תורת הבית הארוך/בית שביעי/שער ו
השער הששי
עריכההשער הששי: היולדת והיושבת על דם טוהר:
דבר תורה יולדת טמאה כנדה, בין רואה דם בין אין רואה. נאמר ביולדת זכר "וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה" ונאמר ביולדת נקבה "וטמאה שבועיים כנדתה". ואין הפרש בין ילדה ולד חי בין הפילה נפל (דף קפה) במה דברים אמורים בנפל שנגמרה צורתו וראוי לברית נשמה אבל כל שלא נגמרה צורתו כגון שלא נגמרו לו מא יום או שאינו ראוי לברית נשמה אינה טמאה משום לידה אבל טמאה משום נדה לפי שאין פתיחת הקבר בלא דם כמו שיתבאר.
כל היולדת כששלמו לה ימי טומאה שהם שבעה לערב וטהורה לביתה בין ראתה כל שבעה וכל שבועיים בין לא ראתה כדין הנדה שהכתוב קראה נדה. במה דברים אמורים בשלא ילדה בזוב אבל ילדה בזוב כגון שהיתה זבה קודם לידתה לעולם היא בטומאתה עד שתספור שבעה ימים נקיים מדם כזבה כמו שיתבאר. דברים אלו לדבר תורה אבל עכשיו שעשו כל הנשים הרואות כזבות הרי כל היולדת כיולדות בזוב וצריכה שבעה נקיים וכן החמירו בימי חכמי הגמרא במקצתן לחוש ולטמא משום יולדת כשפיר מלא בשר בין עכור בין צלול ובמקצתן שלא ליתן ימי טהרה וכדאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תעביד עובדא עד שישעיר. ואקשינן והאמר שמואל אחת זו ואחת זו חוששת כלומר כשפוד מלא בשר בין עכור בין צלול. אמר רמי בר שמואל לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל לחוש חוששת ימי טהרה לא יהבינן לה עד שישעיר כלומר עד שיהוא שערות ועכשיו נתמעט הבקיאות ביותר ונהגו להחמיר עוד ולחוש משום יולדת במקצת הולדות שאין אמן טמאה לידה דבר תורה ולא אפילו מדברי הגמרא כדי שלא יבא הענין לכלל טעות כמו שיתבאר בעזרת השם.
וראיתי לפרש תחילה הולדות שאין חוששת לולד בספק וחוששת גם משום נדה ואחר כך אפרש היושבת לולד בלבד ולא לנדה ונפקא מינה למי שמתיר דם טהר בזמן הזה כדין התורה. ואחר כך אפרש דין היולדת בזוב ואפרש אם כל היולדת בזמן הזה כיולדת אם לאו.
כל מקום שאמרנו בשער זה טמאה לידה מספק יושבת לולד ולנדה כלומר שאין נותנין לה דם טהור כלל וכל דם שתראה מטילין אותו לחומרו משום ולד ומשום נדה כמו שיתבאר ואיצטריך לפרש דין יושבת על דם טהר לפי שיש מקומות שנוהגין בו עדיין על דין התורה.
תנן בפרק המפלת. המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה רי"א בן כך ובין כך טמאה ולאו טמאה לידה קאמר דהכא בחתיכה שאין בה עצם עסקינן וכל שאין בו עצם אין חוששין לה משום ולד אלא בטומאת נדה פליגי ואוקימנא פלוגתייהו בשאיפשר לפתיחת הקבר בלא דם ורבנן סברי איפרש ולפיכך אם אין דם יוצא עם החתיכה כלומר על גבה אינה טמאה אף משום נדה דחתיכה עצמה אין חוששין לה משום דם לפי שאין דם נקרש ונעשה חתיכה ולפיכך אפילו היתה חתיכה של ארבע מיני דמים אין חוששין לה. ואי משום פתיחת הקבר אפשר לו בלא דם. ור' יהודה סבר אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ולפיכך טמאה משום נדה ואע"פ שהיתה לידה יבשתא ובדקה ומצאה טהור טמאה דודאי ראתה ומחמת מיעוטו נאבדה וקיימא לן בהא כרבי יהודה ואע"ג דר' יהודה יחיד לגבי חכמים רובן של בריתות כרבנן אזלן לבר מדר' יהושע ואפילו הכי קיימא לן כר' יהודה ור' יהושע משום דרבא דאמורא ובתרא הוא פסק כוותיה וכדאמרינן בפרק תינוקת. אדבריה רבא לשמואל מר ודרש קשתה שנים ולשלישי הפילה צריכה שתשב ז' נקיים. קסבר אין קושי לנפל ואי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ואע"ג דבשילהי שמעתין קמא דבריש פרק המפלת בפלוגתא דרבנן ור' אליעזר בהמפלת חתיכה אע"ג שמלאה דם פריש רבא ואמר אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואשה טהורה ובמקו' מקומו טמא קא מיפלגי ולכאורה הוה משמע דרבא הכין סבירא ליה דהמפלת חתיכה אשה טהורה דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. לא היא דרבא פלוגתייהו הוא דקא מפרש וליה לא סבירא ליה דאי לא תיקשי לן דרבא אדרב' וכל עצמו דרבא לומר דלכולי עלמא אין אשה רואה דם בחתיכה דדרשינן בבשרה עד שיצא דרך בשרה ונפקא מינה לדידן דאין אשה רואה דם בשפופרת לכולי עלמא.
ומיהו קשיא לי הא דתניא בכריתות פרק ד' מחוסרי כפרה גמרא הפילה בתוך שמונים של נקבה יולדת שוחטין וזורקין עליה ביום ארבעים לזכר וביום שמונים לנקבה ואמר ר' אשי דרבא מתרץ לה ביום ארבעים לצורת הזכר ויום שמונים לצורת הנקבה ור' ישמעאל היא דאמר לזכר ארבעים ואחד ולנקבה שמונים ואחד ואקשינן סוף סוף תיפוק לי דטמאה היא משום נדה ופריק בלידה יבשתא ואקשינן אי הכי מאי למימרא ופרקינן מהו דתימא אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמשמע לן אלמא משמע לכאורה מהתם דפשיטא להו לבעלי הגמרא דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ועוד מדאמר רב אשי דרבא מפרק לה הכין. אלמא לרבא בלידה יבשתא לאו טמא נדה דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם.
