תורת העולה/חלק ג/פרק לב

פרק שנים ושלשים

בענין עולת העוף, כתב הרמב"ם פרק ששה (כ – כב) שמצותו שהכהן העובד היה עולה לכבש ופנה לסובב, ובא לו לקרן דרומית מזרחית והיה מולק שם ומבדיל, ואם לא הבדיל פסול, וממצה דם הראש ודם הגוף על קיר המזבח למעלה מחוט הסקרא, ואם מצה דם הראש ולא דם הגוף פסולה, מצה דם הגוף ולא דם הראש כשרה, ונטל הראש ומקיף בית מליקתו למזבח, וסופגו במלח וזורקו על גבי אישים, בא לו לגוף והסיר את המוראה והעור שעליה עם הנוצב, ואת בני מעיים היוצאים עמה, וזורקו לבית הדשן ושסע אותו בכנפיו בידו ולא בסכין, ואינו צריך להבדיל ואם הבדיל כשר, וסופגו במלח וזורקו לגבי האישים, עכ"ל.

כבר נתבארו טעמי קרבנות הבהמה וחלוקיהם, שהם עמ' מג' יפה נגד עניני עולם כולו, וכאשר אין יד המקריב משגת לעמוד על חלקי העולם בכלליה ופרטיה שנתבאר בענין הבהמות, היה מקריב תורים ובני יונה והיה מפסידן, והיה עומד על ידיהם על מה שעמד עליו העושר על ידי קרבנות הבהמה, וכבר נתבאר פרק שלישי ופרק תשעה ועשרים חלק שני, שקרבן הבהמה היה מורה על מי שעמד על חלקי העולם בכלליו ופרטיו על ידי החקירה העיונית, ולזה היה קרבן הבהמה המעולה שבקרבנות, שבו נרמז הכל בכלליו וחלקיו כמו שנתבאר. אמנם, מי שאין לן החקירה העיונית כל כך ואין ידו משגת להשיג בזה, ילך בדרך סתם כלל ישראל שנמשלו לתורים ובני יונה, מאמינים החדוש וההפסד בדרך קבלה לבד, על כן קרבנו עוף כמו שנתבאר הענין פרק כ"ט.

ונרמז הפסד העולם בעוף שהוא אינו שלם כל כך באיבריו כמו הבהמה, ומכל מקום היה נרמז בו הענין היטב רק בדרך כלל, כי היה כהן אחד המקריבו, והוא נגד עלול הראשון אשר מושל בכל אשר תחתיו, בממשלת רבו אשר שמו בקרבו, והוא הכהן העובד בעוף, והיה הענין נרמז בעוף, כי המלאכים העושים שליחותו של הקדוש ברוך הוא נראין לנביאים בעלי כנפיים, להיותם סוככים בכנפיהם על מה שתחתיהם, וכבר כתב הרב המורה חלק א' פרק מ"ט טעם למה נתייחסו הכנפיים למלאכים, כי הוא מורה על קלות התנועה כאשר יעוף העוף בשמים.

אמנם, היה עולה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית, מטעם אשר כתבנו מענין זריקת דם הבהמות, כי אותו קרן היה מורה על מדת החסד אשר שם נקשר אצילות המלאכים, כמו שאמרו רז"ל (תנחומא ויגש ו) המשל ופחד עמו (איוב כה ב) מיכאל מים גבריאל אש וכן מנו חכמי הקבלה שמחסד ופחד נאצלו המלאכים, והיה מולק שם ומבדיל, בהיות כי דרשו ז"ל (ברכות ז א) (במדבר ט"ו) וראית את אחורי (שמות לג כג) מלמד שהראה לו קשר של תפילין שהוא ממול עורף, והוא הרומז על קשור הנמצאים זה בזה מאחורי השם יתעלה, כמו שכתבו המפרשים על כן בא המליקה ממול העורף, להורות כי ההפסד אינו שייך רק בענין אחוריים, ולכן היתה המליקה בצפרניים, כי זהו גם כן מורה על ענין הנבראים הנאצלים מן האחוריים, כמו שכתב בזוהר פרשת בראשית (כ ב) וזהו לשונו שם בפסוק ויעש אלקים את שני המאורות (בראשית א טז), אצבען דבר נש אינון סיתרא דדרגא ורזין דלעילא, ואית בהון פנימיים ואחורים אחוריים אינון לבר, ואינון רמז לטופרין דאצבעין, ובגין כך אית רשו לאסתכלא בטופרין במוצאי שבת, דהא נהרין מההוא שרגא ונהרין מההוא אשא לשלטאה, ואילו איתחזאן אצבען לגו לא אית רשו לאתחזאה בההוא שרגא, דהא מלעילא נהרין, ואקרין פנים פנימיים, ורזא דא וראית את אחורי ופני לא יראו, אילן אצבען דלגו, עכ"ל. הרי דצפורן רומז על אחוריים ולכן היו מולקים בו העוף להורות כי מאלו האחוריים בא ההפסד.

