תורת הבית הארוך/בית ראשון/שער א
השער הראשון עריכה
בביאור ענין השוחטין השער הראשון מי שוחט שנינו בפרק ראשון דשחיטת חולין הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. ודייקינן עלה בגמרא מדקתני ושחיטתן כשרה דיעבד מכלל דהכל שוחטין לכתחילה הוא דאי דיעבד תרתי למה לי. ופרשה אביי הכל שוחטים ואפילו כותי ובישראל עומד על גביו. אבל יוצא ונכנס לא ישחוט ואם שחט חותך כזית בשר ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו. ורבא נמי אוקמא (נמי) בכותי ואפילו בישראל יוצא ונכנס אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו. ותרוייהו סבירא להו דאכתי לא גזרו על שחיטת כותיים. ואנן הא קיימא לן דשחיטת כותי אסורה ואפילו ישראל עומד על גביו לפי שעשאום עכו"ם גמורים. וכדאמרינן התם בההוא פירקא רבי יצחק ב"ר יוסף שדריה רבי אבהו לאתויי חמרא מבי כותאי אשכחיה ההוא סבא א"ל לית כאן שומרי תורה הלך ר' יצחק בר יוסף וספר דברים לר' אבהו הלך ר' אבהו וספר דברים לפני ר' אמי ור' אסי ולא זזו משם עד שעשאו עכו"ם גמורים לפי שבדקו ומצאו שקלקלו כולם מעשיהם ונעשו נכרים גמורים וכדגרסינן בירושלמי דמסכת ע"א כותאי דקסרין בעו מר' אבהו אבותיכם היו מסתפקין משלנו אתם מפני מה אין אתם מסתפקין משלנו א"ל אבותיכם לא קלקלו מעשיהם ואתם קלקלתם מעשיכם ושחיטת צדוקי ובייתוסי כתב הרמב"ם ז"ל אם הוא מומחה בישראל עומד על גביו מותר לאכול משחיטתו כדינא דכותיים קודם שנמנו עליהם ואסרום ומסתברא דאם עבר ושחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה ואפילו חתך כזית ונתן לו ואכלו אין אוכלין משחיטתו ואע"פ שהחזיקו במצות השחיטה משום דדרסה חלדה הגרמה ועיקור לא כתיבי דכל דלא כתיבא אע"ג דאחזוק לא סמכינן עלייהו דהא לגבי כותיים פלוגתא דרשב"ג ורבנן היא כדתניא מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ר' אלעזר אוסר לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל. רשב"ג אומר כל מצוה שהחזיקו בה כותיים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל. ואוקימנא פלוגתיהו בדאחזוק ולא כתיבא דת"ק סבר דדוקא בדכתיבי כמצה הא לא כתיבא לא ואע"ג דאחזוק ורשב"ג סבר כל שהחזיקו בה ואע"ג דלא כתיבא. וקיימא לן כרבנן. והילכך לענין שחיטה אע"ג דאחזוק לא סמכינן עלייהו ואפילו בחותך כזית ונותן לו. ודכותה בצדוקי ובייתוסי. ורב אשי אוקמה למתניתין בישראל אוכל נבלות לתיאבון וכדרבא דאמר רבא ישראל אוכל נבלות לתאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו דכל שאינו אוכל להכעיס לא שביק היתירא ואכיל איסורא אבל לא בדק ונתן לו לא ישחוט ואם שחט יבדוק סכינו אחריו נמצאת סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. וקיימא לן כרבא חדא דהא אמרו ליה רבנן לרבא תניא דמסייעא לך חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין אלמא לא שביק היתירא ואכיל איסורא ואע"ג דאתיא לסיועיה נמי מדתניא הכל שוחטין ואפילו ערל ואפילו כותי ואפילו ישראל מומר ודייקינן האי ערל היכי דמי אילימא שמתו אחיו מחמת מילה האי ישראל מעליא הוא אלא מומר לערלות וקסבר מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה אימא סיפא ואפילו ישראל מומר האי מומר היכי דמי אי נימא מומר לדבר אחד היינו מומר לערלות אלא לאו מומר לאותו דבר וכדרבא. ודחינן לעולם אימא לך מומר לאותו דבר לא מאי טעמא כיון דדש בה כהיתירא דמי ליה. לאו למימרא דליתה לדרבא אלא דחויי הוא דקא דחינן דאי מיהא ליכא למשמע מינה דאיכא לאוקמא במומר לעבודת כוכבים וכדרב ענן אמר שמואל דאמר מומר לעבודת כוכבים מותר לאכול משחיטתו. ועוד דההיא על כרחין קושטא דמילתא במומר לאותו דבר קאמר וכדרבא דאי כרב ענן אמר שמואל הא איתותב התם מברייתא דמכם ולא כולכם להוציא את המומר לנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא. ועוד דהא רב אשי דהוא בתרא כותיה סבירא ליה ואביי דלא סבירא ליה כרבא לית הלכתא כותיה במקום רבא וכל שכן במקום