ויש לי לומר דהא המקשה התם להדיא אי הכי מאי למימרא הכי קאמר מדמוקמת לה לברייתא בלידה יבשתא אלמא האי תנא אפשר לפתיחת הקבר בלא דם סבירא ליה וחד מן תנאי דאית להון הכי תניא לה ואי הכי לדידיה פשיטא מאי למימרא ופריק היא גופה קמשמע לן דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם והכא נמי דמתרץ לה הכין לאו למימר דלדידיה סבירא ליה אלא תרצתא דברייתא הוא דקמשמע לן משום דלא מיתרצא לה שפיר אלא בהכי וליה לא סבירא ליה כנ"ל.
תנן התם המפלת כמין קליפה כמין שערה וכמין עפר כמין יבחושין אדומים תטיל למים אם נימוחו טמאה ואם לאו טהורה כלומר אפילו מעוברת שהפילה כמין אלו אינה טמאה לידה ואינה חוששת להן כלל ובהא אפילו ר' יהודה מודה שאינה טמאה אפילו משום נדה אלא אם כן יש עמהם דם וטעמא משום דאין פתיחת הקבר לדברים קטנים כאלו וכבר כתבתי כן בארוכה בשער מראות הדמים. המפלת כמין דגים וחגבים ושרצים אם יש עמהם דם טמאה ואם לאו טהורה. המפלת כמין בהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין אם זכר תשב לזכר ואם לנקבה תשב לנקבה דר"מ וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד. ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא דר' מאיר אמר רב יהודה אמר שמואל הואיל ונאמרה בהן יצירה כאדם רבי ינאי אמר הואיל ועיניהן הולכין לפניהם כשל אדם. ותניא אמר רבי אלעזר בר' צדוק המפלת כמין בהמה וחיה לדברי ר"מ ולד ולדברי חכמים אינו ולד ובעופות תבדק ואמרינן עלה בגמרא מאי תבדק לאו תבדק לר"מ כלומר בתמיה דאמר קריא וקיפופא אין שאר עופות לא. אמר רב אחא בריה דרבא מאי תבדק לרבנן דאמר קידא וקיפוף אין שאר עופות לא. כלומר דלא נחלקו עליה דר"מ אלא בשאר עופות אי נמי בבהמה וחיה אבל בקדיא וקיפוף לא. ומ"ש מבהמה וחיה הואיל ויש להם לסתות כשל אדם. אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב הכל מודים בגופו תיש ופניו אדם אדם. גופו אדם ופניו תיש ולא כלום לא נחלקו אלא שפניו אדם ונברא בעין אחת כבהמה שר"מ אומר מצורת אדם כלומר כל שיש בו מקצת צורת אדם. וחכמים אומרים כל צורת כלומר אינו ולד עד שתהא צורתו אדם. וכפשטה דמתניתין דר"מ לחומרא ורבנן לקולא. אמרו לו רבנן לרב ירמיה והתניא איפכא שר"מ אומר כל צורת וחכמים אומרים מצורת אמר להו אי תניא תניא. ואע"ג דבמתניתין ר"מ לחומרא התם הוא בשכל גופו ופניו תיש לפי שיש במינו מתקיים. והואיל וכתיב בהו יצירה כאדם אי נמי הואיל ועיניהם הולכין לפניהם כשל אדם אבל הכא דגופו מין אחד ופניו מין אחר ר"מ בהא לקולא אמר שאינו ולד אלא אם כן כל צורת פניו פני אדם. ורבנן סברי אין הכל הולך אלא אחר מקצת צורת אדם שאם כל גופו ופניו תיש לאו כלום אבל אם מקצת צורת פניו פני אדם הרי זה ולד. והיינו דקתני במתניתין כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד כלומר אין הכל הולך אלא אחר מקצת צורת אדם והילכך בכולו תיש רבנן לקולא ור"מ לחומרא ובמקצת פניו פני אדם רבנן לחומרא ור"מ לקולא וקיימא לן בתרוייהו כרבנן. ומכל מקום כיון דרבנן מודו במקצת צורת אדם ור' אלעזר בר' צדוק נמי דתני המפלת כמין עופות תבדק ורבנן פרישנא תבדק אי קדיא וקיפוף טמאה לידה הואיל ויש להם לסתות כשל אדם. והשתא לא בקיאינן בצורות ולא קיימא לן אי דמי אי לא דמי חוששת לכולן אפילו הפילה כמין דגים ושרצים ואי נמי כמין בהמה חיה ועוף אם זכר תשב לזכר ואם נקבה תשב לנקבה וימי טוהר לא יהבינן לה. אמר רבא נברא בעין אחת ובירך אחת מן הצד אמו טמאה לידה באמצע אמו טהורה לידה. ורש"י ז"ל גריס איפכא מן הצד אמו טהורה לידה באמצע אמו טמאה לידה. והילכך בין בזו ובין בזו חוששת לולד ויושבת אף לנדה. אמר רבא ושטו נקוב אמו טמאה לידה כלומר שזה ראוי היה לברית נשמה אלא שמא ניקב ושטו לאחר מיכן וכל שראוי מעיקרא לברית נשמה אמו טמאה לידה ואי נמי ניקב מתחילתה והרי זה מתחילת תולדתו טריפה וטריפה אינה חיה מכל מקום ראוי הוא לברית נשמה וראוי לחיות פחות מעט מי"ב חדש. וושטו אטום כלומר שלא נברא לו אלא חצי הושט אמו טהורה לידה לפי שאין זה ראוי לברית נשמה. תנו רבנן המפלת גוף אטום אין אמו טמאה לידה ואיזהו גוף אטום אמר רבי כל שינטל מן החי וימות וכמה שניטל מן החי וימות ר' זכאי אומר עד ארכובה ר' ינאי אומר עד לנקוביו ר' יוחנן משום ר' יוסי בן יהושע אומר עד מקום טבורו. א"ר פפא מלמטה למעלה אבל מלמעלה למטה אפילו משהו דאמר רב גידל אמר ר' יוחנן המפלת שגלגולתו אטומה אמו טהורה. אמר רב המפלת כמין אפקותא דדיקלא אמו טהורה