תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער א
הבית השלישי
עריכההשער הראשון
עריכההבית השלישי: בבאור הכשר האוכלין ואסורן וחלקתי אותו לז' שערים:
השער הראשון: בסימני בהמה חיה ועוף ודגים וקרבי דגים וביצים וחגבים ואכלול עם סימני דגים באור אם נסמוך על סימני מקצתן להתיר את כולן גופן או צירן ועוד דין דגים טהורין מלוחין ביד נכרי אם נחוש שמא נמלחו עם טמאין אם לאו. ואכלול עוד עם סימני העוף דין ביצת עוף טמא ועם סימני בהמה דין חלב בהמה טמאה: סימני בהמה כיצד. סימני בהמה נאמרו בתורה שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלה גרה בבהמה אותה תאכלו. גרסינן בפרק אלו טרפות אר"ה היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות בודק בפיה אם אין לה שינים למעלה בידוע שהיא טהורה ואם לאו טמאה והוא שיכיר בין גמל דל"ל לא שינים למעלה ולא ניבים. ואקשינן ודילמא איכא מינא אחרינא דדמי לבן גמל לא סלקא דעתך דתנא דבי ר' ישמעאל ואת הגמל כי מעלה גרה הוא שליט בעולמו יודע שאין לך מעלה גרה וטמא אלא גמל לפיכך פרט לך הכתוב הוא ולא גמל בלבד קאמר אלא גמל ושפן וארנבת דבכולהו כתיב הוא. ואמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום אם פרסותיה סדוקות בידוע שהיא טהורה ואם לאו בידוע שהיא טמאה והוא שיכיר חזיר. ודילמא איכא מינא אחרינא דדמי לחזיר לא סלקא דעתך דתנא דבי רבי ישמעאל ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר לפיכך פרט הכתוב הוא. ואמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה חתוכות בודק בבשרה אם מהלך שתי וערב טהורה ואם לאו טמאה והוא שיכיר ערוד ודילמא איכא מינא אחרינא דדמי לערוד גמירי דליכא. והיכא בדיק אמר אביי ואיתימא רב חסדא בכנפי העוקץ ששם בשר הבהמה הולך שתי וערב. סימני חיה כיצד. חיה בכלל בהמה לסימנין להכיר בין טמאה לטהורה דתניא בפרק בהמה המקשה חיה בכלל בהמה מנא לן דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כבשים ושה עזים. איל וצבי ויחמור וגו'. הא כיצד חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנין. חיה טהורה חלבה מותר שלא אסרה תורה אלא חלב בהמה שנאמר כל חלבש שור וכשבר ועז לא תאכלו. וכמו שיתבאר בשער הג' של בית זה בנקור חלב היה מהלך במדבר ומצא בה בהמה שפרסותיה סדוקות ואין לה שינים למעלה דהיא טהורה ודאי ואינו יודע אם מין בהמה וחלבה אסור או מין חיה וחלבה מותר בודק בקרניה דתנו רבנן אלו הן סימני חיה כל שיש לו קרנים וטלפים ר' דוסא אומר יש לו קרנים אין אתה צריך לחזר על הטלפים יש לה טלפים אתה צריך לחזר על הקרנים ואמר רב זעירא להתיר חלבה קאמר והכי קאמר אלו הן סימני חיה שחלבה מותר כל שיש לה קרנים וטלפים וכתב הרב ר' יצחק בר' מאיר ז"ל דתרתי קאמר טלפים להתיר בשרה וכדאמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום בודק בפרסותיה והוא שיכיר חזיר והכא אין צריך להכיר אפילו חזיר שהרי אין בחיות כמוהו. וקרנים להתיר חלבה רבי דוסא פליג ואמר דאין צריך לחזר על הטלפים כלל דאין לך חיה טמאה שיש לה קרנים וכל שיש לה קרנים בידוע שיש לה טלפים. והא דתנן בנדה פרק בא סימן כל שיש לה קרנים יש לה טלפים ר' דוסא היא. ורבנו תם ז"ל אחיו פירש דטלפים משונין קאמר שאין כיוצא בהן לבהמה דכל שיש לה קרנים אין אתה צריך לחזר על הטלפים וכל שיש לה טלפים אי אתה צריך לחזר על הקרנים דבכל חד מינייהו סגי להיתר חלבה ור' דוסא פליג אטלפים ולחומרא פליג ומתניתי דפרק בא סימן כולי עלמא היא. ונראין דברי רבנו יצחק מדשקלינן וטרינן בגמרא להפריש בין קרני חיה לקרני בהמה ובטלפים לא מפריש כלל. ואקשינן בגמרא אטו כללא הוא והרי עז דיש לו קרנים וטלפים וחלבו אסור כרוכות בעינין. והרי שור דכרוכות וחלבו אסור חדוקות בעינן. והרי עז דחדוקות וחלבו אסור מובצלות בעינן והרי צבי דאין מובצלות וחלבו מותר הדורות בעינן הילכך כל היכא דאיכא מובצלות לא בעינן מידי אחרינא לא מיבצלי בעינן חדוקות הדורות וכרוכות. והוא דמיבלע חידקייהו והיינו ספקא דעיזא כרכוז. מובצלות בבי"ת גרסי ולא גרסינן מפוצלות בפ"א. ופירוש מבוצלות כפופות כלומר בראשן. כדאמרינן בקידושין מאי משמע דהא אגם לישנא דבוצלא הוא דכתיב הלכוף כאגמון ראשו כן פירושו ופירושא דשמעתין הכי כרוכות בעינן כלומר דקיימי גילדי גילדי כקרני השור ומשום הכי פרכינן והרי שור דכרוכות חדוקות בעינן כלומר כרוכין מחודקין שאין יכולין להתקלף זה מזה דכרוכות משמע כבגד כרוך על אחר שאינו מחודק וחדוקות כמו מחודקות מלשון חדוק של קירויא. ובפרק קאמר דעירובין טובם כחדק שמחדקים אומות העולם לגיהנם כלומר שדוחקין אותם שם. והרי עז דחדוקות כלומר דכרוכות ומחודקות. ומעיקרא כשני ליה כרוכות בעינן היה סבור המקשה דכרוכות כרכין מתקלפין כקרני השור קאמר מה שאין כן בעז והילכך השתא דאמר דכרכין מחודקים בעינן הדר לאקשויי ליה מעז ופריק הדורות בעינן כלומר עגולות בעינן. ואסיקנא דבעינן כרוכת הדורות וחדוקות. כרוכות חדוקות לאפוקי משור והדורות לאפוקי מעז והוא דמיבלע חדקייהו לאפוקי מעיזא כרכום דאית ליה כרוכות חדוקות והדורות אלא דלא מיבלע חדקייהו. זה פירוש שמועה זו ועיקר. ורש"י פירש בענין אחר ויש בו כמה גמגומין. ההוא עיזא כרכום דהוה ביה ריש גלותא ואיעקר מיניה מלא צנה דתרבא רב אחא אסר רב שמואל בריה דר' אבהו שרי ואכיל מיניה וקרי אנפשיה מפי פי איש תשבע בטנו. שלחו מיתם הלכתא כרב שמואל בריה דר' אבהו ותמיה לי דכיון דקיימא לן בעיזא כרכוז דשרי היכי קאמר גמרא הילכך כל היכא דלא מיבצלי בעינן כרוכות והדורות והוא דמיבלע חדקייהו והיינו ספיקא דעיזא כרכוז דמשמע דהכי הלכתא וי"ל הא דקא אמר והוא דמיבלע חדקייהו לאו מעיקרא פסק דברי הגמרא הוא אלא הכי קאמרא בעינן כרוכות וחדוקות והדורות. ולמאן דאית ליה ספיקא דעיזא כרכוז בעינן דמובלע חדקייהו ולגלויי עיקר טעמא דמאן דמספק בעיזא כרכוז מאי ניהו. ותמה אני בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב