תורת הבית הארוך/בית שני/שער ה
השער החמישי עריכה
השער החמישי: מי שניתר בלא שחיטה: ארבעה מינין יש בנותירן בלא שחיטה דבר תורה. דגים וחגבים והשליל הנמצא בבהמה בשעת שחיטה בין שהוא בן שמונה בין חי בין מת ובן תשעה מת ואפילו בן תשעה חי והוא שלא הפריס על גבי קרקע. והרביעי השליל בן תשעה חי והפריס על גבי קרקע והוא הנקרא בן פקועה: דגים כיצד. גרסינן בפרק השוחט דגים דלאו בני שחיטה נינהו מנא לן אילימא מדכתיב הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם באסיפה בעלמא. אלא מעתה גבי שלו דכתיב ויאספו את השלו הכא נמי דלאו בשחיטה והא אמרת גבי עוף לפטרו בולא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה. ופרקינן התם לא כתיבא אסיפא דידהו במקום שחיטה דאחריני. וחגבים כיצד שנינו בע"א פרק אין מעמידין ואלו דברים של נכרים אסורין באכילה חגבים מן הסלילה אסורין מן ההפתק מותרין. ותניא החגבים והקפריסין והקפליטאות הבאות מן האוצר ומן ההפתק מן הספינה מותרין הנמכרין בסלילה לפני החנוני אסורין מפני שמזלפין עליהן יין אלמא אינן טעונין שחיטה ולא נחירא כלל שלא אסרו אפילו מן הסלילה אלא מפני שהן מזלפין עליהן היין. ודין חגבים שנתבשלו ביד נכרי יתבאר בע"ה בבשולי נכרים בשער הששי מהכשר האוכלין עם דיני בשולי נכרים. ותניא בכריתות בריש פרק דם שחיטה כל דם לא תאכלו שומע אני דם מהלכי שתים דם ביצים דם חגבים דם דגים הכל בכלל תלמוד לומר לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהן איסור והיתר והן מין בשר אוציא דם מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה אוציא דם חגבים שאין בהן טומאה חמורה אוציא דם ביצים שאין מין בשר אוציא דם דגים וחגבים שכלו היתר ופרישו התם מאי כולו היתר דלא בעי שחיטה. מדקאמר וכלו היתר אלמא אפילו נחירא נמי לא בעי ובתוספתא דתרומות קתני אוכל אדם דגים וחגבים בין חיין בין מתים ואינו חוששין. ואם תאמר ומהיכן נפקא להו דלא בעי שחיטה כתב הרב בעל הלכות ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל משום דכתיב אסף החסיל דמשמע אסיפה בעלמא ואינו מחוור דהא אמרינן בפרק השוחט דלא גמרינן אלא מאסיפה בעלמא דכתיבא גבי שחיטה דאחריני והתם ליתה גבי שחיטה דאחריני ולי נראה משום דלא כתיבא שחיטה גבי דידהו וכל דלא אסרה תורה בהדיא בלא שחיטה דהרי הוא בכלל היתר. והא דשיילינן התם דגים גופייהו מנא להו היינו משום דכתיב גבי צאן ובקר. וחיה דבעי שחיטה משום דאיתקש לפסולי המוקדשין ועוף נמי למאן דאמר יש לו שחיט מן התורה היינו משום דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף אבל חגבים מנא תיתי ורש"י ז"ל כתב בשם הלכות גדולות וחגבים הללו אין טעונין שחיטה שהרי אחר דגי הים הזכרין הכתוב דכתיב זאת תורת הבהמה כמשמעה והעוף כמשמעו עוף ולא שרץ העוף דהיינו מינין קטנים. וכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים מכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים ע"כ. וזו כעין אסמכתא היא. שליל כיצד שנינו בפרק בהמה המקשה חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. זה הכלל דבר שהוא גופה אסור ודבר שאינו גופה מותר. ואמרינן עלה בגמרא מנ"ל דכתיב וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסות מעלה גרה בבהמה בהמה בבהמה לרבות את הולד. דברים אלו שאמרנו בשמצא בה בן שמונה ואפילו חי לפי שאינו במינו שחיטה וכן נמי בן תשעה מת אבל מצא בה בן תשעה חי מחלוקת ר' מאיר ורבנן ור"ש שזורי דתנן בפרק בהמה המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר"מ וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהתרו ר"ש שזורי אומר אפילו בן ארבע וחמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו וכדרך שנחלקו בו בשחיטה כך נחלקו בו לענין גידו וחלבו דתנאי ונוהג בשליל וחלבו אסור כלומר גיד הנשה נוהג בשליל וכן נמי חלבו דשליל אסור דר"מ ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ואמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי והלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו כלומר כשם שנחלקו בבן ט' חי לענין שחיטה כך נחלקו בו לענין חלבו וגידו אבל בבן שמונה בין חי בין מת ובבן תשעה מת לכולי עלמא בין גידו בין חלבו מותר כשם שהוא מותר בלא שחיטה. וגרסינן התם בפרק בהמה המקשה. איתמר הפילה נפל ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה ור' שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חיה ור' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה אוירא גרים רשב"ל אמר חלבו כחלב חיה חדשים גרמי. אמר רבי כל היכא דלא כלו לו חדשיו לא כלום הוא כי פליגי כגון שהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשע חי ואכל ר' יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ר' שמעון בן לקיש אמר חלבו כחלב חיה אוירא וחדשים גרמי. ואותביה ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש מהא דתניא בתורת כהנים מה חלב ושתי הכליות האמורין באיל אשם מוצא מכלל שליל כלומר דבשלמים כתיב את החלב אשר