תורת העולה/חלק ג/פרק יב


פרק שנים עשר עריכה

אמרו, מערכה גדולה קודמת למערכה שניה של קטורת. נגד אברהם ומשה. וזה כי אברהם אבינו עליו השלום היה הראשון שפירסם אמונת החדוש כמו שנאמר (בראשית יד כו) קונה שמים וארץ, והוא החזיק בדעת זה, וזרעו ירש דעת זה עד משה רבינו עליו השלום, שנשלמה האמונה על ידו, וכמו שהאריך בזה הרמב”ם בספר המורה ח”ב בדבריו בחדוש העולם. על כן היה ענין סדרי המערכה מורים על מה שאירע לו ועל כל מה שעשה לפרעה ולעבדיו. וכמו שיבא בפרקים הבאים.

וידוע גם כן שבברית בין הבתרים נתגלה לאברהם ענין גלות מצרים וגאולתם משם, ואז נאמר (בראשית ט”ו יז) והנה תנור עשן וגו' עבר בין הגזרים, והוא ענין המערכה הגדולה, כי מיום ההוא נכרת הברית בין אברהם לאלקינו, כמו שנאמר (שם יח) ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית. וביום ההוא היו ישראל לגוי מיוחד. על כן, הותחלו לסדר המערכה משם. ואף כי שם נגלה לאברהם ענין הקרבנות, וכמו שדרשו ז”ל (בראשית רבה מד יד) במה שנאמר (בראשית טו ט) קחה לי עגלה משולשת וגו', שענין הקרבנות הראה לו, וגם אמר לו שם (בראשית טו יג) ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו', וגם הגוי אשר יעבדו דן אנכי, שהוא יציאת מצרים. וכל זה נרמז בענין סדר המערכה שהתחילו בו, מלבד שעל ידי זה היו זוכרים זכותו העומד לכל אחריו.

ומה מאד נאותים וקשרים הדברים זה בזה כמין חומר, כי לפי מה שנתבאר שענין הקרבנות וענין המערכה המורה על יציאת מצרים, באו במקדש כל יום תמיד, ועל ידי שתיהן נשלם הכוונה במקדש לקיים ביד ישראל אמונת חדוש העולם שהוא עקר האמונה. וכמו שנתבאר במה שקדם כן היה בברית בין הבתרים הראה הקדוש ברוך הוא לאברהם ענין הקרבנות וענין סדר המערכה שהוא יציאת מצרים ואמר ליה ידוע תדע וגו' ואמר אחר כך (ברקשית טו יח) ביום ההוא כרת ה' ברית את אברהם, רוצה לומר כשישראל יהיו מאמינים אמונות אלו על אמתתן שהוא אמונת החודוש ומה שנמשך אחריו, אז יהיה בריתו אתם החיים והשלום. וזהו ענין הברית שכרת אתם. ולכן, גם התורה נקראת ברית, בהיות כי אם ישראל מקיימין התורה, ברית כרותה להם לשלום. והנה, אפרש הפרשה כלה על הענין הזה, ושזה היתה כוונת ברית בין הבתרים. ולזה נאמר (ברקשית טו י) ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתווך ויתן איש את בתרו לקראת רעהו ואת הצפור לא בתר (ברקשית טו יא). וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם. רוצה לומר כי הניח כל חלקי הסותר בדרכי ההקש והמופת בלתי נטות אל דעת אחת קודמת לו, כי מי שנוטה אל דעת אחת המורגל עליו לא יתגלה לו האמת. וכמו שהאריך המורה בזה. ולכן, אמר אברהם לא עשה כן, אלא הניח חלק אחד לקראת רעהו בשוה, וחקר על ענין אמונצ החדוש. וכבר נתבאר בדברינו הקודמים שמעינן הקרבת הקרבנות אפשר לעמוד על ענין החדוש, ואפשר גם כן לטעות בו, מאחר שנותן טבע קיים לכל הדברים שהביא הפלוסופים להאמין ענין הקדמות, וכמו שכתבתי לעיל ח"ב פרק כ"א. על כן, אברהם בחקרו על עניו זה חלק הבעל חי בתווך, רוצה לומר באמצע, ולקח שני הדעות בשוה, ויתן איש את בתרו לנגד רעהו, רוצה לומר כל טענה ותשובה נגד טענה ותשובה שהיא נגדה. ואת הצפור לא בתר, וידוע כי הצפור היה התור והגוזל שלקח, והוא העוף שהיו מקריבין ישראל לגבי המזבח, רוצה לומר, הראיות והטענות שלקחו משם. וזה שראה בטוב עיונו כי אף על פי שהעולם כמנהגו נוהג, ויש לתת לכל דבר סבה טבעיות, כמו שנתן הפילוסוף, והוא הנרמז בהקרבת הבהמות, שהוא הבעל חי הנשלם באבריו כדמות העולם בכללו. אמנם, לפעמים יחסר סבות טבעיות, כדמות העוף שאינה נשלם באבריו כבהמה, וכמו שנתבאר למעלה (חלק ב פרק ח) מטעם שאמרו (תמורה יד א) אין תמות וזכרות בעופות. ואפילו הכי העוף קיים, והוא משל על הדבר שאי אפשר לתת לו סבה טבעיות ואפשר שכיון בזה אל הטענות שטען בזה הרב המורה חלק שני על הפילוסוף, והמשילו לצפור כאשר יעוף אל השמים יקרב אל בני אדם וכרגע יעלם, וכן הוא הדבר בענין השגת אלו אמו שאמר המורה ריש חלק ראשון מספר המורה בהקדמה, שהשגה הוא בדמות ברק, שנתגלה ואחר כך נעלם. ואפשר עוד שכיוון בענין הצפור אל הנבואה שבאה לנביאים על ידי המלאכים אשר השאילו הנביאים להם הכנפיים כצפורים עפות, וכמו שכתב המורה ואמר שזה לא בתר כי הנבואה היא למעלה מן החקירה והיא העמידוהו על האמת. ועוד אפשר לומר בענין הצפור כי הוא תור וגוזל, ודרשו ז"ל (תנחומא תצוה ח) כי ישראל נמשלו ליונה במה שישראל דבוקים באלקיהם, כדמות היונה שהיא דביקה בזוגה לא תתפרד. וכן הוא היה דבק באלקיו, ולא הלך אחד הטענות המזויפות שטענו הפילוסופים כדי לקיים ענין הקדמות.

