תורת העולה/חלק ב/פרק י
פרק עשירי
עריכההנראה כי הזכר ממין החי הוא נגד הצורה כידוע, כי חכמים ז"ל המשילו הצורה לזכר והחומר לנקבה, וכן המשילן ראש החכמים שלמה המלך ע"ה כידוע מדבריהם ז"ל, גם הפילוסופים עשו כזה בחדותיהן. כמו שכתב המורה חלק ראשון פרק שבעה עשר, וכבר הארכתי בזה בסייעתא דשמיא במאמר מחיר יין, והטעם בזה כי הצורה פועל בחומר, כמו שהזכר פועל בנקבה, והיא מקבלת שלימות ממנו כדרך שהחומר מקבל שלימות מן הצורה, ואף כי מקצת חכמים סוברים כי הנקבות נותנות בזרע החומר לולד ומזרע הזכר נעשה הצורה, על כן העולה מן הזכרים וחטאת מן הנקבה, כי החטא נתלה בדבור ובמעשה ובמחשבה, וכל מרי בא על ידי שמושך עצמו אחר תאוות עולם הזה, ואין אלקים נגד עיניו, ועל כן העולה בא זכר, כי עולה באה על הרהור הלב כדאיתא במדרש רבי תנחומא פרשת צו (יג) ובויקרא רבה (ז ג), וכמו שכתבו המפרשים ז"ל, ובפרט אבן העזרא שכתב בפרשת ויקרא (א ד) וזה לשונו, העולה בא על העולה על הלב, ולכן נקראה עולה, גם חטאת ואשם נקראו כן לפי שבאים על חטאת ואשם, עד כאן לשונו. ולזה מאחר שחטא בשכלו שהוא הצורה כדמות זכר, ראוי לכפר בדבר שהוא נגד הצורה, ולכן אין עולת בהמה באה רק זכר, והיה כולה לאישים כשכל זה שבאדם שראוי שיהיה כולו ליי'.
והנה להיות בעופות אין הזכרות והנקבות שלהם ראוי לדמותו לצורה וחומר, כי הדמיון בהן אינו נאות, כי הנקבות בעופות נותנת יותר שלימות לולדיה יותר מן הזכר, שהיא יושבת על הביצים ומחממת אותן עד שממנה בא עקר החיות לולדות, והוא הצורה, מה שאין כן בנקבות הבעל חי, שהולד מונח בבטנה כמונח בקופות דמי, ואין רושם שלימות הנקבות ניכר בהן, ועל כן אין זכרות בעופות, והוא טעם נפלא בעיני.
ובאה מבהמות ועופות גדולים וקטנים, כי בכל חטא וחטא יוכל אדם לחטוא בה בגדול וקטן. אמנם אם חטא במעשה בחומרו, הוצרך להביא חטאת ובא' ביחיד הנקבה שהיא כדמות החומר. ובאה בצבור מן הזכרים, כי השכל שבאדם הוא סבת החטא במקרה, כי לולי השכל לא היה האדם חוטא. ולזה הטעם אין הבהמות חוטאין, וכבר האריך בזה בעל העקידה ריש פרשת נשא עיין שם, על כן בצבור שהשכל מתגבר בהן, באה מן הזכרים, וכמו שאכתוב לקמן פרק שלשה עשר. והיה כאשר החטא גדול בא מחומר פחות, שנמשך אחר תאוותו בא חטאת. אמנם כאשר היה חטא חטא קל, כמו הדבור שהוא ממוצע בין המעשה והמחשבה, היה קרבנו אשם זכר, כי עדיין שכלו היה בקיומו. אמנם אינו בא אלא מזכרי כבשים בלבד, מטעם שאמר וזה כי יצר לב האדם רע מנעוריו.
וחטא באה משלשה השלימות שבאדם, כמו שאמר הנביא (ירמיה ט כב-כג) אל יתהלל חכם בחכמתו וגבור בגבורתו ועשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל וגו'. והם שלשה שלמיות שחשבו בני אדם לתכליתן, ואם אינן תכליות אמיתות, וכמו שכתב הרב המורה חלק שלישי (פרק נד), ועל דרך ג' שלימיות אלו, שבהן אדם חוטא ונמשך אחריהן, ואינו הולך אחרי שלימות האנושי האמיתי, שהוא שכל העיוני, באו שלשה מיני הקרבן בבהמות, והן שור או כבש או עז. כי השור בא נגד שלימות הגבורה אם נטה אחריו וחטא בו ומצדו, וכמו שנאמר (משלי יד ד) ורב תבואות בכח שור. והכבש בא נגד שלימות העושר, כמו שלזה הטעם נקראו עשתרות, על שם שמעשירות בעליהן. ולהיות כי בשלימות העושר נכלל שלימות הכבוד, ושניהם נקראין שלימות הקניין, על כן קרבן הכבש נחלק לשני חלקים, והוא הכבש והאיל שמנחתיו ונכסיו חלוקין כמו שיתבאר (פרק יח). והאיל מורה על הכבד, כי איל לשון שררה וחוזק, כמו שנאמר (יחזקאל יז יג) אילי הארץ. ואל"ף וחי"ת מתחלפין באותיות אחה"ע, והוא מלשון ישראל עושה חיל. (במדבר כד יח) האיל ועז נגד שלימות המדות, כי עזות פנים הוא מורה על בלתי שלם בהן. וכמו שאמרו (אבות ה כ) עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן. וכבר כוונו ז"ל בזה כמו שאמרו חכמים ז"ל במסכת ביצה (כה ב) שלשה עזים הן ישראל באומות, עז בבהמות כו'.
