תורת העולה/חלק ב/פרק כא
פרק אחד ועשרים עריכה
הגוים אין מקריבים רק קרבן עולה הבאה בנדר ובנדבה, אבל לא שאר קרבנות, (מעשה הקרבנות ד ב). והטעם בזה, כי אין לקבל ממנו קרבן שאינו בא בנדר ובנדבה, כי הוא כמקריב חולין לעזרה, מאחר שאינו מצוה בדבר, וידוע שאסור להקריב חולין לעזרה, והטעם מבואר על פי דרכינו כי כל הברואים שנבראו שהקרבן דוגמתו, הם ברואים לתכלית מה, כמו שנאמר (משלי טז ד) כל פועל יי' למענהו, ואם כן הכל קדוש ומקודש, מאחר שבכל, נראה כבוד וקדשת השם יתעלה, כמו שנאמר (ישעיה ו) מלא כל הארץ כבודו, ועל כן אין להקריב דבר חול במקום קדוש. אמנם דבר הבאה בנדר ובנדבה מותר להקריבו, מאחר שהוא בנדר בא, הרי הוא כמקדישו מעכשיו. ואמנם אף בזה אינו מקריב אלא עולות, להיות כי שאר הקרבנות כגון שלמים המורים על שלימות האדם כמו שנתבאר, אין ראוי להקריבו באשר כי הוא אינו שלם.
ולזאת הסבה אין קרבן הגוי טעון נסכים (שם הלכה ה), כאשר נתבאר עניין נסכים, שמורה על שלימות האומה ישראלית ואבותיהם, וכן אין הגוי מקריב מנחת נדבה רק בהמה או עוף. כמו שכתב הרמב"ם פרק שלישי מהלכות הקרבנות (הלכה ב), והוא דבר נאות לכוונתינו.
וזה כבר כתב המורה חלק ראשון פרק שנים ושבעים, שהמדברים נטו מסברת הפילוסופים שלא לתת לשום דבר טבע קיים, כדי להחזיק אמונת חדוש העולם, ושלא יאמרו העולם כמנהגו נוהג, ושהוא קדמון, ולכן הניחו סברת העצמיים הפרדיים, אשר עקר חכמת הדברים בנויים עליה, כדי שלא לתת שום טבע קיים לשום דבר שבעולם, ושעל ידי זה עמדו על אמונת החדוש, כמו שהאריך שם הרב בזה.
ומעתה אומר בהיות כי הגויים אינן מאמינים חדוש העולם על אמיתתו, ולכן אין ראוי להן להקריב מנחת הקמח שהוא דוגמת העצמיים הפרדיים, כמו שביארתי למעלה. ואבאר לקמן (פרק כט) אם ירצה השם יתעלה בטעמי המנחות, מאחר שלא עמדו על סודו. אמנם מקריבים בעלי חיים שהם מורים על הנהגת הטבעי כמו שהוא עניין בעל חי, וצדיקים ילכו בה, ופושעים יכשלו בם, רוצה לומר כי ישראל המקריב בהמה הוא למעלה לו, באשר השיג עניין הטבע על אמתתו, ושהוא עתיד לפסד, ושהוא נברא, ועומד על ידי זה על אמונת החדוש, ולכן מקריב קרבן בהמה כמו שנתבאר. אמנם הגויים ערלי לב, עניין הטבע נתן להם מקום לטעות, שהאמינו על ידו אמונת הקדמות, ולכן מקבלים מהם בהמה ולא קמח, כדי שיהא להם למזכרת עון, והוא מבואר למבין.