והנה, יש לומר גם כן בענין זה כי למה שראה אברהם עליו השלום בעניו דור הפלגה, כי הוא היה בדור הפלגה כמו שכתבו הראשונים ז"ל, וראה שנתחדש שם דבר גדול ושנפוצו משם על פני הארץ ושלא נשאר אחד מהן בבן זוגו. מאותו טענה עמד על חדוש העולם, כי לפי הקדמות עמ' כג' יפה על דרך שמאמינו ארסטוטלוס אי אפשר להיות. ולזה אמר ואת הצפור שנשאר יחידי בלא בן זוג לא בתר, בהיות כי לאותה הטענה לא מצא תשובה עליה. ולכן אמר ואת הצפור לא בתר, עם היותם שנים, שלקח תחלה תור וגוזל, אלא שכיון בזה שאף שהיו מתחלה שנים, נתפרדו זה מזה ולא נשאר אלא אחד שהוא הצפור שלא בתר. ובהיות כי בדור הפלגה בלל ה' שפת כל הארץ ולא היה אחד מהן מבין מה שחבירו אומר על כן היה כל אחד בעיני חבירו כצפור המצפצף ואינו יודע מה. על כן אמר הצפור לא בתר, ולא אמר התור והגוזל לא בתר, כי בא הרמז על ענין הקול, וכמו שאמרו בעניני צפורי מצורע (ילקוט שמעוני רמז תקנט) יבא שבקול ויכפר על מעשה קול. ובהיות כי עניו הצפור הוא עוף טהור והעיט הוא דבר טמא נאמר (בראשית טו יא) וירד העיט על הפגרים וישב אתם אברם. רוצה לומר, כשירד עליו דבר טמא, רוצה לומר טענה טמאה ונפסדת, להביא ראיה אל הקדמות ולסתור טענות החדוש, מצד הפגרין שהם בתרי הבהמות שהם הטענות שהביא לפילוסוף להאמין אמונת הקדמות, מיד וישב אותם אברם.

ואמר אחר כך (בראשית טו יב) ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם. והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. השמש באה, רוצה לומר או השכל המאיר לאדם כשמש בצהרים, וכמו שכתב בעל העקידה שלזה נאמר (סוכה כט ב) על ארבע דברים מאורות לוקין וכו'. ולכן אמר כאן השמש באה, כי הטעם על הקדמות שהם נרמזים בעיט היו כל כך גדולות עד שהשמש רצב לבא ולנטות מצד אמונת החדוש. ולזה היה אימה גדולה על אברהם באשר היה נבוך בדעתו מאד, ואין לך חשיכה גדולה מזה שהיה נופלת עליו. ולזה נתגלו לו עניין יציאת מצרים, שזהו ענין שאי אפשר להכחישו בשום ענין והוא מורה על החדוש. ולכן נאמר ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו'. רוצה לומר נתגלה לו אז יציאת מצרים שהוא המקיים אמונת החדוש על אמתת. ואמר אחר כך, (בראשית טו יז) והנה השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אש עבר בין הגזרים. רוצה לומר, ענין העזר אלקי והשפעה שירד עליו מלמעלה והיא האירה לו להוציאו ממבוכתו, ולולי זה היה השמש באה ועלטה היה, כי אי אפשר ליכנס בשלום ולצאת בשלום בחקירות אלו ולהעמיד על אמתת כל הדברים לולי העזר אלקי המסיעו לכל הדברים. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה לט א) כזה בענין אברהם, שהיה נבוך בדעתו אם יש מנהיג לבעל הבירה. ונתגלה עליו הקדוש ברוך הוא ואמר אני בעל הבירה, וכמו שהביא בעל העקידה ממדרשם ריש לך לך. והמשיל ענין עזר זה בתנור עשן ולפיד אש בהיות כי הלפיד אש המונח בתנור עשן לא יאיר כל כך כאלו היה מחוץ, כי העשן המסבבו בתנור הוא המכהה אורו. ומכל מקום הלפיד בוער בתנור. כן שכלו של אדם הוא הלפיד אש כמ"ש (משלי כ כז) נר ה' נשמת אדם, והוא הבוער בתנור מלא עשן, שהוא הגוף העכור המלא עשן ואדים חומריים המסבבים שכלו אשר בקרבו. ומכל מקום הלפיד בוער. והוא עבר בין הגזרים, רוצה לומר שהוא עובר בין חלק הטענות שהם הגזרים ומפרידן זה מזה, ולוקח לו דעת אחד הישר בעיניו. זהו נראה בפירוש הפרשה. ונחזור לדברינו. ובהיות כי ענין המערכה הגדולה היתה רומזת על האש היסודי, כמו שכתבתי לעיל פ"ג חלק זה בענין המערכה, לכן היה ענין התנור עשן ולפיד אש נרמז בענין המערכה הגדולה, כי התנור עשן הם היסודות הגופיות המסבבות הלפיד אש הנזכר, והיה אש היסודי אחד מהן.