תורת העולה/חלק ב/פרק ח
פרק שמיני
עריכההנה אומר כי לפי הדברים שבארנו עולה הכל כהוגן, ועליו כוונו ז”ל (תנחומא אמור כ) באמרם שהקדוש ברוך הוא בחר לקרבן, בנרדפין ולא ברודפין, וזה כי כבר ידעת מה שכתב הרב המורה חלק שני פרק שמונה ועשרים, שדבר שלמה עליו השלום שאלו מעשה האל, רצוני לומר העולם ומה שבו עומדים על טבעם עד נצח ואף על פי שהן עשויין, אמר (קהלת ג יד) כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. שזהו עלה להיותו לעולם, כאלו אמר כי הדבר שישתנה, אמנם ישתנה מפני חסרון שיש בו ויושלם, או תוספות בו אין צורך אליה ותחסר התוספות ההיא, אמנם פעלות השם יתעלה, אחר שהן בתכלית השלימות ואי אפשר התוספות בהן ולא החסרון מהן, אם כן הם יעמדו כפי מה שהן עליו בהכרח, שאי אפשר המצא דבר מביא לשינוייהם, וכאלו הוא גם כן נתן תכלית כוונה למה שנמצא, או התנצל על מה שישתנה, בסוף הפסוק באמרו (שם) והאלקים עשה שיראו מלפניו. רצה לומר התחדש הנפלאות, ואמר אחר כך (שם טו) מה שהיה הוא שיהיה והאלקים יבקש את נרדף. שהוא רוצה יתעלה בהתמדת המציאות והמשך קצתו אחר קצתו, עד כאן לשונו.
וכבר נתבאר לעיל (פרק ב) שאנחנו נאות לדברי הרב בחצי דעתו, והוא שהעולם לא יפסד מצד חסרון או תוספות בכל ההווה הנפסד שישתנה מיום ליום ומצד חסרונו נפסד לבסוף, אלא שרצון שהשם יתעלה יחפוץ בהפסד העולם כמו שחפץ בבריאה ברצון המוחלט. ומה שאמר שלמה שמעשה אלקים יהיה לעולם, רצה לומר בעוד העולם קיים, וכמו שנתבאר למעלה באין חדש תחת השמש, לכן צוה השם יתעלה להקריב לפניו בעלי חיים שאינן בעלי מומין לא בחסרון ולא בתוספות, שלא יאמר שהפסדו בא מצד חסרונו או הפסדו אלא בעודו בשלימותו יפסד מצד הרצון לבד, ולזה חשק בבהמות הנרדפים להורות כי השם יתעלה חושק ומבקש את הנרדף, והמשך המציאות קצתו אחר קצתו הנקרא נרדף, רצה לומר כי כל המציאות הנמשך עד שעת הפסדו ושנתהוה, לא בא מצד שיש סבה שתתבטל בשעת הפסדו, אלא שהאלקים בקש הנרדף עד זמן הפסדו ובראו כרצונו, וכאשר עלה הרצון לפניו לחפוץ בהפסדו יפסד.
זהו הנראה לי בטעם שנבחרו אלו ה' מינים בעלי חיים הנרדפים, ועליו כוונו ז”ל בסמכם עניין הקרבנות על פסוק והאלקים יבקש את נרדף. שמדבר על עניין המשך המציאות בעצמו כמו שכתב הרב המורה, וזהו סוד אמרם (ויקרא רבה כז י) לא תקריבו לפני עד שיראו פני המטרונה והוא השבת תחלה, כדי להתבונן בעניין החדוש והויה אשר יום השבת מורה עליו.
ועוד נראה כי נבחרו אלו המינין בקרבן, להיות כי הכופרים שהיו עובדים הבהמות כמו שנתבאר מדברי הרב המורה, היו עובדין אותן על שם שהיו מאמינים הקדמות מצורף לזה, שאלו צורות המזלות הראשיות, שהם טלה ושור קדומים והם הראשונים בהנהגת העולם, ולכן צוה השם יתעלה להפסידן, להורות על חדוש אלו הצורות. ולכן רוב הקרבנות היו באין מכבשים בני שנה שהן כטלה, ועגל כדמות שור. ולדעתי שלזה כיוונו בעגל שעשו במדבר, שרצו להמשיך עליהן כחו של שור, ועשאו עגל שהוא הקטן כדי לכלול עמו כחו של טלה, שהעגל בקטנתו דומה לו. ולכן אמרו (שמות לב א) עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו. ואמרו (שם ד) אלה אלהיך ישראל. כי כח העגל היה כולל שניהם, ולכן נבחרו מינין אלו בקרבנות להפסידן על המזבח, להורות על חידושן, ועוד נבחרה העז לקרבנות נגד צורות גדי שבמזלות, הרי נבחרו כל הבעלי חיים הטהורים אשר בצורות המזלות לקרבן.
