תורת העולה/חלק ג/פרק ו

פרק ששי עריכה

הרמת הדשן (תמידין ב יא) דמעל המזבח בכל יום יש בו מצות עשה וכבר נתבאר טעמה למעלה חלק שני פרק חמשה וכתב הרמב”ם אימתי תורמין הדשן בכל יום משעלה עמוד השחר וברגלים משליש ראשון בלילה ואילך וביום כפורים מחצות ואילך. בהיות עניין הרמת הדשן היתה מורה על ענייני הפסד המציאות כמו שנתבאר לכן היתה מצותה בלילה שהוא זמן ההעדר האור שכל הנמצאין הכוונים בו כמו שנאמר (בראשית א ד) וירא אלקים את האור כי טוב שרוצה לומר שראה המציאות כי טוב הוא וכבר נתבאר בדברי המורה (חלק ב י) שכינו ההעדר לחושך. ובהיות כי זמן הבריאה היה הערב קודם הבוקר כמו שנאמר (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בקר לכן היה עניין העבודה מחולקת שהרמת הדשן היתה תחילת העבודות שבאו ביום והיה היתה העבודה הראשונה של יום וכדאמרינן ריש פרק שני דיומא (כב א) ולא חלקו אותה לסוף עבודת היום שעבר להורות על עניין הבריאה שהיתה עיקר המכוון בכל העבודות כמו שנתבאר ואז היה עניין העדר קודם להוייה והיה זמן עבודתה מעליית עמוד השחר ואמרו פרק קמא דיומא במשנה שהוא זמן קריאת התרנגול שאז יש לברך הנותן לשכוי בינה להתבונן בדברים עמוקים כאלו. אמנם ברגלים וביום כפורים היה זמנה משתנה מטעם שנתבאר שם.

וכתב עוד (תמידיו ב יב) כיצד תורמין מי שזכה לתרום טובל ומקדש ידיו ורגליו ואמר ליה הזהר שמא תגע בכלי עד שתתקדש ידיך ורגליך והטעם כי אפשר לחשוב מחשבות זרות ורעות על ידי שאדם רואה תמיד הפסדו והפסד כל הברואים נגד עיניו לאין גמור שהוא כוונת הרמת הדשן כמו שנתבאר וכמו שנאמר (קהלת ב א) ברשעים ננסכה ביין אין חשבון בשאול וגו'. (קהלת ט י) על כן באה המצוה לקדש ידיו ורגליו ולטבול שיהא טהור ומקודש ממחשבות רעות בעבודה זו. ואף כי כבר כתבתי חלק שני פרק ששה וארבעים כי קדוש ידים ורגלים הוא מורה על הווית העולם בהשתלשלות הנמצאות ועל כן בא עניין הוייה אצל ההפסד להורות כי סבת ההוייה הוא סבת ההפסד כמו שכתבתי כל זה ריש חלק שני פרק שני.

וכתב הרמב”ם (הלכה יב) היה לוקח המחתה ושל כסף היתה והיה היתה נתונה במקצוע בין כבש למזבח בהערבו של עמ' עח' פראג כבש ונוטל המחתה וחותה בה גחלים הפנימיות שנשרפו והולך למטה לארץ פניו לצפון ומהלך בארץ למזרח הכבש כמו עשר אמות כלפי הצפון וצובר את הגחלים שחתה רחוק מן הכבש שלשה טפחים במקום שנותנין מראות העוף ודישון המזבח הפנימי והמנורה עד כאן לשונו.