כל שאין קרניו מפוצלות אם היו קרניו כרוכות כקרני השור וחדוקות כקרני העז ויהיה החדק מובלע בהן והדורות כקרני הצבי הרי זו חיה טהורה עכ"ל. והנה בארו בגמרא שאחד מן הסימנין אלו משום ספקו של עיזא כרכוז ואחר שעמדה לנו הלכה כרב שמואל בריה דר' אבהו דעיזא כרכוז חלבו מותר וכדשלחו מיתם למה הוצרכנו לכולן. אלא אם כן נסתפק הרב ז"ל בפירוש ספיקא דעיזא כרכום איזהו ופסק מן הספק לחומרא לחזור אחר כל הסימנין הללו. גרסינן בפרק אותו ואת בנו אמר ר' זירא אמר ספרא אמר רב המנונא הני עיזי דבאלא (דף סב) כשרים לגבי מזבח כלומר מין בהמה הם מאי טעמא כיון דאמר רב יצחק עשר בהמות מנה הכתוב ותו לא והני כיון דלא חשיב להו בהדיה חיות שמע מינה דעיזא הוא. מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא ודילמא מינא דאקו הוא אמר ליה רב אחא בר רבא לרב אשי ואמרי לה רב אדא בר רב אחא בריה דרבא לרב אשי ודילמא מינא דזמר הוא. ויש ספרים דגרסי או מינא דתאו נינהו ויש ספרים דלא גרסי או מינא דתאו נינהו. אמר ליה רב חנן לרב אשי אמימר שרי תרבייהו. ולענין פסק הלכה קיימא לן כאמימר דשרי תרבייהו דהא רב אחא ורבינא כוותיה סבירא להו ורב חנן דאסהיד עליה דאמימר שרי תרבייהו משמע דהכי סבירא ליה ורב אשי משמע דקבלה מיניה. תנן בכלאים פרק הכרם שור הבר מין בהמה רבי יוסי אומר מין חיה. ואמרינן בפרק אותו ואת בנו דבהא פליגי רבנן סברי מדמתרגמינן תורבלא מין בהמה הוא ור' יוסי סבר כיון דחשיב ליה בהדיה חיות מין חיה היא. הרמב"ם ז"ל פסק כרבנן דאמרינן מין בהמה היא כדמתרגמינן תורבלא. ומיהו לגרסת הספרים שלנו דגרסי באתקפתא דאתקיפו על עיזא דבלא דדילמא מינא דתאו הוא כדכתיבנא לעיל בסמוך. משמע דרב אחא ורב אשי דבתראי נינהו סבירא להו כרבי יוסי דאמר דתאו דהיינו שור הבר מין חיה הוא ומדסבירא ליה כרבי יוסי הלכתא כוותיה. ומיהו מקצת ספרים יש דלא גרסי דילמא מינא דתאו הוא ואפשר דבספרי הרב ז"ל לא גרסי ליה ופסק הלכה כרבנן דרבנן נינהו ועוד דבשל תורה הלך אחר המחמיר. חלב בהמה טמאה אסור כיצד. שנינו בפרק קמא דבכורות היוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור. ואמרינן עלה בגמרא מנא לן דתנו רבנן אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכל ואיזה זה טהור הנולד מן הטמא או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור ומאי ממעלה הגרה וממפריסי הפרסה הכי קאמר דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תאכלו תלמוד לומר גמל טמא הוא הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור. ור' שמעון אומר גמל גמל שני פעמים אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה. ורבנן האי גמל גמל מאי עבדי ליה חד לאיסור עצמו וחד לאיסור חלבו. ור"ש איסור חלבו מנא ליה נפקא ליה מאת הגמל. ורבנן אתין לא דרשי. א"ל רבא אחא בריה דרבא לרב אשי אלא טעמא דרבנן מגמל גמל ולר"ש מאת הגמל הא לאו הכי הוה אמינא חלב דבהמה טמאה שרי מאי שנא מיהא דתניא הטמאין לאסור צירן ורוטבן והקפה שלהן איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ובבהמה טהורה נמי חדוש הוא דליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא והאי חלב כאבר מן החי הוא ושרי אפילו בבהמה טמאה נמי לישתרי קמ"ל. וחלב בהמה טהורה מנא לן דשרי מהכא לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב. סימני העוף כיצד. שנינו בפרק אלו טרפות סימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס ואוכל טמא כל שיש לו אצבע יתרה וזפק וקרקבנו נקלף טהור רבי אלעזר ברבי צדוק אומר כל עוף החולק את רגליו טמא. משנה זו ומה שנאמר עליה בגמרא רבו בהן הפירושין גם התחלפו בגמרא הגרסאות וכבר כתבנו הכל בארוכה בחדושינו ולא אכתוב כאן אלא מה שעלה בידי מדברי ראשונים ז"ל וגרסאות הספרים ועיקר מה שראיתי בזה הם דברי הרב ר' משה בר' יוסף ז"ל וגרסתו והוא שמשנתינו זו כללים נאמרה כל עוף הדורס ואוכל בידוע שהוא טמא שאין לך דורס בכל הטהורין. וכל שיש לו אצבע יתרה וזפק וקרקבנו נקלף שלא בסכין טהור בידוע שאינו דורס וכדתניא בברייתא ר"ג אומר דורס ואוכל בידוע שהוא טמא יש לו אצבע יתרה וזפק וקרקבן נקלף בידוע שהוא טהור. ופירוש דורס שדורס ואוכל חי וכדאמרינן בסוף ארבע אבות נזיקין ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור פירוש משום שדרכו בכך והוה ליה תולדה דשן ברשות הרבים דפטור טרף ואכל חייב דלאו דרכיה למיטרף ולמיכל ואינו כעין דורס דמתניתין דקתני דרוסת הנץ ודרוסת הגס דהתם פירושו שמטילין ארס והכא פירושו דורס ואוכל חי והראיה שהרי שנינו ודרוסת הזאב. ובב"ק בפרק כיצד אמרינן דזאב לא דריס ואכיל אלא טריף ואכיל. אלמא דורס דהכא לאו היינו כדורס דהתם כן פירש ר"ת ז"ל. ועוד כתב הוא ז"ל דאכילת זבובין ושקצים ורמשים חיים לא חשבינן ליה דורס ואוכל ולא מספקא דילמא דריס שאין נראה מה שפסק רש"י ז"ל לספוקי בדרוסה. ע"כ גירסת השמועה כך היא. תני ר' חייא עוף הבא בסימן אחד טהור לפי שאינו דומה לנשר נשר הוא דלית סימן כלל לא תיכול הא אית ליה סימן אחד אכול. ונגמר מתורים אם כן עורב דכתב רחמנא למה לי השתא דאית ליה תלתא אמרת לא עורב דלית ליה אלא תרי מיבעיא. ונגמר מעורב אם כן פרס ועזניה דכתב רחמנא למה לי השתא דאית ליה תרי לא אכלינן דלית ליה אלא חד מיבעיא. ונגמר מפרס ועזניה. אם כן נשר דכתב רחמנא למה לי השתא דאית ליה חד לא אכלינן דלית ליה כלל מיבעיא. אלא נשר הוא דלית ליה כלל לא תיכול הא אית ליה חד אכול. ואקשינן טעמא דכתב רחמנא נשר הא לאו הכי הוה אמינא ניליף מפרס ועזניה הוו להו פרס ועזניה שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין ופרקינן גמירי דאיתיה בפרס ליתיה בעזניה. הדר אקשינן מכדי עשרים וארבע עופות טמאים נינהו א"א דליכא חד מנהון דדמי לחבריה ופרקינן גמירי עשרים וארבע עופות טמאין הן וארבעה סימנין הן תלתא הדרי בעשרים ותרי מהני תלתא