תורת העולה/חלק ב/פרק יח
פרק שמונה עשר
עריכהמנחת הנסכים היתה שלשה עשרונים לפר, ושני עשרונים לאיל, עשרון לכבש, והסולת היה בלולה בשמן, להורות על המעשים הטובים שסגלו בהן האבות. כי כבר כתבנו פרק שביעי ופרק אחד עשר על פי מדרשם ז"ל (ויקרא רבה כא י), כי הקרבנות באו נגד האבות, ולכן באו המנחות והשמן עמהם, להורות על המעשים הטובים שלהן, והוא הנמשל לשמן, כמו שאמר החכם (קהלת ז א) טוב שמן טוב משם טוב. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (דברים רבה ז ג) מה שמן עולה על שאר משקין ואינו מתערב עמהם, כך הם ישראל שמן עולה על הכל ואינן מתערבים באומות.
וכבר כתבתי למעלה חלק שני פרק ששה בעניין קרבנות הנשיאים, כי הקמח היה מורה על עצמיים הפרדיים שהאמינו בו הראשונים, ועל ידן באו לכלל אמונת חדוש העולם, כי לא נשלמה בימיהם הפילוסופיא הטבעית, ולכן היה הקמח בלול בשמן, כי על ידי העצמיים הפרדיים האלו עמדו על המעשים הנאותים. ולהיות כי כל אדם צריך לבקש ולהתפלל בזכות האבות הראשונים, כמו שעשה משה רבינו עליו השלום בתפלתו, שנאמר (שמות לב יג) זכור לאברהם וגו'. אף צריך להאמין ולהורות שכל השפע והטוב היורד מלמעלה, יורד בזכותן, ועל כן המצוה בכל קרבן, הו חובה הן נדבה, להקריב עם הקרבן, שמורה על חדוש העולם כאשר נתבאר, מנחת נסכים, והוא רומז כי בזכות האבות נברא העולם ונתחדש, על כן בא בכל קרבן מנחת נסכים.
וכבר כתבתי למעלה (פרק יא) כי הפר נגד אברהם, איל נגד יצחק, כבש נגד יעקב, שעיר נגד יוסף, על כן בא עם הפר שלשה עשרונים נגד אברהם, כי עד ימיו נמנו שלשה עשיריות וכולן היו בלולין בשמן הטוב. אמרו (אבות ה ב) עשר דורות מאדם עד נח, ועשרה דורות מנח עד אברהם, (משנה ג) ועשרה נסיונות. הרי שלשה עשרונים לפר. שני עשרונים לאיל נגד עשרה ברכות שבירך יצחק את יעקב, וכולן היו מצד השמן הטוב, ואלו הן עשרה ברכות (בראשית כז כח-כט) מטל השמים אחד, משמני הארץ שנים, רוב דגן שלישי, ותירוש רביעי, יעבדוך עמים חמשה, וישתחוו לך לאומים ששה, הווי גביר לאחיך שבעה, וישתחוו לך בני אמך שמונה, אורריך אאור תשעה, ומברכיך ברוך הרי עשרה. וכן ייסד הפייט בשחרית של ראש השנה (פיוט תאלה זו) מברך גביר בעשר. הרי לך עשרה ברכות, ועשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות, ואיל אחד מהן, והם שני עשרונים לאיל.
ומאחר שבא לידינו נימא ביה מלתא. אמרו רבותינו ז"ל (אבות ב ו) עשרה דברים נבראו ערב שבת בין השמשות ואלו הן כו'. עד שמנו פי האתון. והנה הרב המורה כתב פרק שלשה וארבעים חלק שני שהיה במראה הנבואה, וכן כתב הרלב"ג פרשת בלק, והנה רבים פקפקו עליו מזה המאמר, וחשבו בזה מקום להתגדר בו, שהרי אמרו כאן שפי האתון נברא במעשה בראשית, ואיך יאמר הרב והנמשכים אחריו שהיה במראה הנבואה. ואני אומר ליישב דעת הרב ולמצא לו עזר, ממאמר עצמו שהקשו עליו, כי יש להקשות מאי שנא נסים אלו שמנו שנברא בששת ימי בראשית, יותר משאר ניסים, ואלו רצו לסלק שינוי רצון מהשם יתעלה כמו שכתב בעל העקידה פרשת וירא בשם (הרמב"ן) [הרמב"ם]. וכתב כן בעל הפרדס בפירוש אגדה זו, די להם לזכור נסים אלו, גבי שאר נסים שעלו הרצון בהן מששת ימי בראשית, וכמו שדרשו בבראשית רבה (ה ד) וישב הים לאיתנו (שמות יד כז) לתנאו הראשון כו'. וכמו שהביאו הרב המורה (ב כט) ובעל העקידה.