כבר ביארתי לך פעמים שהמחתה שהיו חותין בון הוא דוגמת הלב המתבונן בדרכי העבודות ובטעמיהם ולכן היה חותה בהן גחלים שנתעכלו בהן הקרבן להתבונן בהפסד כל הדברים ובעכולן. ובהיות כי כבר כתבתי כי הסבה והכח המהווה העולם הוא סבת הפסדו על כן היו לוקחין המחתה ממערבה של כבש ומזבח והמתבונן למעלה ברוחות המזבח ובתמונתו יבחן משם שעל ידי רוח זה היה סבת הוויית עולם. וכבר נתבאר כל זה למעלה. ובהיות כי זכרון דברי ההפסד הגמור מביא אדם לפחד ובהלה בהיות כי זכרון יום המות נגד עיניו על כן היתה המחתה של כסף על דרך אזל סומקא ואתי חיורא ולכן לא היה לובש הכהן המרים בגדים טובים בשעת הרמה להיות כי זה הזמן אינו מתאוה לבגדים נאים ואף כי כל דרכי הקרבנות היו מורים על ההפסד לפי דברינו מכל מקום העניין מבואר יותר בעבודת הרמת הדשן ואפשר לחשוב מחשבות זרות על ידי זה מה לפנים ומה לאחור על כן בא כאן הרמז בפחד ובבהלה יותר להיות יראת השם נגד עיניו.

ואמר שהיה הולך למטה בארץ ופניו לצפון כי משם תפתח הרעה לכל יושבי הארץ ולכל הדברים שהם מתחת המזבח והכבש הידוע והלך עשר אמות לצד צפון רחוק מן הכבש שלשה טפחים והיה הולך בזה בצד מזרחו של כבש להורות כי ענייני ההפסד אינן נמצאים אלא בשלשה חלקי הבריאה המרומזים בשלשה טפחים הרחוקים מן הכבש והם שלשה חלקי העולם: העולם הנפרד ועולם הגלגלים ועולם השפל. ובהיות כי בכל אחד משלשה חלקים אלו נמצאים עשרה מדריגות וזה כי השכלים נבדלים הם עשר, הגלגלים הם עשר, ולפי מה שהניחו התוכנים שמי(?) ההצלחה וכמו שכתבתי ריש חלק זה ואם לא נחלק גלגל היומי לשני חלקים דהיינו קבובו וגבנינותו וכמו שפירשו המפרשים דברי הרב המורה ריש חלק שלישי (פרק ד) בעניין המרכבה. ועולם השפל הוא עשר אדם חי צומח דומם וארבע יסודות וחומר ראשון וצורה הטבעית שבכולן. ולכן קראו החכמים (חגיגב טו ב רש”י ד”ה במגדל) אות ה-ל' מגדל הפורח באויר והוא העולם בכללו התולה על בלי מה. ואפשר שלזה כוונו במאמר (אבות ו ה) שהמלכות נקנית בשלשים מעלות רוצה לומר המלכות העליון אשר בכל משלה. וכבר הראה החכם אברבנאל בסוף ספרו עטרת זקנים איך שכל חלק מן הנמצאים הוא כלול בעשר והאריך שם בזה. וכבר נתבאר זה גם כן חלק ראשון (פרק יד) ולכן היה הולך עשרה אמות והיה רחוק מן הכבש שלשה טפחים מטעם שנתבאר בסמוך והיה בצד במזרח לפי שכבר אמרו (ב"ב כה א) ששכינה במערב ולא יתכן להראות שם עניין ההפסד. ולהיות כי בעולם השפל ההפסד יותר מבואר ונגלה על כן היה בזה המקום מראות העוף ודשון מזבח הפנימי שהוא מורה על דברים הנפסדים בעולם השפל כי כבר בארתי (חלק א כ"ד?) שמזבח הפנימי הוא מורה על לב האדם ודשנו היה מורה על דברים הנפסדים שבו וכן דשן המנורה ולכן היה הכל מקובץ ביחד כי הכל היה רומז על הפסד הדברים והמשכתן זה מזה.

והיה שלשה מיני דשון בעבודת תרומת הדשן: דישון מזבח החיצון ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה, להורות על שלשה מיני הפסדים הנופלים בעולם שנים מצד חלקיהם ואחד בכללו האחד דברים הנפסדים מצד עיוניהם וצורתן החלקית והוא הנרמז בדשון המנורה כמו שיתבאר. והשני ההפסדים הנופלים מצד מעשיהם וחומרן החלקי והוא הנרמז בדישון מזבח הפנימי שהוא הדשן הנשאר מן הקטורת המורה על המעשים הנעימים והשלישי ההפסד הכולל בכל העולם. וכמו שנתבאר למעלה ממצות תרומת הדשן והוא הנשאר מן הקרבן הנקרב שהוא מורה על כלל העולם. וכבר דרשו ז”ל (יומא כא א) כי הדשן מכל שלשה דברים אלו היה נבלע וזה אחד מן הניסים הנעשים במקדש להורות על שלשה ההתחלות אשר מהם נתהווה כל העולם שעתידין לפסד ולא ישאר מהן דבר והוא המין המוחלט שאליו יפסד העולם. והשלשה התחלות הם החומר והצורה והעדר התחלות. הצורה נרמז בהפסד העיון שהוא הדבר הנתלה בצורה והמעשה בחומר וההעדר נגד העדר הכולל.