איתנהו בעורב וחד דליתיה בהנך איתיה בפרס או בעזניה ודאיתיה בהאי ליתיה בהאי מהו דתימא ניליף מיניה כתב רחמנא נשר. כך היא הצעה של שמועה והיא גירסא דיקא. והא דקאמר תלתא הדרי בעשרים ה"פ דכולהו עשרים עופות טמאים אין להם אלא חד סימן של טהרה. והג' סימנין שבגוף שהן זפק ואצבע יתרה וקרקבן נקלף חוזרין בכולן והמשל בזה נץ יש לו אצבע דיה יש לו זפק והחסידה יש לה קורקבן נקלף ועורב יש לו שנים שהם אצבע יתרה וקורקבן נקלף וכולן דורסין הם ופרס ועזניה נמי אית להו חד ולא הזכיר פרס ועזניה אלא מפני שהיתה קבלה בידם שאחד מהם הוא שיש לו אותו סימן שאינו בכל שאר העופות והוא שאינו דורס והא דתניא ר' חייא עוף הבא בסימן אחד טהור דוקא בשבקי בכל העופות טמאין קאמר דאי לא איכא לספוקי בכולהו עשרים עופות טמאין ואע"ג דליכא לספוקי בפרס ועזניה דלא שכיחי בישוב וכן אם בא בשני סימנין טהור והוא שיכיר עורב ומיניו והיינו דקאמר רב נחמן היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טהור ושאין בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טמא בשני סימנין טהור והוא שיכיר עורב. ואסיקנא והוא שיכיר עורב וימינו. ועוף הבא בסימן אחד אותו סימן הוא שאנו בקיאין בו שאינו דורס מותר דהא ליכא לספוקי בפרס ועזניה משום דפרס ועזניה לא שכיחי בישוב וכדאמרינן אמר אמימר הלכתא עוף הבא בסימן אחד טהור והני מילי דלא דריס כלומר שאותו סימן הוא שאינו דורס. א"ל רב אשי לאמימר הא דרב נחמן מאי כלומר דאמר היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טהור ומכלל דבריו אתה שומע דבכל סימן אחד קאמר ואפילו היה אותו סימן אחד שאינו דורס אם אינו בקי בהן ובשמותיהן טמא א"ל לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. מאי איכא משום פרס ועזניה פרס ועזניה לא שכיחי בישוב ועוף הבא בשלשה סימנין קמן אמרינן דאפילו לא היה בקי בהן ובשמותיהן מותר דודאי כל שיש לו שלשה סימנין בגופו אינו דורס וטהור הוא וכדאמרינן בברייתא כל שיש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבן נקלף בידוע שהוא טהור ושמונה ספיקות דרב אשי דקרקבן נקלף בסכין היינו כגון שהיו מכירין עורב ומינו והיה לו אצבע יתרה ואלו היה קרקבנו נקלף בלא סכין בידוע שהוא טהור דהא ליכא לספוקי בשאר עופות טמאין דאינהו לית להו אלא חד חד ובעורב ליכא לספוקי דבקיאין היו בעורב ומיניו אבל אם אינו נדון בקרקבן נקלף אסור דהא איכא לספוקי בכולהו עופות טמאין. ותרנגולתא דאגמא שהיתה מוחזקת בידם דטהורה ואחר כך אסרה אמימר ואמר חזינן דדרסה ואכלה לפי פירוש זה נראה לפרש שלא היה לה סימן טהרה בגופה אלא שהיתה מוחזקת בידם שאינה דורסה וליכא למיחש אלא לפרס או עזניה ומשום דפרס ועזניה לא שכיחי בישוב לא היו חוששין לה כדאמימר ועכשיו שנתגלה שהיא דורס הויא לה כעין נשר אי נמי שהיו לו אצבע יתרה וקרקבן נקלף כעורב והיתה נאכלת במסורת שאינה מין עורבו שאינה דורסת ועכשיו שראו אותה שהיא דורסת אסרוה לפי שהוא בודאי מין עורב אי נמי שהיה לה סימן אחד בגופה ומוחזקת שאינה דורסת וכיון שכן ליכא לספוקה בכולהו עופות טמאין ולא בעורב דעורב יש לו שני סימנין בגופו ודורס וזו אין לה אלא אחד ואינו דורס והשתא דחזיוה דדרס איכא לספוקה בכולהו עופות טמאין. זהו הפירוש המחוור בשמועה זו שבדיקת עופות טמאין המצויין מעידין עליו. אלא דקשיא לי כיון דבכולהו עופות טמאין לית להו אלא חד חד כי אקשינן לעיל ונגמר מעורב ופרקינן אם כן פרס ועזניה דכתב רחמנא למה לי הוה ליה למימר אם כן שאר עופות טמאין דכתב רחמנא למה לי. ולמה פרט פרס ועזניה. ואפשר לומר דמשום דבעי למיהדר ולאקשויי וניליף מפרס ועזניה ולברורי דאי לאו דכתב רחמנא נשר הוה גמרינן מיניה משום דההוא חד סימן דאית לחד מינייהו ליתיה בכל שאר עופות טמאין אבל מסימן אחד דשאר עופות טמאין ליכא למיגמר משום דא"א דהאי דאיתיה בהאי ליתיה בחד מהנך והוו להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין משום הכי נקט פרס ועזניה. ומכל מקום מתוך היפוך הגרסאות שנתחלפו בשמועה הסברות והפירושין אין לסמוך בעוף הבא לפנינו בלי ארבעה סימני טהרה לאוכלו אלא במסורת. וכ"כ רש"י ז"ל וזה לשונו: מתוך שאין אנו בקיאין בהם נראה לי שעוף הבא לפנינו י"ל שמא דורס הוא דהא הך תרנגולתא דאיגמא היו מח..... בה בטהורה ולאחר מיכן ראוה שדורסת ואין עוף נאכל אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור טהור ושלא מסרו לנו יש לחוש ובמסורת יש לנו לסמוך כדאמרינן לקמן עוף טהור נאכל במסורת ע"כ. וכתב הר"ז הלוי קבלנו במסותר מאבותינו מזקנינו הקדמונים כי כל שחרטומו רחב או שיש לו כף הרגל רחבה שקורין פוטא כמו שיש לאווז אין להסתפק בדריסתו כי בידוע שאינו דורס. ויש לדקדק גם בענין המסורת לפי שיש עופות נאכלין במקום אחד במסורת ובמקום אחר אין אוכלין אותו גם בזמננו זה יש הרבה שאין נאכלין במקומו ונאכלין במקום אחר. ונראה שסומכין על אותן מקומות שפשט היתרן בהם שכיון שהם אוכלין אותן בודאי קבלו מסורת מאובתיהן שהן מותרין ואין מביאין ראיה מן המקומות שאין אוכלין אותו שמניעת אכילתן אינה ראיה על איסורן אלא שלא קבלו מסורת בהיתרן מאבותיהם וכל שזה קבל זה לא קבל לאלו שיש מסורת להם מאבותיהן שומעין אלא אם כן ראו אותו דורס כמעשה דתרנגול דאיגמא דחזיוא דדרסה ואסרוה. ונראה שיש קצת ראיה ממה שאמרו אמר אמימר לקני ובוטני שריאן שקטנאי ובוטני מקום שנהגו לאכול אוכלין מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין ואקשינן אטו במנהג תליא מילתא. ואם איתא אין הכי נמי דבמקום שנהגו לאכול אוכלין דמימר אמרינן שכך מסורת בידם ובמקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין אחר שאין מסורת בידם אלא שמעינן מיהא לכאורה דכיון שנהגו במקום אחד לאכול מותר לכל אדם ואפילו למי שנהגו לאכול. ומיהו יש לומר דלאו ראיה היא והכא לישנא דנהגו קא קשיא ליה דאי משום שאלו אוכלין במסורת ואלו אין אוכלין