תורת העולה/חלק ב/פרק לה

<< · תורת העולה · חלק ב · פרק לה · >>

פרק חמשה ושלשים

עניין הקטורת כתב הרב המורה חלק שלישי פרק חמשה וארבעים, וכאשר היו שוחטין במקום המקודש בהמות רבות בכל יום, ומחתכין בו הבשר ושורפין ורוחצין בו הקרב והכרעיים, אין ספק שאלו היו מניחים אותו על זה העניין, היה ריחו כריח מקומות הבשר, מפני זה צוה בו להקטיר הקטורת שני פעמים בכל יום בבקר ובין הערבים, להטיב ריח וריח בגדי כל עובר בו. כבר ידעת אמרם (תמיד ל ב) מ(י)ריחו היו מריחין ריח הקטורת, וזה גם כן מה שמעמיד יראת המקדש, אבל אם לא היה לו ריח טוב, וכל שכן אם יהיה לו כנגדו, היה מביא בלב אדם הפך הגדלה, כי הנפש תתרחב מאוד לריח הטוב ותטיב אליו ותתרחק מריח רע ותברח ממנו, עד כאן לשונו. ורבינו בחיי כתב פרשת תצוה (שמות ל א) חס ושלום שנתלה ענין הקטורת שחייב עליו התורה כרת לעושה כמוהו, בטעם חלוש הזה עד כאן לשונו. הנה רחקה נפשו בדברי הרמב"ם והדין עמו, ומבלי זאת אין דבריו מספיקין, כי לא נתן הרמב"ם שום טעם על ענייני הסממנים של קטורת, ומספריהן ומשקלן שבאו בדקדוק גדול. והסבה בכל היא דעתו שכתבתי חלק ראשון, שסבר שאין טעם בפרטים רק למצוה בכלל.

והרלב"ג נמשך אחריו בפירוש לעניין קטורת ז"ל, ואחשוב שהכוונה בזאת ההרכבה שיהיה לה טוב הריח כשיקטירו אותה, ויראה לה עשן עב מוחש להעיר על הכוונה אשר בעבורה היה הקטורת. והנה היה מחוייב שיהיה זאת ההרכבה מוגבלת באופן אחד מאופנים. ולהיות באופן אחר היתה נופלת גם כן השאלה הזאת למה היה באופן ההוא. ואולם אמרנו שהיה מחוייב שיהיה מוגבלת, כי כל מה שהיה נעשה בזה המקום הנכבד, היה ראוי שיהיה מוגבל לעוצם מעלתו, הלא כי האנשים רבי המעלה ימצאו פעולתיהן יותר מוגבלת כו'. והאריך שם בזה להראות כי כל דבר נכבד היה צריך להגבלה, וכתב לבסוף על כן נראה לנו כי הרבה מהרבה דברים המוגבל ענייני' אשר במקדש, הנה תהיה הסבה באופן הגבלתן בזה האופן, כדי שיהא כל מה שיעשה בו מוגבל ומסודר מזולת סבה אחרת בזה, ואולם תבקש סבה לעניין ההוא לא להגבלה הנופלת בעניניו, עד כאן לשונו.

וכתב עוד בענין מזבח הקטורת, בעבור שמזבח היה מורה על עניין הפסד, וההפסד יהיה מצד החומר אשר הוא חלק מורכב, כשיפרדו יסודותיו וישובו לעניינם הראשון, לכן רצה שיהיה במזבח הקטורת ארבע קרנות כמספר היסודות שיהיו ממנו, כי מהם נהיה המורכב, והיה מכוון נגד ארון העדות, כי המזבח היה מורה על הפסד האדם ושוב נפשו אל יסודותיו, ושובו נפשו אל האלקים אשר נתנה, ולזה לא היה נעשה בו כי אם קטורת הסמים, ולזאת הסבה משימין בו מעלה עשן, להעיר אל עליית הנפש אל התחלה בעת הפרדה מן החומר, עד כאן לשונו.

ובעל נוה שלום כתב מאמר שני פרק ח', כי היו שני תמרות עשן, אחד תמרות קטורת הסמים, ואחד קטורת איברים, נגד האדם שעולה ממנו שני מיני הבל, האחד ההבל העולה מרוח החיוני, והשני העולה מנפש השכלי, והוא העיון האמתי, ולזה נאמר (דברים לג ו) ישימו קטורה באפך, להיות שהם היו מורי התורה כו'.

והמקובלים פה אחד ודבור אחד אמרו וכתבו, כי היה ענייני הקטורת לקשר המדות זו בזו, וזהו לשון קטרת שהוא לשון קשירה, כמו שהאריכו בדעת זה. וכתב בצרור המור שהיו אחד עשר סמני הקטרת, להורות על עשרה מאמרות ואדון אחד על כולן, והמשכיל יבין, עד כאן לשונו.