רב אשי דבתרא הוא. ואם תאמר מכל מקום מדקאמר לא בדק סכין ונתן לו בודק סכין אחריו משמע דכשבדק סכין מתחלה ונתן לו אינו צריך לבדוק סכין אחריו ואמאי ניחוש שמא נפגם הסכין דהא קיימא לן כרב הונא דאמר השוחט בסכין ונמצאת פגומה פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה ורב הונא כשמעתיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה וכדאמרינן התם י"ל דכיון דבדקינן לה מעיקרא הרי היא בחזקתה ונודע במה נשחטה קרינן לה ואפילו לרב הונא אלא אם כן היא פגומה לפנינו אבל בשנאבדה סכין ולא בדקנוה לבסוף אין חוששין לו דמסתמא מעמידין אותה על חזקתה וכ"ש למאי דפסקינן בההוא דנמצאת פגומה כרב חסדא דמכשר בששבר בה עצמות מיהא כדבעינן למכתב קמן. וא"ת עוד והא"ר יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה ואמרינן עלה לא בדק מאי א"ר אלעזר בן אנטיגנוס משום ר"א בר' ינאי טרפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא וטעמא כדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה וכיון שכן אפילו אמר לנו בדקתי בסימנין לא נסמוך עליו דאימר לא בדק ואפילו בדק אולי מצא סימנין שאינן שחוטין כדתקנן וכדאמרינן הכא בשלא בדק סכין ונתן לו דאע"ג דאמר בסכין יפה שחטתי אינו נאמן דאימר בסכין פגומה שחט יש לומר חזקה על בן דעת כל שהוא מומחה לשחיטה רוב סימנין הוא שוחט ואינו מסלק ידיו עד שיודע ששחט רוב כדרכו ובודק מיד ואם לא שחט חוזר מיד וגו' עד שלא יהא שם שיעור שהייה ואין אנו קורין בכיוצא בזה לא טרח דהא תנאי חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין. אלמא טרח ואזיל ומחליף ולא שביק היתרא בטורח כזה ואכיל איסורא וכ"ש בבדיקת סימנין בשעת שחיטה שהוא טורח קל יותר מטורח החליפין. עוד נראה לי משם שאם שחט בינו לבין עצמו ויש עמו בבית סכין פגומה וסכין יפה ואמר בזו שחטתי נאמן ק"ו ממחליף את החמץ שצריך לטרוח אצל אחרים. וכן בשנמצא בידו בשר שחיטה במקום דאיכא מקולין וטבח ישראל סומכין עליו ובחזקת כשרה הוא. ואפילו עוף שחוט כל היכא דאיכא ישראל מומחה ואמר פלוני מומחה שחטו לי נאמן ולא גרע מחמצן של עוברי עבירה דאמרינן דודאי מחליפין. ויש לדקדק בבודק סכין ונותן לו אם סומכין עליו בשחיטת בהמות הרבה אם לאו. ויש אומרים שצריך בדיקת סכין בין כל אחת ואחת. ויש אומרים שאינו צריך אלא בבדיקה האחד שוחט והולך ואפילו בהמות הרבה ונראין דבריהם דהכא סתמא קאמר בודק סכין ונותן לו שאלו כן על כרחין היה לו לפרש ולומר במה דברים אמורים בבהמה אחת אבל בהמות הרבה לא ישחוט אלא אם כן בדק בין כל אחת ואחת וכיוצא בזה אלא לעולם מעמידין סכין בחזקתו עד שיודע שנפגם ולקמן בשער במה שוחט נאריך בה יותר בישראל ששוחט בהמות הרבה ובפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בסכין שנמצאת פגומה. עוד יש לדקדק הואיל וקיימא לן דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם כדבעינן למיכתב לקמן אם נסמוך על חזקה זו אפילו בעבריין לתאבון אם לאו ומסתברא שאפילו במומר לתאבון סומכין על חזקה זו דכל המצויין אצל שחיטה מומחין הם סתמא אמרו. ועוד דהא לא אידכר רב אשי וכן אביי ורבא מומחה כלל לא בישראל מומר ולא בכותי אלא ישראל עומד על גביו או יוצא ונכנס או בודק סכין ונותן לו. ורבינא בלחוד הוא דאמר הכל מומחין שוחטין ואמרינן כולהו כרבינא לא אמרי משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אלמא בכל השוחטין אמרו כן אלא שהרב רמב"ם ז"ל כתב זה לשונו ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחילה. ונראה מדבריו דדוקא מומחה ובאמת שהדעת נוטה לזה דכל שאוכל לתאבון ואינו טורח יש לחוש שמא אינו מומחה ולתאוה הוא שוחט ואוכל. אבל כשאינו מומר לאותו דבר אע"פ שהוא עבריין לעבירה אחת מן העבירות אינו נראה כן כלל אלא ודאי הרי הוא לגבי שחיטה כשאר ישראלים הכשרים וכל ששוחט חזקה מומחה הוא. ואיפשר שגם הרב לא נתכון לומר שיודעין בו שיודע הלכות שחיטה אלא לומר ששוחט כישראל שכל שהוא