לפי שאין להם מסורת אסור ומותר הוה ליה למימר. אמר רב יהודה עוף המסטר כשר לטהר בו את המצורע. וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה ר' אליעזר וחכמים אמר אמימר בחיורא כריסא דכולי עלמא לא פליגי דשריא כי פליגי בירוקה כריסא ר"א אסר ורבנן שרו והלכתא כרבי אליעזר דאסר. מר זוטרא מתני לה הכי בירוקה כריסא כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי בחיורא כריסא ר"א אסר ורבנן שרו והלכתא כרבנן דשרו. והילכך לענין פסק הלכה בין לאמימר בין למר זוטרא ירוקה כריסא אסירא חיורא כריסא שריא. ביצת עוף טמא אסורה כיצד. גרסינן בפרק אלו טרפות אמר חזקיה מנין לביצה טמאה מן התורה דכתיב ואת בת היענה. וכי בת יש ליענה אלא זו ביצתה. ודילמא היינו שמה דכתיב תבכדני חית השדה תנין ובנות יענה. ואי סלקא דעתך ביצת בת מימר שירה היא אלא כתיב יענה וכתיב בת יענה. ושאני הכא דפסיק ליה סיפרא לתרתי תיבות ושני שיטין שמע מינה תרתי שמי נינהו. סימני דגים כיצד. סימני דגים מפורשין מן התורה שנאמר כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו. ותנן בפרק אלו טרפות ובדגין כל שיש לו סנפיר וקשקשת. רבי יהודה אומר שני קשקשים וסנפיר אחר. אלו הן הקשקשים הקבועין בו סנפיר שפורח בהן. וטעמא דר"י משום דמשמע ליה קשקשת תרי ות"ק משמע ליה קשקשת אפילו חדא. והכי תניא בסיפר אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפירין כגון כנופת זו שבים מנין אין לו אלא סנפיר וקשקשת אחת תלמוד לומר וקשקשת רבי יהודה אומר שני קשקשים. וכתב הרמב"ן ז"ל תמה אני במה שמצאתי בתוספתא וכמה קשקשים יהיו לו אחת תחת זנבו ואחת תחת לחיו ואחת תחת סנפיר שלו ר"י אומר שנים. ומתוך הדחק יש לי לומר דאו או קתני ומה שפירש במקומות הללו מפני שבמקומות אחרים יש לחוש שמא עם דגים טהורים נתערב ונשרה קשקשת מהם ונדבקה בזה. אבל באותן מקומות ידוע הוא דשלו היו. ע"כ דברי הרב ז"ל. ואין הענין הזה מתיישב היטב דהא או או לא קתני. ואפשר דהא דקתני סיפרא אין לי אלא סנפיר וקשקשת אחת בכל אותן משלשה מקומות קאמר ואע"ג דסתם קשקשת אחת ולא פירש בכל מקום ומקום הרי שאתה צריך לדחוק גם כן ולפרש דאחת קתני לא כל מקום קאמר אלא באחד מאותן שלשה מקומות כדברי התוספתא וכן נראה מדברי רבי חננאל ז"ל שכתב בסוף פירקין דאלו טרפות תנא אלו הן הקשקשים שמלובש בהן וסנפירין (דף סג) ששט בהן וכמה קשקשים יהיו בו אפילו אחת תחת לחיו ואחת תחת זנבו ואחת תחת סנפיריו ר"י אומר שנים ונראה מדבריו דכפשוטה של ברייתא הוא מפרש דברי ת"ק דאחת ואחת בכל שלשה מקומות קאמר ור' יהודה בעינן שנים שנים בכל אחד מאותן שלשה מקומות :
שנינו ברייתא בפרק אלו טרפות אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן כגון הסולתנית והאפיין הרי זה מותר יש לו עכשיו ועתיד להשירן בשעה שעולה מן הים כגון אקונם ואפונס ואטונס מותר וא"ת אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן מאין לנו שהוא מותר דבשלמא גבי חגבים דכתיב אשר לו כרעים דכתיב באלף וקרי בוא"ו דרשינן אשר לא לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן כדרשנין באשר לו חומה אבל בדגים מנא לן י"ל דגבי דגים כתיב אשר אין לו ודרשי אין לו עיין עליו אעפ"י שאין לו עכשיו ועתיד ליגדל אחר זמן מותר. גרסינן בע"א פרק אין מעמידין. אמר אביי חמרא דימא שרי תורא דימא אסור וסימניך הטמא טהור והטהור טמא. כללא דמילתא כל דאית ליה קלפי שרי. תנן בנדה בפרק בא סימן כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר דג טהור יש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא. ואמרינן מנא לן דקשקשת לבושא דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש. מכדי אנן אקשקשת סמכינן סנפיר דכתב רחמנא למה לי אמר ר' אבהו וכן תני דבי ר' ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר. גרסינן בפרק אין מעמידין ר' עקיבא אילקע לגנזק איתיוה לקמיה ההוא מינא דהוה דמי לצלובחא אזל חפייה במשיכלי חדתי חזא ביה קלפי שרייה. רב אשי איקלע לההוא אתרא איתיוה לקמיה ההוא מינא דהוה דמי לשפרנונא נקטיה להדי יומא חזא ביה צימחי ושרייה. ולענין אם נסמוך על סימני ראשון ושדרן אעפ"י שלא ראינו להן סנפיר וקשקשת. שנינו בפרק אין מעמידין אלו דברים של נכרים מותרין באכילה חלב שחלבו נכרי וישראל רואהו וטרית שאינה טרופה וציר שיש בו דגה. ותניא בברייתא אי זהו טרית שאינה טרופה כל שראשה ושדרה ניכר. ואיתמר ר"ה אמר עד שיהא ראשו ושדרו ניכר. ר"נ אמר או ראשו או שדרו מתיב רב עולא בר חמא ובדגים כל שיש בו סנפיר וקשקשת כי תניא ההיא באדא ופלמודא דדמו רישייהו לטמאין. אמר מר יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן אבל בגופן ד"ה אסור עד שיהא ראשו ושדרו ניכר לכל אחד ואחד פירש רש"י שיהא בראשו ושדרו ניכר שהוא דג טהור שכל הדגים ניכרין בראש בין טהור בין טמא שהטמאין ראשיהן חדין ואין להם חוט השדרה והנהו דגים דאמרינן לעיל דאתו לקמייהו דרבנן ולא בדקי להו בראש ושדרה משום דהוו דמו בראשון ושדרן לטמאין. וכן פירש שם רש"י ז"ל שיש מן הטהורים שדומין לטמאין ואפילו הכי טהורין שיש להם סנפיר וקשקשת כדאמרינן באדא ופלמודא דדמו רישייהו לטמאין אבל אין שום דג טמא דומה לטהור ולפיכך נאכלין בהיכר ראש ושדרה והא דאותיב רב עוקבא ממתניתין דחולין דקתני ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת לתרוייהו פריך. ואוקמיה באדא ופלמודא הא בראשון ושדרן דומין לטהורין אע"פ שלא מצינו להם סנפיר וקשקשת טהורים בידוע שסנפיר וקשקשת היתה להן. אבל הראב"ד ז"ל כתב שראש ושדרה ניכר שהוא דג פלוני וטהור קאמר ואקשינן אדרב נחמן ממתניתין דסנפיר וקשקשת דבשלמא לרב הונא דבעי ראש ושדרה משום דבראש איכא סנפיר ובשדרה איכא קשקשת אלא לרב נחמן קשיא דהא בראש ליכא קשקשת וקשיא לי לפירושו דאם כן דרב הונא בעי שדרה משום קשקשת ולא משום היכירא מאי בעי ראש כלל דכיון דאיכא קשקשת