איתמר המפלת שפניו ממוסמסין ר' יוחנן אומר אמו טמאה לידה וריש לקיש אמר טהורה לידה פניו ממוסמסין כולי עלמא לא פליגי דטמאה כי פליגי בשפניו טוחות פירוש שאינו חוטמה בולט ואין צורתו נכרת והכין איתמר ר' יוחנן אמר אמו טהורה וריש לקיש אמר אמו טמאה וקיימא כר' יוחנן דפניו טוחות אינו ראוי לברית נשמה. בני ר' חייא נפיק לקראתה כי אתו לקמיה דאבוהו אמר להו כלום מעשה בא לידכם אמרו לו פניו טוחות בא לפניו וטמאינו אמר להם מאי דעתייהו לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא יהבי לה ימי טוהר צאו וטהרו מה שטמאתם. איתמר המפלת בריה שיש לה ב' גבין ושני שדראות אמר רב באשה אינו ולד בבהמה אסור באכילה ושמואל אמר באשה ולד בבהמה מותר באכילה. תני תנא קמיה דרב יכול המפלת ברית ראש שאינו חתוך וברית גופו שאינו חתוך תהא אמו טמאה לידה תלמוד לומר אשה כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני ימול בשר ערלתו מי שראוי לברית נשמה. לאפוקי אלו שאינן ראויין לברית נשמה א"ל וסיים בה נמי שני גבין ושתי שדראות. רב ירמיה בר אבא סבר למעבד עובדא כלומר כשמואל להחמיר א"ל רב הונא מאי דעתיך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא יהבת לה ימי טהר עביד מיהא כרב דקיימא לן הלכתא כרב באיסורי בין לקולא בין לחומרא והכין הלכתא. מיהו כל הני דכתבינן היינו לדינא דגמרא דבקיאי טפי אבל אנן דלא בקיאין אסכימי מקצת רבוותא ז"ל דבכולהו אמו טמאה לידה אפילו בשיש לו ב' גבין ב' שדראות נמי מסתברא דמטמינן לה לחומרא דהא בפניו טוחות ובשיש לו שני גבין ורצו לטמא לחומרא ולא אמר להו ר' חייא לבניו ורב הונא לרב ירמיה שיטהרו אלא משום דלא לייתו לידי ימי טהר. ואנן האידנא לא יהבינן ימי טהר לשום יולדת וכדבעינן למכתב הילכך ליכא למיחש ומטמינן לה לחומרא. ומיהו ודאי במקום שבועלין על דם טהר כדינא דאורייתא בכל הנך דאמרו אין אמו טמאה לידה גזרה דילמא אתי לידי קולא דקא יהבית לה ימי טהר.
תנן המפלת שפיר מלא דם מלא מים מלא גנינים אינה חוששת לולד אם היה מרוקם תשב לזכר ולנקבה. ואמרינן עלה בגמרא בשלמא מלא דם מלא מים ולא כלום אלא מלא גנינים וליחוש שמא ולד היה ונימוח. אמר ר' מלא תנן ואם איתא דאיתמוחי איתמר וכו' ר"מ בא"א א' גוונים תנן וא"א כוליה בחד גוונא הוה קאי והילכך אם אינו מלא טמאה כדרבא ואפילו חסר אי קאי גוונים שאין הכל כגוון אחד טמאה כרב מתנה בר אדא דרבא ורב מתנה לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ואיתא להא ואיתא להא. והילכך אנן השתא דלא בקיאינן בהא מלא גנינים טמאה ואפילו מלא דם מלא מים (דף קפו) דבגנינים לא בקיאינן. ומלא בשר נמי בין עכור בין צלול טמאה דתניא שאלו לפני רבי המפלת שפיר מלא בשר מהו אמר להן לא שמעתי אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי כך אמר אבא מלא דם טמאה נדה מלא בשר טמאה לידה אמרו לו אלמלא דבר חדש אמרת לנו משום אבך שמענוך עכשיו מדקמייתו כיחידאה קאמר לה כסמכוס משום ר"מ כלומר דאמר בריש פירקין המפלת חתיכה קורעה אם יש בתוכה דם טמאה נדה דקסבר שהאשה רואה דם נדה בחתיכה ולא דריש בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה ולא קיימא לן כוותיה הא נמי שמא כרבי יהושע אמרה ואין הלכה כר' יהושע דתניא המפלת שפיר שאינו מרוקם ר' יהושע אומר ולד וחכמים אומרים אינו ולד ואין הלכה כר' יהושע. אמר ריש לקיש משום ר' הושעיא מחלוקת בעכור אבל בצלול דברי הכל אינו ולד ר' יהושע בן לוי אמר בצלול מחלוקת א"ל רב חיננא בר שלמיא לרב הא רבי הא רבי ישמעאל בר' יוסי הא רבנן הא ר' יהושע בר חיננא הא ר' הושעיה הא ר' יהושע בן לוי מר כמאן סבירא ליה א"ל שאני אומר אחת זו ואחת זו חוששת ואזדא שמואל לטעמיה דכי אתא רב דימי אמר מעולם לא דכו שפירא בנהרדעא לבר מההוא שפירא חד גיסא וחזייה מאידך גיסא אמר אם איתא דולד הוא לא הוה זיג כוליה האי. ואנן קיימא לן בהא כשמואל דאע"ג דקיימא לן כרב באיסורא בין לקולא בין לחומרא כיון דעבד בה שמואל עובדא ולא דכו מעולם שפירא בנהרדעא קיימא לן דמעשה רב ודוקא לחוש חוששת אבל ימי טוהר לא יהבינן לה עד שישעיר ואפילו היה שיר מרוקם וכדאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תעביד עובדא עד שישעיר. ואקשינן והא אמר שמואל אחת זו ואחת זו חוששת אמר רמי בר שמואל לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל לחוש חוששת ימי טוהר לא יהבינן לה עד שישעיר והילכך לעולם חוששין אע"פ שאינו מרוקם ויושבת שבועיים כיולדת נקבה מספק.