על הקרב ולא את השליל יכול לא יהא בעונש ובאזהרה אבל יהא בעמוד והקרב כשהוא אומר חלב ושתי הכליות באשם שאין תלמוד לומר ומה שלמים שאין כל מינן טעון אליה כלומר שהרי יש בהן שור ועז שאין טעונין אליה הרי הן טעונין חלב ושתי הכליות אשם שכל מינן טעון אליה אינו דין שיהא טעון חלב ושתי הכליות מה תלמוד לומר חלב ושתי הכליות מה חלב ושתי הכליות האמור באשם מוצא מכלל שליל שאינך יכול לומר חלב שליל הנמצא באשם יקרב שאין אשם בא נקבה אף כל אפילו בקרבנות הבאין בנקבה חלב האמור בהן מוצא מכלל שליל בשלמא לדידי דאמינא חדשים גרמי איכא לאוקומה האי בבן תשעה חי דכיון דבהמה היא איצטריך למעוטי אלא לדידך הא לאו חלב מיקרי ופשיטא דאינו בעמוד והקרב ולמה ליה למעוטי אמר ליה טעמא דידי נמי מדמעטיה קרא הוא. דמדמעטיה אשמעינן דלאו חלב הוא. ואיכא מרבוותא ז"ל דסבירא להו דר' יוחנן וריש לקיש בפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה פליגי ר' יוחנן כר' מאיר וריש לקיש כר' יהודה וזהו דעתן של הרב רבי אפרים והרמב"ם ז"ל. ויש מי שפירש דמחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש אינה נוגעת במחלוקת ר' מאיר ורבנן כלל דר' יוחנן דאסר אפילו לר' יהודה קאמר דעד כאן לא קא שרי ר' יהודה אלא בחלב דשליל הניתר בשחיטת אמו ומשום כל בבהמה תאכלו אבל אם תלשו והוציאו קודם שחיטה חלבו אסור כחלב בהמה וריש לקיש דאמר נמי חלבו מותר אפילו לר' מאיר קאמר דעד כאן לא אסר רבי מאיר אלא כשיצא לאויר העולם חי ואפילו אחר שחיטה אבל קודם מותר אפילו לר' מאיר קאמר דעד כאן לא אסר רבי מאיר אלא כשיצא לאויר העולם חי ואפילו אחר שחיטה אבל קודם שיצא לאויר העולם לא. וכן דעת רבנו אלפסי ז"ל וכן פירש כאן רש"י ז"ל. ורבותינו בעלי התוספות כן דעתן. שנינו בפרק גיד הנשה. גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין. ואקשינן עלה בגמרא פשיטא משום דאקדשיה פקע ליה איסור גיד מיניה. ואוקימנא בולדות קדשים וקסבר נוהג בשליל וולדות קדשים במעי אמן קדושים דאיסור גיד ואיסור קדשים בהדי הדדי אתו. ואיכא למידק והא גבי ברייתא דקתני נוהג בשליל וחלבו אסור דר"מ רי"א אינו נוהג בשליל וחלבו מותר אמרינן א"ר אלעזר א"ר הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשיטתו ורבי יהודה לשיטתו. כלומר דנחלקו בפרק בהמה המקשה בשוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי ר"מ אומר טעון שחיטה רבי יהודה אומר שחיטת אמו מטהרתו אלמא אפילו לר' מאיר דאית ליה נוהג בשליל לא חייל עליה איסור גיד עד תשעה דחדשים גרמי ליה ואיסור מוקדשין חייל עליה משעת יצירה. ורבותינו בעלי התוספות תירצו דהא דר' אלעזר אמר ר' הושעיה אע"ג דקאי אברייתא דפליגי בה ר"מ ורבי יהודה לענין חלבו וגידו איהו לא קאי אלא אחלבו לבד והיינו דשייך ביה מחלקתן בשל עסקי שחיטה דלרבי מאיר דקאמר טעון שחיטה דאלמא חשיב ליה בהמה מעלייתא וקרינא ביה וזבחת מבקרך ומצאנך הוא הדין נמי דחשבינן ליה בהמה לענין חלב וקרינן ביה חלב שור וכשב ועז ורבי יהודה סבר דלא חשבינן ליה בהמה הילכך לא קרינא ביה בקר וצאן וחלבו מותר עד שעת יציאתו מרחם כדכתיב שור או כשב או עז כי יולד אבל לגבי גידו לא הלכו לשיטתן אלא טעמיה דרבי יהודה בגידו משום דקרינא ביה כל בבהמה תאכלו. ונכון הוא אלא דאכתי איכא למידק מדאקשינן ומי מצית מוקמת לה בשליל והא מדקתני סיפא ונוהג בשליל מכלל דרישא לאו בשליל עסקינן. ופרקינן הכי קאמר דבר זה מחלוקת ר' יהודה ורבנן ומאי קא משני דהא אפילו ר"י לא שרי אלא היכא דנשחטה אמו אבל לא נשחטה אמו מודה דאסור וכדאמר ר' יוחנן בפרק בהמה המקשה תלש חלב מבן תשעה חי והוציא לחוץ חלבו כחלב בהמה ואע"ג דאם נשחטה אמו מותר מכל בבהמה תאכלו ועוד קשיא אמאי לא אוקי רישא בשליל שלא נשחטה אמו ולאשמועינן דהאוכל מגידו לוקה שתים דכהדדי קאתו וסיפא בשליל שנשחטה אמו. ונראה לי דאע"ג דאית ליה לר' יהודה בתולש גיד מן העובר והוציאו לחוץ לוקה עליו משום גיד הנשה וכאמר ר' יהודה גבי גיד של בהמה טמאה מכל מקום כשנולד לענין איסור חל על איסור לא חשבינן ליה לאיסור גיד חל משעת יצירתו אלא משעת לידתו משום דכיון דאפשר שתשחט אמו ויהא לו לגיד היתר אכילה על ידה לא חשבינן איסורו חל עד שנולדה ועד שיצא לאויר העולם מחיי האם וכדאמרינן לדעת ר' יוחנן בשילהי פירקין דגיד הנשה. אכל חלב מן החי מן הטרפה חייב שלש. ואוקימנא בשנטרפה עד יציאת רובה דאסור חלב ואיסור אבר ואיסור טרפה בהדדי קאתו ואע"ג דשמעינן לר' יוחנן בפרק המקשה דקודם שנולד חל עליו איסור חלב דחדשים גרמי ליה וטעמא כדאמרן משום דאיסור חלב תלוי ועומד שמא תשחט האם ויהא לו היתר אכילה בשחיטתה ועד שיולד או עד שיצא לאויר העולם בחיי האם לא חשבינן ליה לאסוריה חל עליה הכא נמי לגבי גיד לא שנא. גרסינן בפרק גיד הנשה. גמרא ונוהג בשליל. אמר שמואל חלבו מותר לדברי הכל ואמרינן חלבו דמאי אילימא חלבו של שליל והא מיפלג פליגי דתניא נוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר"מ ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ואמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מחלוקת בבן תשעה