אמנם צורות האריה לא נבחר, באשר טומאתו עליו ואינו כשר לאכילה, מכל מקום היה האש שעל גבי המזבח רבוץ כאריה, כדי לכלול כל צורות הבעלי חיים אשר במזלות כעניין הקרבנות, והיו נאכלות באש להורות על הפסדן. אמנם כשגבר האריה והוא נבוכדנצר הנמשל לארי, ונחרב הבית במזל האריה שהוא חדש אב, על כן לא הוצרך להיות נרמז בבית שני, אלא היה האש רובץ ככלב, להיות כי היו חסרים חמשה דברים העיקרים במקדש שני, והיו מרגשים תמיד בחסרונן על ידי כח האריה שגבר עליהם, ולכן לא היה רבוץ כארי רק ככלב, והוא גם כן צורה ברקיע מלבד המזלות, והם אחד ממ”ח צורות הרקיע הנודעים לבעלי החכמה ההיא ועובדים אותן רבים, כמו שעוד היום העמלקים עובדים צורת הכלב, ואולם היא בחלק מזל אריה, על כן נתחלף האריה בכלב. ולקמן (חלק ג פרק ב) יתבאר כוונה שנית אם ירצה השם בעניין האריה והכלב שהאש נדמה להן.
ואומר כי היות תמות וזכרות בבהמות ואין תמות וזכרות בעופות, הוא גם כן זאת הסבה, כי לפי שהבעל חי המעופף הוא בעל חי השפל ממיני החי ההולך, כמו שהתבאר בספר בעלי חיים, ואינו שלם בכל אבריו להיות דוגמא להעולם הגדול בכללו כבעל-חי ההולך, רק שמחסדי השם יתעלה על ברואיו העניים, שאינן משיגים ידן להביא במיני חי ההולך, חסה התורה על העניים להביא תור או גוזל, ואף על פי שאין הייחוד שלם לגמרי בערך העולם הגדול רק במקצת הוא שוה אליו, ואם כן אף חסרון והתוספות אינו מפסיד הכוונה. אמנם מחוסר אבר פסול, משום (מלאכי א) הקריבהו נא לפחתיך וגו'. ושאין הזכרות בעופות, יתבאר בפרק עשירי אם ירצה השם בטעם היות מקצת הקרבנות בעלי חיים זכרים ומקצתן נקבות.
ואומר, כי העניין שבארנו בטעם הקרבנות הוא הקוטב שעליו יסובו כל טעמי חלקי הקרבן, וזה כי מצינו שבעה מוספים קריבין בשנה, והם מוסף ראש חדש, שבת, פסח, עצרת, ראש השנה, יום כפורים, סוכות, וכולן מורים על עניין שאנחנו בו, כמו שיתבאר לקמן (חלק ג פרק מא) אם ירצה השם, שהפילוסופים טוענין על אמונת החדוש שבעה טענות כדי להפיל חומת התורה שהוא חדוש העולם. כמו שכתב הרב המורה חלק שני (פרק יד) ולכן באו שבעה מוספים בשנה, וכל אחד ואחד מורה על ביטול טענה אחד כמו שיתבאר אם ירצה השם לקמן בפרט כל אחד ואחד, וזהו טעם נאות שבא מספר השביעיי לרוב בעניין הקרבנות, הן בהזאות הן במניין הקרבנות עצמן בכל קרבן מוסף, להורות על עניין בטול שבעה טענות אלו, וכ”ש לפי דעת חכמי הקבלה שהמשך המציאות הוא שבעה שמיטות עד היובל הגדול, שעל כן באו שבעה בעלי חי כקרבנות המוספים, להורות על שבעה פעמים הפסד, כמו שיתבאר לקמן אם ירצה השם יתעלה, וכן כל שאר דיני הקרבנות, ושנשתנו ברוב השינויים הנופלין בהלכותיהם, יתבארו כולם על דרך הנזכר, שמורה הכל על הפסד העולם וחדושו, שהאמונה בהן הוא תכלית ויסוד התורה. ולכן לא היה קרבן שלא היה רומז על זה בכללו ובפרטו, וכמו שיתבאר בפרקים הבאים.