ודאי טהור דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר וכיון דרב נחמן הוה מכשיר בחד בראש או בשדרה דרב הונא נמי לא הוה ליה למימר אלא עד דאיכא שדרה ותו לא. ובשלמא מתניתין דקתני ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ולא קתני כל שיש לו קשקשת משום דתנא מהדר לאדכורי בכל מידי ומידי סימנין דכתיבין ביה באורייתא ובקרא כל אשר לו סנפיר וקשקשת כתיב וקרא נמי דכתב סנפיר וקשקשת משום דלא נטעי בין סנפיר וקשקשת אי נמי להגדיל תורה כדאיתא בפרק לו טרפות ובנדה פרק בא סימן אבל רב הונא לא הוה ליה למימר אלא שיהא שדרה ניכרת לכל אחד והרמב"ן ז" הקשה עליו גם כן דאי הכי היכי אקשינן ממתניתין לימא מתניתין בשאינו מכיר שהוא דג פלוני ושהוא טהור. וכן הוא ודאי דסימנין דגים קתני כדקתני סימני העוף למי שאינו בקי בהן. ותמה על עצמך והלא אין הבקיאות בהן אלא שהוא מכיר באותן שיש להם סימני טהרה שיש סנפיר וקשקשת ומתניתין סימנין קתני ובהן הבקיאות תלוי ואדרבה לא היה אפשר לתנא לשנות משנתינו בענין אחר כלל אלא שאני תמה שלא ראיתי בחבור הגאונים ז"ל שיהיה סימן לדגים בראש ושדרה וצריכא עיונה רבה לשון הרב ז"ל. ולענין אם נסמוך על סימני מקצתן להתיר את כולן גופן או צירן. וכן במה נסמוך להתיר צירן :
שנינו בפרק אין מעמידין אלו דברים של נכרים מותרין באכילה ציר שיש בו דגה ואמרינן בגמרא אי זהו ציר שיש בו דגה כל שכלבית אחת או שתי כלביות משוטטות בה. השתא כלבית אחת שריא שתי כלביות מיבעיא לא קשיא כאן בסתומות כאן בפתוחות כלומר בסתומות אחת ובפתוחות שתים דכיון דפתוחה היא אי לית בה אלא אחת דילמא איתרומיי איתרמי ונפלה שם. כלבית פירש רש"י ז"ל שהוא דג טמא וגדל בציר דגים טהורין ואינו גדל בשל טמאין. ור"ח ז"ל פירש דהוא דגי טהור קטן ודג אחד טהור מתיר את הכל. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דהא בטרית טרופה בעינן שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד. וניחא לי דכיון דציר דגים זיעא בעלמא הוא ואיסורו מדבריהם כדמפורש במסכת חולין. לפיכך הקלו בו להתירו בדג אחד אבל טרית כיון דאכל גופיה צריך הכרה ראש ושדרה לכל אחד ואחד גזרו על צירן משום גופן ולפיכך אמרו אפילו לטבל בצירן עד שיהא ראש ושדרה ניכר ודייקא נמי מדאמר ר' זירא מריש הוה מטבלנא בצירן משום דהוה סבר מחלוקת בגופן אבל בצירן או ראש או שדרה. כלומר ואפילו של אחת כמו שהתירו בציר משום כלבית אחת. משמע דקולא הוא בציר ולחומרא בגופן. ולפי הפירוש הזה הזכירו כלבית כעין גוזמא לומר שאפילו דג אחד קטן מתיר הכל. ומתניתין נמי דייקא לי דקתני ציר שיש בו דגה דמשמע כל דג קטן מתיר ע"כ לשון הרב ז"ל ולי נראה שאפילו לפירוש רש"י ז"ל צריכין אנו לומר כן דאמאי לא חיישינן שמא הנכרי השליכו שם כדי למוכרו לישראל. ואם תאמר שלא היתה חיה שם ומתקיימת אלו היה שם ציר דג טמא אם כן למה הצריכו שתי כלביות בפתוחות כל שיש בה אפילו אחת היה תשתרי. אלא ודאי קל הוא שהקלו בציר משום דספיקא דרבנן היא. אמר מר יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן כלומר מחלוקת רב הונא ורב נחמן בראש ושדרה ניכר הני מילי לטבל בצירן אבל בגופן דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד. אמר זעירא מריש הוה מטבילנא בצירן כיון דשמענא להא דאמר מר משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן אפילו בצירן לא מטבילנא. והכין הלכתא דאפילו לטבל בצירן כל שיש בה דגים אין מטבילין בו עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד דגזרינן צירן אטו גופן אבל אין בה דג כל שיש בה כלבית מותרת. ובדברי ר"ח ז"ל אפילו אין בה אלא דג אחד טהור מותרת והוא שאין בה דגים אחרים שאינן ניכרין בראשון ושדרן ודוקא סתומה אבל פתוחה עד שתהא בה שתי כלביות. ולהתיר חביות הרבה על ידי חבית אחת אם חביות פתוחות הן ויש באחת מהן שתי כלביות כלן מותרות על ידה. ואם סתומות היא מותרות אפילו בכלבית אחת והשאר אסורות. דגרסינן התם יתיב רב חיננא בר אידי קמיה דרב אחא בר אהבה ויתיב וקאמר נכרי שהביא עריבה מלאה חביות ונמצאת כלבית באחת מהן פתוחות כולן מותרות דכמאן דמיערבן בהדדי דמיאן סתומות היא מותרות וכולן אסורות א"ל מנא לך הא א"ל מתרי ותלתא קראי שמיעה לי מרב ושמואל ור' יוחנן. ולענין גופן של דגים אין סומכין להתיר כולן אטו מקצתן. דגרסינן התם ההיא ארבה דצחנאתא דאתיא לסיכרא נפק רב הונא בר חיננא חזי בה קולפין ושריא אמר רבא מי איכא דשרי בהאי מילתא בדוכתא דשכיחי קלפי נפקי שיפורי דרבא ואסרי נפקי שיפורי דרב הונא ושרו. אמר ר' ירמיה מדפתי לדידי אמר לי רב פפא כי שרא רב הונא בר חיננא בצירן אבל בגופן לא שרא. אמר רב אשי לדידי אמר לי רב פפי כי שרא רב הונא בר חיננא אפילו בגופן ואנא לא מיסר אסרנא דהא אמר לי רב פפי ולא מישרא שרינא דאמר רב פפא הלתכא עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד וכן הלכתא. ואם היו חתיכות מתאימות אפילו לא היו קשקשים אלא בחתיכה אחת מהן אפילו היו אלף חתיכות כולן מותרות על ידה. דתניא חתיכת דג שיש בה סימנין בין בכולה בין במקצתה ואפילו אחד ממאה כולן מותרות. ומעשה בנכרי אחד שהביא גרב מלא חתיכות בצידן ובדק רשב"ג ומצא באחת מהן סימן והתיר את הגרב כולם ותרגומה רב פפא בשהחתיכות שוות. ואקשינן אי הכי מאי למימרא ופרקינן מהו דתימא איתרמויי איתרמי קמשמע לן. ולענין דג מליח הנמצא ביד נכרי אם חוששין שמא נמלח עם הטמא ביחד ואסור ואם לאו. שנינו בפרק אין מעמידין אלו דברים של נכרים מותרין באכילה טרית שאינה טרופה. ופירש רש"י ז"ל טרית מין דגים קטנים מלוחים. וכתב הרמב"ן ז"ל ומדברי כולם נלמוד שאין אנו אוסרין אותה משום מליחתן ואין חוששין שמא נמלחו עם הטמאין ביחד ואסורין ולא נתברר הטעם ואם תאמר טמאין בטהורין נותן טעם לפגם הוא והרי בפרק כל הבשר אמרו בהדיא שאם טמא מליח וטהור תפל אסורים ומסקנא אף שניהם מלוחין אסורין ואי משום דלא מחזקינן איסורא