תורת העולה/חלק ב/פרק כג
פרק שלשה ועשרים
עריכהכל הקרבנות אין מקריבין אלא ביום (מעשה הקרבנות ד א), להיות כי אמר במעשה בראשית (בראשית א ד) וירא אלקים את האור כי טוב, והו' הוית כל הוה ומציאות כל נמצא הנקרא אור המציאות, כמו שכתבו המפרשים פרשת בראשית, וענין העדר נקרא לילה. וידוע שאין דבר רע שהוא ההעדר יורד מלמעלה רק במקרה ולא בעצם, כמו שנתבאר כל זה בספר המורה חלק שלישי פרק עשירי, על כן המצוה להקריב קרבן ביום, כי כבר כתבתי שהקרבת הקרבן הוא מורה על הווית העולם, שהוא האור המתחדש בכל יום תמיד עושה מעשה בראשית, ונאמר (שם ב ד) ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים.
ולהיות כי השם יתעלה גולל אור מפני חושך, ולפעמים הרע יורד במקרה, על כן אם קרבו מתירי הקרבן מותר להקטיר האיברים הנשארים בלילה, והם שיירי המצוה, כדבר הבא במקרה.
ולהיות כי מיד אחר חצות הלילה מתחיל האור להתחדש, כי השמש מתקרב' לעלות על הארץ, על כן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ב א) שאין מקטירין אלא עד חצות. ועוד מצורף לזה מה שכבר כתבתי למעלה (פרק טו), כי ענין הקטרת האמורים והאברים היה מורה על יסוד העפר על כן בא בלילה יותר משאר עבודות הקרבן. להיות כי הארץ עכורה בטבע' וחשוכה מצד עצמה דמות הלילה, מה שאין כן בשאר יסודות, וכמו שדרשו ז”ל (בראשית רבה ב ב) והארץ היתה תוהו ובהו, תוהו על רוע חלקה, ובהיות כי אף הרע הנעשה, נעשה לתכלית טוב ולתכלית המציאות הנמשל ביום, על כן עקר המצוה להקטיר הכל ביום.
ובא' המצות שהנכסים שבאים עם הקרבן אינו קריבים אלא ביום, אבל הנסכים שבאים בפני עצמן, באין אף בלילה (הלכה ה), כי הבהמות היו מורים על ענין המציאות הטבעי, כמו שנתבאר למעלה פרק שני ופרק שלישי, והוא הנקרא במעשה בראשית אור והוא היום. אמנם הנסכים הבאים בפני עצמן, שאינה נותנים חלק למציאות הטבעי, ואין להם חלק בבהמות, אלא הם קמח מורה על כת מאמינים עצמיים הפרדיים כמו שנתבאר פרק שני פרק שלישי, והם בחושך הולכים ומקריבים בלילה, שהוא משל להעדר המציאות, והוא דרך העברה האפשרית שזכרו המדברים, וכמו שיתבאר לקמן (פרק כט) בעניין המנחות.
ולהיות כי כל יום ויום עושה מעשה בראשית, והענין משתנה בכל יום ויום מיום שלפניו, והוא מורה על חדוש העולם מצד כי הגלגלים סובבים כל יום ויום מזמן הבריאה, והככבים משתנים בכל יום ויום במוצאם ומערכתם, ומצד תנועתם מחדש מעשה בראשית, כי מזמן הבריאה נתחדש בכל יום מצב ומערכת אחרת ממה שלפניו, ואלו היה העולם קדמון לבלתי תכלית כדעת הפילוסופים לא היה דבר זה אפשרי, אלא הדברים היו הולכים בסיבוב, על כן באה המצוה להקריב כל קרבן ביומו, ולפסול בלינה, ומותר להעלותה עם מבא השמש, והם כלין והולכים כל הלילה, ונפסלין לאור הבקר שהוא יום השני, כי אין לך במציאות אלא דבר יום ביומו, ואין לך מזמן החידוש שני ימים שוין בכל ענייני העולם.
ודבר שמצותו ביום פסול בלילה, והכשר בלילה פסול ביום, להיות העתות משתנות ואין יום ולילה שוים במציאות, כי זה מורה ההעדר וזה על המציאות.