תורת העולה/חלק ג/פרק כד

פרק ארבעה ועשרים עריכה

אמרו ריש פרק רביעי דתמיד (ל ב), שחט השוחט וכו' זרק הזורק ובא לו כו' כאשר הבאתי המשנה כלשונה לעיל פרק כ' חלק זה, ואכתוב הנראה בטעם הסדר ואומר כבר נתבאר ענין השחיטה והזריקה פרק חמשה עשר חלק שני, ואין עלינו לבאר רק סדר הנתוח. אמרו, לא היה שובר הרגל אלא נוקבו מתוך ערקובו ותולה בו, בהיות כי ענין הרגל היה מורה על ענין המאורות אשר ברקיע השמים, אשר על ידן נגלה תנועת השמים, כמו שנתבאר פרק כ”א. ונראה על ידי זה כחות השמים כיצד הם פועלים בתחתונים והתחייב בסבות זו מזו. ושלכל סיבה יש לה סיבה. על כן לא היו שוברין את הרגל, כי ענין רגל הוא כלי התנועה, והוא מורה על ענין הסבות, כמו שכתב המורה (א כח) וכתבתיו לעיל פרק א' חלק זה. ולכן לא היה נשבר כי אין שבירה בכלים המתנועעים העליונים רק כולם שלמים.

ונקובתו מתוכו, הוא ענין החלל והקבוב שבתוך כדור הגלגל, וזה ענין אמרם, היה נוקבו מתוך ערקובו ותולה בו, כדמות מה שנאמר (איוב כ”ו ז) תולה ארץ על בלימה, רצה לומר, שהיא באמצע הכדור נשארת תמיד מרוחקת מקצווי הגלגל בשוה, ואינה עומדת על כלום. וכתבו הפילוסופים שהוא דבר טבעי לה בהיותה הפך מן הגלגלים, כי הם בתכלית הזכות, והארץ בתכלית העובי והעכירות, וכל דבר מתרחק מהפוכו בכל מה דאפשר, ולכן הארץ מתרחקת מן הגלגלים תכלית ההרחקה, והוא אמצע הכדור, ושם הארץ לעולם עומדת, מטעם זה. והוא מפלאי בריאת השם יתעלה, ולכן נאמר תולה ארץ על בלימה. ולכן אמרו שהיה נוקבו מתוך ערקובו ותולה בו. והנה ענין זה רמזו גם כן בחגיגה באמרם ז”ל (חגיגה יב ב) הארץ עומדת על המים, והמים ברוחו כו', כי כן דרך סבוב היסודות, והוא מבואר למבין.

ואמרו, אחר כך היה מפשיט ויורד עד עמ' לה' יפה שמגיע לחזה, הגיע לחזה היה חותך את הראש ונתנו למי שזכה בו. כבר ידוע מענין סדר הכהנים והולכת אברים לכבש, על מה היו האברים רומזים כמו שנתבאר בפרקים שעברו, שהכל היה מרמז על ענין הפסד העולם לעתיד, ולכן היו נתוחן גם כן בסדר זה אחר זה, ובהיות כי הראש היה רומז על מלאכת יום חמישי, שלעתיד יפסד כדרך שנתבאר לעיל, לכן לא היה חותך שום דבר מן הבהמה אלא הראש בראשונה, להיות כי ביום ששי נברא אחר כך האדם אשר נשמתו אליו יאסף ולא יפסד בהפסד העולם, כמו שאמרו ז”ל פרק חלק (סנהדרין צב ב), אותן אלף שנה שהקדוש ברוך הוא יחדש עולמו בהן הצדיקים מה הם עושין. וכבר נתבאר זה למעלה, ולכן הראש תחלת הניתוח, ואף על פי שהבהמות נבראו ביום ששי וגם כן הם יפסדו, כבר כתבתי שבריאת הבהמות מיוחס לליל יום ששי, ובריאת האדם ליום ששי, ועל כן במלאכת הימים אין דבר נפסד קודם לראש, והוא מורה על הבריות שנבראו ביום חמישי, ואף כי רול הבהמות שהוא רוח החיוני שבאדם, נקשר בנפש האדם ונצרר בצרור החיים, כמו שכתב בעל עקידה פרשת ויחי, על כן לא היה ההפסד כל כך נרמז בענין החי, והותחל במלאכת יום חמישי שהוא הראש.