כל היכא דשכיח מחזקינן. אלא משמע משום דטמאין בטהורין לא מימלחי דטהורין צריכי לאפושי עלייהו מלחא טפי טובא מטמאין אי נמי משום דספיקא דרבנן היא ולקולא. ובספר העיטור נמי מתרי דגים מלוחין של נכרים אלא שנהגו בם איסור ע"כ. ובמקומנו נהגו בו היתר. ובשער התערובת יתבאר בעזרת השם דין דגים טהורין שמלחן עם דגים טמאין. ולענין שרצים הגדלים במים שאין להם סנפיר וקשקשת ואין עתידין לגדל אחר זמן בבורות שיחין ומערות שוחה ושותה ואינו נמנע ובלבד שלא פרשו מהם אבל פרשו מהם אסורין משום שרץ השורץ על הארץ דתנו רבנן ממשמע שנאמר אכול את שיש לו שומע אני לא תאכל את שאין לו וממשמע שנאמר לא תאכל את שאין לו שומע אני אכול את שיש לו ולמה נשנה לעבור עליו בעשה ולא תעשה. את זה תאכלו מכל אשר במים מה תלמוד לומר הואיל והתיר בסתום התיר במפורש מה כשהתיר במפורש לא התיר אלא שבכלים אף כשהתיר בסתום לא התיר אלא שבכלים מנין לרבות שיחין ומערות ששוחה ושותה ואינו נמנע תלמוד לומר את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו בימים הוא דאית ליה אכול דלית ליה לא תיכול הא בכלים אע"ג דלית ליה אכול. במים כלל בימים ובנחלים פרט ובמים חזר וכלל כלומר דתרי במים כתיבן בקרא סמוכין זה לזה דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים והואי כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מים נובעין אף כל מים נובעין מאי רבי רבי חריצין ונעיצין כלומר חריצין ונעיצין נובעין לאיסורא ואימעיטו להו בורות שיחין ומערות להיתירא. דברי רבי ישמעאל תנא במים שני פעמים אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט וריבה במים ריבה בימים ובנחלים מיעט במים חזר וריבה. ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל מאי רבי חריצין ונעיצין לאיסורא. פירשו התוספות האי חריצין ונעיצין אפילו אין נובעין ומאי מיעט מיעט בורות שיחין ומערות להיתירא. ותני יהודה בן מתתיא מה ראית לרבות שיחין ומערות להיתירא שהן עצורין ככלים ומוציא אני חריצין ונעיצין מהיתירא שאינן עצורין ככלים. הילכך כל שיש במים נובעין אם אין לו סנפיר וקשקשת אסור. ובמים שאין נובעין בחריצין ונעיצין אסור אבל מה שגדל בכלים או בבורות שיחין ומערות מותר ודוקא בשוחה ושותה כדתניא בברייתא אבל בשפרשו חוץ לכלי או חוץ לבור אסורין דגרסינן התם אמר רב הונא לא לישפי איניש שכרא בצבתא לאורתא דילמא פריש ממנא לבצתא והדר נפיל למנא וקא עבר משום השרץ השורץ על הארץ. ואקשינן אי הכי חביתא נמי דילמא פריש לדופנא והדר נפיל לגו חביתא. ופרקינן התם היינו רביתיה. ומנא תימרא דתניא מנין לרבות שיחין ומערות ששוחה ושותה ואינו (דף סד) נמנע תלמוד לומר תאכלו מכל אשר במים אמאי ניחוש דילמא פריש לדופנא דבירא והדר נפיל אלא היינו רביתיה הכא נמי היינו רביתיה. א"ל רב חסדא לרב הונא תניא דמסייע לך ואת נבלתם תשקצו לרבות יבחושין שסננן. סימני קרבי דגים כיצד. גרסינן בע"א פרק אין מעמידין אמר רב קרבי דגים ועוברין אין ניקחין אלא מן המומחה. פירוש ואפילו בלוקח מישראל. רמי ליה עולא אריכה לר' דוסתאי דמן בידי מי אמר רב קרבי דגים ועוברין אין ניקחין אלא מן המומחה מכלל דדג טמא אית ליה עובר. ורמינהו דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים אמר ליה סמי מכאן עוברין ור' זירא אמר לו תסמי תרווייהו מטילין ביצים נינהו זה משריץ מבחוץ וזה מבפנים. ואמרינן עלה בגמרא אין שם מומחה מאי אמר רב הונא עד שיאמר אני מלחתים אמר רב נחמן עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן וכן אורי ליה רב יהודא לאדא דיאלא כמאן דאמר אני מלחתים. ופירוש מומחה כאן פירש רש"י ז"ל בקי בהן ובודאי דלישנא דגמרא מוכח הכי מדאמרינן אין שם מומחה מאי שאם אתה מפרש האי מומחה מוחזק בכשרות כמומחה דאמרינן בתכלת וככולא שמעתא דהתם לא הוה ליה למימר אין שם מומחה אלא לקח ממי שאינו מומחה מאי אבל הרמב"ן ז"ל פירש דהאי מומחה כמומחה דכולא שמעתא מוחזק בכשרות ונאמן. ובירושלמי נמי כללן כולן כאחד ותני אין לוקחין מעי דגים וקרביהן אלא על פי מומחה ואין לוקחין תכלת אלא על פי מומחה והטעם מפני שנחשדו עמי הארץ ליקח קרבי דגים מן הנכרים בחזקת שהן טהורין ומוכרין אותן לישראל ושמא טמאין הן. ואם אמר אני מלחתים נאמן דמירתת משום דלא מצי מישתמיט ליה אבל אם לא אמר אני מלחתים מצי מישתמיט ליה ואמר ישראל מכרן לי בחזקת שהן כשרין. ודמיא הא מילתא להא דאתמר בפרק אלו טרפות גבי ביצים שאם אמר של עוף פלוני וטהור הוא נאמן. כן כתב הרב ז"ל. ונראה מדבריו דאפילו בחשוד או בנכרי סגי לן באני מלחתים מדמדמי לה לשל עוף פלוני וטהור הוא דהתם אפילו בנכרי שרינן בהכי ואין לך חשוד גדול מן הנכרי. אבל הראב"ד ז"ל כתב דדוקא במי שאינו מומחה סגי לן באני מלחתים אבל בישראל חשוד אינו נאמן עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן. ומכל מקום באלו דגים ואלו קרביהן אפילו חשוד לוקחין ממנו דאין לך חשוד יותר מן הנכרי ובאומר של עוף פלוני וטהור הוא נאמן משום דלא מצי מישתמיט ליה. וכל שכן באומר אלו דגים ואלו קרביהן שאנו רואין בעינינו הדגים והעוברין. עוד הקשו שם בפרק אין מעמידין על הא דרב דאמר קרבי דגים ועוברין אין ניקחין אלא מן המומחה. וליבדוק בסימנים דתניא כסימני ביצים כך סימני דגים סימני דגים סנפיר וקשקשת נינהו אלא אימא כך סימנים עוברי דגים ואלו סימני ביצים כל שכודרת ועגולגולת ראשה אחד חד וראשה אחד כד טהורה ב' ראשיה חדין ב' ראשיה כדין טמאה חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים טהורה חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים טמאה חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ. ואוקמה רבינא בשנימוחו ושמעינן מיהא דרבינא דסימנים דאורייתא והראב"ד ז"ל פסק כך שכ"כ ודוקא סימני עוברי דגים דליכא דדמי להו בטמאין אבל בביצים של עוף לא סמכינן אסימנים משום דאיכא דעורבא דדמי לריונה. והכי