תורת העולה/חלק ב/פרק טו
פרק חמשה עשר עריכה
ועוד כתב הרמב"ם (מעשה הקרבנות א יח) אלו הן האמורים של שור ועז, החלב המכסה הקרב ויותרת הכבד, ואם הוא מן הכבשים מוסיף על אלו האליה לעומת העצה יסירנה כו'. כל זה היו מקריבים מן הקרבן, מלבד הדם שהיו נותנים על המזבח. כתב הרב המורה בחלק שלישי פרק (אחד ושבעים) [ששה וארבעים], שטעם זריקת הדם למזבח הוא לבטל עבודה זרה מעולם, כי הראשונים היו חושבים כי הדם הוא חלק השדים, והיו אוכלים הדם, ודמו להשתתף בזה עם השדים, ומקצתן היו מואסין בו והיו אוכלים על הדם כו'. כמו שהאריך שם, וכתב שלזה הטעם אסרה התורה אכילת הדם, ושמו אותו מטהר על המזבח כדי לבטל דעת זה כו'. וכתב עוד שם סוף הפרק, כי היו מקריבים הבשר על המזבח, כי הוא היותר אהוב והטוב שבדברים לכח התאווה אשר מבוע הכבד. ולכן הקריבו הבשר להתקרב אל השם יתעלה ביותר אהוב. וכבר כתבתי עוד טעמים אחרים לעיל פרק ראשון. גם הזוהר האריך בפרשת פנחס (ח"ג רמ, ב) למה היו מקריבים האמורים, כי הם לפרנס מהן הכחות העליונים, אשר שמם בשמות ההן, ואין לנו עסק בנסתרות כאלו. ועל פי כוונתינו אמשוך הדברים.
ואומר ידוע כי הדם הוא נפש כל בשר, ועל ידי הזביחה הדם נפרד ובעל חי מת. ונפרד מצורתו שהוא החיות והתנועה שבו, דוגמת הפסד העולם בכללו אשר הקרבן היה דוגמתו, כמו שנתבאר במה שעבר. וידוע אחר הפסד בעל חי כל יסוד שב על יסודו, והיסודות נפרדו זה מזה וכל אחד חוזר אל מקומו הטבעי. כמו שהאריך הרמב"ם בספר המדע פרק ד' (יסודות התורה ה ג-ד) ובעל העקידה פרשת זאת הברכה, וכתב כי זה הוא טעם הקבורה, עיין שם.
ולכן באו אחר הזביחה, ארבע מיני העבודות קבלה, הולכה, זריקה, הקטרה, כל אחד נגד יסוד אחד, ואחר ארבע עבודות אלו היה כבר הקרבן מופסד לגמרי, כמו שהוא הענין בהפסד יסודות. ולהיות כי בכל דבר גשמי יסוד העפר הוא העיקר הנראה בגשם, והוא מקבל הצורות והתמונות, כי השלשה היסודות האחרים הם קלים ודקים אין מקבלים תמונה ורושם, כי אי אפשר לצייר דבר ברוח או מים או אש, אלא אם כן יסוד העפר מעורב בהן, וכמו שאמרו (ק"ר ג כ) הכל נברא מן העפר אפילו גלגל חמה. שכוונו כי הוא נמי דבר גשמי, ולכן עם הזביחה שהוא מורה על הפסד בכלל, באו שלשה עבודות בדם שהוא מורה שהשלשה יסודות הדקים חוזרים בהפסד החיות אל יסודם. וזה ידוע כי על ידי המיתה החמימת מסתלק מן החי, והוא מורה על יסוד האש, גם הרוח מסתלק שהוא יסוד האויר, וכן הליחות מסתלק שהוא נגד יסוד המים, ולא נשאר כי אם הגויה. ואף שהרכבת היסודות אינן אלא בגוף עצמו ובכל חלקיו, והוא ענין המזג אשר ממנו נתהווה הגוף, מכל מקום להיות כי ההרכבה אינה ניכרת ונראה בהסלקות החיות כמו שנסתלקו כולם, ולכן באו שלשה עבודות בדם נגד אלו שלשה דברים.
ואחר כך מקריבים האברים והחלב, שהוא כדמות יסוד העפר, כי החלבים הם עפרים ועקרם מיסוד העפר כידוע, לכן באו בכל הקרבנות החלבים לקרבן, וכן האיברים הם הדברים העקרים המעמידים בנין הגוף כדמות יסוד העפר שהוא עיקר המעמיד היסודות, כי הוא מרכז אשר עליו יסובבו כולם. ולהיות כי החלב המכסה הקרב ויותרת הכבד הם כדמות מחיצה המפסקת בין מעיים העליונים ובין מעיים התחתונים, והמעיים התחתונים הם בדמיון עולם השפל, ונגדו חצר המשכן שם היו רוחצים הקרביים כמו שכתב רבינו בחיי (ויקרא ח כג) ובעל העקידה בארוכה. לכן באו אלו המחיצות לקרבן, כי בעולם השפל ההפסד ניכר.
וכתב המורה פרק שמונה וארבעים חלק שלישי, שחלב הקרב משביע ומפסיד העיכול ומוליד הדם קר מדובק, ושריפתו יותר ראוי מאכילתו, וכן הדם קשה להתעכל, הנה בא הקרבה מאלו הדברים, להורות כי אף על פי שאלו הדברים קשי העיכול, מכל מקום נפסדים לבסוף, כן העולם בכללו אף על פי שעיכולו קשה ואינו בטבעו להתעכל ולהפסד, מכל מקום יהיה מוכרח להתעכל ולהפסד כדמות הקרבן. וע"כ היה הקרבן מורה עליו בכלל ובפרט. קבלת הדם נגד יסוד האויר, כי רוח החיוני נקשר בדם ומקבלו, ההולכה נגד יסוד האש, כי החמימות נפעל מן התנועה, והגלגלים בתנועתם גורמים יסוד האש, ועל ידי תנועתם נתהוה, כמו שזכר הפילוסוף בסבות היסודות. הזריקה נגד המים, כמו שמצינו בה זריקה, שנאמר (יחזקאל לו כה) וזרקתי עליכם מים טהורים. והקטרה נגד יסוד העפר.
ואפשר כי כל זה יהיה בהפסד העולם, כי אי אפשר מבלתי שיפסד הכלל תחלה ויפרדו החלקים זה מזה ויתערבו ביחד, כמו שהיה בתחלת הבריאה שנאמר (בראשית א ב) והארץ היתה תוהו ובהו וחושך וגו'. שביאר בעל העקידה בארוכה, שבא המקרא להורות שהיתה הארץ עם היסודות מעורבים בלתי סדר טבעי, עד שהאיר השם יתעלה המציאות, וכאשר בא כן ילך, ומה שנמצא אחרון אחרון נפסד תחלה, ולכן בא בקרבן תחלה הפסד הכלל. ואחר כך הפסד החלקים לבסוף, ולא נשאר רק הדשן שהוא דמות החומר הראשון, והיה נבלע בקרקע בדרך נס, עד שלא נשאר מן הקרבן מאומה, כמו שנתבאר.
הנה זאת חקרנוהו כן היא, שמענה ואתה דע לך, ונתחיל בדברים אחרים המצטרכים לבאר כפי כוונת המאמר.