ואמרו שלא היה חותך הראש אלא אחר שהגיע אל החזה, כי כבר בארתי כי הראש הוא מורה על בריאת לויתן, והוא מאכל לצדיקים לעתיד לבא כאמרם ז”ל (ב”ב עד ב), והוא ענין החזה כמו שכתבתי בפרק שעבר.

ואמרו חתך את הכרעים ונתנו למי שזכה בהן, וכבר מבואר בסדר משנה שכתבתי לעיל, שהכרעים היו נקרבים על הקרבים והיו בכללן, להיות כי ענין הכרעיים הם כלי ההולכה שבהמה הולכת עליהן, וכמו שנאמר בעופות (ויקרא יא כא) אשר לו כרעים וכו', לנתר בהן על הארץ. וכבר בארתי (פרק כג) שהקרביים היו מורים על השמים, שהם כלי התנועה וההולכה כדמות הכרעים אשר בבהמה, ולכן היה נותנין עם הקרביים, והיו חתכין אחר חתיכת הראש, כי יש שייכות מה בבריאת לויתן ובבריאת השמים, כי יש בשניהם גדולת השם יתעלה יותר מבשאר הברואים, ולכן נאמר בריאה ביום חמישי, שנאמר (בראשית א כא) ויברא אלקים את התנינים, כמו שנאמר ברא אלקים את השמים (בראשת א א) וגו', וכן מצינו בדברי השם יתעלה בספרו לאיוב, ענין בריאת לויתן וגדולתו, אשר סמך לזה (איוב מא ג) מי הקדמני ואשלם לו תחת כל השמים לי הוא, להיות בריאות לויתן מפלאי הבריאה כמו בכל מה שתחת השמים, ולכן היה נתוח הכרעיים סמוך לנתוח הראש, כדי להשוותן בהפסדן כמו שהשוו בבריאת.

ואמרו, אחר כך מרק את ההפשט קרע את הלב ומוציא את דמו, חתך את הידיים ונתנן למי שזכה בהן, כבר כתבתי כי הלב הוא המורה על כדור העליון, וכרעים הם כלי ההליכה מורים על תנועת הגלגל, והידיים היו מורים על כחות השופעים מן המאורות כמו שנתבאר פרק כ”א, ולכן אמרו מיד אחר נתוח הכרעיים שהוא מורה על בטול התנועות, היו ממרקים את ההפשט, וידוע כי העור הוא המגין מבחוץ על הבהמה שלא תפסד, וכן הוא תנועות הגלגלים הם המגינים מבחוץ על מה שבתוכן, ועל ידי תנועותיהן מתהוים הדברים אשר תוך העולם, ועל ידי התנועה נשארים הזמן הראוי להם למיניהם ולאישיהם, לכן בהתבטל התנועה יתבטל ענין השמירה הנזכרת והוא מרוק ההפשט, ורומז אל בטול הנהגת הגלגלים ומה שבתוכן.

ואחר כך היה נוטל הלב וקרעו ומוציא את דמו, להיות כי הדם הוא הנפש והוא מורה על נטילת הנפש מן הלב, והרמז על הפסד נפש הגלגלים, כי כבר נתבאר בחלק א' ממאמרינו זה כי יש נפש לגלגלים, וכמו שכתב המורה (ב ד), ולכן בהפסדו יפרד נפשו ממנו, והוא בא מיד אחר גמר ההפשט להיות כי כבר קבלו וקיימו רוב החכמים, ואף על פי שאין כן דעת הרמב”ם וסיעתו שהגלגלים כלם נבראו לצורך התחתונים וכולם לצורך האדם, כמו שהאריך בזה עקידה פרשת בראשית, ולכן מאחר שנפשט העור ונתבטל ההנהגה, גם נפשו אליו יאסף.

