תורת העולה/חלק ב/פרק כט
פרק תשעה ועשרים עריכה
אמנם הנראה לי בזה הוא עצמו טעם הקרבת בעל חי שכבר ביארנו שבא להורות על חדוש העולם והפסדו. וכבר נתבאר שבעלי החכמה נחלקו לשלשה חלקים, והם כת המשכילים הנמשכים אחר טבעי הדברים אשר כל דבריהם בנויים על דרכי המופת, והשני כת המדברים, והשלישי כת המקבלים בלבד. וכבר האריך הרב המורה חלק ראשון פרק אחד ושבעים באלו הדברים, וכתב שם וזה לשונו, ואם תהיה ממי שיספיק לו מה שאמרו המדברים, ותאמין שכבר התבאר במופת עניין חדוש העולם אני אוהב זה, ואם לא יתבאר אצלך במופת אבל תקח היות מחודש מן הנביאים קבלה אין היזק בזה, וכתב שם שיותר טוב להניח הדבר על הקבלה לבד, מלהביא עליו ראיות שאינן נכונות כראיות המדברים, כי כשיראה האדם חלושית הראיות תחלש אמונתו כו'. ולכן באה המצוה להקריב קרבן מבעל חי השלם המורה על טבע המציאות אשר ממנו לקחו החכמים הראיות האמיתיות, וכמו שנתבאר למעלה. אמנם מי שאין ידו משגת ושכלו קצר מהשיג, יקריב תורים ובני יונה. רצה לומר יאמין הדבר בקבלה שקבל מאבותיו הנביאים והחכמים, שישראל נמשלו ליונה ותור כידוע. אמנם בדלי דלות שאין מספיק בקבלה לבד יקריב מנחת סולת, והוא כדמות העצמיים הפרדים אשר הוא עקר יסוד חכמת המדברים אשר ממנו ילקחו ראייה על חדוש העולם, כמבואר שם פרק שלשה ושבעים חלק ראשון. ולהיות כי חכמה זו מועילה בתחלת הדעת, ובקל יוכל האדם לעמוד בדרך זה על חדוש העולם, כמבואר שם לזה הדלים בשכלם יכולים להקריבו.
אמנם רק הטוב נקבל מהם, והוא דרך ההעברה שדברו בהקדמותיהן אשר ממנו נשתמש הרב בעניין חדוש העולם חלק שני פרק תשעה עשר. ואף בזה לא נשתמש בדרך ההעברה שלהם, להביא ראייה ממה שהם מביאים ראייה, כי הם רואים שדרך ההבערה שייך בשפלים אשר מתחת הגלגל אשר הפילוסוף חולק עליהם, ואומר שהכל נמשך אחר תנועת גלגלים והשפעתן כמו שהאריך שם בספר המורה. אמנם הרב ילקח ראייה מן הגלגלים והככבים, שאין לתלות הדברים ההם בשום טבע או חיוב כמו שנתבאר כל זה פרק תשעה עשר חלק שני, על כן בא קומץ לבונה עם קומץ סולת, להורות כי אף המעט והוא הקומץ שעולה מדבריהם, אינו עולה לרצון רק כשהלבונה הוא אצלו, והוא בושם טוב ריחו עולה למעלה. ועל כן היו מקריבין ממנו הקומץ למזבח והוא העולה לרצון.
אמנם השאר היה נאכל לכהנים כדרך אכילת בשר המזבח שנתבאר טעמו למעלה, ויתבאר עוד לפנינו אם ירצה השם יתעלה.