מומחה בישראל שוחט וגם זה כאחד מהם וזה קרוב יותר. ואפילו לגבי נשים ועבדים כתב כן. ויש לי לדקדק עוד מפני מה הצריכו לבדוק סכין וליתן לו ישחוט וניבדוק סכין אחריו שהרי לדעת הגאונים ז"ל ראה אחד ששחט ולא ידעי אי גמיר אי לא גמיר אי איתיה קמן צריכין למבדקיה כדבעינן למימר קמן ואפילו הכי מוסרין לו לכתחלה ואע"ג דלא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר ובתר דשחיט בדקינן ליה. וי"ל דשאני הכא דאי עבר ולא בדק סכין אחריו אסורה והילכך איכא למיחש דילמא מישתלי ואכיל בלא בדיקה אבל התם דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואי ליתיה קמן שרי למיכל מינה אלא דלרווחא דמילתא שיילינן ליה היכא דאיתיה קמן שחיט ואזיל ולא צריך למבדקיה מעיקרא. ורבינא אוקי מתניתין הכי הכל מומחין שוחטין ואע"פ שאינן מוחזקין והוא שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה אבל אין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה לכתחילה לא ישחוט. ועוד איכא לישנא אחרינא בדרבינא הכל מוחזקין שוחטין מוחזקין אע"פ שאינן מומחין כגון ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים ולא נתעלף. ואמרינן כולהו כרבינא לא אמרי להאי לישנא דאמרת מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן להאי לישנא דאמרת מוחזקין אין שאין מוחזקין לא לעלפויי לא חיישינן מדקאמר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן והכא קאמר לעלפויי לא חיישינן ולא קאמר רוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן שמע מינה דלעלפויי לא חיישינן כלל דאפילו איתיה קמן לא צריך לשיוליה. כן מצאתי לרב ר' משה בר' נחמן ז"ל ואע"ג דרבינא דהוא בתרא אמר הכל מומחין שוחטין. לא קיימא לן כותיה מדאמרינן כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרת מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ועוד דללישנא בתרא רבינא נמי הכי סבירא ליה ואע"ג דללישנא בתרא בעיא מוחזקין בההיא נמי לא קיימא לן כותיה דכל חד וחד מן לישניה סתר חבריה וכולהו לא סבירא להו כחד מן הנך לישני אלא לעלפויי לא חיישינן כלל ורוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן וסוגיין בפרק ראשון של שחיטת חולין הכין אזלא דכולהו הכין סבירא להו ואמרינן נמי התם גבי ראה אחד ששחט היכי דמי אי דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ובפרק אלו מציאות גרסינן ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירו לו משום שחיטה כר' חנניה בריה דר' יוסי הגלילי ואע"ג דא"ר הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה זו נמי כבר נודע שנשחטה יפה לפי שכל המצויין אצל שחיטה מומחין הן. ומיובפרק אלו מציאות גרסינן ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירו לו משום שחיטה כר' חנניה בריה דר' יוסי הגלילי ואע"ג דא"ר הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה זו נמי כבר נודע שנשחטה יפה לפי שכל המצויין אצל שחיטה מומחין הן. ומיאלו מציאות גרסינן ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירו לו משום שחיטה כר' חנניה בריה דר' יוסי הגלילי ואע"ג דא"ר הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה זו נמי כבר נודע שנשחטה יפה לפי שכל המצויין אצל שחיטה מומחין הן. לאו אסור לאכול משחיטתו. ודייקינן עלה בגמרא היכי דמי אי דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר לימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דלכאורה משמע דאפילו איתיה קמן לא צריך לשיולי ביה דאי לא לימא משחיטתו עד דנישייליה. התם הכי גרסינן ראה אחד ששחט והלך לו. וכן נראה מהלכות רב אלפסי ז"ל. ואפילו לא גרסי ליה מסתברא לי דשפיר קא דייק דאם איתא דאסור עד דנישייליה קאמר ובדאיתיה קמן לא הוה ליה למימר אסור לאכול משחיטתו דודאי אינו אסור דהא אפשר למישייליה אלא הכי הול"ל ואם לאו בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו וכדאמרינן לעיל בדרבינא אם אין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם יודע לומר הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו. אלא ודאי בדאזל ליה לעלמא קאמר וזה נראה לי נכון. ויש לנו כיוצא בזה שסומכין על הרוב בדיעבד וצריכין בדיקה כדאיתנהו קמן כגון בדיקת סכין שלאחר שחיטה ובדיקת הריאה. ועוד סעד לדברי הגאונים ז"ל כתב הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל דהא איכא חזקה דאיסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ומן הדין היה שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית ולא שנסמוך על הרוב אלא משום קולא דבהמה לא איתרעאי שהרי שחוטה לפנינו סמכינן ארובא ודי אם נסמוך בכך היכא דליתיה קמן. ואני תמה אשמעתין דהתם אמאי לא אוקימו למתני' באוקמתא רויחא דלא הוה בה קושיא ולימא הכי קאמר הכל שוחטין ואפילו אין יודעין בו שיודע הלכות שחיטה אבל יודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם אמר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי ולא החלדתי אוכלין משחיטתו ואם לאו אין אוכלין משחיטתו. וכולן ששחטו בין שאינו יודע לומר הלכות שחיטה בין חרש שוטה וקטן ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה ואע"ג דאינו יודע בבודקין אותו סגיא [כדאמרינן] הכא במאי עסקינן בדליתיה קמן דנישיליה. ונראה לי מכאן דכל שאינו יודע לומר אע"ג דאמר ברי ליה שלא שהיתי ולא דרסתי ולא החלדתי אין סומכין עליו דכל שאינו יודע עביד ולאו אדעתיה. והיינו דאמרינן אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואסור לגמרי משמע שאלו בבודקין אותו סגיא לא הוה פסיק ואמר אסור לאכול משחיטתו והכין הוה ליה למימר בודקין אותו אם אמר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי ולא החלדתי מותר לאכול משחיטתו וכמו שאמרו טמא במוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי בבשר שחיטתו כשרה. ומיהו מסתברא דבאחרים עומדין על גביו מוסרין לו לכתחלה ואינו דומה לחרש שוטה וקטן שאין מוסרין להם לכתחלה וכמו שאנו עתידין לכתוב בסמוך לפי שאלו מועדין לקלקל ואין יודעין לאמן את ידיהם אבל הגדולים רוב מעשיהם מתוקנין. ואם תאמר אם כן מאי קא מקשינן עלה דההיא דכל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה פשיטא כולהו תננהו דטובא קמ"ל שמואל דאלו ממתניתין לא שמעינן אלא דשהייה ודרסה פוסלין את השחיטה אבל מאן דשחיט ואמר ברי לי שלא שהיתי ולא דרסתי דילמא סמכינן עליו ואתא שמואל ואמר דאסור לעולם לאכול משחיטתו. לא היא דהיינו דקא מהדרינן לא צריכא ששחט לפנינו שנים או שלשה פעמים ושחט שפיר מהו דתימא הא איתחזק קמ"ל כיון דלא גמר זימנין דשהי ודרים ולא ידע. כלומר וכל דלא ידע עביד ולאו אדעתיה כנ"ל. ויש מתירין ואינו מחוור כלל. גרסינן בפרק קמא דחולין א"ר יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. ואקשינן מאי קמ"ל כולהו תננהו ופרקינן לא צריכא דשחט לפנינו שנים ושלשה פעמים ושחט שפיר מהו דתימא הא איתחזק קמ"ל כיון דלא גמיר זימנין דשהי ודריס ולא ידל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. ואקשינן מאי קמ"ל כולהו תננהו ופרקינן לא צריכא דשחט לפנינו שנים ושלשה פעמים ושחט שפיר מהו דתימא הא איתחזק קמ"ל כיון דלא גמיר זימנין דשהי ודריס ולא ידחטה זו נמי כבר נודע שנשחטה יפה לפי שכל המצויין אצל שחיטה מומחין הן. לאו אסור לאכול משחיטתו. ודייקינן עלה בגמרא היכי דמי אי דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר לימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דלכאורה משמע דאפילו איתיה קמן לא צריך לשיולי ביה דאי לא לימא דרים ולא ידע. כלומר וכל דלא ידע עביד ולאו אדעתיה כנ"ל. ויש מתירין ואינו מחוור כלל. גרסינן בפרק קמא דחולין א"ר יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. ואקשינן מאי י לא לימא דרים ולא ידע. כלומר וכל דלא ידע עביד ולאו אדעתיה כנ"ל. ויש