חי והלך ר"מ לשיטתו ור' יהודה לשיטתו אלא חלבו דגיד שמעינן מהא מדמקשינן מדר"א אמר ר' הושעיא ולא דחינן דשמואל פליגא עליה דהא דר' אלעזר הלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג עליה ובריש פרק בהמה המקשה נמי גבי בן פקועה שהושיט ידו מיבעיא לן מהו לגמע חלבו ואמרינן אי לר' יהודה איסור יוצא איכא איסור חלב ליכא והיינו כר"א אמר ר' הושעיה. ולענין פסק הלכה כתב רבנו אפרים ז"ל דקיימא לן כר' מאיר בשליל בן תשעה חי וטעון שחיטה וגידו וחלבו אסורין והביא ראיה לדבריו מדר' יוחנן דאמר לעיל בפרק המקשה תלש חלב מבן תשעה חי חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ליה ורשב"ל אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמי ליה אלמא ר' יוחנן כר"מ ור"ל כר"י ורבי יוחנן ור"ל הלכה כר' יוחנן חוץ מתלת. וזה כפירושו שפירש מחלוקת ר' יוחנן ור"ל כמחלוקת ר"מ ור' יהודה כמ"ש למעלה. ואין דבריו בזה נכונים דהא רבא דהוא בתרא אמר גבי השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתיר מותר ד' סימנין אית ליה להאי ומדמהדר לאוקומה אליביה דר"י לכאורה כוותיה סבירא ליה ועוד דגבי בן פקועה שהפריס על גבי קרקע אמר זעירי אמר ר' חנניה הלכה כר"ש שזורי דאמר במתניתין אפילו בן ארבע וחמש שנים והוא חורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו ואע"ג דאנן לא קיימא לן כוותיה היינו משום דדחינן דר"ש שזורי מקמי רבנן דאסרו בשהפריס על גבי קרקע משום מראית העין אבל היכא דלא הפריס על גבי קרקע כלהו אמוראים הכי סבירא להו דאין טעון שחיטה כר' יהודה וכדסתים לן תנא דמתניתין בפרק המקשה בשחיטה כוותיה ורב אשי נמי בעובדא דבן פקועה דרב אדא בר חבו לכאורה הכי סבירא ליה. והרמב"ם ז"ל והרב בעל העיטור ז"ל פסקו כר' יהודה לענין שחיטה וכסתם מתניתין דפרק בהמה המקשה ובחלבו וגידו פסקו כר"מ לאיסורא מההוא דרבי יוחנן דתליש חלב מבן תשעה חי. וזה תמה שהרי הא בהא תליא כדאמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא דבפלוגתא דחלבו הלכו לשיטתן בשחיטה והא דר"א אמר ר' הושעיה הלכה פסוקה היא דלא אשכחן מאן דפליג עלה כדכתבנין לעיל. והיכי מזכו שטרא לבי תרי. ושאר כל הפוסקים ז"ל פסקו הלכה כר' יהודה בכולהו בין בשחיטה בין בחלב בין בגיד. מדאמר ר' אלעזר דהלכו לשיטתן. והא דאמר ר' אלעזר תלש חלב מבן תשעה חי חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ליה לא שייכא בהאי פלוגתא דהתם בשתלשו בחיי האם והוציאו לחוץ ובהא אפילו ר' יהודה מודה ותדע לך שהרי גיד לר"י ודאי חדשים גרמי ליה ואם הושיט ידו במעי בהמה ותלש גיד מבן תשעה חי ואכלו אסור ולוקין עליו ואלו בנשחטה האם מותר דמרבינן ליה מכל בבהמה תאכלו וכדתניא בברייתא בפרק גיד הנשה האוכל מגיד הנשה של טמאה ר' יהודה מחייב שתים ואתינן לאוקומה בטעמא דקסבר ר"י נוהג בשליל ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל. ופרקינן הני מילי בבהמה טהורה דרחמנא אמר כל בבהמה תאכלו אבל בטמאה נוהג. ועוד דהא ר' יוחנן גופיה הוא דאמר לקמן בשלהי פירקין דגיד הנשה כגון שנטרפה עם יציאת רובא דאיסור חלב ואיסור אבר ואיסור טרפה בהדי הדדי קא אתו אלמא לר' יוחנן איסור חלב לא חייל עד שיצא לאויר העולם ואפילו בן תשעה חי. ואם תאמר אם איתא דר' יוחנן לא אמרה אלא בחלב שתלשו והוציאו קודם שחיטת אמו אם כן מאי קא מייתי לה התם מדמעטיה קרא מחלב ושתי הכליות האמורים באיל אשם והא ההוא כבשר גמור הוא אפילו לר' יוחנן כדאמרן. וי"ל דהכי קאמר אם איתא דחדשים ואוירא דלידה גרמי לא איצטריך קרא למעוטה מהקרבה אלא מדאיצטריך קרא למעוטי חלב גמור הוא. ולדידי קשיא לי דהא סתים לן תנא בפרק בהמה (דף נז) המקשה בשחיטה כר' יהודה הדר סתים לן בפירקין דגיד הנשה בגיד כרבי מאיר וכיון דאמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיה דר' מאיר ור"י בגיד וחלב הלכו לשיטתן בשחיטה אלמא הוה ליה סתמא דגיד הנשה בתראה דהא יש סדר למשנה בחדא מסכתא כדאיתא בריש האלילים אם כן רבי יוחנן דפסיק ותני כסתם מתניתין כר"מ סבירא ליה בחלב בן תשעה חי וכרבי מאיר אמרה לשמעתיה ואפילו לגבי שחיטה נמי הוה ליה למיפסק כרבי מאיר ושמעינן ליה לר' יוחנן דאית ליה בשחיטה כר' יהודה כדאמרינן בפרק המקשה כי סליק ר' זירא אשכחיה לרבי אסי דיתיב וקאמר להא שמעתא כלומר להא שמעתא דאמרינן ארבעה סימנין אית ליה להאי אמר ליה יישר וכן אמר ר' יוחנן יישר. ושמא נאמר דלדברי המתיר דמותר קאמר דארבעה סימנין אית ליה להאי ולדידיה לא סבירא ליה. ואלו היינו אומרים כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל שכתבנו למעלה דהא דר' אלעזר ור' הושעיא לא קאי אלא אחלבו לבד הוה ניחא טפי דלא סתרן סתמי דמתניתין אהדדי וככולהו סתמי קיימא לן סתם לן תנא בפרק המקשה בשחיטה כר' יהודה וקיימא לן כוותיה והוא הדין לחלבו וכר' אלעזר דאמר הלכו לשיטתן וקיימא לן כר' מאיר בגידו וכדסתים במתניתין בפרק גיד הנשה ותני נוהג בשליל ובה' לאו בשיטתן הלכו בו כדאמרן. וההיא דר' יוחנן נמי דארבעה סימנים אית ליה להאי אתיא שפיר דאלין תרי טעמי הלכתא נינהו. ונראה שזו היא דעת רבנו