תורת העולה/חלק ג/פרק יז

פרק שבעה עשר

הנה יתבאר על פי המבואר בפרק שעבר, למה חלקו חכמים ז"ל הגורלות בדרך שחלקוה ולא באופן אחר, וזה כי כבר נתבאר כי תרומת הדשן הוא המורה על ההפסד העולם בכללו אל האין, ועל ידה היו רומזים על חדוש העולם בכללו כמו שנתבאר בפרק ששי. ולזה אמרו (יומא כב א) מי שזכה בתרומת הדשן, והוא הכהן הראשון שזכה בעבודה הראשונה, כדמות הנמצא הנברא ראשון, והעלול הראשון. ובדרך שנתבאר פרק מ"ה חלק ב', שהכהנים בעבודתן כמלאכי מעלה, הוא שזכה בשלשה עבודות הבאים אחריו, והם סדר המערכה, והם סדור שני גזרי עצים, והכנסת אש לקטורת, בהיות כי כבר הסכימו החכמים הקדמונים והרב המורה מכללן ח"ב פרק ז', שהשם יתעלה המציא השכל הראשון, אשר השכל ההוא מניע גלגל הראשון, והשכל אשר מניע גלגל השני אמנם עלתו והתחלתו שכל הראשון, וכן עד שיהיה מניע גלגל הסמוך לנו הוא עלת השכל הפועל ותחלתו, ואצלו תפסק מציאת הנבדלים כמו שהגשמים גם כן יתחילו מן הגלגל עליון, ויופסקו אצל היסודות ומה שהורכב מהן. וכן האריך שם פרק י"א.

ולכן אמרו מי שזכה בתרומת הדשן זכה בכל העבודות הנכללות בזה, והם סדור המערכה, וכבר נתבאר לעיל פ"ב חלק ג' ענין שלשה מערכות שהיו מסודרים שהם היו מורים על הויית האש היסודי, וחום השמים, ואש שירדה מן השמים, ובהם היו נכללים, רמז לשלשה חלקי העולם, שהם העולם העליון, והתיכון, והתחתון, כי אש היסודי הוא העולם השפל, חום השמימי הוא מורה על השמים, ואש שירדה מן השמים על העולם העליון, כמו שנאמר: "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט" (תהלים קד ד), ואמר שזכה באלו העבודות, להורות כי זכה מצד גורלו שכל הפעולות נפעלים על ידו, והוא המוסיף כל יום שני גזרי עצים על המערכה, והם שני כחות עמ' כח:' יפה והנהגות שיורדין בעולם בכל יום, כמו שנתבאר לעיל פרק ג' חלק זה. ועוד זכה שהיה מכניס המחתה עם האש להקטיר עליו קטורת, וכבר נתבאר לעיל פרק ד' כי זה הכהן הוא הרומז על שכל הפועל העוזר לאדם בכניסתו להקטיר קטורת, כמו שנתבאר שם.

ולזה אמרו שהכהן הראשון זכה בזה, להיות כי זהו התכלית המכוון בבריאת העולם, וכמו שאמרו ז"ל (ברכות ח א) אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה, וכבר האריך בזה בעל העקידה פרשת בראשית שער ה' להורות כי האדם הוא התכלית בבריאה ושכל צבא מעלה ומטה נבראים בגינו. ואף כי לדעת החולקים כמו שהאריך שם, מכל מקום מודים שהאדם הוא המכוון בעולם השפל, והוא העיקר שם, כמו שהאריך בה בעל העקידה בשער הנזכר לעיל והרמב"ם ח"ג פרק י"ג. ולזה בא החלוקה שמי שזכה בתרומת הדשן, הוא שזכה בארבע עבודות אלו.

ודע, כי אף על פי שחלקו הפייסות לארבעה חלקים על הנהגת ארבעה חלקי העולם כמו שנתבאר, מכל מקום פרטי עבודות שסדרו בכל פיוס בא להורות על הענין שכתבנו, ואין בפרט אלא מה שבכלל. והרמז על ההנהגה על ידי מלאכי מעלה, שהם הכהנים העובדים במקדש העליון. וכבר נתבאר ענין פיוס הראשון.