ובהיות כי אלו האחוריים הם דברי המקובלים באומה הישראלית, אשר עמדו על זה בקבלה איש מפי איש מפי משה רבינו עליו השלום, שראה את אחוריים, על כן בא רומזן בעוף שהוא התורים ובני יונה שישראל נמשלת בהן, ולא בבהמה המורה על ידיעות העיונים המחקריים אשר נודע על ידי קשירת הדברים קצתן בקצתן, שהם חלקי ואברי הבעל חי השלם שהוא הבהמה, שהוא מורה על קשירת חלקי ואברי העולם זה בזה, ועל ידי עמידת הסבות לכל מה שיש לו סבה, והוא קרבן הבהמה.

ולדעתי זה הוא סוד עגלה ערופה על ההורג הנמצא, כי ידוע כי הנקמה היא השבת רוח הנרצח עצמו ונפש גואל הדם, אשר חם לבו על קרוב הנמצא ולא נודע מי הכהו, ומצינו שנאמר ויצא הרוח ודרשו ז”ל (שבת קמט ב, סנהדרין פט א, קב ב) זו היא רוחו של נבות, בהיות הנקמה השבת נפש לו ולזרעו אחריו, ולכן בהיות אי אפשר להנקם בידיים בסבת שלא נודע הרוצח, על כן צותה התורה להביא עגלה אשר לא עלה עליה עול, ולעורפה ממול עורף, להורות על הפסד כל הנמצאים שהם האחוריים הנזכרים, ומעתה יתנחם הגואל הדם להנרצח, כאשר רואים שסוף כל דבר לפסד, ושעתיד הרוצח למות ובו יתנחם, והיתה עגלה עמ' מב' יפה אשר לא עובד בה ולא עלה עליה עול, בהיות כי היא דוגמת כל העולם אשר לא עובד בה ולא עלה עליה עול, ובהיות כי ענין העולם מבואר יותר בבהמה מבעוף, ובפרט בפר שהוא היה מורה על שלימות כחות האברים כמו שנתבאר למעלה (פרק ל), על כן היתה עגלה והיה עגלה ולא פר, להיות העולם כעגולה סבובית וזהו המורה ענין העגלה, כמו שכתב הרב המורה(ג ב) במה שנאמר (יחזקאל אז) וכף רגליהם ככף רגל עגל, ולקמן פרק ס”ו יתבאר לך עוד מענין עגלה ערופה.

אמנם, במקדש שהיה קצת הקרבנות בהמה ולא היה מקריב עוף אלא מי שאין ידו משגת, ולכן היה נרמז הענין בעוף ולא בבהמה, כי בבהמה היו נרמזים ענינים יותר מבוארים חלקיים כמו שנתבאר למעלה, מענין קרבן בהמה.

והיתה העגלה אסורה בהנאה כמו המת, כמו שדרשו ז”ל (ע"ז כט ב) ולמדו שם שם מת בגזירה שוה מעגלה ערופה, שנאמר כאן (במדבר כ א) ותקבר שם, ונאמר כאן וערפו שם (דברים כא ד) וגומר, להורות כי שניהם לדבר אחד כוונו, ולכן שתיהם אסורים בהנאה, כי לאחר הפסד הדבר הנאתו בטלה, וכן ענין עולת עוף היה כלו לאישים ולא היה ממנו הנאה, מה שאין כן בעולת בהמה שהיה העור לכהנים, והכל מבואר מטעם זה. והיה ממצותן להבדיל ואם לא הבדיל פסול, להיות כי העוף לא היה נתוח לנתחים כעולת בהמה, על כן היו רומזים בהפסדו שלשת עולמות שבהן נכללו שלשה מציאות, הראש בעוף, נגד חלק הראש שהוא עולם השכלים שהם הראש בעולם, ולכן הוצרך להבדילו בהיותן מובדלים לגמרי מן שני חלקים הנשארים, ולכן נקראים שכלים הנבדלים ואינן בגשם, כדעת האפיקורסים שאמרו שהשכלים הם כחות בגלגלים, אלא הם חוץ ממנו.

והיה ממצה דמם על קיר המזבח למעלה מחוט הסיקרא, להיות כי הדמים נפש כל חי ובו נתלה קיומן, ואם כן מצוי' וזריקתו מורה על הפסד נפשו, ובהיות כי כל רוחות ונפשות ישובו אל יסודם אשר משם נאצלו בראשונה, ובא תשובתן הרמתה כי שם ביתן כידוע למשכילים המקובלים, והוא למעלה מחוט הסיקרא במזבח הידוע בדברינו של מעלה.