מתירין ואינו מחוור כלל. גרסינן בפרק קמא דחולין א"ר יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. י לא לימא דרים ולא ידע. כלומר וכל דלא ידע עביד ולאו אדעתיה כנ"ל. ויש מתירין ואינו מחוור כלל. גרסינן בפרק קמא דחולין א"ר יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. ה בנו של ריה"ג אלמא אף בשוק חלוק עליו ר' יהודה וכן מפורש בתוספתא דתנינן התם נגנבה לו תרנגולת ומצאה שחוטה בשוק לר"י כנמצא באשפה לר' חנינא כנמצא בבית. והא דאמרינן הכא שאף ר"י לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית הכי קאמר נראין דברי ר' חנניה לר' יהודה כשמצאן בבית שאף ר' יהודה לא נחלק עליו בבית אלא אם כן מצאן באשפה. והא דתניא לעיל הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק חזקתו שחוטה ר' חנניא היא. ונראה דהלכתא כר' חנניא מדאקשינן מינה לעיל ועוד מדאמרינן בפרק אלו מציאות התירו לו משום שחיטה כר' חנניה ומעשה רב. ועוד שמעינן מההיא דבפרק אלו מציאות דכיון דפסקו בה כר' חנניא דהלכתא כותיה לגבי ר' יהודה וכיון שכן אף אנו נאמר דבאשפה שבבית כשרה כר' חנניה. אבל מצאתי לרב ר' משה בר' מימון ז"ל בפרק רביעי מהלכות שחיטה שפסק כר' יהודה באשפה שבבית ויותר שאני תמה עליו שפסק שם כר' יהודה ואפילו בשמצאן בשוק שכן כתב שם אבד לו גדי או תרנגולת ומצאה שחוטה בבית מותר שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן מצאו בשוק אסורה שמא נתנבלה וכן אם נמצאה באשפה שבבית אסורה ע"כ. וזה מן התימה דמעשה רב והתם התירו משום שחיטה כר' חנניה ומכל מקום בנמצא בשוקי נכרי או שרוב נכרים מצוים שם אסור אע"פ שמצאן שחוטי הסימנין אין אומרין בכיוצא בזה חתיכה דישראל מידע ידיע. ואע"פ שהרב בעל העיטור מתיר מן הטעם הזה אינו מחוור בעיני תדע לך דהא לא התירו לר' חנינא אלא ברוב ישראל כדאמרינן התם בהדיא מדהתירו לו משום שחיטה כר' חנניא בנו של ריה"ג שמע מיניה ברוב ישראל הוה אלמא התם משום דסמכינן ארובא הוא דאי משום שחיטה מאי קא מוכח מינה דברוב ישראל הוה דילמא ברוב נכרים הוה ואפילו הכי התירו לו משום סימן שחיטה דחיתוכה דישראל בסימנין מידע ידיע. ואשה ועבד בודקין סכין לעצמן ושוחטין לכתחלה בפני עצמן כאנשים. ובכלל הכל שוחטין דמתניתין איתנהו אפילו בשאין אחרים רואין אותן מדקתני חוץ מחרש שוטה וקטן ולא תני נשים ועבדים בהדייהו. ותנן בשחיטת קדשים כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ועבדים ובטמאין וכשרה בלא אחרים רואין אותן משמע. והא דקתני שהשחיטה כשרה דמשמע דיעבד הא אמרינן בזבחים דמשום טמאים דקתני בהדיהו תני לה בדיעבד דטמאין לכתחילה לא משום דחיישינן שמא יגע בבשר כדאיתא התם. והדין נותן דעד אחד נאמן באיסורין ואפילו עבד ואפילו אשה. והא דתניא בפסחים פרק קמא הכל נאמנין על בדיקת חמץ ואפילו נשים ועבדים וקטנים. ומסיק התם כגון דאמרי אנן בדקיניה ומשום דבדיקת חמץ דרבנן והימנינהו רבנן בדרבנן דמשמע הא בדאורייתא לא מהימני. לא היא דהתם האי טעמא דבדיקת חמץ הוי טירחא יתירא שהרי צריכה בדיקת חורין וסדקין ונשים ועבדים עצלים הם ומימר אמרי חמץ בחורין ובסדקין ליכא. ויש לחוש שמא לא בדקו יפה ואי לאו דבדיקת חמץ דרבנן לא סמכינן עליהו. וכדגרסינן בירושלמי עלה דההיא לית כאן נשים מתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן. פירוש אין כאן נשים שהנשים נאמנות הן באיסורין בעד אחד ואפילו בשל תורה. אלא בגררא דקטנים נקט נשים ועבדים. ופריק שפיר אית כאן נשים דמתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן ואלו הוה בדיקת חמץ דאורייתא לא מהימני. וטעם זה מספיק גם לעבדים וכדאמרינן עשרה קבין עצלות ירדו לעולם תשעה נטלו עבדים. ואם תאמר עוד והא תנן אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל כלומר ולפי שהתחומין דרבנן דאלמא כל בדאורייתא לא מהימני לא היא התם נמי היינו טעמא לפי שמדידת תחומין צריכא בקיאין לדקדק בקידור וריבוע והבלעה ואלו הוו תחומין דאורייתא