תנן המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה. פירוש סנדל כשהאשה מעוברת וחוזרת ומתעברת העובר האחרון דוחק את הראשון ופוחת צורתו ועושה אותו כמין חתיכה ואע"פ שהיה ולד הרי בא שני ורצפו ולפיכך אמרו שאין סנדל בלא ולד ולעולם יוצא כרוך עמו. ואמרינן בגמרא בימי ר' ינאי בקשו לטהר הסנדל שאין לו צורת פנים אמר להם ר' ינאי טהרתם את הולדות לומר שהסנדל נידון כולד אע"פ שאין לו צורת פנים וכדתניא סנדל דומה לסנדל דג של ים מתחילתו ולד היה אלא שנרצף אמרו לו הא תני משם רבותינו אמרו סנדל צריך צורת פנים. אמ"ר ביבי אמר ר' יוחנן מעדותו של ר' נחוניא נשנת משנה זאת כלומר יחידאה הוא ולא קיימא לן כוותיה. עוד שאלו בגמרא למה הזכירו סנדל והלא אין סנדל שאין עמו ולד. כלומר מאי נפקא לן מסנדל אם ולד הוא אם לאו תיפוק לי דטמאה לידה משום ולד דעמיה. ופרקינן אי דאתילדא נקבה בהדיה הכי נמי כלומר דהתם לא נקפא מינה מידי הכא במאי עסקינן דאיתיליד זכר בהדיה דאי משום ולד לא מטמא אלא שבעה השתא מטמינן לה מחמת סנדל שבועיים דדלמא נקבה היא ותשב לזכר ולנקבה. ואפילו איתילדה נקבה בהדיא נפקא מינה להיכא דילדה נקבה לפני שקיעת החמה וסנדל לאחר שקיעת החמה דמונה תחילת לידה מן האחרון וסוף לידה מן הראשון כלומר שיושבת שבועיים משעה שיצא הסנדל לאחר שקיעה ואישתכח דמשפיל ליה לחד יומא משום סנדל ואין מונין לה ימי טהרה אלא מן הנקבה שיצאה ראשונה דדלמא סנדל זה זכר היה ושלימו להו ימי טוהר דנקבה. ואית דגרסי תחילת נדה לראשון ותחלת נדה לאחרון כלומר דמספקא ליה בזכר ונקבה וזו היא גירסתו של רש"י ז"ל ותרווייהו איתנהו והני מילי היכא דנפקי כרוכין אבל בשאינן כרוכין אינו סנדל אלא חתיכה בעלמא וכדתניא כשהן יוצאין אינן יוצאין אלא כשהן כרוכין. והמפלת חתיכה קורעה ואם אין בה עצם היינו מתניתין דלעיל דתניא שאם אין עמה דם רבנן מטהרים ור' יהודה מטמא משום נדה וקיימא לן כר' יהודה וכדכתיבנא לעיל. אבל אם יש בתוכה עצם אם החתיכה לבנה טמאה משום לידה ולא חיישינן שמא מגוף אטום באת דגרסינן בריש פירקין דהמפלת המפלת חתיכה רבי בנימין אומר קורעה אם יש בה עצם טמאה לידה. א"ר חסדא ובחתיכה לבנה כי אתא זוגה דמין חדיב אתא ואייתי מתניתא בידיה המפלת חתיכה לבנה וקרעה אם יש בה עצם טמאה לידה. וקיימא לן כר' בנימין ובמתניתא דאתיא זוגא דמן חדיב דהא לא אשכחן מאן דפליג עלייהו וכן פסק הר"א ז"ל. וכתב הוא ז"ל וא"ת הא דתניא בברייתא המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה אמו טמאה לידה אלמא בעינן חתוכה כלומר בחיתוך אצבעות. התם לענין קרבן ונאכל הוא דבעינן אבל לענין טומאת לידה בכל דהו נמי טמאה דהא שפיר מרוקם אין לו חיתוך אצבעות ידים ורגלים. וכיון דחיישינן שמא הרחיקה לידתה והפילה אותו איברים איברים אעפ"י שאינה חתוכה נמי טמאה לידה. ואין תירוצו מחוור דהא ודאי משמע דכל שאינה בחיתוך אצבעות אין אמו חוששת משום לידה תדע דהא קתני המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה אמו טמאה לידה ואין חוששין שמא מגוף אטום באת מדקתני אמו טמאה לידה ואין חוששין לגוף אטום אלמא האי אין חוששין אאמו טמאה לידה קאי כלומר בזמן שהיא חתוכה אמו טמאה לידה לפי שאין חוששין שמא מגוף אטום באת כיון שהיא חתוכה הא אינה חתוכה חוששין ואין אמו טמאה לידה אלא טעמא דמילתא שהמפלת תבנית יד ורגל שאינן מחותכין צורתן מוכחת עליהן דמגוף אטום באת שאלו מגוף שאינו אטום חזקה חתוכה היתה ולשמא משפיר מרוקם באת קודם שיהא לו חיתוך אצבעות נמי לא חיישינן דלמא זמן מועט יש בין ריקומו לחיתוך אצבעותיו ומלתא דלא שכיח הוא שתפול באותו זמן מועט ולא חיישינן אבל חתיכה דעלמא ליכא מידי דמוכח עלה דמגוף אטום באת הילכך כל שיש בה עצם טמאה לידה. ומיהו ימי טוהר לא יהבינן לה דאימר מרחיקה לידתה הות וכדאמרינן גבי ההיא דהמפלת יד חתוכה רב חסדא ורב הונא דאמרין תרוייהו אין נותנין לה ימי טוהר מאי טעמא אימר הרחיקה לידתה. המפלת שליא תשב לזכר ולנקבה. ושנינו במשנתינו לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד. ואע"פ שלא נמצא עכשיו ולד בתוכה אימר נימוח שפיר של שליא זו ולפיכך תשב שבועיים מספק נקבה. ודוקא שליא שיש בה טפח אבל פחותה מטפח מדין הגמרא אין חוששין לה. דתנו רבנן שליא תחילת ברייתה דומה כחוט השערה סופה דומה כתרמוס וחלולה כמצוצרות ואין שליא פחותה מטפח. ותניא רב הושעיא זעירי דמן חבריא חמשה שעורן טפח שליא שופר ושדרה דופן סוכה ואזוב. ומיהו אנן השתא לא בקיאינן בכולהו מטמינן לה משום לידה ותשב שבועיים כנקבה וימי טוהר לא יהבי ליה. שליא שיצאה לאחר שיצא הולד אם ולד חי הוא לעולם תולין אותה בולד זה ואפילו יצאתה לאחר הולד עשרים ושלשה ימים כדאמרינן א"ר בר בר חנא א"ר יוחנן מעשה ותלו את השליא בולד עשרים ושלשה ימים. והני מילי כשיצא ולד חי דאמרינן מיבזע בזע ונפק אבל בנפל לא תליא דהא א"א ליה למיבזע וכדאמר ליה שמואל מדויל מאי א"ר בשליא א"ל הכי א"ר אין תולין את השליא אלא בבן קיימא שלינהו שמואל לכולהו תלמידי דרב ואמרי הכי. פירוש בן קיימא ולד חי. והא דאמר ר' יהודה משמיה דרב הפילה נפל ואחר כך הפילה שליא כל שלשה ימים תולין את השליא בולד לא קיימא לן כוותיה אלא כרב יוסף מדויל וכולהו תלמידי דרב דאמרין הכי וכן כתב רב אחא משבחא בשאלתות וכן הר"א. וכן דעת הרמב"ן ז"ל אע"פ שרש"י ז"ל לא ירש כן הילכך אין תולין לעולם את השליא בנפל אלא אומר נימוח שליא של שפיר זה ונימוח שפיר של שליא זו ומונין לה משעת יציאת השליא אבל בבן קיימא תולין והוא שיצא ולד תחילה אבל יצאתה שליא