אמנם, פיוס השני זכו בו ט"ז כהנים, הם מדרגות הכהנים אחרים שתחת עלול הראשון, שכל אחד זכה בעבודתן על פי גורלו, ולפי שהעלול הראשון הוא נבדל מן האחרים, במה שאין לו סבה עלולה, רק עלול מן השם יתעלה שהוא סבת כל הסבות, ולפיכך היה לו פייס בפני עצמו. וידוע, כי שאר הכהנים העובדים הם שלשה עשר, כי נשארו תשעה שכלים הנבדלים, שכל אחד מהן פועל בגלגלו בדברים התחתונים, עד שכל האחרון שפועלו הוא הוצאה שכל האדם מן הכח אל הפועל כמו שנתבאר, עוד הם ארבע יסודות בעולם אשר הם גם כן מלאכים הפועלים בעולם החיות כמו שביאר המורה ריש חלק ג', מכל מקום באשר הם יסודות לכל הדברים המורכבים בעולם השפל, ופעולתן יותר נגלית ויותר עצומה מפעולות הגלגלים הפועלים בהם, נחשבים הם לכהנים בפני עצמן. ודע, כי הרב המורה כתב חלק ב' פרק ו' כי היסודות נקראו מלאכים כמו שנאמר עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, על כן נכנסו אלו הארבע יסודות בכלל הכהנים העובדים, ובין הכל היו שלשה עשר. ועוד, יתבאר לך דבר זה על אמתתו לקמן אם ירצה השם יתעלה במעשה העולה והקרבתו ונתוח איבריו.

אמנם, הפיוס השלישי היה מי מקטיר קטורת, ואמר ז"ל חדשים לקטורת, כדאיתא במסכת יומא פרק אמר להם הממונה (כו א), וטעמן בזה, כי ענין הקטורת שהם המעשים הנעימים שהם תכלית מין האנושי, הם גם כן בגורל להיות בו הבחירה נשארת ביד האדם, ואין עליו מכריח מלמעלה. ואף כי יש לאדם קצת נטייה אל איזה מעלה, וכמו שאמרו ז"ל במסכת שבת (קנו א) האי דבמאדים האי דבצדק וכו', והוא ענין הגורל שנופל לו בעת הורתו, מכל מקום אין הכרח עליו בזה, ולכן לא היו מפיסין רק חדשים שלא הקטירו מימיהן, כי אין לו הכרח או נטייה מצד מעשים הראשונים, רק כל יום ויום הוא לו כאלו הוא מקטיר מחדש, כי הבחירה בידו. ואף כי רמזו בקטורת כהנים החדשים, להורות על מה שדרשו ז"ל (יחקוט שמעוני רמז תתקלח) יום אשר עמדת בחורב(דברים ד י) כל יום ויום יהא לך כאלו קבלת מהר סיני. והוא מבואר שזהו הטעם שאמרו שהקטורת מעשיר (יומא כו א), כי אין לך עושר גדול מזה, במי ששמח בחלקו במעשים הטובים שחננו יתעלה שהם הקטורת.

הפיוס הרביעי מי מעלה אברים למזבח כו', כבר קדם לנו ענין המזבח והמערכה שעליו, וענין הכבש שעליה היו מסדרין האברים, כמו שנתבאר חלק א' פרק י"ג, ועל פי אותו ביאור נאמר כי נראה מענין סדר עבודות האלו שהכהנים היו מסדרין האברים על הכבש ואחר כך היו מעלים האברים למזבח, ולא עשו זה אחר זה מיד, להורות ענין בריאת עולם והשתלשלותן זה מזה. וכבר ידוע מה שכתוב בבריאת העולם (בראשית ב י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבע ראשים, שרצה לומר, שתחלה נאצלו הכחות האלקיות שקראו המקובלין ספירות, בדרך שנתבאר למעלה חלק זה, פרק ד', ואחר כך נברא עולם הנפרדים אשר על זה נאמר ומשם יפרד וכו', ומשם ולמטה נקרא בריאה, ולמעלה נקרא אצילות, ולזה בהיות הכחות אלקיות נראו ונתגלו, כל הברואים היו בכחן להבראות, ועל זה נאמר בדבר השם שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, רוצה לומר כי רצונו הוא דברו ורוחו, כמו שכתב המורה , בשתוף שם דבור ורוח, ובאמת שכזה נאות לדברי המאמינים שהכל נתחייב מעילות כמו מושכל מן השכל, כי מיד כשנתגלו הכחות נתחייב הכל, אבל גילוי כחות עצמן היו ברצון עילת על כל עילת יתעלה.