לא הוו מהימני דדילמא אף הן מדדומר עד כאן תחום שבת שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל כלומר ולפי שהתחומין דרבנן דאלמא כל בדאורייתא לא מהימני לא היא התם נמי היינו טעמא לפי שמדידת תחומין צריכא בקיאין לדקדק בקידור וריבוע והבלעה ואלו הוו תחומין דאורייתא לא הוו מהימני דדילמא אף הן מדדמחוור כלל. גרסינן בפרק קמא דחולין א"ר יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. ואקשינן מאי י לא לימא דרים ולא ידע. כלומר וכל דלא ידע עביד ולאו אדעתיה כנ"ל. ויש מתירין יק גם לעבדים וכדאמרינן עשרה קבין עצלות ירדו לעולם תשעה נטלו עבדים. ואם תאמר עוד והא תנן אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל כלומר ולפי שהתחומין דרבנן דאלמא כל בדאורייתא לא מהימני לא היא התם נמי טו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה מדקתני וכולן ששחטו אלמה דיעבד אין לכתחילה (אין) לא וטעמא כדאמרן. ומיהו אם קטן שיודע לאמן את ידיו בשחיטה הוא באחרים עומדין על גביו שוחט לכתחילה כדאמרינן בסוכה פרק לולב הגזול קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו כלומר מוסרין לו לכתחילה לשחוט ואמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו ורבינו יעקב ז"ל פירש זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחילה ואפילו להתלמד ובשאין אחרים רואין אותו דאלו כשאחרים עומדין על גביהן ולאכול עד ידיהן מסיפא דמתניתין נפקא כדאמרן דדוקא ששחטו הא לשחוט לכתחילה לא גזרה משום הרואין שמא יחשבו שהוא כשר אצל שחיטה ויאכלו על ידו והם לא ידעי שלא מסרנו לו אלא להתלמד והרב ר' משה בר' מיימון ז"ל הכניס בכלל חרש שוטה וקטן שכור שנתבלבל דעתו ויפה אמר ואע"פ שלא נזכר במשנתנו אפשר שהכל בכלל שוטה שכל שנתבלבלה דעתו מחמת שכרותו הרי הוא לשעתו כשוטה עד שיסיר יינו אבל שתוי שלא הגיע לשכרותו של לוט יראה ששוחט ואע"פ שאינו יכול לדבר בפני המלך דגרסינן בעירובין פרק הדר עם הנכרי אמר רבה בר רב הונא שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה היכי דמי שתוי והיכי דמי שכור שתוי כל שיכול לדבר בפני המלך שכור כל שאינו יכול לדבר לפני המלך. ותני התם שכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו מלקות מלקין אותו כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה ומסתברא לי דכיון דקתני הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה דלגבי שחיטה נמי דכותה ששוחט ואפילו לכתחילה. ומיהו אם נתבלבלה דעתו לגמרי הרי הוא כשוטה גמור ואפילו שחט שחיטתו פסולה אלא אם כן יש אחרים שרואין אותו וכדאמרינן עלה דההיא ברייתא דהרי הוא כפקח א"ר חנינא לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכלום. תניא הכל שוחטין ואפילו ערל ואפילו כותי ואפילו ישראל מומר. ופרישנא דהאי ערל היינו מומר לערלות דאלו בערל שמתו אחיו מחמת מילה פשיטא דישראל מעליא הוא וקסבר מומר לדבר אחד אינו מומר לכל התורה כולה. דתניא מכם ולא כלכם להוציא את המומר מכם בכם חלקתי ולא בעכו"ם מן הבהמה להביא בני אדם הדומין לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא. ודייקינן עלה הא גופה קשיא אמרת מכם ולא כולכם להוציא את המומר והדר תני מקבלין קרבנות מפושעי ישראל הא לא קשיא רישא במומר לכל התורה כולה ומציעתא במומר לדבר אחר וסיפא הכי קאמר חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא ומסתברא דמומר לדבר אחד כיון שאינו מומר לכל התורה וגם לא לשחיטה אלא לאחת משאר עבירות כישראל גמור חושבין אותו לכל התורה ומוסרין לו לשחוט לכתחילה בינו לבין עצמו ואפילו בלא בדיקת סכין. אבל הרמב"ם ז"ל כתב שבודקין סכין ונותנין לו ולא ידעתי טעם לדבריו. ודייקינן תו אברייתא דהכל שוחטין ואפילו ערל ואפילו מומר האי מומר היכי דמי אי לימא מומר לדבר אחד היינו מומר לערלות אלא מומר לאותו דבר וכדרבא. ודחינן לעולם אימא לך מומר לאותו דבר לא מאי טעמא כיון דדש ביה כהיתירא