תורת העולה/חלק ג/פרק כז

פרק שבעה ועשרים

דע אתה המעיין, כי נראה לי כמו שהשמים נקראו ארץ, כמו שכתב הרב המורה חלק ג' פרק ד' בתרגום יונתן שפירש (יחזקאל א טו) והנה אופן אחד בארץ, מלרע לרום שמיא, כן אפשר לומר שהארץ נקרא רקיע, כי הוא שם משותף על כל דבר מרוקע ונטוי על חבירו, ולזה כתב החכם אבן עזרא (בראשית א ו) כי רקיע הוא האויר, וכן דעת הרב המורה, פרק ל' חלק ב', ואני אומר שהוא הארץ לכן נאמר לרוקע הארץ על המים, ובפרקי רבי אליעזר (פרק ה), הארץ על תהומות נרקעת, כאניה שהיא צפה בלב ים כך הארץ מרוקעת על המים, ולכך נקראת רקיע. ואמרו (בראשית רבה ד א), כבר אמר רבי חנינא יצא אש של מעלה וליחכה פני רקיע כו', רוצה לומר, היבשות שקבלה הארץ היה מחמת כי ה' ירד עליה באש וחום שלמעלה, ועל ידי זה נעשה הרקיע, והוא סוד מים עליונים ותחתונים הנרמזים במעשה בראשית, שנאמר בו בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תוהו ובהו (בראשית א א-ב) וגו'. ונאמר במלאכת יום שני יהי רקיע (א ו) וגו', ומלאכת יום שלישי נאמר ותראה היבשה (א ט).

ויש להקשות כי כל ה' הבאה בראש המלה מורה על דבר ידוע ונזכר כבר, והיכן מוזכרת בריאת היבשה קודם לכן שראוי לומר היבשה בה' הידיעה, ועוד קשה שנזכרו השמים וכל עמ' לז:' יפה צבאם כמו שנאמר יהי רקיע וכו' ולא נזכר בריאת הארץ, רק מה שנאמר ותראה היבשה, אבל לא נזכרה ענין בריאתה, ועוד יש להקשות על דברי רש"י (בראשית א א), שכתב כי מלת בראשית אין פרושו בראשונה, רק היא סמוכה והיא כמו בראשית בריאת שמים וכו', אם כן אימת נזכר השמים והארץ, ואף על פי שרש"י פירש (א ו) יהי רקיע יתחזק הרקיע, שהשמים נבראו ביום ראשון ונתחזקו ביום שני, וכן נוכל לומר בארץ שנבראת ביום ראשון, אבל מכל מקום קשה לומר שלא נזכר בה בריאה כלל ויאמר אחר כך היבשה הידועה.

על כן אני אומר כי פירוש הפסוקים כך הוא, בראשית בריאת שמים וארץ היתה בדרך זה, הארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום כי תחלה הבריאה היה מים, ומלת הארץ כלל לכל העולם כמו שכתב הרב המורה פרק ל' חלק ב'. ואמר, שהיה בתחלה הכל תהו ובהו ולא היה כאן רק מים, וזהו אמרו תהו ובהו וחושך על פני תהום, ומן המים נתהוו השמים והארץ בדרך שיתבאר, ולכן אמר וחושך על פני תהום, כינה כאן הא-ל יתעלה בחושך, להיות כי קודם שנברא העולם היתה מציאת השם יתעלה מכוסה ונעלם, כי אי אפשר לעמוד על אמתתו אלא על ידי ברואיו ופעולותיו, אשר מתוכן אנו עומדים על אמתת מציאתו יתעלה. ולזה קראו חושך, וזהו אמור אחר כך יהי אור, רצה לומר, יתגלה המציאות שהוא האור האמתי להתבונן מתוכו מציאת השם יתעלה, ובאורו נראה אור, על כן אמר כי מתחילת הבריאה היתה הארץ שהיא כוללת כל המציאות הברואים, שמים לרום וארץ לעומק כמו שכתב הרב המורה חלק ב' פרק ל' תהו ובהו וחושך על פני תהום, ואף על פי שנברא התהום עדיין היה חושך ונעלם מציאות השם יתעלה ונקרא אז חושך, כמו שחכמי הקבלה כינו לספירה עליונה חושך להיותה בתכלית העלמה. גם כאן לא היה אז רק השם יתעלה ושמו לבדו ומי יתבונן בו. אמנם, משנברא התהום, רוח אלקים מרחפת על פני המים, רצה לומר, רצון השם יתעלה שנקרא רוח, כמו שביאר הרב המורה חלק א' פרק מ' בשתוף מלת רוח, היה מרחף על פני המים, רצה לומר, שרצונו היה לברא הכל מן המים, וזהו ענין הרחוף הנזכר, ואז נקרא אלקים, כי בהתחלות התגלות חלקי המציאות אשר אלקותו יתעלה ניכר מתוכן נקרא אלקים, כמו שנתבאר למעלה, ויאמר אלקים יהי אור (בראשית א ב) וגומר:

וביום השני נאמר יהי רקיע בתוך המים (בראשית א ו), הוא הארץ המרוקע בתוך המים, וכמו שאמרו בחגיגה (יב ב) הארץ עומדת על המים, ולכן נאמר ויעש אלקים את הרקיע, ויהי מבדיל בין מים למים (בראשית א ז), אשר מעל לרקיע, ובין מים אשר מתחת לרקיע, כי ידוע שיש מים מתחת לארץ וממעל לארץ, והמים התחתונים הם בדרך אחד ממעל לרקיע והוא השמים בערך אצלינו עמ' לח' יפה ואלו המים אשר על הארץ הם מתחת השמים בערך אצלינו, ולכן נאמר ויהי כן, שהוקשה לרמב"ן ז"ל (בראשית א ז)מה בא להודיענו מאחר שכבר נאמר יהי רקיע כו', ויעש אלקים הרקיע, אם כן ויהי כן למה לנו כמו שכתוב בפירושו לתורה, אבל מה שכתבתי מבואר הפירוש, וזה כי לא נאמר ויהי כן אלא בבריאת דבר בעולם השפל הגשמי הנגלה, ולזה לא נאמר ויהי כן ביום חמישי כי בריאת התנינים הגדולים אינו נגלה בעולם, וכל שכן לפי מדרש חכמים ז"ל (ב"ב עד ב) שמורה על ענין לויתן ובת זוגו, ולכן כתב כאן ויהי כן, להורות כי ויעש אלקים את הרקיע ויהי מבדיל וגו', הוא דבר נגלה גשמי, וכענין שנתבאר, ועל כן אמר ויהי כן.

ואמר, ויקרא אלקים לרקיע שמים (בראשית א ח) כבר ידעת מה שאמרו רבותינו ז"ל בחגיגה, שמים וארץ כאחד נבראו, ומוסכם גם כן מן הפילוסופים, שאי אפשר לתנועה סיבובית סביב דבר מתנועע, על כן שמו הארץ נחה שקטה באמצע השמים, להיות תנועת השמים סבובי, אם כן כשנבראת הארץ נבראו השמים עמהם, ולכן מלת רקיע הוא שם משותף לשניהם, ולכן במה שנאמר יהי רקיע בתוך המים נכלל גם כן בריאת השמים, כי מאחר שנברא הארץ בתוך המים כדרך שנתבאר, נבראו גם כן עמה השמים והיה להם מקום להתנועע סביבה, וידוע כי עיקר העגול הוא המרכז שבתוכו ולכן נזכר בריאת המרכז אשר בתוך המים, וממילא נשמע ממנו בריאת העגולה שהוא השמים ושמי השמים, ולזה כוונו ז"ל באמרם (ב"ר ד א) הוגלדה הטפה האמצעית ונתהוו ממנו שמים ושמי שמים, רצה לומר, כי בסבת גלידת הטפה אשר היא הארץ נתהוו שמים ושמי שמים, ואף כי רקיע הוא שם משותף לארץ ושמים ושניהם הם בתוך המים, ולכן במלת יהי רקיע בתוך המים נברא שמים וארץ, ולזה נאמר ויקרא אלקים לרקיע שמים (בראשית א ח) , רצה לומר מכאן ואילך יהא שם רקיע שמים. וכבר כתב הרב המורה פרק ל' חלק ב' כי כל מקום שנאמר בו ויקרא, הוא בא להורות כי שם זה היה כבר משותף לדבר אחר, ולזה נאמר אחר כך יקוו המים מתחת השמים ותראה היבשה (בראשית א ט) הנזכרת כבר, רק שהיתה מכוסה במים, ואפשר שלזה כיוון רבי עקיבא באמרו (חגיגה יד ב) אל תאמרו מים מים, רוצה לומר שאל יאמרו באבני שייש מים מים, לומר שהרקיע כפשוטו נבראו בין מים למים, כי הוא דבר שקר ולא יכון לנגד עיניו, רק הוא בדרך שנתבאר.