ובספר המוסר פרק רביעי כתב וזה לשונו, ועל דרך הקבלה סוד סמני הקטורת, דע לך כי יש עשן הקטרת, כשהיה עולה היה מגיע עד הפרגוד, והיה יוצא משער העשירי שהוא בית המקדש עד המדה העשירית שהוא מלכות בית דוד, ואפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אינו נדחה לכאן ולכאן, שנאמר כתמרות עשן. והיו המנים שס"ח, שס"ה כמניין ימות החמה נגד קו האמצעי שהוא השמש העליונה המאירה ללבנה העליונה, ולשס"ה ענפים שבאילן העליון, ושלשה מנים שהיה מוסיף הכהן גדול ביום הכפורים נגד אבות העולם, והיה מחזיר אלו שלשה מנים למכתשת, לקיים בו מצות דקה מן הדקה, והטעם כי הקטורת כולו כליל להשם יתעלה, והוא דבר דק וצלול

על כן הקטורת ראוי להיות דקה מן הדקה, ועניין מלא חפניו הוא חתן וכלה, כדי לייחד הכל, ולעשותן דבר אחד, וסמני הקטורת הוא נטף, הוא צרי, הוא שם דבר, המשיב הנפש ומחזיקה ממיתה לחיים וריחו טוב, לפיכך היה משים צרי לתת חיזוק לנשמה העליונה שהוא צרור החיים, ולגרוע המסטינים היושבים חוץ לפרגוד, וצפורן לכפר על חטא אדם הראשון, והחלבנה מפני שריחו נודף כדי להוסיף שמחה למעלה, וזהו סוד כמו צואת כלבים שמעבדין בהן עורות לס"ת, כך היא העניין לתת חלק לכל, ולכוונה הוא מצד הטהרה שבעים מנה נגד שבעים ענפים הנמשכים מבריח התיכון, ואלו ארבע סמנים שהם הצרי הצפורן החלבנה והלבונה נגד ארבע חיות נושאי המרכבה, וכנגד ארבע דגלים שנחלקו מאותן שבעים נפש של בית יעקב. נמצא שעולה משקל ארבע סמנים ר"ף מנים, וסמני פ"ר בן בקר אחד, כי הפר היה נגד יעקב, מור וקציעה שבולת נרד וכרכום כל אלו החמשה, ריחן נודף מהן באין לחוץ ומהן באין לפנים, והוא רמז לחמש ספירות עליונות. והיה משקל כל אחד ששה עשר מנה נגד שלשה אבות ושנים עשר שבטים ולוי שאינו מן המניין, והם סוד שנים עשר מעיינות שהם מיני מאורות שנקבעים בקו האמצעי, נמצא ששה עשר יעלה חשבונן למניין שמנים מנה כנגד עשריות שהם שמונה בגדי כהונה, וכנגדו כתיב (קהלת יא ב) תן חלק לשבעה וגם לשמונה, קושט שנים עשר, כל זה בכלל חמשה שהם שרף של צרי וחביריו שהם חמשה, נמצא שעולה למניין ש"ס, עד כאן לשון החכם המחבר לפי מה שמצאתי בדבריו.

והנה דבריו אינן נכונין כלל, כי לפי הנראה מדבריו חשב שבולת נרד לשני סמנים, כל אחד ששה עשר מנה, והוא טעות דשבולת נרד הוא בשם אחד והוא מוכרח ממנין סמני הקטורת שהיו אחד עשר, גם לפי מניין שס"ח מנים מוכרח כן, גם דבריו אחרונים אינם מובנים, במה שאמר הקושט הוא בכלל חמשה כו'. גם מה שאמר נמצא בין הכל ש"ס מנים, כי לפי מניינו שה' סמנים משקלם ששה עשר הם ש"ס מנה בלא קושט. ואפשר לפרש דבריו דחמשה דברים דקאמר, רצה לומר עם הקושט ושבולת נרד נחשב לאחד, כמו שהוא האמת. ומה שקאמר שכל אחד משקלו ששה עשר, רצה לומר הארבע סמנים מלבד הקושט, והקושט הוא שנים עשר, ועם ארבע סמנים שהם נטף וצרי וחבריו הוא גם כן ששה עשר, ואז בין הכל שמונים ועולה למניין ש"ס עם הר"ף הראשונים, כן נראה לתקן דבריו, אבל כל זה רחוק מן הדעת, כי מה שייכות של קושט לצרפו עם ארבע סמנים הראשונים, וגם לחשוב הסמנים במקום מנים, לכן דבריו צריכים תקון.

עוד כתב, הקושט הוא שנים עשר מנים, נגד שנים עשר מזלות, ושנים עשר חודש, ושנים עשר מאורות, ושנים עשר שבטים, ושנים עשר גבולי אלכסונים. קלופה שלשה, קנמון תשעה, קלופה שלשה נגד תורה נביאים כתובים, ונגד שלשה אבות שהם קליפה של עץ החיים. קנמון תשעה ניתן לחתן ששם נכללות שתי תשעיות, לאפוקי עשיריות כי כבר נטל חלקה בקושט, כי רחל שהיתה כנסת ישראל היה לה בשבטים שנים עשר. בורית כרשינה תשעה, לטהר עונותיהם של ישראל. ומפני מה היה תשעה קבין, זהו סוד אבריה דרבי יוחנן כחמת בת תשעה קבין, כי הוא הצנור מתשעה מדות, וקרא המדות קבין, ורצה לומר כי צדיק יסוד עולם עולה כלול מתשעה מדות, והם הפרידו התשעה מעשיריות, בא הקטר' ומקטרן ומקשרן לייחד כנסת ישראל עם צדיק. מלח סדומית רובע הקב נגד ארבע דגלים, והאחד מהם הוא שור שהוא זכר לעגל, וכדי לתת לו חלק חדא. מעלה עשן כל שהוא, כלומר כשמשליכים המלח בתוך האש מעלה עשן, כך המלח גורם לסלק חרון אף מישראל, ואם נתן בה דבש פסלה, משום שנאמר (ויקרא ב) כל שאור וכל דבש לא תקטירו. מפני שהדבש רומז ליצר הרע, בתחלה מתוק ולבסוף מר. וכן השאור הוא דוגמת ליצר הרע שמחמיץ הגוף ומביאו לידי עבירה.