דמי ליה אלא מומר לע"א וכדרב ענן אמר שמואל דאמר רב ענן אמר שמואל מומר לע"א מותר לאכול משחיטתו והא דרב ענן ליתא דהא איתותב מההוא ברייתא דחוץ מן המומר לנסך את היין. וקשיא לי כיון דבעי לדחוייה מדרבא אמאי אוקמה כדרב ענן דאיתותב לוקמה באוקמתה רויחא ולוקמא מומר אוכל נבלות לתיאבון ובישראל עומד על גביו דומיא דכותי דאיירי בישראל עומד על גביו או יוצא ונכנס לרבא כדאית ליה ולאביי כדאית ליא דחוץ מן המומר לנסך את היין. וקשיא לי כיון דבעי לדחוייה מדרבא אמאי אוקמה כדרב ענן דאיתותב לוקמה באוקמתה רויחא ולוקמא מומר אוכל נבלות לתיאבון ובישראל עומד על גביו דומיא דכותי דאיירי בישראל עומד על גביו או יוצא ונכנס לרבא כדאית ליה ולאביי כדאית ליה. וניחא לי דכיון דקתני אפילו כותי ואפילו ישראל מומר משמע דבמומר דגריע מכותי מיירי ואי באוכל לתיאבון וישראל עומד על גביו מאי אפילו ישראל מומר דקתני דאיהו ודאי עדיף מכותי. ועוד קשיא ליה מכל מקום לוקמה באוכל נבלות להכעיס דגריע בודאי מכותי ובישראל עומד על גביו. ונראה לי מהא דמומר אוכל נבלות להכעיס דחשוד הוא לנבל ולקלקל ואפילו באחרים עומדין על גביו חוששין לו ואין מוסרין לו לכתחילה שמא ינבל ולאו אדעתיה וברייתא לכתחלה משמע מדקתני הכל שוחטין. ומיהו בדיעבד כיון דקיימא לן דמומר לדבר אחר לא הוי מומר לכל התורה כולה וקיימא לן נמי דאפילו מומר לאותו דבר לא הוי מומר לאסור שחיטתו אלא בודק סכין ונותן לו אפילו במומר לאותו דבר להכעיס לאו כנכרי חשבינן ליה ובישראל עומד על גביו מיהא בששחט שחיטתו כשרה. ואיפשר דאפילו בדיעבד ובאחרים רואין אותן שחיטתו פסולה דהא לכולי עלמא מומר לאכול חלב אין מקבלין ממנו קרבן על החלב כדתניא שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו דמומר לדבר אחד להכעיס הרי הוא לאותו דבר כמומר לכל התורה כולה. והרב ר' זרחיה התיר ונראה מדבריו שאפילו לכתחילה מוסרין לו בבדיקת סכין ובאחרים רואין אותו ואינו נראה לי כמו שכתבתי. ועוד נראה לי ראיה מדתנן תו הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעולם שוחטין ואקשינן עליה הכל שוחטין והא תנא ליה ברישא ואוקמה רבא חדא בכותי וחדא בישראל מומר ואם איתא אמאי לא אוקמינהו במומר תרוייהו חדא באוכל נבלות לתאבון וחדא באוכל להכעיס אלא ודאי משמע דלהכעיס לא משום דשוחטין קתני דמשמע לכתחילה ואיהו לכתחילה אין מוסרין לו כמו שכתבתי. וסומא לכתחילה לא ישחוט אלא אם כן אחרים רואין אותו שמא יחליד ואם שחט שחיטתו כשרה דתנן השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה. שחיטת עו"ג נבלה דתנן שחיטת עו"ג נבלה ומטמאה במשא התחיל האחד מן הפסולין לשחוט כגון העו"ג אי מיאני או כותי וגמר ישראל או שהתחיל ישראל וגמר אחד מאלו שחיטתו פסולה במה דברים אמורים בושט אבל אם התחיל עו"ג בדבר שאינו עושה אותו נבלה כגון ששחט חצי גרגרת בלבד וגמר ישראל הרי זה כשרה דגרסינן בפרק ראשון דשחיטת חולין יתיב ר' אבא אחוריה דרב כהנא ויתיב רב כהנא קמיה דרב יהודה ויתיב וקאמר שחט במקום נקב מהו א"ל שחיטתו כשרה שחט ופגע במקום נקב מהו א"ל שחיטתו פסולה אזל אמרה ר' אבא קמיה דר"א אזל ר"א אמרה קמיה דר' יוחנן א"ל מ"ש א"ל שחט במקום נקב נעשה כמי ששחט עו"ג וגמרו ישראל וכשרה שחט ופגע במקום נקב נעשה כמי ששחט ישראל וגמרו עו"ג ופסולה קרי עליה ר' יוחנן נכרי נכרי. אמר רבא שפיר קרי עליה נכרי נכרי. בשלמא התם גבי נכרי מדהוה ליה לישראל למשחט כולה ולא שחיט כי נפקא חיותא בידא דעו"ג נפקא והילכך אסורא אלא הכא מכדי משחט שחטה מה לי במקום נקב מה לי פגע במקום נקב אלמא בין ששחט עו"ג בקנה חציו וגמרו ישראל דהוה ליה כמצא חצי קנה פגום וגמרו דכשר. ובין ששחט ישראל במקום השלם שבקנה ופגע בחתך שחתך הנכרי בשרה ואעפ"י שלא שחט ישראל אלא מקצתו כל שבאותו מקצת ששחט ישראל נגמר הרוב הרי זו כשרה ודוקא בקנה אבל בושט כל שהתחיל נכרי או שגמרו נכרי פסולה דשחיטתו כמעשה קוץ בעלמא הוא. והילכך אם התחיל לשחוט בושט אסורה שהרי נעשה בה מעשה