תחילה אין תולין אותה לעולם בולד וכדאמרינן לא אמרו תולין אלא הבאה אחר הולד דאמרינן בזע שליא ונפיק אבל קודם הולד לא. ונפקא מינה לדידן שאם יצאה שליא תחילה ואחר כך ילדה זכר יושבת שבועיים מחמת השליא אימר נקיבה היתה ונימוח. בעא מיניה ר' יוסי בן שאול מרבי המפלת דמות עורב ושליא עמו מהו א"ל אין תולין את השליא אלא בדבר שיש במינו שליא קשורה בו מהו א"ל דבר שאינו שאלת. איתיביה המפלת מין בהמה חיה ועוף ושליא עמהם בזמן שהיא קשורה בהן אין חוששין לולד אחר אינה קשורה בהם הריני מטי' עליה שני ולדות שאני אומר שמא נימוח שפיר של שליא זו ושמא נימוח שליא של שפיר זה תיובתא וקיימא לן כי הא ברייתא דמסתברא דרב בעצמו הוא דחזר והודה דברייתא הויא תיובתיה דאי לא היכי מותביה מברייתא לרבי דאי רבי לא שנא ר' חייא מניין לו תנן המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה. פירוש טומטום או אנדרוגינוס טומטום אנדורגינוס וזכר תשב לזכר ולנקבה. ואקשינן עליה בגמרא השתא טומטום לחודיה אנדרוגינוס לחודיה תשב לזכר ולנקבה טומטום וזכר אנדרוגינוס וזכר מיבעיא. ופרקינן איצטריך סלקא דעתא אמינא הואיל ואמר ר' יצחק דבי ר' אמי אשה מזרעת תחילה יולדת זכר איש מזריע תחילה יולדת נקבה מדהאי זכר האי נמי זכר קמשמע לן אימר בבת אחת הזריעו האי זכר האי נקבה.
תנן המפלת ואינו ידוע מה תשב לזכר ולנקבה כלומר כגון שידעה שהפילה ולד אלא שאינה יודעת אם זכר אם נקבה תשב מספר שבועיים כיולדת נקבה ואין נותנין לה טוהר אלא כזכר ואם אינו יודע אם היה ולד תשב לזכר ולנקבה ולנדה. ואע"פ שלא הוחזקה מעוברת חוששת לולד דכיון שהרגישה שהפילה צריכה לחוש שמא ולד היה. ואם הוחזקה עוברה אינה יושבת לנדה דודאי ילדה ולד מעליא משוינן לה והכי אוקימנא לה בגמרא דגרסינן התם. אריב"ל האשה שעברה בנהר והפילה מביאה קרבן ונאכל. הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדו ואקשינן עליה מיהא מתניתין דקתני ואינו ידוע אם ולד היה תשב לזכר ולנקבה ולנדה אמאי כלומר למה תשב לנדה לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדו ופרקינן מתניתין בשלא הוחזקה עוברה בפנינו כי אריב"ל בשהוחזקה עברה בפנינו המפלת ליום מ' אינה חוששת לפי שאין הולד נגמר בפחות ממא ליום מא תשב לזכר ולנקבה ולנדה דקסבר דאחד יצירת זכר ואחד יצירת נקבה לארבעים ואחד ומיהו תשב גם לנדה דכיון דליכא אלא מא מיום טבילה שמא לא נקלט הזרע עד יום שלישי ועדיין לא נגמר הולד ולפיכך מסתברא דעד יום ארבעים ושלשה תשב גם לנדה אבל מכאן ואילך אינה יושבת לנדה דכל שאינו קלוט לשלשה ימים שוב אינה קולטת. והא דלא קתני הכי במתניתין משום דלא איצטריך דכיון דקתני לארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה ממילא שמעינן דנדה משום ספק קליטת זרע הוא ועקר מתניתין לאשמועינן דאפילו לארבעים ואחד יושבת לנקבה ומשום דפליג עלה ר' ישמעאל בפירוש ותני דאינה יושבת לנקבה בפחות משמנים ואחד וקיימא לן כתנא קמא וכדהדר תני וחכמים אומרים אחד ברית זכר ואחד ברית נקבה זה וזה לארבעים ואחד ואמרינן עלה בגמרא הא תו למה לי הא תני ליה רישא וכי תימא למסתמא כרבנן פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא מסתבר דעתיה דר' ישמעאל דקא מסייעי ליה קראי קמשמע לן. המפלת יום ארבעים דקתני שאינה חוששת לולד כתב רב אחא משבחא ז"ל אם אין עמו דם אינה חוששת אפילו משום נדה. ואפילו למאן דאמר אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. וטעמא משום דלא אמרו פתיחת הקבר אלא מיום ארבעים ואילך אבל קודם לכן מיא בעלמא הוא ול"ל פתיחת הקבר. ומייתי ראיה מדאמרינן בכריתות פרק ד' מחוסרי כפרה ולד דגמר צורתיה מפתח טפי פחות מבן מ' יום לא מפתח טפי כלומר ואפשר לו בלא דם. וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל אבל הר"א ז"ל חלוק בדבר אלמא דלא גרע מחתיכה דקאמר ר"י טמאה משום פתיחת הקבר. ועוד תניא קשתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הרי זה ספק זיבה ספק לידה מביאה קרבן ואינו נאכל. ר' יהושע אומר מביאה קרבן ונאכל שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם אלמא אפילו מפלת רוח אי אפשר לה בלא פתיחת קברות כ"ש שפיר קודם מא ואי משום ההיא דכריתות שנויא הוא ואשנויי לא נסמוך. וראוי להחמיר בדבריו. והילכך אי קים לה דקודם מא הוא אינה חוששת לולדת אבל מכל מקום חוששת משום נדה מאיזה שעה מונין ליולדת שבעה לזכר ושבועיים לנקבה אם יצא כתיקונו כלומר שיצא דרך ראשו משיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו משתצא פדחתו דתנן יצא כתיקונו משיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו ולא סוף דברו שיצא לחוץ ממש אלא משיצא חוץ לפרוזדור הרי זה כילוד לכל דבר דגרסינן בפרק יוצא דופן ההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל מהו למול בשבת א"ל שפיר דמי א"ר סלקא דעתך דלא ידע האי גברא דשרי למימל בשבתא א"ל אימא לי גופא דעובדא א"ל שמעתיה דצייץ אפניא דמעלי יומא דשבתא ולא אתיליד עד יומא דשבתא א"ל האי הוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוה הוי מילה שלא בזמנה וכל מילה שאינה בזמנה אין מחללין עליה את השבת. ואפילו יצא מן הראש פטור דתנן יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי זה כילוד. ואתמר עלה בגמרא אמר ר' אלעזר אפילו הראש עמהן ור' יוחנן אמר לא שנו שאין עמהן אבל ראש עמהם הראש פוטר. וטעמא דיצא מחותך או מסורס הא יצאו בתיקון הראש פוטר ותרווייהו לית להו דשמואל דאמר אין הראש פוטר בנפלים.