ובהיות השם יתעלה בוחן כליות ולב ויודע חלקי העונות, איזה באה מצד שמשים תכליתו בשלימות גבורתו, ואיזה מצד שמשים תכליתו בשלימות עשרו, או יופי מדתיו, על כן צוה להקריב על מקצה עונות שור, ומקצתן איל, ומקצתן כבש או עז, ולכן קרבן אשם שכולן אינן באין אלא עניינים ידועים, באים כלם כבשים. ואלו הן אשמות, אשם גזילות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר, אשם מצורע, אשם תלוי. וידוע כי אשם גזילות ומעילות אינו בא רק מצד חטאו ותאוותו בעשירות ושלימות הממון, וזה גרם לו הגזילה והמעילות. ואשם שפחה חרופה הוא גם כן מצד כבודו, שחושב השפחה הנחרפת כאחד משאר כלי ביתו, או דברו הפחותים אשר עמ' מו' פראג הם פחותים ממעלתו, שמותר להשתמש בהן מצד כבודו עליהן ושהן כקניינו, ואפשר כי הרוב שיכשל בזה החטא, הוא האדון עם שפחתו, והוא משלימות עשרו וקניינו, שמה התורה אשם ענשו.
אמנם אשם נזירות ואשם מצורע הוא גם כן מצד זה הכת. כי הצרעת בא מצד לשון הרע וגאוה הבאים מצד קנאתו בחבירו, ורוצה להיות מכובד מהן על ידי שרואה רוב עשרו כצרעת נעמן ועוזיה שבא להם מצד שררתם, וכן אשם נזיר אף על פי שלא חטא, מכל מקום בא אשם מצד היותו חושק ומרגיל עצמו בקדושה ובכבוד מי שהוא גדול ממנו, והם הכהנים האסורים בטומאת המת ובשתיות היין בשעת עבודתו, הנה רדפו אחר כבוד שאינו ראוי לו, הוא לו לקצת עון. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (תענית יא ב) (במדבר ו יא) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. וכי מאיזה נפש חטא שצריך כפרה, אלא שציער עצמו מן היין. וכוונו אל מה שאמרנו, ובא גם כן כבש ולא איל, כי איסור שתיית יין מביא אל עשירות, וכמו שנאמר (משלי כג לא) כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים. ואשם תלוי הוא גם כן מטעם סבה זו, כי הוא ידוע שאשם תלוי בא על הספק אם עבר עבירה שחייבין על זדונו כרת. וידוע כי מי שאינו משגיח בדרכיו לידע אם חטא אם לא חטא, אינו מצד מעלתו רק מצד שאינו מתבונן על תכליתו ולדקדק במעשיו, וזה בא לו מצד שעקר מחשבתו ורדיפתו אחר קנייני עולם הזה שהם העושר וכבוד שהם המטרידין הגדולים. ולזה דרשו ז"ל (זבחים מח א, ובתר"י ריש פ"א דבכורות) שגדול ענשו של ספק מן הוודאי, שהרי דמי האשם מרובה משל חטאת, והסבה היא מה שנתבאר כי היודע שחטא מדקדק במעשיו ומתבונן על תכלית, מה שאין כן בספק חוטא, ולכן באו כל אלו האשמות מן הכבשים בלבד. והרמב"ן כתב בסוף פרשת ויקרא (ה טו) טעם אחר בעניין האשמות, ועיין שם.
והנה אף שמיני אלו הקרבנות וחילוקיהם נתבארו בדרך הנזכר, לא נפל דבר אח' ממה שכתבנו בפרקים שעברו, שכל הקרבנות מורים על עניין הפסד העולם וחדושו. על דרך שכתב החכם אבן העזרא (ויקרא א א), כי הקרבן לתועלת רבים וכן הוא בעניין הפרטי. ובהיות התחלות הויה וההפסד הם שלשה, החומר והצורה וההעדר, כמו שכתב המורה חלק ראשון פרק שבעה עשר, לכן באו שלשה מיני קרבן אלו, שכל אחד מורה על התחלות אחד מהן, כי עולה בא נגד הצורה כמו שנתבאר, והחטאות נגד החומר כמו שנתבאר גם כן. ואמנם האשם שהוא בא חטא קל נגד העדר, שהוא התחלה במקרה לא בעצמות ההוא, כמו שנתבאר מאלו הויות, והוא כדמות אשם שחטא במקרה ולא בעצם מאחר שהדבר ספק, נחשב לו למקרה בלתי טהור, והיה מורה הכל על ההויה וההפסד על דרך שביארנו.
וידוע שהחטא באה משלשה אלו שלמיות הנזכרים, חוטא בא' משני קצותיה שהם החסרון או היתרון, כי אין טוב בהן אלא הדרך המצוע, כמו שהאריך בזה הרמב"ם בשמונה פרקיו (פרק ג ד), על כן בא בכל אחד מכל שלשה מיני קרבן, שני חלוקי' כבש ואיל, עגל ושור, שעיר ועז, וכל אחד מוגבל בשנותיו לפי טבעו שיושלם גדולו, כי אין זמן גדולן וטבעיהם שוה, על כן חלוקין בזמנן.