תורת העולה/חלק ג/פרק יח

פרק שמונה עשר

הנה לא אוסיף ביאור בזה הפרק על מה שביארתי למעלה מענין העבודות, רק אציע לך סדר התמיד כדי שיהא נקל על מעיין לעמוד על סודותיו, בראותו תחלה העבודה מסודרת, כאשר היתה בבית אלקינו אשר יבנה בימינו. ואחר כך אם ירצה להתבונן בטעמו, יראה אחר כל דבר במקומו שנתבאר שם ענין ההוא. ובהיות כי הרב הגדול הכולל כל החכמות הרמב"ם ז"ל כתב הסדר מבואר בלשון נקל על כל מעיין, אעתיק לשונו הנה כאשר כתב שם פרק ששה מהלכות תמידין ומוספין (א). וכבר נתבאר פרק י' עד פרק ט"ו טעם סדר זה מעניו המערכה, שסדר אביי משמיה דאבא שאול. גם כתבתי שם טעם הסדר אליבא דהלכתא עיין שם. ולקמן פרק כ' יתבאר מעשה העולה וסדר ניתוחו אשר היה התמיד כמעשהו. ומאלו הפרקים המתבונן בהן ישיג ויעמוד על כל טעם סדר התמיד, ויהיו לרצון כאלו עמד על מעמדו, וכאלו הקריב התמיד בזמנו, וכמו שכתבתי בהקדמת חלק ראשון. וזה לשון הרמב"ם: סדר עבודות התמידים בכל יום כך הוא. סמוך לעלות השחר יבא הממונה על הפייסות, ויקיש על העזרה ופותחין לו, ומלבישין את כל העזרה, ומעמידין עושי חביתין לעשות חביתין, וכל הכהנים ששם כבר טבלו עמ' כח:' יפה קודם שיבא הממונה, ולבשו בדגי כהונה ויבאו ויעמדו בלשכת הגזית, ויפייסו פיוס ראשון ושני, ויזכה כל אחד במלאכתו כמו שבארנו, ומתחיל זה שזכה בתרומת הדשן ותורם על הסדר שאמרנו, ואחר כך מסדר מערכה גדולה, ואחר כך מסדר מערכה שנייה, אחר כך מעלה שני גזרי עצים, ומניחן על המערכה הגדולה להרבות האש, ואחר כך נכנסים ללשכת הכלים, ומוציאין כל כלי השרת הצריכין להן כל יום, ומשקין את התמיד מים, ומי שזכה בשחיטתו מושכו לבית המטבחיים, והולכין אחריו הכהנים שזכו לעלות האברים, ושוהין שם עד שפותחין שער ההיכל הגדול, ובשעת פתיחת השער שוחטין את התמיד, ואחר כך נכנסים להיכל שני הכהנים אחד שזכה בדשון המזבח הפנימי, והשני שזכה בדשון המנורה, המדשן את המזבח מדשן את המזבח מדשן בשעה שהשוחט שוחט את התמיד, אחר כך זורק את הדם זה שקבלו, ואחר שזורקין את הדם מטיב זה שבהיכל חמשה נרות, ויוצאין שניהם מן ההיכלף ואלו שבבית המטבחיים מפשיטים ומנתחין, וכל אחד אחד מעלה אבר שזכה בו לכבש, ונותנין האברים מחצי כבש ולמטה במערבו, ושל מוספין היו נותנין אותו מחצי הכבש ולמטה במזרחו, ושל ראשי חדשים נותין על המזבח ולמעלה בין קרן לקרן, במקום הלוך רגלי הכהנים, כדי לפרסמו שהוא ראש חודש, ומולחין שם האברים ובוזקין מלח על גבי הכבש אפילו בשבת, כדי שלא יחליק ויפלו הכהנים שם בעת הליכתן בעצים למערכה, ואף על פי שהמלח חוצץ בין רגליהם ובין הכבש, הואיל ואין הליכה זאת עבודה אין חוששין.

ואחר שמעלין האברים לכבש, מתכנסין כולן ללשכת הגזית, והממונה אומר להם ברכו ברכה אחת, והן פותחין וקורין ברכת אהבת עולם ועשרת הדברות, וקריאת שמע, ואמת ויציב, ורצה, ושים שלום, ובשבת מוסיפין ברכה אחת, והיא, שיאמרו אנשי משמר היוצא לאנשי משמר הנכנס, מי ששוכן בבית זה, ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום ורעות, ואחר כך מפייסין פיוס שלישי ורביעי וזוכה בקטורת מי שזוכה ונכנס ומקטיר, ואחר כך נכנס זה שזכה בדשון המנורה ומטיב שני הנרות, ויוצא זה שהקטיר עם מדשן המנורה ועומד על מעלת האולם הוא ואחיו הכהנים.

כשיגיע בין האולם והמזבח נטל אחד מהן המגריפה וזרקה בין האולם והמזבח והיה לה קול גדול ושלשה דברים היו משמשין בה השומע קולה היה יודע שאחיו הכהנים נכנסין להשתחוות רץ ובא, וראש המעמד כשהיה שומע קולה היה מעמיד את הטמאים על שער המזרח מפני החשד שידעו הכל שעדיין לא הביאו כפרתן, ואחר כך מעלה זה שזכה באברים את האברים מן הכבש למזבח ואחר כך מתחילין אלו שעל מעלת האולם ומברכין ברכת כהנים ברכה אחת בשם המפורש ואחר כך מעלין סולת הנסכין ואחר הסולת מקטיר החביתין ואחר כל מעלין את היין לנסוך ובשעת הנסוך אומרים הלויים בשיר ומכין המשוררים במיני ניגון שבמקדש ותוקעין תשע תקיעות על פרקי השיר,כשהיו נותנין היין למנסך היו שני כהנים עומדים על שלחן החלבים, שני חצוצרות בידן, והסגן עומד על קרן המזבח והסדורין בידו תקעו והריעו ותקעו ובאו עמדו אצל הממונה על הצלצל, אחד מימינו ואחד משמאלו, שהה המנסך לנסך מניף הסגן בסודרין, הקיש זה בצלצל ותקעו אלו בחצוצרות, ודברו הלויים בשיר, הגיעו לפרק תקעו והשתחוו כל העם בעזרה, על כל פרק תקיעה השתחויה, וכל התקיעות שעל התמיד תשע, עד כאן לשון הרמב"ם.

ועוד כתב שם מענין השירה שהיו אומרים בכל יום, ואינו מענין מאמרינו, ואף כי הוא ידוע לכל שאנו אומרים אותו בסוף פטום הקטורת, ולכן לא כתבתיהו. וסדר שהיו עושין בכל יום בבקר כך עושין בין הערבים, חוץ מהרמת הדשן ממזבח החצון וסדר המערכות והפייסות, שאין עושין דברים אלו אלא בכל יום בשחר בלבד.

ומעתה, כל הרוצה להקריב את קרבן ה' במועדו יעיין בפרק זה בסדר הקרבת התמיד של יום, ויעיין אחר כך בטעם כל דבר ודבר, במה שעבר ובמה שיבא, ויהיה מחשבתו וכוונתו עולה לרצון לפני ה' תמיד, ויעמוד לו במקום קרבן, מאחר שבעונותינו אי אפשר להקריב קרבן בפועל. נשלם בזה פרים שפתותינו.