ויש ספרים דגרסי לימא בדשמואל קא מפלגי דאמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים בשלם כולי עלמא לית להו דשמואל כי פליגי בחותך מר סבר (דף קפז) בשלם הוא דחשיב במחותך לא חשיב ומר סבר אפילו במחותך. איכא דמתני לה שמעתא בפני עצמה כלומר בנפלים דעלמא השלמים ר' אליעזר אומר אין הראש כרוב אברים ור' יוחנן אמר הראש כרוב אברים. וקא מיפלגי בדשמואל ואותביניה לר' יוחנן מדתנן יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי זה כילוד מדקאמר או מסורס מכלל דמחותך כתקנו וקתני משיצא רובו הרי זה כילוד אלמא ראשו לבדו לא פטר וקשיא ליה לר"י. ופרקינן אמר ר' יוחנן אימא מחותך מסורס. ואקשינן והא או מסורס קתני ופרקינן הכי קתני יצא מחותך או שלם וזה וזה מסורס משיצא רובו הרי זה כילוד וקיימא כר' יהודה. ועוד דשמואל איתותב בבכורות בר"פ יש בכור לנחלה. ושמעינן מהא דאפילו יצא מחותך נמי הראש פוטר כר' יוחנן. ואם יצא שלא כתקונו בין מחותך בין שלם אינו כילוד דבר תורה עד שיצא רובו וכדתנן יצא מחותך או מסורס משיצא רובו ופרישנא אליבא דר"י יצא מחותך או שלם וזה וזה מסורס משיצא רובו. הוציא העובר את ידו והחזירה אמו אע"פ שאינה לידה ד"ת הרי זו חוששת וטמאה לידה מדבריהם דאמר ר' הונא הוציא העובר את ידו והחזירה אמו טמאה לידה שנאמר וידי בלדתה ויתן יד מתיב רב יהודה הוציא העובר את ידו והחזירה אין אמו חוששת לכל דבר ואסיקנא אינה חוששת לכל דבר מדאורייתא אבל מדרבנן חיישא וקרא אסמכתא בעלמא. ואם תאמר אי לחוש מדרבנן מאי נפקא לן מינה תיפוק לי משום נדה דאין פתיחת הקבר אפילו לאיברים בלא דם וכר' יהודה י"ל דנפקא מינה להיכא דהוציא את ידו והחזירה ולא ילדה עד לאחר שבועיים דאי משום נדה דיה שבעה והשתא מטמינן לה שבועיים משום לידה ומשום ספק נקבה. ולדידן נמי דכולהו רואות כזבות משוינן להו ונפקא מינה לאחר שמונה ומסתברא דוקא הוציא ידו אבל הוציא רגלו לא דיד כתיב.
ויש מרבוואתא ז"ל שאמרו אפילו במפלת לאיברים משהפילה אבר אחד טמאה לידה מדבריהם. ומצרפין האברים לרוב לדבר תורה וראוי להחמיר בדבריהם. המפלת ולדות הרבה בזה אחר זה בין שהיו תאומים בין שהפילה נקבה ואחר כך נתעברה בתוך ימי טוהר ואחר כך הפילה תוך ימי טוהר לעולם מונה מן האחרון דתנן בכריתות פרק ארבעה מחוסרי כפרה האשה שהפילה ולדות הרבה הפילה בתוך שמונים של נקבה וחזרה והפילה בתוך שמונים של נקבה והמפלת תאומים רבי אומר אינה מביאה אלא קרבן אחד ורב יהודה אומר מביאה על הראשון ואינה מביאה על השני מביאה על השלישי ואינה מביאה על הרביעי ואיתמר עלה בגמרא כשתמצא לומר לדברי רבי יהודה ולד ראשון גורם ומולד ראשון מונה לדברי חכמים ולד שני גורם ומולד שני מונה. ואיבעיא להו בטומאה וטהרה מה לי אמר ר' יהודה ואמרינן תא שמע ששים יום וששת ימים תשב יכול בין רצופין בין מפוזרין פירוש רצופין כגון שלא הפסיקה לידה אחרת ביניהם מפוזרין כגון שהפילה נקבה וחזרה והפילה זכר בתוך ימי טוהר של נקבה דמונה לה ששים וששה מפוזרים ולא יעלו ימי לידה דזכר לחשבון ששים וששה תלמוד לומר יום מה יום רצוף אף ששים רצופים מני הדא אילימא דרבנן מי אית להו לרבנן מפוזרין אלא לאו ר' יהודה היא ומדקא יהיב ליה ששים רצופים בהדי הדדי שמע מינה חומרא אית ליה לר' יהודה ודחי לא לעולם רבנן והכא במאי עסקינן ביולדת זכר בתוך שמונים של נקבה סוף סוף שלמי יומי דקדמאי ועד כאן דבתרא ולא שלמי דהא רבנן לולד שני מנו אלא משכחת להו לרבנן ביולדת תאומים נקבה קדמיתה וזכר בתרא וכגון דילידתה לזכר בתראה לעשרין יומין טהרה דבעיא מינקט ליה שבעה ימי טומאה דלידה והכי קאמר יכול היכא דילדה תאומים נקבה מעיקרא ולבסוף זכר תפסוק טומאה דלידה במצעי ונמני לה ששים וששה מפוזרים תלמוד לומר יום מה יום רצוף אף ששים רצופים וילדתיה לזכר לעשרין יומי טהרה דקאמר לאו דוקא עשרים אלא כגון שנכללין ימי טהרה דזכר בתוך ימי טהרה ואסיקנא דר' יהודה מודה הוא בטומאה וטהרה לחומרא. ולא הוצרכתי לכתוב כדי לעמוד על דעתו של ר' יהודה שאין הלכה כמותו אלא כדי ללמוד משם דעת רבנן.