וכתב הרמב”ם(תמידין ב יג) עוד מיד שתרם זה היו אחיו הכהנים מקדשין ידיהם ורגליהם והיו עולין לראש המזבח וכל אברים שלא נתעכלו מחזירין לצדדי המזבח כו'. בהיות הכהנים העובדים היו מתבוננים בעניין העבודה הראשונה שהיא הרמת הדשן לכן היו מיד רצין לעבוד עבודה ולקדש ידיהם ורגליהם מן החטא ומן הטומאה. ולעיין במושכלות לכל אחד כפי השגת ידו שזהו סוד קדוש ידיהם ורגליהם וכמו שנתבאר למעלה וכל אבר שלא נתעכל היו מחזירין לצדדי המזבח רוצה לומר וכל אבר שלא היה נכנע לעבודה והיה עומד בקושי שלו עד שלא נתעכל לעבודת בוראו היו מחזירין לצדי המזבח. וידוע כי צידי המזבח הם הקליפות והכחות הטומאה הסובבים מזבח העליון.

וכתב הרמב”ם עוד(שם) שהיו גורפין כל האפר על התפוח שהיה על המזבח והיו מורידין דשן בכלי שנקרא פסתכר והוא כלי המחזיק כור. וברגלים לא היו מורידין האפר אלא גורפין העל על הערימה של תפוח והוא נוי המזבח. כבר כתבתי לעיל פרק חמשה חלק זה עניין התפוח של דשן ונוי שלו איני צריך לבארו שנית ועניין גריפת הדשן וההורדה למטה הוא מורה על עניין שני. וזה כי הרמת הדשן הראשונה שהיה מצותו בכל יום היה מורה על הפסד העולם בכללו כמו שנתבאר. וכמו שאנו מברכים בכל יום יוצר המאורות. אמנם כל אבר שלא היה נכנע בכל זה כי זה ההפסד אינו מבואר כל כל ורבים שכפרוו בו. על כן הוצרכו להרימה שנייה והוא בהכנת הפסד החלקים שהוא כל חי אשר על פני האדמה שתמות והפסד כורך בעקביו והוא חוזר להיות דשן. וכמו שנאמר (בראשית ג יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב. אמנם ברגלים שנאמר בהן (דברים טז יד) ושמחת בחגיך ונאמר (קהלת ז יד) ביום טובה היה בטוב לא היה מורידין האפר אלא גורפין הכל על התפוח לומר כי העולם כמנהגו נוהג בסבת הגלגל שהוא נרמז בתפוח כמו שנתבאר לעיל.

והיה ממצוה זו שהכהנים מוציאין הדשן חוץ למחנה על שפך הדשן והיו מניחין דשן זו בנחת ולא במקום שהרוחות מנשבות בו ולא היו נהנין בדשן זו. וכבר כתבתי שאין להנות בדשן זו רוצה לומר שלא לחשוב מחשבות זרות בו כמו שנאמר ברשעים (קהלת ב א) אנסכה בשמחה וגו' ננסכה ביין וגו' כי אין מעשה חשבון בשאול וגו' (קהלת ט י) אבל ניתן להתבונן בו כדי להיטב אחריתו ולכן הכהנים הזהירים והזריזים מוציאין דשן זו חוץ למחנה ולא היו הכהנים מתעצלים בה. וכמו שאמרו רבותינו ז”ל (מו"ק כח ב) והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דקבר (קהלת ז ב) כו' ולכן היו משימין הדשן בנחת ולא במקום שהרוחות מנשבות בו והוא כבוד החיים.