישמע את נאקתם, על כן קצב העת ההיא לגאולתם, הנה היתה אותה העת ידוע לפעול בה מה שפעל, לא מצד העת בעצמו, אלא מצד רצונו לשמוע נאקתם ותפילתם, וכל זה היה נמשך מרצונו הקדוש ברוך הוא לאין תכלית רק שגילה דבר לעבדו אברהם, בברית בין הבתרים.

וכן היה הענין בבריאת העולם בעת שהיה הכל ברצונו הקודם לפעול באותו עת ולא קודם לכן, ולא אחרי כן, ואף עמ' סה:' יפה על פי שנעלם ממנו הסבות והטעם מה שאין כן בענין יציאת מצרים, מכל מקום העלם הסבה לא נסור מן הטעם.

וכבר כתבנו כי זה הדבר הוא בענין ידיעה בעתידות עם השארת הבחירה שהיא ידיעה סגוליית, וכן הוא בענין הרצון, ולזה היה מורה מוסף של פסח, על הסרת טענה זו בפרטות.

אמנם, בהיות ענין יציאת מצרים מורה על יכולת השם יתעלה לעשות בעולמו כרצונו ושהוא בראו כרצונו ושכל המודה ביציאת מצרים על כרחו צריך להודות בענין הבריאה כמו שנתבאר בדברי מפרשי התורה ובפרט בדברי הרמב"ן ז"ל (שמות כ ב) ושלזאת הסבה אמר בענין השבת בדברות הראשונות (שמות כ יא) כי ששת ימים עשה השם את השמים וגו' ובאחרונות אמרה טעם השבת (דברים ה טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, והוא דבר מבואר, על כן צותה התורה להקריב קרבן מוסף של פסח, שבעה ימים דבר יום ביומו כי על ידי יציאת מצרים המורה עליו יום טוב של פסח, הוסר כל הטענות שבעה שטענו הכופרים, על שבעה ימי בראשית ולכן באו אלו המוספים שבעה יום, להורות על כל תשובות הטענות והסרותיהן, ותוספת השגה שהשיגו ישראל אז בענין היציאה, אשר קרבנות מוספים מורים עליהם, והיה ביום ראשון יום טוב וביום השביעי יום טוב, כי באלו שני ימים יצאו ישראל ממצרים, וטבעו מצרים בים, והוא היתה עיקר היציאה, ולכן היו יום טוב להודות ולהלל ולעשות זכר לנפלאותיו, להיות הדבר לזכרון בין עינינו, כמו שהוא ענין שבת זכר למעשה בראשית כן באו אלו הימים יום טוב זכר ליציאת מצרים, אשר ממנו נמשך אמונת חדוש העולם.

והנה השבת מורה על שביתת מלאכה ביום השביעי, מכל מלאכתו אשר עשה בששת הימים, לכן נאסר בשבת כל מלאכה. אמנם, ענין יום טוב המורה על פעולות השם יתעלה בתחתונים ולהזכיר מה שעשה לנו במצרים ובים, ובשאר דברים אשר יום טוב לזכרון להם, על כן הותרה מלאכת אוכל נפש, והנה נאמר (שמות יב טז) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה וגו', והנה ידוע כי הגוף אוכל ולא הנפש ועל כן קשה למה נאמר אשר יאכל לכל נפש, גם יש להתבונן על מה שדרשו (ביצה כא ב) לכם, ולא לגויים, ולא לכלבים, והכוונה להם להיות ענין מלאכה זה שהותרה היא לזכור הדברים והניסים שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל והוא אשר יאכל לכל נפש ישראל, ולא לגויים ולא לכלבים, ובהיות הענין כן כאשר נתבאר נקרא יום טוב מקרא קודש להיותו מורה על חדוש העולם כמו השבת נקרא קודש, וכל הימים טובים הם קרואיו המורים עליו בזה. ובא גם יום השביעי יום טוב, לרמוז גם כן הטענה החמישית שזכר הרב המורה, שעשה על צד ההרחקה, והוא שלא יפעל הקדוש ברוך הוא זמן בלתי בעל תכלית, ואתמול התפתח המציאות כו', כמו שכתבתי דבריו לעיל פרק מ"ב וזה נמשך אחר טענה זה שיפעל השם יתעלה עת מבלי עת, והם כמעט טענה ראשונה, וכן שני ימים טובים אלו שניהם נקראו פסח, הטענה הראשונה נתבטלה מענין יציאת מצרים כאשר נתבאר, והשנייה ביום טוב האחרון, שראו ישראל את היד הגדולה אשר עשה השם יתעלה לנגד עניהם על הים, וראו שלא פעל השם עת בלתי בעל תכלית, ואתמול יפתח המציאות ויפעל כמו שהיה בענין קריעת ים סוף.

אמנם, הימים שביניהם הם חול המועד, לא נאסרו במלאכה רק מדרבנן, כפי מסקנת הפוסקים ובעלי התוספות פרק קמא דחגיגה (יח א ד"ה חולו) ומועד קטן (ב א ד"ה משקין) להיות כי אותן הימים אינן מורים על ענין יציאת מצרים אלא מצד שמקריבין בהן קרבן מוסף בכל יום, ראו חכמים ז"ל לאסור במלאכה, כמו שאסור במלאכה, כמו שאסור במלאכה בכל יום שהיו מביאים בהן קרבן כמו שאמרו בזה בירושלמי ריש מקום שנהגו (פסחים ד ה), וכתבו שם היתר, מדאורייתא היה נאסר כל יחיד במלאכה ביום שמביא קרבן, והטעם מבואר כי מאחר שכל קרבן היה מורה על חדוש העולם והפסדו, כמו שנתבאר ממה שקדם. אם כן ראוי לאוסרו במלאכה כמו שנאסר השבת המורה על חדוש העולם במלאכה, והנה התורה לא הקפידה לאסור במלאכה ביום הקרבן רק ליחיד המביא קרבן, ומתבודד להתבונן במעשה אלקין, בענין החדוש על ידי הקרבת קרבנו, ולכן אסרה עליו המלאכה. אמנם, בקרבנות צבור כגון מוספים ותמידים לא נאסרו ישראל במלאכה על ידי הקרבת קרבן, דאם כן מתי יעשו מלאכה, וכמו שאמרו בירושלמי שם על מה שהקשו שמשום תמידין יאסרו, ותרצו מתי תקיים ואספת דגנך, והיה דבר אי אפשר לעמוד בו, על כן לא נאסרה המלאכה ביום הקרבת הקרבן צבור. אמנם, חכמים ז"ל בחול המועד שישראל מקריבין מוספים ונתוספו להם השגה בידיעת חדוש העולם על ידי המוספים לכן אסרו בחול המועד מלאכה, להיות לזכרון בין עינינו על ידי אסור המלאכה ענין החדוש. עמ' סו' יפה