תנן בפרק יוצא דופן יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ואין חייבין עליו קרבן ור' שמעון אומר הרי זה כילוד. ואמרינן עלה בגמרא אמר ר' מני בר פטיש מאי טעמייהו דרבנן אמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שמזרעת ור' שמעון מאי טעמא אמר ר' שמעון בן לקיש אמר קרא תלד לרבות יוצא דופן. ורבנן ההוא מיבעיא ליה לרבות טומטום אנדרוגינוס סלקא דעתך זכר ונקבה כתיב זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס קמשמע לן וקיימא לן כרבנן. ועתה נבאר דין היולדת בזוב :
תניא בפרק בנות כותיים דותה תטמא לרבות את בועלה תטמא לרבות את הלילות דותה תטמא לרבות את היולדת בזוב שצריכה לישב שבעה נקיים כלומר דאע"ג דשלימו לה שבעה לזכר ושבועיים לנקבה אינה טהורה לביתה עד שתספור ז' נקיים מדם. והיכא דהתחילה לספור קודם לידה וילדה בתוך ימי ספירתה מן הלידה בין בלידה יבישתא בין שראתה דם עם הולד אם ולדה חי הוא אינה סותרת הספירה לפי שאין דם קושי סותר בזיבה דקושי סמוך ללידה בימי זיבה רחמנא טיהרה דתניא המקשה נדה נדה בימי זיבה טהורה ואמר אבוה דשמואל מנ"ל אמר קרא וטמאה שבועים כנדתה כנדתה ולא כזיבתה מכלל דזיבתה טהורה ואיזו זו קושי בימי זיבה ואין לך קושי גדולה מולד ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק בתרא דנדה אדבריה רבא לרב שמואל ודרש קשתה שנים ולשלישית הפילה צריכה שתשב שבעה נקיים התם דוקא מפ' בהדיה קסבר אין קושי לנפלים אלמא דוקא הפילה הא ולד חי אין זו יולדת בזוב דקושי סמוך ללידה רחמנא טהריה ואינו גורם טומאת זיבה וכל שאינו גורם אינו סותר וכדאסיקו אביי ורבא בגמרא. ואלא מיהו איכא למימר דאינו עולה דיומו מיהא סתר כקרי בזיבה דאינו סותר שבעה ואפילו הכי אינו עולה וכדתני אבוה דר' אבא מי גרם לו זובו שבעה לפיכך סותר שבעה בזיבה יום אחד מיהת לכולי עלמא כדאיתא בפרק בנות כותיים בפלוגתא דרב ולוי במעיין אחד ושתי מעיינות וכן דעת רש"י ז"ל אבל לדעת ר"ח והר"מ ז"ל אינו סותר ועולה דלא דמי לקרי דהתם טמא ולפיכך סותר יומו והוא הדין והיא התשובה לדם טהר כל שלא שלמו לה ימי ספירה דלאו טהרה אבל קושי רחמנא טהריה לגמרי וימי לידה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת שבעה נקיים ואם לא ראתה בשבעה ימים אחרונים של שבועים דנקבה אי נמי בשבוע דזכר טובלת ומותרת לבעלה ואע"פ שהתורה קראה נדה בשבעה דזכר ובשבועים דנקבה אין טומאה זו סותרת בזיבה ועולין הם לספירת שבעה נקיים וכדתניא רבי מרינוס אומר אין לידה סותרת ואינה עולה רבא אמר אינה סותרת ועולה. אמר ר' מנא אמינא לה דתניא ואחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם אי אמרת בשלמא עולה היינו דלא מפסקת טומאה אלא אי אמרת דלא עולה איפסקא ליה לידה כלומר טומאת לידה שהיא טומאת שבעה כזיבה. ואביי שלא תהא טומאה זיבה מפסקת ביניהן. כלומר לא הקפידה תורה אלא שלא תהא טומאת זיבה ממש מפסקת ביניהן. ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא דותה תטמא לרבות את בועלה דותה תטמא לרבות את הלילות. דותה תטמא. לרבות את היולדות בזוב שצריכה שבעה נקיים מאי לאו נקיים מדם כלומר מטומאת לידה. ורבא לא נקיים מדם כלומר ימי לידה שאינה רואה בהן עולין הן לה ולא ריבה הכתוב כאן אלא ימי לידה שרואה בהן דם דכל יום שתראה איננו עולה ואצטריך משום דאינו גורם ולא מוסיף בה טומאה וקיימא לן דכל מי שאינו גורם אינו סותר קמשמע לן דאע"ג דלא סתר איננו עולה ואחר אחר לכולן קרינן ביה מידי דהוה אקרי בזיבה דלא הקפידה תורה אלא שלא תהא טומאת שבעה מפסקת ביניהן. היולדת בזוב שספרה שבעה נקיים ולא טבלה וראתה אינה סותרת כלום. דהא שלימו לה ספורים ואפילו ראתה באמצע ספירה אינו סותר אלא יומו לומר שאין אותו יום עולה לה השתא דשלימו לה הא שלימו. ועוד דאין סתירה אחר ספירה ותדע לך דהא אפילו בזבה גרידתא דעלמא אם ראתה באמצע ספירה אם לאו משום טעמא דאחר אחר לכולן לא היה סותר וכיון שכן זו שלא ראתה אלא לאחר כל הספירה הא איכא אחר אחר לכולן. ועוד תדע לך מדאפליגו רב ולוי בדם טוהר דרב אמר מעין אחר הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו ולוי אמר שני מעיינות הן לבית הלל אבל לבית שמאי