ואמר, ואם מיצה דם הראש ולא הגוף פסול, מיצה דם הגוף ולא הראש כשירה, בהיות כי דם הגוף מורה על חיות השני חלקי העולם הגופניים הנשארים מן העוף, לכן היה מיצוי דמו מעכב, כי עקר הרמז בהפסד הוא באותן שני חלקים שאפשרות הפסדן הוא מושג, מאחר שהם מורכבים מגוף ונפש, ואף כי הרמיזות בא אל האדם שיזכור הפסד העולם והתחדשותו, ועל כן יכנע לבבו הערל ויעמוד על סוד החדוש, לכן הרמז היותר צריך לו בעולמים המורגשים, ולכן מצוי דמן מעכב, מה שאין כן במצוי דם הראש, מאחר שאין הדבר מושג שם כל כך, ואף כי הרמז בהפסדו אינו מכוון באדם, שיהא רמיזותיו מעכב.

ואמר, נטל הראש ומקיף בית מליקתו למזבח וספגו במלח וזרקו לגבי אישים, בהיות כי אם מקיף בית מליקתו לגבי מזבח הוא נוגע באישים תחלה ונשרף שם תחלה, והוא מקום האחרון בראש, והוא רומז אל מדריגת השפל בראש, ובא להורות כי האחרון באצילות יפסד תחלה, כדרך שבא הרמז בבהמה כמו שנתבאר לעיל פרק כ”א, וכן ענין מליחתו היה כטעם מליחת קרבן בהמה, וכדרך שנתבאר בחלק שני סוף פרק ל'.

ואמר, בא לו לגוף והסיר המוראה והעור שעליה עם הנוצה ואת בני המעיים, וזרקו לבית הדשן ושסע אותו בכנפיו בידו ולא בסכין, ואינו צריך להבדיל ואם הבדיל כשר, כבר כתבתי כי הגוף היה מורה על שני חלקי העולם הנשארים, ולכן אמר בא לגוף והסיר המוראה וכו', והוא שהיה מחלק שני העולמות אלו זה מזה, המוראה ושאר דברים שהיה זורק לבית הדשן היה מורה על ענין עולם השפל, ולכן זורקן לבית הדשן שהוא מקום המאוס, נגד העולם השפל שהוא דבר מאוס בעולמים, והיה לוקח המוראה עם בני המעיים כי העולם השפל עיקר הווייתו תולה במאכל ובמשה שהוא מוציאם דרך המעיים, ובלעדי זה אי אפשר להתקיים, והיה נוטל אותם עם העור שעליהן ועם הנוצה שעליו, להורות כי עקר הרמז אינו על מאכל ומשתה לבד רק גם על הגוף הסובב והשומר אותו כמו העור שעליו, וכל קניני הגוף השומרים הגוף מבחוץ כדרך הנוצה השומרת העוף, ואחר כך שהפסיד הדברים השפליים, לא נשאר אלא חלק העליון עם הארץ אשר בתוכו, שאי אפשר להיות מסבב בלתי הנקודה אשר עליו יסובב והוא המרכז, על כן הארץ נשאר מרומז עם חלק העליון, ושסע אותו בכנפיו, והוא הבדלת שמים מן הארץ, והוא הרומז על בטול התנועה והזמן הנמשך מהבדל זה, והוא דוגמת הפרדת ונתוח שני דופני הבהמה זו מזו, ובדרך שנתבאר פרק כ”ו והוא עמ' מד' יפה המרומז בלקחו בכנפיו שהם כלי התנועה הממהרת, ואף כי מצינו לאחוז בכנפות הארץ, מכנף הארץ זמירות שמענו, וכן מצינו כנפיים לשמים, שנאמר שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ונאמר אשא כנפי שחר, והוא בשמים ממעל, ולא הוצרך להבדיל, כי עקר המצוה היה בא להורות על הפרדן זה מזה, ושיתבטל הזמן והתנועה, אף אם לא יובדלו לגמרי ושישארו קצת קיימים כמו שאמרו (סנהדרין צז א) וחד חרוב, מכלל דנשארו השמים והארץ אלא שחרבים, מכל מקופ אם הבדיל כשר.

הנה עבודת העוף הם מורים על ענין הפסד הכללי והפרטי וכמו הבהמה, ולזה אמרו (מנחות קי א) נאמר ריל נחוח בבהמה, ונאמר ריח נחוח בעוף, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשמים, וזהו הנראה לי בסוד העולה, השם יתעלה יקבץ נדחי הגולה, וישיב כל ישראל בציון בגילה, ושם עולותינו נדשנה סלה, אמן כן יהי רצון.