אלפסי ז"ל שכתב בפרק המקשה קיימא לן כחכמים דאמרי שחיטת אמו מטהרתו והוא שלא הפריס על גבי קרקע וחלבו מותר אבל דמו אסור ואם הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה וחלבו אסור ואין צריך לומר דמו דתניא בפרק גיד הנשה ונוהג בשליל וחלבו אסור דר' מאיר ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר וקיימא לן כר' יהודה עד כאן לשון הרב ז"ל ומדנקט רבנו דחלבו מותר אבל דמו אסור ולא קאמר דחלבו וגידו מותר ותרווייהו איתנהו בברייתא משמע דסבירא ליה דדוקא חלבו מותר אבל גידו אסור ועוד שהוא ז"ל הביא מתניתין דגיד הנשה דקתני נוהג בשליל נראה שדעתו דהלכה כר' מאיר בגיד דשליל כמו שכתבנו כבר. מתה הבהמה והוציא ממנה בן תשעה חי טעון שחיטה דקתני קרעה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה והוא הדין לשוחט ונתנבלה בידו דאינה שחוטה וכדתנן בפרק השוחט כלל אמר ר' ישבב משום ר' יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבלה וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גרם לה להפסל טרפה והודה לו ר' עקיבא ואין צריך לומר בנוחר ומעקר. ותנן בפרק אותו ואת בנו השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו. השוחט את הבהמה ונמצאת טרפה ומצא בה בן שמונה בין חי בין מת או בן תשעה מת לכולי עלמא אסור באכילה לפי שהוא אינו בן שחיטה ואין שחיטת אמו מתירתו באכילה לפי שסימני האם לא באו להתיר באכילה דטרפה היא אבל אם מצא בה בן תשעה חי מותר בשחיטת עצמו דגרסינן בפרק המקשה אמר ר' אמי השוחט את הטרפה היא אבל אם מצא בן תשעה חי מותר בשחיטת עצמו כלומר לדברי ר' מאיר דאסר בן תשעה חי בשחיטת אמו מותר כאן בשחיטת עצמו שאין זה כשחוט ולדברי ר' יהודה דמתיר בן תשעה חי בשחיטת אמו הרי זה אסור דהרי זה כשחוט ואין שחיטת אמו מתירתו דטרפה היא. רבא אמר אף לדברי המתיר מותר ארבעה סימנין אית ליה להאי. וקיימא לן כרבא. ורב חסדא נמי הכי אית ליה. וגרסינן נמי התם כי סליק ר' זירא אשכחיה לר' אסי דיתיב וקאמר לה להא שמעתא דארבעה סימנין אית ליה להאי א"ל יישר וכן אמר ר' יוחנן יישר. וא"ת השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי למה אינו ניתר בשחיטת האם דהא שחיטת טרפה שחיטה ראויה היא אלא שדבר אחר גרם לה ליפסל והאם שנטרפה אסורה באכילה אבל העובר שאינו טרפה מפני מה אינו ניתר בשחיטת האם ואם נפשך לומר שלא יועילו סימני האם לעובר יותר ממה שלא יועילו לעצמה הלא שנינו בברייתא אמר להן ר' מאיר לחכמים אם טהרה שחיטה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שגופה תטהר את העובר דבר שאינו גופה אמרו לו הרבה מצלת על שאינו גופה יותר מגופה שהרי שנינו חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטוחול ומן הכליות אסור באכילה. י"ל דכל שסימני האם מועילין לעצמה לכולה או למקצתה מועילין לעובר שבמעיה אבל למה שלא יועילו סימני עצמה כלל אין מועילין לעובר שבמעיה וכדאמרינן בפרק כסוי הדם אמר ר' אבא לא לכל אמר ר' מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מודה ר' מאיר שאין מתירתה באכילה ואוקימנא בשוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי סלקא דעתך כיון דאמר ר' מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה תיהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה קמשמע לן. וגדולה מזו אמרו שסימני טרפה מועילים לבן תשעה חי שבמעיה לחצאין דגרסינן התם אמר רב חסדא השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה ואם מת טהור מלטמא במשא מאי טעמא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא לומר שסימני האם אע"פ שאין מועילים לעובר שבמעיה להתירו באכילה כדרך שאין מועילים לה וטעון הוא שחיטה להתיר עצמו באכילה מכל מקום הרי הוא כשוחט לגבי נבלה שאם מת אינו מטמא לפי שסימני האם (דף נח) מוציאין אותו מידי נבלה דטרפה הוא. גרסינן בפרק בהמה המקשה תנו רבנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה ואע"ג דמרבינן להיתירא כל מה שבמעי בהמה תאכלו הא מפרשינן טעמא דר' יוחנן התם מדכתיב כל בהמה מפרסת פרסה בעינן פרסות בבהמה וליכא. ואקשינן אי הכי קלוט במעי פרה ליתסר. ואמרינן הא תנא דבי ר' ישמעאל בר"ש בן יוחאי פרסה בבהמה תאכלו כלומר כיון דאיכא פרסה שרי ואע"ג דליכא פרסות. וכתוב בתוספות דר' יוחנן דוקא נקט דמות יונה שהוא אסור גם כשיצא לאויר העולם אבל מצא בה בהמה שרגליה כרגלי יונה או שאין לה רגלים כלל מותרת דלא מיעט ר' יוחנן מה שראוי להיות מותר בשיצא לאויר העולם. ותדע לך מדנקט דמות יונה ולא נקט עובר שרגליו דמות יונה או עובר שאין לו רגלים כלל. והא דפריך אי הכי קלוט במעי הפרה ליתסר אליבא דר' שמעון דאסר ליה כשיצא לאויר העולם קא פריך אבל אליבא דרבנן דשרו אף כשיצא לאויר העולם פשיטא דמותר. ולבי מגמגם בדבר זה קצת דהא אמרינן בעינן פרסות וליכא. ולפי דבריהם לא בעינן לא פרסות ולא פרסה והוה ליה למימר בעינן דמות בהמה וליכא. ואיפשר דמשום דכתיב פרסות בקרא דהם סימן בבהמה נקט פרסות והרי זה כמי שאמר בעינן דמות בהמה וליכא. אלא דאכתי קשיא ליה דהא