והטעם שהיתה מנחת כהן כולה כליל, כתב המורה פרק ששה וארבעים (חלק ג), לפי שכל כהן יש לו להקריב קרבנו בעצמו, ויהיה אם כן מביא מנחה ואוכל אותן בעצמה, וכאלו לא עשו דבר, כי מנחת יחיד לא היה קרב ממנה רק לבונתה וקומץ, ולא די מעוט זה הקרבן אלא שיאכלנו בעצמו, ולא יראה אם כן עבודה כלל, ולזה היא נשרפת עד כאן לשונו. ויש לספק בזה, דהא בקרבן בהמה נמי לא היו מקריבין רק האימורים, אם כן לא נראה עבודה גדולה כל כך, ואף אם נאמר דבבהמה יותר היה דרך עבודה, מכל מקום לא היתה המנחה נשרפת, יאכלנה אחרים ויהיה ניכר בכהנים כמו בישראל.
אמנם לפי כוונתינו נראה כי סתם כהנים היו יודעים התורה, וכמו שנאמר (מלאכי א) שפתי כהן ישמרו דעת וגומר. ונאמר (דברים יז ט) אל הכהנים אשר יהיה בימים ההם. ולכן אף אם היו מקריבים מנחה, לא היה מכוון רק מצד הטוב שבו, על כן מנחתו כולה כליל, מה שאין כן במנחת ישראל שרוב דבריהם של המדברים אינן לרצון, מאחר שאינן אמיתיות ואינן ראויין לעלות למעלה כי אם בכהן אשר לו לב להבחין בין האמת והשקר. ולהיות כי המנחות היו מורים על העולם בכללו, לכן אמרו במשנה פרק אלו מנחות (מנחות עו א) כל המנחות טעונות שלשה מאות שיפה וחמשה מאות בעיטה כו'. מספר חמש מאות על דרך מהלך ת”ק, שכולו אינו אלא מן העצמיים הפרדים, ושלשה מאות שיפה נגד ש' מעלות הגלגל. כמו שכתב בעל פרדס רימונים, שהקדמונים לא הניחו רק ש' מעלות בגלגל, ובא עניין השיפה והבעיטה להורות על עניין קבוץ וחבור העצמיים, שעל ידן מתהווה המתהווה, כמו שעניין העיסה נעשה על ידי בעיטת ושיפת הקמח, שהוא דוגמת העצמיים הפרדיים.
והיו המנחות בלולות בשמן. כבר נתבאר למעלה פרק שמונה עשר בהקרבת קרבן בעלי חיים, שהיה מורה בכללו על הפסד וחדוש העולם, ועל ידי זה נתכפרו עונותיו, ועל דרך ההוא באו מצות ודינין בחלקי הקרבנות כמו שנתבאר למעלה, וכן הטעם במנחה כי הכלל היה מורה על הדבר שאמרנו. אמנם חלקיו היו מורים כי באמונה זו יתכפרו עוונותיו, ויושגח מלמעלה ויושפע בשפע ברכה ורצון, והוא עניין השמן שהיו בוללין במנחות כמו שנתבאר פרק עשרים. וכבר ידוע מדברי המדברים איך שהביאו ראייה על ענין חדוש העולם מענין ההתייחדות שהוכיחו מכח דרך ההעברה אשר להם, ומאמינים שהשפעת השם יתעלה על העולם מקיימת העולם תמיד עת אחר עת, ושעל ידי זה פועל תמיד בכל חלקי העולם, כמו שנתבאר כל זה פרק ארבע ושבעים חלק ראשון, עד שלא השאירו לשום דבר טבע מונח, לומר שזה טבעו גורם לו להיות וזה טבעו להיות כך, אלא שהכל נמשך אחר כוונת הבורא יתעלה בכל עת. וכמו שנתבאר מדברי הרב פרק שלשה ושבעים הקדמה עשר ופרק ארבע ושבעים חלק ראשון, ולזה היה השמן שהוא מורה על השפעת השם יתעלה בפרטות בדרך שנתבאר, נקרב עם המנחה ולא עם שאר הקרבן, שהיה מורה על טבע המיושב, והיין היה בא עם קרבנות בהמה ולא עם שאר קרבנות, כי היין מורה על השגחת הכלל שהוא עניין המיושב. וכמו שנתבאר לעיל פרק תשעה עשר, והוא טעם נפלא בעיני.