תורת העולה/חלק ג/פרק לג

פרק שלשה ושלשים

כתב הרמב"ם (מעשה הקרבנות ז א) כיצד מעשה חטאת הנאכלת, שוחט ונותן הדם כאשר בארנו, ומפשיט ומפריש האימורין, וזורקן על גבי האישים, ואם רצה לתתנן בכלי להוליכן לכבש הרשות בידו, ושאר בשרה נאכל לזכרי כהונה, וכיצד חטאת נשרפת כו'. ענין הזריקה ומתן דמים כבר נתבאר למעלה פרק כ"ו חלק ב' וכן ענין האימורין פרק ט"ו שם. אמנם, מה שאמר שאם רצה ליתנן בכלי הוא להורות הכוונה כי ידוע כי החטאת היה בא על חטא המעשיי, אשר לא תבא רק מחומר גרוע ופחות, אשר ממנו ימשך החטא כמו שנתבאר לעיל חלק ב' פרק י”א. ובהיות שהאימורים שהם הכלים הפנימים עם החלב המכסה הקרב גורמין החטא, והכליות יועצות עם חלב שעליהם, ולכן היו נקרבים עם שאר האברים הפנימיים, כמו שכתב רבינו בחיי בפרשת ויקרא ( א ח) על כן בחטאת שהיתה באה על חטא גדול היה נותן הקרביים שהם האימורים בכלי, להיותן הם כלי החטא והמתעוררים לחטא, ואף כי האימורים מורים על הפסד יסוד העפר כמו שנתבאר למעלה סוף פרק ט”ו חלק ב', הוא הגורם לחטוא, כמו שיתבאר לקמן פרק ס' ועל כן היה מניחן בכלי ומקריבן למזבח, וכבר כתבתי כי הכלי שהיו מקבלין בו הדם היה מורה על התורה, שהיתה הכלי שבו נברא העולם, וכבר כתבתי חלק ב' פרק ג' ופרק ד' שסבות הוויית העולם היא סיבת הפסדן כמו שנתבאר שם, ולכן גם כן כאן ענין כלי זה בא לרמוז כי סבת הויית העולם היא סבת ביטולו והוא התורה להיות כי בתורה נברא העולם ובתורה יהיה הפסדו לא מצד שההפסד כרוך בעקבו כשאר כל הוה נפסד, אלא שהחכמה והרצון שהוא התורה באמת שבה נברא העולם, היה בעצמו נותנת הפסדו, ואף כי כמו שנברא העולם לסבת קיום התורה, וכמו שדרשו ז”ל(ב"ר א א) בראשית בשביל התורה הנקראת ראשית, כן יהיה ביטולו בסבת התורה, כי אז יהיה יום הגדול והנורא יום שכלו שבת, שאמרו עליו ז”ל (סנהדרין צב ב) שבאותן אלף שנים צדיקים יהיו להם כנפיים ושטים על פני המים, רוצה לומר על פני התורה שנקראת מים שנאמר (ישעיה נ”ה א) הוי כל צמא לכו למים, כי באותן ימים יתגלו להם סתרי התורה ועמוקותיה, אשר לא היה אפשר להתגלות בעוד כח ימי העולם.

וכבר כתבו קצת החכמים כי מה שדרשו ז”ל (ר"ה כא ב) ותחסרהו מעט מאלהים, חמשים שערי בינה נבראו בעולם ונמסרו למשה רבינו עליו השלום, חוץ מאחד מהן, וכתבו מקצת המקובלים כי תשעה וארבעים שערי בינה הם תשעה וארבעים אלף שנה שימי העולם קיים, ואלף החמשים לא נמסר לו והוא סוד היובל, כמו שכתב רבינו בחיי פרשת בהר (ויקרא כה ח), ולזה אני אומר, כי אלף החמשים אי אפשר להתבונן בו קודם היותו, ולכן לא נמסר עמ' מד:' יפה למשה רבינו עליו השלום כי הוא אי אפשר ההשגה, וכן לשאר צדיקים שער אלף השביעי אי אפשר להתבונן בו אלא בהיותו חרב, ולכן בא הכלי בקרבן להיות כי הוא סבת ההוויה וסבת ההפסד כדי לעמוד על הדברים הנעלמים עכשיו. ואמר כי שאר בשרה היה נאכל לזכרי כהונה, כבר כתבנו בדרך הפשט טעם נכון בזה חלק ב' פרק א' שהיה כדי שיתביישו הבעלים, כי בעוד שהבשר היה נאכל היה החטא נזכר על שם בעליה, באמרם זה חטאתו של פלוני, ואין לך תשובה גדולה מזה, ולכן לא היה נאכל רק לזכרי כהונה, ולא הנקבה שהם דוגמת החומר הנכנע כנקבה, אשר הוא סבת הרעות כולן.