ובהיות כי הארץ נקרא רקיע, נתבאר לנו כוונת אמרם בפסחים פרק מי שהיה טמא (צד א), דסומכו של רקיע הוא אלף פרסה, והביאו ראייה לזה מעליית השמש ושקיעתה דהליכת החמה נראית מיד מעלות השחר עד הנץ החמה הוא בעביו של האופק, הגורם שאין החמה נראית מיד בעלות השחר, לכן אמרו כי הרקיע הוא סומכו אלף פרסה, וכוונתן על עביו של אופק המרוקע על המים, אשר שם הוא עלות השחר בקצה מזרח, ושקיעתה במערב והוא מבואר ונגלה לכל משכיל. ובדרך זה אין מאמר זה סותר למה שאמרו פסחים צד ב, חגיגה יג א) שעביו של רקיע מהלך ת"ק, ומכל זה יתבאר לנו ענין מים עליונים ותחתונים אשר מהם המשכנו הדברים הנה. ואראה לך אמתת הדברים מדבריהם ז"ל.

ואומר, בהיות כי זהו ענין מים העליונים ומים התחתונים, אמרו רבותינו ז"ל בחגיגה פרק אין דורשין (טו א), מעשה ברבי יהושע בן חנניא שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, וראהו בן זומא ולא עמד מפניו, אמר ליה מאין לאין בן זומא, אמר ליה צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים ואין ביניהם אלא שלש אצבעות, שנאמר (בראשית א ב) ורוח אלקים מרחפת על פני המים, כיונה המרחפת על בניה ואינה נוגעת, אמר ליה רבי יהושע לתלמידיו עדיין בן זומא מבחוץ, מכדי ורוח אלקים מרחפת אימת הוי ביום ראשון, והבדלה ביום שני הוא דהוי, דכתיב ויהי מבדיל בין מים למים, וכמה, אמר רבי אחא בר יעקב כמלא נימא, ורבנן אמרי כגודי עמ' לח:' יפה דגמלי', מר זוטרא ואיתימא רב אסי אמר כתרי גלימי דפריסי אהדדי, עד כאן לשונו.

הנה בהיות אלו המים מה שאמרנו, אמר בן זומא שאין ביניהם רק שלש אצבעות, להיות גדר הגשם שלשה מרחקים, והוא האורך והרוחב והקומה. לכן אמר שיש בין העליונים לתחתונים שלש אצבעות והוא הארץ שמבדלת בין מים למים, והיא שלשה מרחקים, ולמד זה מן המקרא שנאמר ורוח אלקים מרחפת על פני המים, להורות כי הכל נברא מן המים, ואם כן פירש הפסוקים הבאים אחר מקרא זה הם בדרך שבארנו בפירוש הפרשה, והיתה הארץ בין המים והם השלש אצבעות שהיו מבדילין, ואמר רבי יהושע שהוא עדיין מבחוץ, ואמר מכדי הבדלה אימת הוי ביום שני שנאמר ויהי מבדיל וגו', ואם כן איך למדו בן זומא ממקרא שנאמר ביום ראשון, ולכן פריך בגמרא וכמה נשאר בין אלו מים, ואמר רב אחא כמלא נימא, כי לאחר שנתקוו המים ושבו למקום אחד, עד שנעשה מהם הים הגדול, שכתבו עליו הפילוסופים שהוא מקום הטבעי למים, אם כן אין בין אלו המים למים תחתונים כלום, כי אלו מונחים על אלו.

אמנם, חלקו אלו החכמים במהות הקוויה שציוה השם יתעלה למים עליונים, אם נבלעו במים התחתונים בדרך נס, והוא דעת רבי אחא והוא אמרו כמלא נימא והוא כקו שיש לה אורך בלא רוחב וגובה, או אם נשחטו על מים התחתונים, והוא דעת רב אסי שאמר שהיא כשני דברים השחוטים זה על זה ואין לו גובה. אמנם, רבנן אמרי שהוא כגידא דגמלא, שהוא דבר שיש לו אורך ורוחב וגובה ורצה לומר, שנתרבו המים התחתונים מכח קווית העליונים עד שניכרים בהן וכבר כתבו הפילוסופים אלו הדעות כמו שכתב בעל שער השמים, שזהו הסבה שכל הנחלים הולכים אל הים והים אינו מלא.