משמע בנדה דרבי יוחנן דוקא פרסה בעי דגרסינן התם בפרק המפלת בעא מיניה רב אדא בר מתנה מאביי לרבי מאיר דאמר בהמה במעי אדם ולד מעליא הוא אדם במעי בהמה מהו נפקא מינה לאשתרויי באכילה. ואמרינן תיפשוט לי מהא דאמר ר' יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה ומהדרינן התם לא פרסה איכא ולא פרסות איכא. הכא נהי דפרסות ליכא פרסה מיהא איכא. וי"ל דכל שמצא בה דמות מין שאינו לא בן פרסה ולא בן פרסות הרי הוא כדמות יונה ואסור וכל שנמצא בה דמות מין בהמה שהיא בת פרסה או בת פרסות שרי אבל בשמצא בה מה שאינו דמות בהמה אע"פ שהוא מין שיש לו פרסה כאדם מספקא לן אי אזלינן בתר פרסה או לא. והיינו בעייה דרב אדא בר מתנא בשמצא דמות אדם במעי בהמה ולא איפשיטא ולחומרא. השוחט את הבהמה. ומצא בה קלוט הרי זה מותר לכולי עלמא וכדברי חכמים אפילו לאחר שיצא לאויר העולם דתנן בפרק קמא דבכורות פרה שילדה כמין חמור וחמור שילד כמין סוס פטור מן הבכורה שנאמר ופטר חמור תפדה ופטר חמור שני פעמים עד שיהא הולד כמין בהמה טהורה אסור באכילה שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור. ואמרינן עלה בגמרא מנא הני מילי דתנו רבנן אך את זה לא תאכלו ממעלה הגרה וממפריסי הפרסה יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכל ואי זה זה טהור הנולד מן הטמא או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור. ומאי ממעלה הגרה וממפריסי הפרסה הכי קאמר דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תאכלו תלמוד לומר גמל טמא הוא הוא טמא ואין טמא הנולד מטהור טמא אלא טהור ר"ש אומר גמל גמל שני פעמים אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה ועד כאן לא קא אסר ר' שמעון אלא בשיצא לאויר העולם עד שלא נשחטה אמו אבל במעי אמו שרי וכדאמרינן בריש פרק המקשה אע"ג דאמר ר"ש קלוט בן פרה אסור הני מילי היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי כלומר דמרבינן ליה להיתירא מכל בבהמה תאכלו וקיימא לן כרבנן דאפילו יצא לאויר העולם שרי. ירושלמי בהמה בבהמה ולא שקץ בבהמה תאכלו ולא עוף ר' הושעיה בעי מה בינה לבין זיזין שבעדשה ויתושין שבאוכלוסין ותולעים שבתמרה תמן בגופיהן הן הכא אינו בגופו. בן פקועה כיצד. שנינו בפרק המקשה השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר"מ וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו ר"ש שזורי אומר אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו. ואמרינן עלה בגמרא ר"ש שזורי היינו תנא קמא ומפרקינן אמר רב פפא הפריס ע"ג קרקע איכא בינייהו ולומר דלרבנן כל שהפריס על גבי קרקע טעון שחיטה משום מראית העין ולר"ש שזורי מותר אע"ג דהפריס על גבי קרקע ואפילו בן ארבע וחמש שנים. ולענין פסק הלכה קיימא לן כרבנן דגרסינן התם אדא בר אבין הוה ליה בן פקועה נפל עליה דובא אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה זיל שחטיה אמר ליה והא רבין בר חיננא אמר עולא אמר ר' חנינא הלכה כר' שמעון שזורי ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר' שמעון שזורי הלכה כמותו. אמר ליה אנא כי הא סבירא לי דאמר ר' יוחנן הלכה כר"ש שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי כלומר באלו שני מקומות בלבד הלכה כמותו ובשאר המקומות הלכה כרבנן דאיפליגו עליה. והילכך קיימא לן כי הא דרב אשי בתרא הוא. ולענין טרפותו של בן פקועה זה כיון דמן הדין כשחוט ועומד הוא אלא דמשום מראית העין בלבד הצריכוהו שחיטה. נראה דאין טרפות פוסל בו. וכן כתב רש"י ז"ל שהוא ז"ל פירש בן פקועה זה דרב אדא בר אבין דנפל עליה דובא וטרפו שלא היה יכול עוד לחיות ואעפ"כ התירו לו רב אשי בשחיטה לפי שעיקר מה שהצריכוהו חכמים שחיטה אינו אלא משום מראית העין ואיכא לאיחלופי בבהמה מעליא אבל סימני טרפה אין אוסרין אותו כלל שאין לחוש לסימני טרפה משום מראית העין שאין הרואה אותו יודע שנטרף והבא לימלך מלמדין אותו וכן נראה עיקר. מדאיצטריך לומר דנפל עליה דובא ואם לא נתכוון בעל הגמרא להשמיענו דבר זה למה הוצרך לומר דנפל עליה דובא ומאי נפקא מינה דאי משום ענין שחיטה לימא ההוא בן פקועה דהואי בי רבה בר אבוה אתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה זיל שחטיה. ולענין הלכות שחיטה גם כן נראה דלא שייכי ביה ואפילו החליד או דרס מותר וכן אמר שחטו בסכין פגומה שאין הרואה יודע זה והבא לימלך מלמדין אותו. ולענין חלבו הורה הרב אלפסי ז"ל שהוא אסור מכיון שהפריס על גבי קרקע משום דמיחלף בחלב בהמה דעלמא וכן בהלכות גדולות הפריס על גבי קרקע בעי שחיטה ונקורי בישרא והרמב"ן ז"ל כתב דקלוט בן פקועה שהוא מותר בלא שחיטה כדבעינן למיכתב קמן בסמוך חלבו נמי מותר. גרסינן התם אמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקועה שהוא מותר כלומר אע"ג דהפריס ע"ג קרקע מאי טעמא כל מילתא דתימתהא מיכר דכירי לה אינשי יש ספרים שכתב בהם איכא דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שהוא מותר מאי טעמא כל תרי תימהי מידכר דכירי לה אינשי. וכן היא בפירוש רש"י ז"ל והוא ז"ל מפרש שאותו קלוט הוא בן