תורת העולה/חלק ג/פרק לז

פרק שבעה ושלשים

עוד כתב הרמב"ם (מעשה הקרבנות הט ג) השלמים הם ארבע מינים, האחד שלמי ציבור, והשלש' שלמי יחיד, שלמי צבור הבשר נאכל לכהנים כחטאת וכאשם והם קדשי קדשים, כבר נתבאר טעם עמ' מז' יפה הקרבנות שלמי צבור עם זריקות דמן בחלק ב' פרק כ"ו, ונשאר לבאר דיני שלמי יחיד שהם נחלקים לשלשה מינים, האחד הוא הבא שלמים בלא לחם כגון שלמי חגיגה ושמחה וזהו נקרא שלמים, והשני שלמים הבאים עם הלחם בנדר או נדבה והוא נקרא תודה, ואותו לחם נקרא לחם תודה, והמין השלישי שלמים שמקריב הנזיר ביום מלאת גזרו, והם באין עם הלחם, וזהו נקרא איל נזיר..

והטעם הנראה, בהיות כי כבר נתבאר ענין כל הקרבנות, שהענין המכוון בכללן הוא יסוד חדוש העולם, ועיקר הבריאה היתה לצורך ישראל שיקיימו התורה, כמו שדרשו במ"ר בראשית (א ב) אין ראשית אלא תורה שנאמר ראשית חכמה יראת השם, ואין ראשית אלא ישראל שנאמר (ירמיה ב ג) קודש ישראל ראשית תבואתו וגו', (ויקרא רבה לו ד) על כן באו שלשה מיני קרבנות בשלמים שהם דוגמת ישראל ומורה על שלימותן, בהיות ישראל נחלקים לשלשה חלקים צדיקים, בינונים, רשעים, וכולן נקראים ישראל, וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, וכן מצינו בשלמים שלשה חלקים, נגד שלשה חלקים אלו שכל אחד מקריב שלמותו למעלה, אף שהם חלוקים לשלשה חלקים, וכבר כתבתי לעיל חלק ב' פרק י"ב שנקראים שלמים על שם שלימות, והנה היו מקצת השלמים בלא לחם והם שלמי חגיגה ושמחה, נגד החלק הרשעים שכלים כל ימיהם בשמחה וחגיגה, ואומרים הרוג בקר ושחוט צאן, ולזה בזמן הרגלים שהיו עולין אז כל ישראל לרגל, אפי הרשעים היו מקריבים שלמים אלו, כי מאחר שעולין לרגל כולן נחשבים לשלמים, וכמו שנאמר מה יפו פעמיך בנעלים וגו', ודרשו רבותינו ז"ל (סוכה מט ב) שנאמר על עליית הרגל, ולזה אמרו (פסחים קט א) שאין שמחה בחג אלא בבשר, להיות כי זה עקר כוונה השלמים להמון, ובזה היו משלימין עצמן, וזהו על דרך הנגלה.

אמנם, לחכמים דרך אחרת בזה שאין שמחה אלא בבשר, כי כבר אמרו (פסחים מט ב) עם הארץ אסור לאכול בשר, ואם כן אין לך שמחה בעולם כאכילת הבשר בהיתר, שמי שיודע בעצמו שמותר לאכול הבשר, ושהוא מכת אוכלי בשר השלמים כבר הגיע לשלמות גדול, ולכן אמרו גם כן (סנהדרין ע א) שכל בשר שאינו כשלמים לית ביה משום שמחה, ולא היה באלו שלמים לחם, בהיות כי אין לחם אלא תורה ומצות, כמו שנאמר לכו לחמו בלחמי וגו', ועם הארץ חסר מכל. אמנם, התודה היו מקריבין עמו לחם, מטעם שיתבאר בפרק שאחר זה.