וידוע מה עמ' כט' יפה שכתבו המקובלים, כי בזמן שיפסד העולם ישוב כל דבר אל יסודו ורוחו אליו יאסוף, ויתכנסו הכחות וישובו אל אצילותן כמו שהיה קודם הבריאה. ומעתה נאמר, כי בתחלה העלו אברים אל הכבש, להורות אל הפסד כל הנמצאות עם סבותיהם, כמו שנתבאר חלק ב' פרק ג' בכוונת הקרבן, ועתידים אנו לבאר שישובו אל הכבש הידוע במזבח, ושם ינוחו בכח, מאחר שבכוחותן נשארו אצולים, עד יעלה הרצון שמשם יעלו עם אצילותן אל מקום המערכה שהוא מקום כ"ח על כ"ח, כמו שנתבאר למעלה בענין המזבח על מה היה רומז או בא רמז כי אף שישובו האברים אל הכבש, מכל מקום ינוחו שם, ואין בכבש לפעול או להפסיד בהן מצד עצמן, רק מכח מקום המזבח העליון שהוא מקום המערכה, שפועל בכחות של מטה במזבח כרצונו. ומיד הכל ואליו ישוב הכל.

והיה גם כן הכהן העובד בזה נטל חלקו בפייס, להורות על מה שכתבנו חלק זה, פרק ד', להיות כי כל כחות אלו אינן אלא תוארי הפעולות, אשר כולן מצד הגורל והרצון, כמו שכתבנו מענין הגורל. ולהיות כי כל כח השם יתעלה נקרא מלאך, כמו שאמרו ז"ל פרק רבי עקיבא (?? חגיגה יד א) כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נברא בו מלאך, על כן באו בענין רצון השם יתעלה בהפסד העולם וחזרת הדברים לשרשן כח ידי כהן, כי כל רצון ופעולה הן להפסד הן לקיום הוא מלאך השם יתעלה, והוא דוגמת כהן העובד. ולקמן בפרק כ"א יתבאר לך טעם אחר שהיו מעלים האברים למזבח ומניחים על גבי הכבש.

ובהיות כי כל העבודה נשלמת בקרבן התמיד של שחרית על ידי הפיוסים, לא הוצרכו להחזיר ולהפיס בתמיד של בין הערבים, להיות כי הרמז בשני התמידין אחד, אלא שבא שחרית וערבית כמו שאנו קורין קריאת שמע שחרית וערבית, שאנו מודים ליוצר בראשית, וכן היה בענין התמיד. ואף כי כל הזוכים בעבודות שחרית אין לשנותן, כי עבודתן תמידית כל ימי עולם, מאחר שכהנים העובדים בהם הוא הרומז על מלאכי מעלה, והיסודות, הקיימים כל ימי הארץ. אמנם, מעשה הקטורת שהיה רומז על מעשה בני אדם שהוא משתנה כל יום תמיד, נשתנה הכהן מבוקר לערב, והנה בהיות הענין כן, מבואר כל דיני פיוס שהיה ממצותו שבשבת שהיה משמר נכנס ומשמר יוצא, היו חוזרין ומפייסין בתמיד של בין הערבים, להיות כי אז נשתנו המשמרות שהם דוגמת המשמשים במרום, ולכן נשתנו הפיוסים.

והיו הפיוסים נעשים בלשכת הגזית, בהיות כי צורך הודעת הפיוסים ושכל הדברים נפלו בגורל, אינו רק להודיע בני אדם גבורותיו, ובלשכת הגזית היו יושבים הסנהדרין ולהן נגלה ענין הפייסות. ואף כי כבר נתבאר מדברינו בחלק א' פרק ח' שלשכת הגזית היה מורה על גלגל הלבנה, ששם משכן בני אדם ושם השגת בני אדם לענין הגורל הנזכר לעיל. אמנם, משם ולמעלה אין השגת האדם שולטת שם, וכמו שכתב המורה על אריסטוטלוס סוף פרק כ"ב, וסוף פרק כ"ד שכל מה שהשיג עד גלגל הירח הוא אמיתת נתינת הסבה, אבל משם ולמעלה הוא כדמות מחשבה לבד. על כן באו ענין הפיוסים בלשכת הגזית שהוא מקום ישיבת הסנהדרין.