תורת העולה/חלק ג/פרק טז

פרק ששה עשר

ענין הפייסות שהיו בכל יום בסדר התמיד. תנן במסכת יומא (כב א) ארבע פייסות במקדש מי תורם וכו', כתב הרמב"ם פ"ד מהלכות תמידין (ה) הפייס הראשון, מי תורם את המזבח, מי שזכה לתרום הוא מסדר המערכה והוא מעלה שני גזרי עצים למזבח והוא מכניס מחתה מלאה אש מן המזבח החצון למזבח הזהב להקטיר עליה קטורת. הפייס השני, עמ' כז:' יפה זכין בו שלשה עשר על סדר עבודתן, כיצד, זה שיוצר בפיוס ראשון הוא שוחט תמיד של שחר, השני שעומד בצדו הוא מקבל דם התמיד וכו'. הפייס השלישי, אמר להם הממונה, אנשי בית אב, מי שלא הקטיר קטורץ יבא ויפיס, ומי שזכה בזה ראשונה זכה להקטיר קטורת. הפייס הרביעי מתקבצין כולן ומפייסין, מי מעלה איברים לכבש, תמיד של בין הערבים אין מפייסין לו פיוס אחר בין הערבים, עכ”ל.

הנה מבואר נגלה שזה לא היה בלי טעם גדול שחלקו אלו הגורלות על ארבע חלקים בחלוקה זו שאינה נאותה לכאורה, דיותר היה לכלול ענין העלאת אברים למזבח בפיוס שני, שהוא סוף גמר העבודות הקטרת אברים, או היה לכלול כל הפייסות בפיוס ראשון שהוא סדר המערכה ותרומת הדשן.

אבל הנראה, בהיות כי כל עניני המקדש ועבודותיו היו מורים על חדוש העולם כאשר נתבאר, ולזה לא היתה נעשית שום עבודה כי אם בפיוס, להיות כי כל הנמצאות קבלו מציאותן לפי מה שנפל בגורלן מן השלמות, ולא היה מונע מצד הבורא כי אם מצד הנברא, לפי מה שהיה אפשר לו לקבל, וכמו שדרשו ז”ל פרק קמא דראש השנה (יא א), כל מעשה בראשית בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונן נבראו. וכתב הרב המורה ח”ב פרק ל' כי כוונתן בזה כי כל מה שברא, נברא על שלימות כמותו, ועל שלימות צורתו, ובנאה שבמקריו, והוא אמרו בצביונן נבראו, מן צבי לכל הארץ (יחזקאל כ ו). וכתב שם הרב שם טוב שכוונתן בזה, כי אין כילות מצד הנותן, והחסרון מצד המקבל, כי כבר התבאר בחכמה הטבעית, שהדברים הטבעיים יש להם חומר מיוחד ונאות, לשיחול בו הצורה, והצורה היא היותר נאותה שאפשר שיוחל בזה החומר, וכן המקרים, עכ"ל.

ולדעתי, זה סוד השעירים והגורלות שציווה השם יתעלה לעשות ביום הכפורים, ודרשו (פרקי דרבי אליעזר מו) שאחד מהן הוא שוחד לסמאל שלא יקטרג, להורות כי מה שהוא לשמים או לעזאזל לא היה רק מצד המקבלים, שנפל כן בגורלן, ולא מצד הרצון, אלא כל אחד קבל מה שבטבעו לקבל, והוא גורלו, כי כל הנמצאים, טבען נפל בגורלן שהיו מה שהיו על דרך משל הסוס היה סוס לפי טבעו, וכן האדם היה אדם, ואם יאמר האומר למה לא היה הסוס אדם, והאדם סוס, תשיב לו כי זה היה מטבע חומרם, כי השם יתעלה רצה לברא כל המינים, והבין כל החומרים בהדרגתן, וכל אחד קבל צורתו לפי מה שהיה מוכן, והוא הגורל, וכבר האריך בזה בעל העקידה, פרק שמיני שער שביעי, בענין המציאות, איך קבל כל אחד הטוב שבאפשרית מהותו לקבל, ולא היה אפשר בענין אחר, אם לא בהיות הסוס אדם ואדם סוס, ותחזור השאלה למקומה, ועיין בעקידה. ובזה היו נותנים שוחד לסמאל, כי באמת אלולי דבר היה מקום לשטן לקטרג ולומר, מה נשתנה אלו מאלו, ולא יגרע מין אחד ממין שני, ועל ידי הגורלות לא יוכל לקטרג, ועל זה היה שני שעירים אחד לה' ואחד לעזאזל, כמו שדרשו ז"ל (בראשית רבה ב ב), והארץ היתה תהו ובהו (בראשית א ב) על רוע חלקה, אמרה העליונים חיים כו'. וכמו שיתבאר כל זה לקמן בסדר עבודות יום כפורים (פרק נט) אם ירצה השם יתעלה.