פקועה ואמו היתה קלוטה. ומשמע לפי גרסא זו דדוקא בקלוט בן קלוטה והוא בן פקועה שרו רבנן הא בקלוט בן פקועה דליכא אלא חדא תימהא לא שרו ומיהו לענין פסק הלכה מסתברא דכלישנא קמא עבדינן לקולא דבדרבנן הולכין אחר המיקל דאיסור זה קיל דאינו אלא משום מראית העין. והר"ז ז"ל לא גריס איכא דאמרי והכי גריס אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שהוא מותר וכן נמצא במקצת הנוסחאות ופירושו דהכל מודים דבקמייתא דאביי היינו ר' שמעון שזורי ורבנן. ולענין בן פקועה עצמו שהפריס על גבי קרקע דכל מילתא דתימהא מידכר דכירי לה אינשי. ואם הוא עצמו אינו בן פקועה אלא קלוט שנולד מקלוטה ואמה של קלוטה היתה בת פקועה הכל מודים בו שהוא מותר דכל תרי תימהי מידכר דכירי לה אינשי. ומאן מודים ר' יוחנן דאמר דלר"ש שזורי הוא מותר ובנו אסור הכא מודה דאפילו בנו מותר הואיל ואיכא תרי תימהי ואפילו לרבנן דאמרי דהפריס על גבי קרקע שהוא טעון שחיטה ועוד שהוא עצמו אינו בן פקועה כיון דאיכא תרי תימהי שרי. ולדבריו בן פקועה ממש שהוא קלוט אפילו רבנן מודו דשרי ובבן בנה של פקועה אעפ"י שנולד כדרך הנולדים אם הוא קלוט ואמו קלוטה דאיכא תרי תימהי לכולי עלמא נמי שרי. גרסינן התם אמר רב משרשיא בן פקועה דאזיל אבהמה מעלייתא לדברי האומר חוששין לזרע האב הולד אין לו תקנה פירש רש"י ז"ל דהוה ליה כמו שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו והסימן האחד אין שחיטה נוהגת בו והרי הוא כשחוט ועומד ואין לך בהמה הניתרת בסימן אחד ואין סימן זה האחרון מצטרף לראשון שאין לך שהייה גדולה מזו שהראשון שחוט משנולד. ורב משרשיא לית ליה הא דמתניא לעיל דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. והקשו עליו בתוס' דבהמה זו אפילו סימן אחד אין לה דשניהן נחשבין כאלו מחציתן שחוטין ואין שחיטה שייכא ביה כלל ואפילו למאן דאמר ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא בהא מודה דלא אמרו ארבע סימנין אית ליה אלא בשוחט את הטרפה לפי שאין סימני העובר נחשבין כשחוטין כלל כיון שנמצאה האם טרפה אבל כאן הרי נחשבין כשחוטין לגמרי. ואם כן היאך תהא הבהמה ניתרת בסימנין שאנו רואין אותו כאלו נשחטו כבר. ותדע לך דגבי עובר שהוציא ידו בריש פרק המקשה גבי בעייא דמהו לגמע חלבו משמע דאבר היוצא אין לו תקנה לעולם מדאמרינן האי לית ליה תקנתא בשחיטה ואלו לדברי רש"י ז"ל איתא ההיא דלא כמאן דאמר ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. ולדידי נמי קשיא דהא בברייתא קתני לפי שמצינו במעשר שני ובכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו למקומן מותרן יכול אף זה כן כלומר אבר היוצא תלמוד לומר ובשר בשדה טרפה. ואמרינן מאי גמרא אמר רב כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא שוב אין לה היתר. אלמא כטרפה ממש משוינן ליה שאין לו היתר לעולם ומשמע אפילו בשחיטת עצמו כיון שניתר חציו בשחיטת אמו אלא הכא כפשטה מפרשי לה בן פקועה דאזל אבהמה מעלייתא לדברי האומר חוששין לזרע האב הולד אין לו תקנה דחצי סימנין נחשבין כשחוטין גמורין ושוב אינו ניתר בחצי סימניו ולענין פסק הלכה כבר כתבנו למעלה בשער מחוסר זמן גבי אותו ואת בנו אם חוששין לזרע האב אם לאו. ולענין (דף נט) למכור או ליתן נבלה או טרפה לנכרים. שניני בפרק גיד הנשה שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר כלומר אין אנו חוששין אם שמא יחזור וימכרנה לישראל שיבוא ישראל לאכול גיד הנשה שהרי מקומו של גיד הנשה ניכר. ואמרינן עלה בגמרא במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין חתוכה נמי לישתרי דהא לא אתי למזבן מיניה אלא במקום שמכריזין שלמה נמי לא לישדר דילמא מחתך ליה ומזבן ליה. וכולה שמעתין דמכריזין ושאין מכריזין בטבחא ישראל ומקולין של ישראל מיירי דמדינא כיון דטבחין ומקולין של ישראל כל בשר הנמצא ביד נכרי מותר ליקח ממנו והולך ואוכל ואינו חושש לא משום טרפות דישראל ולא משום נבלות שמנבלין הנכרים בבתיהם לפעמים משום דמיעוט בהמות טרפות ונבלות שמנבלין הנכרים מיעוטא לגבי שחוטות כשרות דישראל וכיון דמדינא מותר ליקח מהן אסור למכור להן לעולם נבלות וטרפות שמא יחזור וימכרו לישראל וכדתנן בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי. ולפי שהדבר הפסד ממון אם לא ימכרו להם נבלות וטרפות הנהיגו במקצת המקומות להכריז ביום שנפלה טרפה או נבלה במקולין נפל בישרא לבני חילא וכל אותו היום אסור לקנות בשר מנכרי דחוששין שמא מן הנבלות והטרפות הוא. וכל יום שלא הכריזו מותר ליקח מהן ועל סמך המנהג הזה מוכרין להם נבלות וטרפות ביום שהכריזו. ומקצת מקומות חששו שאם יכריזו שמא ירגישו ולא זבני וכדאמרינן התם סבר דילמא לא זבני והנהיגו שלא להכריז לעולם ושלא ליקח מהן כלל ומוכרין להם ולא לוקחין מהן. ויש מקום שנשאר בלא שום תקנת מנהג אלא שנשאר על הדין ולפיכך אין מוכרין להם כלל ולוקחין מהן ואין חוששין שאלו טרפה היתה לא היה מוכרין להם. ומשום הכי פריך במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין הא לא אתי למזבן מיניה ואפילו חתוכה נמי לישדר ליה. ואי במקום שמכריזין