איתא במסכת חולין. וכ"כ ר"ת ז"ל מדפריק רבינא בשנימוחו ולא אמר סימנין לאו דאורייתא כדאמרינן בחולין גבי ביצים דאלמא שמעת מינה דסימני עוברי דגים דאורייתא ולדבריהם שתי הסוגיות שבכאן ושבחולין הלכה הן דגבי דגים סימני דאורייתא דהא בביצים נמי אי לאו דאיכא דעורבא דדמי לדיונה אסימנים נמי סמכינן בהו ובדגים קים להו לרבנן דליכא דטמא דדמי לטהור כלל וברייתא הכי קתני כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים מה סימני ביצים שאם טמא טמא וטהור תולין משום דאיכא דטמאין דדמין לטהורין. כך סימני דגים שאם טמא טמא ואם טהור טהור. ולכאורה נראה לי כדבריו דרבינא כבר עמד על דברי ר' זירא שהקשה משמונה ספיקות גבי סימני ביצים באלו טרפות ואיך לא חשש לו ואם אתה אומר שאעפ"כ לא קבל דבריו אנו איך נניח דברי רבינו שהוא אחרון. ונתפוס דברי ר' זירא אחר שלא קבלם רבינא ועוד דאי דמיאן לגמרי להדדי לא הוה שתיק גמרא הכא מהך קושיא דר' זירא והוה ליה למימר לאקשויי הכא אי הכי שמונה ספיקות ליבדוק בביציהו אלא ודאי הדעת מכרעת כדברי רבנו תם ז"ל ואין זו דומה לזו. וכן נראה דעת רש"י ז"ל ממה שכתב שם בפרק אלו טרפות ז"ל: אלא אר"ז סימנין לאו דאורייתא. הנך סימני ביצים לאו הלכה למשה מסיני נינהו ולא סמכינן עלייהו ע"כ. ואף ר"ח ז"ל כתב אלא לאו שמע מינה סימנים של ביצים לאו הלכה. ע"כ. מדברי כולם נלמוד דדוקא סימנים של ביצים לאו דאורייתא אבל של קרבי דגים דאורייתא. אבל רבנו יצחק בעל התוספות ז"ל אמר דסימנים לאו דאורייתא בין בביצים בין בקרבי דגים ועד שיאמר של דג פלוני וטהור הוא אין סומכין עליו וכן נראה גם מהלכות הרב אלפסי ז"ל שהוא ז"ל כתב הכא הא דרב דאמר קרבי דגים אין ניקחין אלא מן המומחה ולא כתב כלום ממה שהקשו עליה בגמרא ליבדוק בסימנים ולא דברי רבינא שהעמידה בשנימוחו. ובפרק אלו טרפות כתב דברי ר' זירא דאמר סימנים לאו דאורייתא נראה שהוא ז"ל סבור ששתי הסוגיות זו שבכאן ואותה שבחולין חולקת בסימנים אי דאורייתא אי דרבנן. וסמך לו על אותה סוגיא שבחולין משום דאיתמרא בדוכתה גבי הלכתא דהאי דינא ואע"ג דרבינא בתרא הוא מסתבר טעמיה דר' זירא דהתם דהא טעמא קאמר דאי לא תימא הכי שמונה ספיקות ליבדוק בביציהו וכיון דסימני ביצים לאו דאורייתא ולא סמכינן עלייהו אף סימני דגים לא סמכינן עלייהו דהא בברייתא להדדי מדמי להו. אלא שאני תמה בדברי הרב שהביא בהלכות בע"א ברייתא דכסימני ביצים כך סימני קרבי דגים. ואם אינה הלכה למה כתבה. ואולי כתבה ללמוד ממנה בשני ראשיה כדין ובשני ראשיה הדין דודאי טמאה ואפילו אמר של דג פלוני וטהור הוא לא סמכינן עליה. ובראשה אחד חד וראשה אחד כד. אי אמר של דג פלוני וטהור הוא סמכינן עליה ואי לא לא סמכינן עליה. וכדאמרינן התם בפרק אלו טרפות גבי ביצים. והרמב"ן ז"ל הביא ראיה דסימנין לאו דאורייתא אפילו בדגים מדגרסינן בירושלמי במסכת ע"א ר' נתן בר בא אמר קומי שמואל ידענא לפרושי בין עוברי דגים טמאין לעוברי דגים טהורין עוברי דגים טמאין עגולין ועוברי דגים טהורין ארוכין חמי ליה חדא צלופחא א"ל כזה מהו א"ל טמאה א"ל לא ביש לי על דאמרת על טהור טמא אלא שסופך לומר על טמא טהור משמע מיהא דלמאן דאמר דגים טמאין יש להם עוברים סימני עוברי דגים לאו דאורייתא דאע"ג דר' נתן בר בא סימנין דקתני בברייתא הוה גמיר ועלייהו הוא סמיך אפילו הכי לא קביל שמואל מיניה דסבירא ליה כר' זירא. ומיהו בעוברי דגים נראה דסבירא ליה לרבנו אלפסי ז"ל דטהורין ואין צריכין סימנין שהוא ז"ל גורס כאן ובחולין כסימני ביצים כך סימני קרבי דגים וכדמתרצי לה לברייתא התם ואמרינן תני כך סימני קרבי דגים. נראה דסבירא ליה כמאן דאמר בשמעתין דע"א דג טמא משריץ (דף סה) דג טהור מטיל ביצים. הילכך עוברי דגים אין צריכין בדיקה דאין לך בהן אלא טהורין אבל קרבי דגים אי אמר של דג פלוני וטהור הוא ואני מלחתים נאמן והוא שלא יהא חשוד אבל בחשוד אינו נאמן אלא באומר אלו דגים ואלו קרביהן וכדברי הראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה והוא הדין בנכרי. ואם היו שני ראשיה חדין או שני ראשיה כדין אין סומכין עליו כלל. אבל בראשה אחד חד ואחד כד ואמר של דג פלוני וטהור סומכין עליו. סימני ביצים כיצד. תניא בברייתא בפרק אלו טרפות לוקחין ביצים בכל מקום ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טרפות כלומר דמיעוטי נינהו. ומקשינן ודילמא ועוף טמא נינהו. כלומר דרובא נינהו. דאע"ג דאמרינן דמיני עופות טהורין מרובין מן הטמאין המינין הטמאין גדולים מהן וכדאמרינן התם איסי בן יהודה אומר מאה עופות יש במזרח וכולן מיני איה הן. ואם כן נחוש שמא ביצי עוף טמא הן. ופרקינן באומר של עוף פלוני וטהור הוא ואקשינן ולימא של עוף טהור הוא ולמה צריך של עוף פלוני טהור. ופרקינן אי אמר של עוף טהור מצי מישתמיט ליה כי אמר של עוף פלוני וטהור לא מצי משתמיט ליה. וליבדוק בסימנים דתניא כסימני ביצים כך סימני קרבי דגים. ותניא גבי סימני ביצים אלו הן סימני ביצים כל שכודרת ועגולגולת ראשה אחד חד וראשה אחד כד טהורה שני ראשיה חדין ושני ראשיה כדין טמאה חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים טהורה חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים טמאה חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ. ופריקנא בחתובות. כלומר שאין ראשיה ניכרין ואקשינן תו וליבדוק בחלבון וחלמון ואוקימנא בטרופות בקערה. ואקשינן וטרופות בקערה מי זבני מינייהו והתניא אין מוכרין ביצת טרפה לנכרי אלא אם כן נטרפה בקערה לפיכך אין לוקחין מהם ביצים טרופות בקערה. אלא א"ר זירא סימנין לאו דאורייתא דאי לא תימא הכי הא דאמר רב אשי שמונה ספיקות. כלומר בעופות והן אותן שמנו בשמעתא דסימני העוף אם כן ליבדוק בביציהו אלא לאו שמע מינה סימנין לאו דאורייתא. אלא למאי הלכתא קתני להו הכי קאמר שני ראשיה כדין שני ראשיה חדין ודאי טמאה כלומר ואפילו אמר של עוף פלוני וטהור הוא לא סמכינן עלייהו