ולזה היו באין ארבע פייסוץ בעבודות הכהנים, כי ידוע כי הכהנים העובדים במקדש דוגמת מלאכי מעלה שעובדים בעולם, ועבודת מלאכי מעלה הוא בארבע חיות המרכבה, שהם ארבע כדורי הגלגלים, כמו שכתב הרב המורה ריש חלק שלישי והם המנהיגים ארבע מדרגות הנמצאים, שהם הדומם, והצומח, והחי, ומדבר, וארבע יסודות אשר לכל אחד ואחד נמשך הנהגת כדור אחד, כמו שבאר שם המורה, על כן באו ארבע פייסות במקדש, נגד ארבע חלקי הנהגות אלו שכולן נפלו על פי הגורל. ודע והבן, כי על פי דעת מאמיני הקדמות אי אפשר לפול שום דבר על פי הגורל, כי כל דבר מחוייב, על כן לא יפול שום גורל כי על פי החדוש, הנתחדשו הדברים ונפל עליהן גורל, כי מעניין הגורל עמ' כח' יפה יצא הדבר הכח אל הפועל, והיה אפשר להיות בחלוף ממה שנפל בגורל. וכן היה ענין הפייס, הכהנים כולן היו מוכנים לעבודה, ואחר כך על ידי הגורל יצא עבודתן לפועל, והוא כדמות הלבשת הצורות בחומרים המוכנים להם בבריאת עולם. וכל זה אי אפשר להיות על דעת הקדמות, אשר מאמין אריסטוטלוס והנמשכין אחריו. ולכן היו הגורלות מורין על החדוש, וכל שכן שאם נאמר שהגורל הוא מורה על דעת המדברים, אשר האמינו שמקצת הברואים היה אפשר להם להבראות בחלוף מה שהם. והרב המורה קבל דעתן זאת בענין בריאת הגלגלים והכוכבים ותנועותיהן, והכריע בזה אמונת חדוש העולם, כמו שהוא מבואר מדבריו ח"ב פרק י"ט ופרק כ"ב והוא כדמות הגורל, שהיו כל הכהנים מוכנים, אלא שנפל הגורל לאחד מהן, היה באפשרות להיות בחלוף מה שנפל, אלא שהגורל הכריע והוא כדמות הבריאה שרצון הקדוש ברוך הוא הכריע, וברא כל הברואים כרצונו בלי סבה המכרחת לזה, כמו שאין מכריח בענין הגורל. ודע כי הרב המורה האריך שם ח"ב פרק י"ט והכריע שם דעת החדוש, ממה שראינו הרבה דברים בענין הגלגלים והכוכבים, דברים שאין להם סבה וטעם, על כרחנו צריכים אנו להודות, שנבראו כך בכוונה מכיוון ופועל בראם כרצונו, והאריך שם בזה וטען שם עליו האפודי, וזה לשונו, ויש בכאן מקום עיון, כי אריסטוטלוס יאמר כי הכל על צד החיוב הוא, אלא שהוא אינו יודע סבת כל הדברים אלא מקצתן, כמו שנאמר אנחנו שאין שום דבר לבטלה, אבל אנחנו לא נדע למה נעשה הענין כך, עם היות בכוונה מכוין, כך יאמר אריסטוטלוס שהכל הוא על צד החיוב אלא שאנחנו נסכל ענינים לגודל עמקם, עכ"ל.

ואני אומר כי לדעת החדוש לא יקשה עלינו מאומה, כי נבראו מקצת דברים שאין להם טעם כי אלקים עשה שייראו מלפניו, ושנתבונן מאותן דברים שהעולם נברא ברצון, כמו שהכריע שם הרב המורה מהן, שנבראו ברצון בלי סבה המחייבת הוייתן באופן שהיו, ואין לך תכלית גדול מזה, כי זהו כל האדם, והוא כמצות פרה אדומה או שאר החוקים הבאים בתורה לתכלית זה, רצה לומר, שבאו מצות בתורה בלא טעם ונקראו חוקים, כדי להתבונן בהן שנתנו מן השמים, ומהן נביא ראיה לכל התורה כולה, כמו שכתב בעל העקידה פרשת חוקת, ובגמרא פרק אלו טריפות, אמר רבי חנן בר רבא, השסועה בריה בפני עצמה היא שיש לו שני גבין ושני שדראות, וכי משה רבינו קנינני היה או בליטרי היה, מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים, הרי לך הדברים הנעלמים מורים על נותן התורה יתעלה, והוא הדין בברואים אלו, כי כולן נתנו מרועה אחד יתעלה.