אמנם, נראה לי בזה הטעם יותר נכון נמשך על פי כוונתינו, כי להיות החטאת בא על העבירות החמורות, כגון כריתות ומיתות בית דין, על כן היה בשרו נאכל לכהנים המפסידין אותו, והוא תוכחה וגערה נפלאה אל איש המשכיל הנלבב, בראותו הכהנים המפסידים אוכלים את בשרו, ומבשלין וצולין אותו אחר שחיטתו, הרי שנדון בשריפה ובכמה יסורין אחר מיתתו, כן יחשוב עצמו הנלבב כי כן משפטו, כי אחר שתשוב רוחו למעלה, והפרד יסודותיו זה מזה, שהיא דוגמת הזריקה והקרבת האימורים, כמו שנתבאר, נצלה גופו באש של גיהנם, והכהנים המפסידים הם כתות המשחיתים, כתות של מלאכי מות, הם בעצמם האוכלים את בשרו, ולהיות כי משפטי הרשעים בגיהנם שנים עשר חודשף על כן היתה החטאת נאכל ליום ולילה, כי כן משפט התורה יום לשנה, כמו שנתבאר במרגלים, ואסור להותיר ממנו עד בקר, כי כל המותיר עושה כדי לאכול ממנו אחר כך, ואם נותר אין לו תקנה אלא שריפה שנאמר (ויקרא ז יז) והנותר עד יום השלישי באש תשרף, דוגמת המינין והאפיקורסין, שאין משפטן כלה אחר שנים עשר חודשים, ונותרין עד בקר של שנה השנית,כי אז אין להם תקנה אלא שריפה, ונדונין באש לדורי דורות.

הנה, העולה שבאה על חטא קל, להיותו בהרהור, כל עבודתיו מורים על הפסד העולם בכלל, ועל ידי זה לבד ישוב מחטאתו אשר חטא, שמספיק לו מעט הערה. אמנם, החוטא חטא גמור, הוצרכו חכמת האלקית להורות בו ההפסד הפרטי, שהוא עונש גיהנם, מלבד ההפסד הכללי אשר נרמז בכל קרבן, להיות כי בלא זה אפשר דפקר טפי, לומר כי מקרה אחד לצדיק ולרשע, ולכל אשר על פני האדמה, ולבסוף יפסד הכל. ולכן בא רמז קצת עונשי גיהנם אצל קרבן חטאת, כדי שיזכור יום מותו ולא יחטא עוד, כמו שאמרו רבותינו ז”ל (ברכות ח א) במוסרותיהן הנעימים, שעל ידי זה יחלוש כח יצר הרע וישוב מחטאתו.

וידוע כי התשובה אחד משבעה דברים שנבראו קודם שנברא העולם, והכוונה להם בזה כי אלו שבעה דברים מבטלין שבעה טענות האומות, שטוענים על קדמות העולם, כמו שיתבאר לקמן פרק מ”ז. והנה התשובה אחת מהן, והיא נרמזת בענין קרבן חטאת הבא על החטא, וצריך לתשובה, גם להורות על ענין המכוון, והוא יסוד חדוש העולם. אמנם, קדשים קלים והם קרבנות שלא באו על החטא, בשרן נאכל לבעליהן כי אין להם הפסד אחר, אלא שהרוח תשוב אל המזבח, והגוף שהוא הבשר, נשאר לבעליו, שהוא בניו ובני ביתו עוסקים עם הגוף לקברו כראוי, וזה הוא נחת רוח שלהם, ונהנים בזה כעין אכילת בשר הנשאר, והוא הטעם הקבורה, כמו שהאריך בזה בעל העקידה פרשת חיי שרה ופרשת ברכה. אמנם, הורם ממנו חזה ושוק והיה נותן לכהן המשחית בו ועובד עבודתו, להיות כי הן צדיק בארץ ישולם, על כל פנים צריך לקבל קצת עונש חבוט הקבר וכיוצא בו, והוא ענין המורם מהן ונתן לכהנים, והיה המורם חזה ושוק, להיות כי הם הכלים היותר רגילים לחטוא, מצד כי השוק הוא דוגמת היד שבאדם, והחזה הוא דוגמת החזה אשר בקרבה מונח לבו של אדם, אשר הוא גורם החטא, ואף כי חזה מלשון ראייה שרומז גם כן על הענינים מצד שיתוף השם, ונרמזו על ידי זה כל כלי החטא, כמו שנאמר (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם.