דשקורי משקר דליכא בטהורים ששני ראשיה כדין או חדין. וכן בשהחלמון מבחוץ וחלבון מבפנים אבל בשהחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים וראשו אחד כד ואחד חד משכחת לה טמאה ומשכחת לה טהורה אמר של עוף פלוני וטהור הוא סמוך עליה בסתמא לא תסמוך עליה דאיכא דעורבא דדמי לדיונה כלומר וכי היכי דאיכא העורבתי לדמי לדיונה איכא למיחש נמי דילמא איכא אחריני טמאין דדמיין לטהורין וא"ת אם כן כי אמר נמי של עוף פלוני וטהור הוא מאי הוי מצי מישתמיט ליה נראה לי דאע"ג דדמיין אי יהיב דעתיה שפיר יכיר ומסתפי דילמא יהיב ישראל דעתיה ויכיר. וכן הלכתא. הילכך סימני ביצים לאו דאורייתא אבל באומר של עוף פלוני וטהור הוא סמכינן אסימניה הא בסתמא לא סמכינן אסימניה. וביצה טרופה בקערה אע"ג דאמר של עוף פלוני וטהור הוא לא סמכינן עליה דדילמא ישראל זבני ניהליה וטרפה הות. ומיהו לא אמרו אלא בטרופות שחלבון וחלמון טרופין ומעורבין הא בשלא נטרפו כל שחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים הרי היא כביצה שלימה ובאומר של עוף פלוני וטהור הוא סמכינן עליה וכדאמרינן לעיל לא צריכא בחתוכות. ופרכינן תו ליבדוק בחלבון וחלמון ופרקינן בטרופות בקערה. אלמא טרופה ממש קאמר וטרופה פירושה רצוצה מלשון טרית טרופה דפרק אין מעמידין שהיא הדגים המרוצצים שאין ראשן ושדרן ניכר. ועכשיו שנהגו ליקח ביצים סתם מן הנכרי כתבו בתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל לפי שעכשיו אין מצויים בינינו ביצים של עוף טמא וגם אין רגילות עכשיו למכרן. ועוד התירו לקנות מן הנכרי אותן אובליישא שטחין פניהן בביצים ואעפ"י שאמרו שאין לוקחין מהם ביצים טרופות לא אמרו אלא כשהביצים טרופות בעיין משום דמוכח מילתא דשל טרפה היו וישראל מכרן לו וטרפן כדי שלא יחזור ישראל ויקנה ממנו אבל אלו שלשו בהן הפת רובן מן השלמים הן. וגם אין לאסרן משום חשש דם דהא רובא לית להו דם סימני חגבים כיצד. שנינו בפרק אלו טרפות ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו. ר' יוסי אומר ושמו חגב. כתבו בתוס' בשם רבנו יצחק בר' מאיר ז"ל דר' יוסי לפרושי קא אתא ולא פליג אתנא קמא דמדתני תנא דמתניתין ארבע סימנין ולא תני אין ראשו ארוך שמע מינה דתנא קמא אף ראשו ארוך שרי וכיון שכן קראי בכללי ופרטי דריש להו כדתנא דבי ר' ישמעאל דמרבי כעין הפרט כל דאית ליה ארבע סימנין ודריש חגב לשמו חגב. ותנא דבי רב דלא דריש חגב לכל ששמו חגב אלא קאמר חגב זה גדיין לא מרבי ראשו ארוך ולדידיה חמשה סימנין בעינן הני ארבעה דמתניתין ואין ראשו ארוך. ואם תאמר כי קאמרינן בגמרא במאי קא מיפלגי תנא דבי רב ותנא דבי ר' ישמעאל ואמרינן בראשו ארוך פליגי אמאי לא קאמר נמי שאין שמו חגב פליגי. י"ל שכל אותן שבכתוב ומינן דמפרש תדר"י כולן שמן חגב חוץ מן הצרצור שנתמעט לכולי עלמא לתנא דבי רב מפני שראשו ארוך ולתדר"י מפני שאין שמו חגב. וקיימא לן כתנא דמתניתין וכתדר"י וכל ששמו חגב ויש לו ארבע סימנין אעפ"י שראשו ארוך מותר והכי נמי מוכח בשבת בשילהי פרק ר' עקיבא דאמרי התם רב כהנא הוה יתיב קמיה דרב והוה מעבר שושיבא אפומיה א"ל רב שקלא כי היכי דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה וקא עבר משום אל תשקצו את נפשותיכם כלומר מפני שהיא חיה אלמא שושיבא שרייא ושושיבא היינו ראשו ארוך כדאיתא בע"א פרק אין מעמידין. ומ"ש במקצת הספרים בפרק אין מעמידין ראשו ארוך דכולי עלמא לא פליגי דאסיר אומר ר"ת ז"ל דאיפכא גרסינן דכולי עלמא לא פליגי דשרי וכן מצא בספר ישן. ונראה שכך דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבנו שכך כתב אע"פ שראשו ארוך ויש לו זנב אם היה שמו חגב טהור. ורבנו אלפסי ז"ל שכתב משנתנו כצורתה ולא הביא שקלא וטריא דתנא דבי ר' ישמעאל ותנא דבי רב כלום. נראה דסבירא ליה דתנא קמא דמתניתין ור' יוסי מיפלג פליג מסתמן של דברים ותנא קמא ליה ליה קפידא כלל לא בראשו גוץ ולא בששמו חגב אלא כל שיש לו ארבעה סימנין טהור אעפ"י שראשו ארוך ואין שמו חגב. וכן ראיתי למקצת רבוותא שכתבו כך ואע"ג דתנא דבי רב בעי שאין ראשו ארוך ואין שמו חגב ולתנא דבי ר' ישמעאל ור' יוסי בעינן ששמו חגב כולהו יחידאי נינהו לית הלכתא כוותייהו. וא"ת אם כן ראשו ארוך מנא ליה לתנא קמא דמתניתין כיון דלא דריש קראי בכללי ופרטי כתדר"י כתב הרמב"ן ז"ל דנפקא ליה למינהו ארבעה פעמים לרבות כל שיש לו ארבעה סימנין הללו. והכי איתא נמי בסיפרא אין לי אלא אלו מנין לרבות שאר מינין תלמוד לומר למינהו למינהו ריבה הא כיצד היה למד סתום מן המפורש מה ארבה מפורש שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו ר' יוסי אומר ושמו חגב ואע"ג דתניא נמי התם ארבה זה גובי וכו'. ופירש רש"י ז"ל הכא למעוטי ראשו ארוך איכא למימר תרי נינהו ותברה מי ששנה זו לא שנה זו. וקצת קשה לי לפי שיטה זו אם כן היכי אקשינן כל כך דרך פשיטות בגמרא והלא הצרצור הזה יש לו ארבע כנפים וארבע רגלים וקרסוליו וכנפיו חופין את רובו יכול יהא מותר דאלמא משמע מתוך לשון זה דפשוט היה להם שהוא אסור ומשום הכי מתמה ואזיל יכול יהא מותר ואם כדברי רבותינו ודאי מיתר הוא לדברי תנא קמא וצריך עיון. ולענין פסק הלכה כלשון הראשון נראה עיקר דשמו חגב בעינן אבל בראשו ארוך וגוץ לא קפדינן. הילכך בארצות הללו אעפ"י שנמצאין מהם שיש להן ארבע סימנין אינן נאכלין אלא במסורת שיהא שמן חגב אבל על ידי מסורת נאכלין כענין שאמרו בעופות והרבה מקומות יש בספרד שנאכלין במסורת. ומי שאין לו עכשיו כרעים או שאין כנפיו חופין את רובו ועתיד לגדל אחר זמן הרי זה מותר מעתה וכדתניא אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן כגון הזחל הזה מותר ר' אלעזר בר' יוסי אומר אשר לו כרעים ממעל לרגליו אעפ"י שאין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן וכנפיו חופין את רובו אמרי לה רוב ארכו ואמרי לה רוב היקפו וקא פסיק רב פפא הילכך בעינן רוב ארכו ורוב היקפו :