ואחר כך היה חותך הידיים, שהם המאורות אשר יתבטלו ויפסדו, והוא היה ראוי להיות אחר נתוח הראש המורה על בריאת יום חמישי, להיותן מורים על מלאכת יום רביעי, רק האברים שהם בכלל הקרביים שהוא הלב והכרעיים באו ביניהם להורות עח מה שכתבנו, ולהורות גם כן, שאף על פי שנאמר במעשה בראשית ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, שני ושלישי, לא היה כן בפועל, כי מאחר שעדיין לא נבראו המאורות לא היה אפשר לשער ערב ובקר, ואם כן לא התנועעו הגלגלים גם כן, כי אלו התנועעו היה פועל ריק, אם כן לא היתה תנועה עד אחר מלאכת יום רביעי שהוא בריאת המאורות, והנה ידוע כי תנועת הגלגל היא מצד נפשו אשר גורם חשוקו, לשכל נבדל שעליו, וכמו שכתב הרב המורה (שם) והבאתי דבריו חלק א' (פרק ה)מזה המאמר. אם כן, מאחר שלא היה עמ' לה:' יפה תנועת הגלגל עד יום הרביעי, גם נפשו לא נזרקה בו עד תליית המאורות. אם כן נפשו נתחדש עם תנועתו אחר תליית המאורות, ואם כן, באו הדברים מסודרים כמשפטן, מן המאוחר אל הקודם, בסדר עריכת ההפסד, ולכן בא נתוח הראש ואחר כך הכרעים, ואחר כך קריעת הלב ואחר כך הידיים והוא נפלא בעיני.

ונראה שלזה כיון רבי סימן במדרשם שאמרו בב"ר (ג ח) ויהי ערב ויהי בקר, מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן, וכבר דקדק בעל עקרים, מאמר ב' פרק י"ח מאמרו שאמר סדר זמנים ולא אמר זמן בהחלט, ופירש כוונתו על המשך זמן שהיה קודם בריאת העולם, ואני רואה דבריו בדקדוקו מלת סדר, אבל לא בפירושו, רק שכיוון רבי סימן על שלשה ימים אלו שעדיין לא היתה התנועה נשלמת עד יום רביעי, ולכן אמר סדר זמנים ולא זמן, כי לא היה זמן גמור אבל היה סדר זמן, מתחלת התפתחות המציאות עד תליית המאורות, שאז התחיל הזמן הגמור.

ועוד נראה לי לומר, אם נודה שהתנועעו הגלגלים קודם בריאת המאורות, כי אין היום מוגבל ומפאת המאורות שהם השמש והירח, כי אם מפאת גלגל היומי והוא הגלגל התשיעי, כי בזמן ארבע ועשרים שעות הוא סובב את עולם פעם אחת, והוא הנקרא יום האמתי, כמו שכתב בעל יסוד עולם ושאר התוכנים. ומעתה, אף על פי שאין בני אדם מרגישין ומבחינין בין יום ולילה רק מצד זריחת השמש ושקיעתה, מכל מקום השם יתעלה אשר לפניו חשיכה כאורה יודע האמת, שמזמן עליית חלק אחד מן הגלגל היומי עד עלותו מן המקום ההוא, הוא יום האמתי, ואם כן היה יום ולילה בלא מאורות, כי מזמן עליית חלק אחד על האופק עד שקיעתו הוא היום, ושקיעתה עד עלייתה הוא לילה, כמו שנראה לעין בענין השמש, ולזה נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א ה), לא נאמר ויהי לילה, אלא ערב שהוא השקיעה, ובוקר הוא העלייה על האופק שנית, ואמר יום אחד, שהזמן נקרא יום, כמו שנאמר (דברים ט"ז ג) יום צאתך מארץ מצרים, אף על פי שיצאו בלילה, וכעין זה כתב הרב הרלב"ג ריש בראשית בפירו לתורה. אבל יותר נראה מה שכתבתי בזה ראשונה, שלא התנועעו עד יום רביעי, וכמו שנרמז בענין נתוח זה, שאמרו מוציא את דמו וחתך הידיים.