כלומר ולא הכריזו אפילו שלמה נמי לא לישדר דילמא מחתך לה נכרי ומזבן לה וסבר ישראל דישראל חתכה והוציא גידה ואתי למיכליה. ופרקינן חתוכה דנכרי מידע ידיע ואי מחתך לה נכרי לא אתי ישראל למסמך עליה. איבעי אימא במקום שאין מכריזין גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל כלומר ואעפ"י שבמקום שאין מכריזין אין לוקחין מהן אי חזי ישראל דיהב לה ישראל חבריה אתי למיזבן מיניה דסבר אם איתא דטרפה הות מימר הוה אמר לי ישראל חברי כדי שלא אחזור ואזבון מיניה והמתרץ הזה סבור שלא היתרו למכרו במקום שאין מכריזין אלא במפרש של טרפה היא משום גזרת הרואים דאלו מכרה לו סתם חיישינן דילמא אי חזי ישראל סבר כשרה היא ואתי למיזבן מיניה דמימר אמר אי טרפה הואי מיסתפי שמא יתפס עליה כגנב ואפילו נותנה לו במתנה למחר יודע שהיא טרפה והוא בוש ממנו והילכך מי ששולח ירך כשרה ונותנה לו במתנה אם חתוכה היא אתי למיזבן מיניה וקא אכיל לה בגידה. ואי בעית אימא משום דגניב לדעתיה. כלומר מתניתין לא משום חשש שמא יחזור וימכרנה לישראל אלא משום דאיכא גניבת דעת שהנכרי יחשוב שמנוקרת היא ולכבודו עשה כן דממאי דמנח קמיה משדר ליה. ומסתברא דמדקאמר אי בעית אימא משום דגניב לדעתיה ולא קאמר אי נמי משום דגניב לדעתיה. דהכי קאמר אי בעית אימא לעולם במקום שאין מכריזין ולשמא יתננה לו בפני ישראל לא חיישינן דאפילו נתנה לו בפני ישראל כיון דמקום שאין מכריזין הוא לעולם לא אתי למיזבן מיניה ואפילו ברואה את חברו מוכר לו או נותן לו סתם דכולי עלמא ידעינן דטרפות ונבלות לנכרי מזבנינן כדכתיב או מכור לנכרי אלא לא אמרו חתוכה לא אלא משום גניבת דעת וכדשמואל דאמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת נכרי. והא דשמואל לא בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דשמואל הוה עבר במעברא אמר לשמעיה פייסיה למעברא פייסיה איקפד שמואל מאי טעמא איקפד אמר אביי תרנגולת טרפה הואי ויהבה ניהליה בסך דשחוטה. ואי מכללא מאי הוי אמר ליה לא איבעי לך לשהויי איסורא. ומהכא נמי מיתחזי לי דלית לן כלל ההיא גזרה דשמא יתתנה לו בפני ישראל ובמקום שאין מכריזין אפילו במוכר או נותן סתם התירו דאם איתא טפי הוה ניחא למימר משום דאסור ליתן לו טרפה גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל הוא דאיקפד. תנו רבנן השולח ירך לחברו שלימה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה חתוכה צריך ליטול ממנה גיד הנשה ובנכרים בין שלימה בין חתוכה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה ומפני שני דברים אמרו אין מוכרין נבלות וטרפות לנכרי אחד מפני שמתעהו ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל. ולא יאמר לנכרי קח לי בדינר בשר מפני שני דברים אחד מפני האנסין ואחד מפני שמא ימכור לו נבלה. ושקליא וטריא עלה ואמרינן בנכרי בין שלימה בין חתוכה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה. במאי עסקינן אילימא במקום שמכזירין ולא הכריזו חתוכה אמאי אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה כלומר שהרי יש לחוש שמא יחזור וימכרנה לישראל. וסבור ישראל שניטל גיד ואתי למיכלה בגידה וכדתנן במתניתין אלא פשיטא במקום שאין מכריזין דלא אתי למיזבן מינה אימא מציעתא ומפני שני דברים אמרו אין מוכרין לנכרי נבלות וטרפות אחד מפני שמתעהו ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל ואי במקום שאין מכריזין הא לא אתו למיזבן מיניה כלומר דכיון דמקום שאין מכריזין הוא הכל חוששין כשישראל מוכר לנכרי שמא נבלות וטרפות הוא מוכר לו שהרי במקום שאין מכריזין למכור לנכרי אפילו למכור לו סתם התירו וכמו שכתבתי אלא פשיטא מציעתא במקום שמכריזין ולא הכריזו. אימא סיפא אל יאמר אדם לנכרי קח לי בדינר בשר שמא ימכרו לו נבלות ואי במקום שמכריזין אם איתא דהוי אכרוזי מכרזי כלומר וכיון דלא אכרוז יומא דין בודאי לא הוה טרפה השתא במקולין ואם כן למה חושש שימכרו לו נבלה או טרפה. אלא פשיטא סיפא במקום שאין מכריזין רישא וסיפא במקום שאין מכריזין ומציעתא במקום שמכריזין בתמיהא. ופריק אביי אין רישא וסיפא במקום שאין מכריזין ומציעתא במקום שמכריזין. רבא אמר כולה במקום שמכריזין רישא וסיפא כשהכריזו ומציעתא כשהיא מקרה שלא הכריזו. מכל מקום מדברי שניהם למדנו שאפילו במוכר לו סתם מותר ולא חיישינן לשמא ימכרנה או יתננה לו (דף ס) בפני ישראל ואתי למזבן מיניה דכיון שהכריזו אי נמי שאין מכריזין לעולם אין קונין בשר נכרי ודלא כמאן דאוקי מתניתין בטעמא דגזרה דשמא יתננה לו בפני ישראל ורב אשי אמר כולה במקום שאין מכריזין ומציעתא בשמכרה לו בפני ישראל. כך מצאתי הגרסא במקצת ספרים ולפי גירסא זו אפילו רב אשי לית ליה גזרה דשמא ימכרנה לו בפני ישראל אבל בשמכרה לו בפני ישראל סתם חושש וגרסא זו נראית ישרה בעיני דאי גרסינן גזרה שמא ימכרנה לו בפני ישראל אם כן רב אשי לית ליה בהא כסברת המקשה דאמר אי במקום שאין מכריזין הא לא אתי למיזבן מיניה דאלמא לא גזרינן. ואם איתא הוה ליה למימר לעולם כשאין מכריזין ומציעתא גזרה שמא ימכרנה לו בפני ישראל וכן נראה מדברי רש"י ז"ל ומיהו