ולכן נראה שכוונו שאלו עשרה דברים הם דברים טבעיים כשאר דברים הברואים, ואלו היה פי האתון כפשוטו היה דבר נסיי, ולא דבר טבעיי, לכן אמרו שנבראו בין השמשות, שהוא ספק יום וספק לילה של יום השביעי. וידוע שכל מה שנברא בששת ימי בראשית היה חדש, לא היה נברא בדרך הטבע, ומיום השביעי והלאה היה העולם מתנהג כפי הטבע הנוהג, והנה הנברא בין השמשות של ערב שבת, הוא ספק אם הוא מכלל הנבראים בששה ימי הבריאה, או אם הוא ממה שנברא מיום השביעי והלאה, שהרי אותו העת היא ספק יום ששי, או ליל שביעי, ולכן מנו דברים אלו, ואף על פי שנברא דבר נסיי, עמ' נ' פראג יש לומר בהן שהוא דבר טבעי, והוא הספק, מאחר שיש לפקפק בנסים אלו שהן דברים טבעיים, ולכן מנו נסים אלו.
פי האתון הוא טבעי לדעת המורה, מאחר שהיה במחזה, וכן הלוחות, והמכתב, הן דברים טבעיים לדעת המורה, כמו שבאר זה היטב חלק ראשון פרק ששה ושבעים בעניין הלוחות, גם אילו של יצחק אינו יוצא מגדר הטבע, גם פי הארץ הוא נמצא לפעמים בטבע בקיעת הארץ על ידי הרעש הגדול, ואף כי על ידי משה היה דבר נסיי, כמו שאמר (במדבר טז ל) אם בריאה יברא השם. מכל מקום לנגד הרואים לא היה ניכר הנס. מאחר שלפעמים הוא בטבע, כדאמרינן פרק במה מדליקין (שבת ל ב) יתיב רבי גמליאל ודרש, עתידה אשה שתלד בכל יום, לגלג עליו אותו תלמיד, אמר ליה והא כתיב (קהלת א ט) אין כל חדש תחת השמש. אמר ליה בא ואראה דוגמתו וכו'. גם הקשת הוא דבר טבעי כמו שנודע מדברי הפילוסופים והסכימו עמהם חכמי ישראל, כמו שהאריך בזה בעל העקידה פרשת נח. גם המטה והשמיר הם דברים טבעיים, ופי הבאר אפשר שגם כן הוא דבר טבעי, כמו שכתב האיפודי פרק תשעה ועשרים חלק שלישי מספר המורה, כ"ש שלנגד הרואים היה דבר טבעי, כי כן דרך המים לצאת מן הצורים, והוא מקום הויית הנהרות, והגרת המים וזחילתן הוא מנהג העולם, ולכן אפשר לחשוב בזה סדר טבעי אף לפי מדרש חכמים ז"ל (במדבר רבה א ב) שהבאר היה מתגלגל עמהם בכל מקום.
ועניין המן אף שהוא דבר נסיי שאין למעלה ממנו, מכל מקום מאחר שהיה תמידי והיה נמשך זמן רב, שב בעיני הבריות דבר טבעי, כי כל דבר שזמנו ארוך אין חדוש בעיני הבריות, ובפרט לאותם שנולדו במדבר שחשבו ענין המן דבר טבעי. וכן כתב בעל העקידה פרשת המן, כי חשבו עניין המן לדבר טבעי, כי לא ידעו מה הוא, ולכן אמרו בסוף מאמר זה, יש אומרים אף אילו של יצחק, ויש אומרים אף צבת בצבת, ויש אומרים אף קברו של משה רבינו עליו השלום, ומערה שעמד בהן משה ואליהו (פסחים נד א). שכל דברים אלו דברים טבעיים.
והנה על כרחינו צריכים לומר מה שכתבתי בזה, שהרי בפרק ר"א ריש פרק תשעה עשר, כתב גם כן שאלו עשרה דברים נבראו בין השמשות בערב שבת. ובפרק שלישי כתב שהמן והמטה והקשת והכתב והמכתב נברא ביום שני, ובדרך שנתבאר הותר הספק ומבואר למשכיל.
ונשוב לדברינו. עשרון לכבש נגד יעקב ויוסף, שכל ישראל נקראו על שמן שנאמר נוהג כצאן יוסף. ונקראו ישראל על שם ישראל סבא. והם קבלו עשרון אחד, שקבלו עשרת הדברות והם עשרון, ומצאתי לרבינו בחיי פרשת פנחס (במדבר כח יד) שכתב, שזהו טעם הנסכים חצי ההין לפר, כי חצי ההין הוא ששה לוגין יהיה לפר, כי בששה שעות מן היום כחום היום באו אליו המלאכים ורץ אל הבקר, ושלישית ההין הוא ארבע לוגין לאיל, נגד יצחק שהוקרב בארבע שעות ביום, ורביעית ההין הוא שלשה לוגין הוא שמנה עשר ביצים לכבש נגד יעקב שהתפלל שמונה עשר ברכות, שנאמר (בראשית כח יא) ויפגע במקום וגו'. ואתה תחזה כי כוונתי לדעת החכם אבל בדרך אחרת יותר מכוון לדעתי.