תורת העולה/חלק ב/פרק יג
פרק שלשה עשר
עריכהכתב עוד הרמב"ם (פ"א מהל' מעה"ק הט"ו) כל קרבנות צבור זכרים, וכן החטאת צבור מן הזכרים, והיא באה מן העז ומן הבקר, ואין באין מן הכבשים, וכל עולת הצבור מן הכבשים ומן הבקר, ואין להם עולה מן העז, וכל חטאת יחיד מן הנקבה, ונאכלת לכהנים ואינה באה מן הבקר, חוץ משלשה חטאות, חטאת נשיא [שהיא עז] ונאכלת, וחטאת כהן המשיח שהוא פר, והוא פר הבא על כל המצות. ופר כהן גדול ביום הכפורים והוא נשרף, עד כאן לשונו.
כבר האריך הרב המורה פרק ששה וארבעים חלק שלישי, בתת סבה נאות לחלקי הקרבנות, וזה שכל שהחטא היה יותר גדול, היה הקרבן יותר פחות, ומפני זה היה קרבן עבודה זרה שעירה, כי הנקבה פחותה מן הזכר, ולגודל מעלת מלך היה קרבנו שעיר, אמנם כהן וצבור שאין קרבנן מצד מעשיהן, רק מצד הוראתן, קרבנן פרים, ובעבודה זרה שעירים, ועוד האריך שם בחלקי הקרבנות, כמו שכתבתי למעלה פרק תשעה.
אמנם מה שנראה לי הטעם היות קרבנות הצבור כלם זכרים, הוא מבואר ממה שכתבנו שהזכר הוא נגד חלק שכלי שבאדם, ויותר הוא מתדבק בצבור מביחיד. וכמו שאמרו רבתינו ז"ל (ברכות נח ב) שצריך אדם לברך חכם הרזים כשרואה ששים רבוא בני אדם, ואף שכשרבים הם, השגחת השם יתעלה מתדבק בהן יותר מפרט, עד שלזה חשבו רבים מהפילוסופים שאין השגחה אלא על דרך הכלל. וידוע שהשגחה נמשכת אחר השכל, וכמו שהאריך בזה הרב המורה חלק שלישי פרק ששה עשר ושמנה עשר, על כן ראוי להיות קרבן צבור מן הזכר.
אמנם היות חטאת הצבור מן הבקר ומן העז ולא מן הכבשים, ועולה מן הכבשים ומן הבקר ולא מן העז, העילה בזה, כי רוב קרבנות צבור לא באו על חטא ידוע, רק הן באין חובה לתמידים ולמוספים. ואמרינן פרק קמא דשבועות (במשנה, ב:) שהמוספים עקרן באו לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. אמנם התמידים היו עולות, ולא באו על חטא אלא להורות על חדוש העולם, כמו שיתבאר בחלק שלישי אם ירצה השם בארוכה בענין מעשה התמיד, וכן עולת המוספים כמו שיתבאר בארוכה, וידוע כי טומאת המקדש וקדשיו הוא בא משני פנים, או מצד חשבו בעיניו שהוא טהור, והוא נקרא העלם טומאה או מצד שאינו חושב המקדש לקדושה, והוא העלם מקדש, ושתיהם פחיתות המדות שאינו מכיר מקומו עמ' מז:' פראג ושהוא זך בעיניו ומצואתו לא רוחץ, על כן היו כל המוספים שעירים לחטאת, כי העז היתה מכפרת על פחיתות המדות אשר שעירים ירקדו שם כמו שנתבאר פרק עשירי. ופר העלם דבר היה מן הבקר שמכפר על פחיתות שלימות גופו, והוא הענין בהעלם דבר שטעו בהוראה, להיות שכלן נקשר בגופן ולא היו שלימים בזה.
אמנם הכבש שהוא בא נגד החוטא מצד עשרו כמו שנתבאר (פרק י), זה לא מצינו בו חטאת צבור, והעולה שהיא חובה, שהיא רומז על חדוש העולם, בא מן הכבש שהוא נגד העושר. כמו שאמרו (אבות ד א) איזה עשיר השמח בחלקו, וידוע שזה העשירות הנמצא בברואים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה יא א) כל הברואין לדעתן ובצביונן ובקומתן נבראו וכו'. רצה לומר שכל אחד בחר במציאותו ובחלקו, והוא דעתו וצביונו, ובאו גם כן מן הבקר נגד שלימות הגוף, שכל אחד מן הנבראים בחר בו והוא קומתו. אמנם בשלימות המדות אין בו רמז, ועל כן לא בא מן העז. אמנם כל חטאת יחיד הוא בא על חטא, וידוע כי עקר החטא מן החומר, ורובן על ידי עשרו, כמו שנאמר (דברים לב טו) וישמן ישורון ויבעט וגו'. ונאמר (דברים ח יד) ורם לבבך וגו'. על כן החטאת בא מן הכבשים או מן העזים שהוא העושר או על ידי פחיתות מדותיו, אבל אינן בא מן הבקר כי לא עמד בשלימתו וגבורתו להתגבר על יצרו ונאכלת לכהנים, כמו שכתבתי למעלה פרק ראשון, כי בזה מתכפר החוטא על ידי בושתו שאמרים עליו זה חטאת פלוני. וכבר אמרו פרק אלו נאמרים (סוטה לב ב) שהחוטא בעבודה זרה מביא שעירה, שהוא ניכר שהוא נקבה הבא חטאת, כדי שיתבייש ויתכפר על ידי זה, והוא הדבר אשר דברתי.
אמנם השלשה חטאות, דהיינו חטאת נשיא וחטאת כהן משוח ופר כהן גדול באו מן הבקר, להורות על מעלתן, שאף שאינן גבורים מצד עצמן, מכל מקום הם גבורים ושלמים, גבורי כח עושי דברו מצד שהם ממונים על כל ישראל וראוים להקריב פר להעלמת חטאן. אמנם בעבודה זרה היה קרבנן שעיר על כי שהיו עובדים השעירים, כמו שנאמר (ויקרא יז) ולא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים. אמנם היות חטאת נשיא נאכלת, ושאר פרים נשרפים, הסבה מפני שהנשיא ראוי להשפיל עצמו יותר מאחר, לפי שמלך חוטא ברום לבבו, על כן ראוי לביישו קצת כמו שאמרו (ברכות לד ב) שהמלך כיון שכרע שוב אינו זוקף. אמנם הכהן הגדול או המשוח שחטא, ואם קרה לו פעם אחד אינו רגיל שיחטא, ולכן ראוי לשורפו ביחד, כדי שלא לזכרו עוד.
וכתב עוד הרמב"ם (מעשה הקרבנות א טז) שכל חטאות צבור נאכלות, מלבד שעיר של יום הכפורים שחבירו משתלח, ושעירי עבודה זרה, הטעם בזה לפי שבשעירי עבודה זרה אין ראוי לאכול ממנו דבר, רק להחרים אותו כולו, מעצם עד בשר יכלה, וכן בשעיר יום כפורים שהוא חבירו של משתלח שהוא נושא כל עונות בני ישראל, אין ראוי לאכול ממנו מאומה.