והיו אלו הקרבנות נאכלים לשני ימים ולילה אחד, להיות שיש לקרובים נחת רוח באכילה זה שני ימים, וזה כי ידוע מסוד היבום ומסוד הגלגול, שנפש המת תשוב אל משפחתו לאחר מותו, כידוע מדברי המקובלים, והוא דוגמת האכילה שני ימים, כי אחר הנאכל יום ראשון שהוא זמן משך שנים עשר חודש, שהוא השנה הראשונה המורה עליו יום ראשון, כמו שנתבאר, אז גופו כלה ונשמתו עולה למעלה למעלה, מכם מקום יהנו ממנו קרוביו ומשפחתו באכילה עמ' מה' יפה שנייה, והיא השבת רוחו עליהם. על כן אוכלים מזה הקרבן גם כן ביום שני. ולפי מה שנתבאר נראה לי בהיות כי האכילה הזאת היא בדבר גופני שהיא הבשר, מזה נגלה לנו סוד הגלגול, כי הנפש ורוח הגופניי יתגלגלו שהם הכנה בלבד, אשר נשארו עם המת בקבר, כמו שכתב הרקנ"ט פרשת וישב (דף כא,. והוא יתגלגל אחר הפסד גופו לאחר שנים עשר חודש, לא השכל הנקנה אשר נתעצם באדם והוא הנשאר ממנו, לדעת הרמב"ם והנמשכים אחריו, כמו שכתב הרמב"ן בשער הגמול שלו, ואף על פי שכתב בעל העקידה פרשת ויחי, שרוח נקשר בקשר כנשמה, כמו שהביא שם במדרש כג) (חלק ג כא ב) הנעלם וזה לשונו שם, תנא והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, נשמת אדוני מבעי ליה, אלא זכאין חולקאי' דצדיקייא דכולא אתקשרא דא בדא, נפש ברוח, ורוח בנשמה, ונשמה בהקדוש ברוך הוא, אשתכח דצרורה בצרור החיים כמו שהאריך שם. מכל מקום, נראה דהיינו דווקא בצדיקים גמורים שלא יצטרכו לגלגול או שצרור זה יתקשר בסוף הגלגול. אמנם, בתחלתו הדברים רמוזים כאן בענין אכילת הבשר, שהרוח יתגלגל ונשמה תשוב אל האלקים כל ימי היות הרוח עם הבעלים, וזהו ענין אכילת בשר יום שני, ולא היה נמשך רק עד הלילה, להורות שגלגול זהו לטובת הצדיקים להשלם חקם, במה שהיו חסרים בראשונה, כיתרון האור מן החושך, ואם היה יום ראשון כאישון לילה והולך במחשבי הזמן, ימים הראשונים יפלו, ולא יתעסקו ביום השני רק בדברים המשכילים כזוהר הרקיע שהוא היום. אמנם, אם ישוב אל הלילה השני' ויחזור לסורו, אין לו תקנה עוד בגלגול, רק הנותר באש תשרף שאז יסורי גיהנם ממרקים.

והנה נוכל ללמוד מענין זה כל סוד הגלגול ויסולקו בו ספיקות אשר ספקו בו הראשונים ז"ל והמשכיל יבין.

והיה זה הדין נמשך בכל קדשים קלים מלבד הפסח, שהיה נאכל עד חצות כפסח מצרים, שאז הכו המצריים בבכוריהם ולכן נשתנה דינו. זהו הנראה לי בטעם אכילת בשר. ואף כי כבר נתבאר בפרק כ”ה חלק ב' טעם אחר ההולך על פי כוונת הפסד הכללי, כמו שהור בכל משפטי הקרבן, וזהו על מפשט הפרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט, וכל המורה על עניני ההפסד הכרוך בעקבי הנמצאים, אשר זכרום זה מביא האדם לידי ההכנעה והחרטה והתשובה גמורה.

אמנם, חטאות הנשרפים היה לוקח מהן האימורים וזורקן על גבי האישים והיה מנתחן שם כנתחי העולה, היו שורפין שם בבית הדשן, כבר נתבארו נתחי העולה וטעמן בכל דבר, ואין ביניהם לחטאות הנשרפים אלא שאלה נקרבו כולן על גבי המזבח, וזה נקרב חוץ לעיר, כי העולה קודש קדשים ראויים לשרוף על גבי המזבח, אמנם חטאת הנשרפין שבאו על חטאים גדולים או על חטאת איש גדול, לזה אינו ראוי להקריבו על גבי המזבח הידוע, אלא מחוץ לעיר תהיה שריפתו והפסדו, שלא יטמאו אחרים כמותו.

ועוד יתבאר לך ענין שריפת אלו אצל סוד פרה אדומה אשר נשרפת חוץ למחנה כאחד מהם, אשר משם יתגלו לך בזה תעלומות חכמה אם ירצה השם יתעלה.