רש"י ז"ל כתב דתנא דהאי ברייתא פליג אתנא דמתניתין דלית ליה לתנא דברייתא וחזו וחיישינן דילמא חד מינייהו הדר וזבן לה מיניה אבל שולח לנכרי בביתו מי יראה ואם תמצא לומר יראנה אדם לא גזרינן כולי האי שמא יקחנה זה דכולי עלמא בשרא לא זבני ואי קשיא ליחוש לגניבת דעת וכדשמואל דלעיל איכא למימר דלתנא דברייתא לית ליה גנבת דעת בנכרי במתנה אלא במכר דקא יהיב דמייהו ודשמואל במכירה הוה דהא שכר מעברא קא יהיב וראיה לדבר מדקתני רישא דברייתא במתנה ומציעתא במכר. ואי נמי דלית לית גניבת דעת בגיד אלא בטרפה ונבלה דמאיסה להו וכדאמרינן בסמוך. ואם תאמר אמאי לא אמרינן גבי מתניתין דתני דלא כי האי תנא דברייתא. יש לומר משום דאביי ורבא ורב אשי מוקמי לה למתניתין במקום שמכריזין ולא הכריזו וחתוכה דנכרי מידע ידיע לכולהו. ולענין פסק הלכה קיימא לן כרב אשי דבתרא הוא והילכך לפי שיטתו של רש"י ז"ל וגרסתו לענין נבלות וטרפות אסור למכור לנכרי ואפילו שלא בפני ישראל מפני שני דברים אחד שמתעהו ואחד גזרה דשמא ימכרנה לו בפני ישראל וכל שכן שאסור למכור לו סתם בפני ישראל. ולא שנא במקום שמכריזין והכריזו ולא שנא במקום שאין מכריזין ואפילו במתנה אסור לשלוח לו לביתו משום גנבת דעת אבל משום גזרה דשמא יתננה לו בפני ישראל לא גזרינן. ומכל מקום ליתן לו בפני ישראל אסור דשמא אתי למיזבן מיניה ישראל. נמצא מנהגנו שמוכרין טבחי ישראל במקולין נבלות וטרפות סתם לנכרי ואפילו בפני ישראל אסור וכל שכן כשמוכרין להם תרנגולין ואווזין טרפות ונבלות סתם שאסור יותר שאין סומכין באלו על המקולין אלא כל אחד שוחט לעצמו וכל שנמצא ביד ישראל בחזקת כשר הוא דטרפות ונבלות בעופות מיעוט דמיעוט הוא ביד ישראל. וכל שכן שקשה מנהגנו לפי מה שכתב הרב אלפסי ז"ל שהוא כתב בהלכות אותו לשון שנאמר בגמרא על משנתנו דגזרה שמא יתננה לו בפני ישראל. ובאמת כי יש מן התמה בדברי הרב ז"ל בזה דלפי מה שפירשנו אותו לשון אינו כאביי ולא כרבא ולא כרב אשי. וראיתי להרמב"ן ז"ל שטרח להעמיד דברי הרב ז"ל וכתב זה לשונו דילמא רבא אית ליה האי לישנא דבמקום שאין מכריזין וגזרה שמא יתננה לו בפני ישראל וברייתא במקום שכמריזין והכריזו וליכא למיגזר בה כלל. דבמקום שכמריזין והכריזו הדבר ידוע שכל שמוכרין ונותנים לנכרים נבלות וטרפות הם ואין ישראל נוטל גיד הנשה מן הנבלות ומן הטרפות וכיון דסוגיין בהנהו לישני באוקמתיה דרבא סבר הרב ז"ל שהלכה כמותו על כרחך. ואין דברי הרב מחוורין בעיני כלל במקום זה דההאי סוגיא דלעיל לא עמדה ודחויה היא מתוכה כמו שכתבתי למעלה. ועוד דקשיא לי היאך אפשר לומר דרבא אית ליה גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל והא אמרינן בפרק השוכר שבע"א דהאי ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דחמרא שרייה רבא לזבוני לנכרים ואותבינן עליה מהא דתנן בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי. ואמרינן הדר שרייה רבא למיטחניה ולמיפיה ולזבוני לנכרים שלא בפני ישראל. אלמא רבא לא גזר שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל ורבנו תם ז"ל הקשה להנהו לישני דלעיל דמשום גזרה משום גניבת דעת ליקשי להו מהא ברייתא דהא על כרחין לא ימתוקמא ברייתא בהכין. ומשום כך פירש הוא ז"ל דמתניתין במפרש כשרה היא ומותרת היא ומשום הכי חתוכה לא במפרש ודאי איכא גניבת דעת ואפילו בנותן וכל שכן במוכר ואי אמר בפני ישראל אף במקום שאין מכריזין איכא למיגזר שמא יתננה לו כך בפני ישראל וברייתא רישא וסיפא בסתם והילכך ליכא גניבת דעת ולא גזרה דהא לא אתי ישראל למזבן מיניה דמסתמא מה שהוא אסור לישראל מזבן ויהיב ליה לנכרי. כעין שפרט הכתוב לגר בנתינה ולנכרי במכירה ומציעתא במפרש כמתניתין והילכך איכא משום שמתעהו ועוד שמא יחזור וימכרנה לישראל והוא הדין דהוה מצי לאשמעינן בגיד אלא תנא חדא והוא הדין לאידך דסתמא דמילתא מוכר משביח מקחו ומוכר טרפות במקום כשרות. ונמצא המנהג שלנו לפי פירושו מותר דלעולם מותר למכור ולתת להם סתם ואפילו בפני ישראל אבל במפרש מותרת היא וכשרה היא אסור. ומיהו אכתי קשה לי דאי אמרת דבמפרש ליכא מאן דפליג היכי תלינן ההיא דשמואל בגניבת דעת דילמא משום גזרה היא דההיא מפרש הוה וכדאמרינן יהבה ניהליה בסך דשחוטה. ועוד דההיא דרבא דבע"א ק"ל דפת סתמא כבשר במפרש דמי דליכא מאן דמסיים אדעתיה דפת הניתן מיד ישראל ליד נכרי שנפל י"נ על החטים ואפילו הכי לא חשיבא לגזרה כלל אלא כל שלא בפני ישראל שרייה רבא לזבוניה לנכרים. והילכך מכל הני משמע לי דטעמא דגזרה דנסבי ליה באוקמתא דמתניתין ליתיה כלל דחשש רחוק הוא והיינו דלא בעי למיתלי הקפדת שמואל בהכין ותלינן ליה בגניבת דעת. ומכל מקום בנותנה או מוכרה לו בפני ישראל ובמפרש אסור ובדרב אשי בשמכרה לו בפני ישראל גרסינן כמו שנמצאת במקצת הספרים וכבר הראיתי פנים לאותה גירסא משיטת הגמרא וממנה אנו למדין דכל שלא בפני ישראל מותר ואפילו במפרש כשרה היא אלא שיש בזה משום גניבת דעת ובסתם אפילו בפני ישראל מותר ואפילו משום גניבת דעת אין בו דאיהו מטעי נפשיה וכדאיתא בגמרא. זהו שנראה לי להעמיד המנהג על ההיתר מתוך השמועות הללו. וכן נראה עיקר וברור :