מעיין אחד הוא כדאיתא בגמרא ואקשה עליה דלוי מדתניא יולדת בזוב שספרה ולא טבלה הלכו בית שמאי לשיטתן ובית הלל לשיטתן כלומר דלבית הלל מטמא לח ויבש ולבית שמאי מטמא לח ואינו מטמא יבש ואי אמרת שני מעיינות הן אמאי מטמא לח ויבש כלומר דכיון שספרה על כרחין הא נסתם מעין טמא ומה ראתה עכשיו ממעין טהור הוא ואינו מטמא יבש ופרקינן הכא במאי עסקינן בשופעת ואקשינן והא ספרה קתני ופרקינן הכא ביולדת נקבה בזוב עסקינן ובשבוע קמא פסק ובשבוע בתרא חזיא וקסבר ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה דאלמא אע"פ שלא טבלה וראתה עלו לה ספורים דשבוע קמא והילכך טובלת ומותרת לבעלה ואפילו כשהדם שותת ויורד לרב דאמר מעין אחד הוא וקיימא לן כוותיה בין לקולא בין לחומרא כדאפסיקא הלכתא בהדיא בגמרא. דברים אלו שכתבנו לדבר תורה וכתב הרב בעל ההלכות ורב אחא ז"ל דאף בזמן זה אנו נוהגין בדם טוהר על דין התורה וכן כתב הר"מ ז"ל שהדבר תלוי במנהג שלא החמירו בנות ישראל אלא בדם טמא לישב על כל דם טמא שבעה נקיים כזבה גדולה כדי שלא יבא להן הענין לכלל טעות אבל בדם טוהר לא החמירו ועדיין נשאר על דין התורה וכן המנהג עדיין בצרפת לבעול על דם טוהר. אבל הרב אלפאסי ז"ל כתב בהלכות שאין לנו עכשיו דם טוהר כיון דאיכא יולדות בזוב דצריכה שבעה נקיים בימי וכו' כר' זירא וכל דם דחזיא בימי טוהר יתבה עליה שבעה נקיים ע"כ גם ה"ר אברהם ז"ל והרמב"ם ז"ל כן כתבו שאין לנו עכשיו דם טוהר כיון דאיכא כדי שלא יבא הדבר לכלל טעות ואם החמירו בנות ישראל על עצמן לישב על דם טיפה כחרדל שבעה נקיים כדי שלא יבאו לטעות בין ימי נדה לדם זבה ובין רואה יום אחד לרואה שלשה כל שכן שיש לחוש שמא יבא הדבר לידי קלקול שמא יבאו לטעות בין ימי טוהר לימים שלאחר ימי טוהר ולי נראה שאם לדין יש תשובה לדברים אלו שהרי בימי חכמי הגמרא כבר החמירו בנות ישראל לישב על דם טיפה כחרדל ואפילו הכי יושבת על דם טוהר ואם הם לא החמירו על עצמן בזה אנחנו למה נאסור אלא שיש לחוש ולהחמיר כדבריהם וכן המנהג ברוב המקומות ונראה לי קצת טעם בדבר דאין עכשיו הבקיאות כדורות הראשונים ופעמים שיוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור ולאו אדעתייהו שאין הבקיאות בכך ומן הדין מאותה שעה מונין לה לטומאה ולטהרה כמו שבארנו ונמצא הדבר בא לכלל טעות דומה למה שאמר ר' הושעיא גזרה שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור ומיהו ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לה לשבעה נקיים דלא הקפידה תורה אלא שלא תהא טומאת זיבה מפסקת אבל בטומאת לידה לא הקפידה כמו שלא הקפידה בטומאת זיבה נוגעה וכדרבא דאמר לידה אינה סותרת ועולה אעפ"י שנחלק עליו אביי אין הלכה כוותיה במקום רבא אלא ביע"ל קג"ם וזו אינה מהם.
וכן הסכימו הגאונים ז"ל רב סעדיא בתשובותיו וכן בהלכות גדולות דרב יהודאי גאון ובשאלתות דרב אחא ור"ח והר' אלפאסי ז"ל וכן רש"י ז"ל בתשובה ואעפ"י שרבנו תם ז"ל חלוק בדבר ואמר דבהא הלכה באביי דלידה שאינה סותרת ואינה עולה וזו היא למאן דאמר של יע"ל קג"ם. אנו אין לנו אלא קבלת הגאונים ז"ל שקבלו שהלכה למשה מסיני היא מחלוקתן בלחי העומד מאליו שבערובין וקבלתן תכריע ומפני שיש מקומות שנוהגין עדיין בדם טוהר על דין התורה אנו צריכין לבאר דין דם טוהר.
גרסינן בפרק בנות כותיים אתמר רב אמר מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו ולוי אמר שתי מעיינות הן נסתם הטמא נפתח הטהור מאי בינייהו איכא בינייהו שופעות מתוך שבעה לאחר שבעה מתוך שבועים לאחר שבועים בהא רק לקולא ולוי לחומרא דאלו לרב כיון דמעין אחד הוא ואפילו הכי טהרתו התורה אעפ"י שלא פסק והרי היא שופעות הרי זו טובלות וטהורה דבימים וטבילה תלא רחמנא ואלו ללוי כל שלא פסק מעין ראשון טמאה לעולם. אי נמי בשופעות לבסוף מתוך ארבעים לאחר ארבעים מתוך שמונים לאחר שמונים בהא רב לחומרא ולוי לקולא דלרב אעפ"י שלא פסקה הכל מעין אחד הוא ולא טהרתו התורה אלא תוך ארבעים לזכר ותוך שמנים לנקבה וללוי כל שלא נסתם המעיין הטהור לא נפתח הטמא וזו ששופעת מתוך מעין טהור טהורה שאינו אלא כדם הנחירים. וקיימא לן כרב בין לקולא בין לחומרא וכדאמ"ר אשי הלכתא כותיה דרב בין לקולא בין לחומרא :