טרפה בידו ואפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף וכל שכן למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דגרסינן בפרק השוחט אמר ר' שמעון בן לקיש משמיה דלוי סבא אינה לשחיטה אלא בסוף ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ואמר רבא הכל מודים היכא דנתקלקלה שחיטה דברי הכל פסולה והיכא דשחיט בה סימן אחד נכרי וסימן אחד ישראל פסולה שהרי נעשה בה מעשה טרפה ביד נכרי. וסימן אחד ביד עו"ג דקאמר לאו דוקא אלא אפילו משהו בושט ותדע דהא טעמא קאמר מפני שנעשה בה מעשה טרפה ביד נכרי אלא משום דבגרגרת לא מיפסלא עד דשחיט בה רובא נקט בה סימן אחד. היו שנים אוחזין בסכין אחד ושוחטין ואחד מהן פסול לשחיטה כעו"ג או מאני שחיטתו פסולה שהרי לא נעשית כל השחיטה על ידי הכשר לשחיטה. הא למה הדבר דומה לאותה ששנינו בפרק השוחט השוחט לשם הרים לשם גבעות וכו' שחיטתו פסולה וכו'. לשם עולה לשם שלמים וכו'. שחיטתו פסולה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה :
שנינו בפרק השוחט. השוחט לעו"ג שחיטתו כשרה ר' אליעזר פוסל אפילו שחטה שיאכל הנכרי מחצר כבד שלה פסולה שמחשבת עו"ג לע"א ור' יוסי אומר ק"ו הדברים ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין לא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט ואמרינן בגמרא הני תנאי אית להו דר' אלעזר בר' יוסי. פירוש הני תנאי תנא קמא ור' אלעזר אית להו דר' אלעזר בר' יוסי דתניא ר' אלעזר בר' יוסי אומר שמעתי שהבעלים מפגלין כלומר אם בשעה שהכהן שוחט חשבו בעלי הקרבן לאכול ממנו כזית חוץ לזמנו הרי זה פגול כאילו חשב בו הכהן המקריב שנאמר המקריב אותו לא יחשב ואומר המקריב את קרבנו מיהו תנא קמא סבר אי שמעינן דחשיב אין ואי לא לא סתם מחשבת עו"ג לע"ג לא אמרינן ור' אליעזר סבר אע"ג דלא שמעינן דחשיב סתם מחשבת עו"ג לע"ג אמרינן ואתא ר' יוסי למימר אע"ג דשמעינא דחשיב זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. וקיימא לן כר' יוסי דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ואמרינן התם הנהו טייעי דאתו דיכרי לצקוניא אתו ואמרי לטבחי ישראל דמא ותרבה לדידן בישרה ומשכה לדידכו שלחה רב יוסף בר מתנא קמיה דרב יוסף כי האי גוונא מאי שלח ליה הכי אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי מיהו דוקא בשלא שחטו טבחי ישראל על דעת שיזרקו הנהו טייעי דמא לע"א ושיקטירו חלבם לע"א הא שחטו על מנת שיזרקו הטייעים הדם לע"א או שיקטירו החלב לע"א הרי זו אסורה באכילה ואע"פ שלא שחטו על מנת שיזרקו הם דאפילו בחולין השוחט מחשב מעבודה לעבודה בשתי עבודות אלו שהם זריקה והקטרה והרי זו ליאסר באכילה כאלו חשב השוחט לזרוק הוא הדם לע"א או להקטיר החלב לע"א דאיתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"א ולהקטיר חלבה לע"א ר' יוחנן אומר אסורה מחשבין מעבודה לעבודה דגמרינן חוץ מפנים. ורבי שמעון בן לקיש אומר מותרת אין מחשבין מעבודה לעבודה דלא גמרינן חוץ מפנים. וההיא על כרחיך בשלא חשב הוא לזרוק ולהקטיר הוא חלבה לע"א דאם כן אפילו לר' שמעון בן לקיש אסורה דתיפוק ליה דהוה ליה מומר לע"ג ושחיטת מומר לע"ג הא אסיקנא בפרק קמא דאסורה אלא על כרחיך בשחשב לזרוק העו"ג קאמר וקיי"ל כרבי יוחנן דאמר אסורה ואין צריך לומר בשחשב ישראל לזרוק הוא עצמו לע"ג או להקטיר הוא עצמו לע"ג ומיהו אין ראיה זו מחוורת בעיני דהא פירשה ריש לקיש גופה בפרק אין מעמידין גבי גבינת בית אונייקי באומר בגמר זביחה הוא עובדה. ומכל מקום הדין אמת שכל ששוחט על מנת שיזרוק העו"ג דמה לע"א הרי זו אסורה. ואפילו שחט סתם ואחר שחיטה נמלך עליה להקטיר חלבה או לזרוק דמה לע"א אסורה דתניא השוחט את הבהמה לזרוק את דמה לע"ג ולהקטיר חלבה לע"ג הרי אלו זבחי מתים שחטה ואח"כ נמלך עליה זה היה מעשה בקיסרי ולא הורו בו לא איסור ולא היתר. וקא מפרשינן טעמא דהתם משום דהוכיח סופו על תחלתו דכיון דעכשיו הקטיר חלבה או זרק דמה לע"ג הוכיח סופו על תחלתו שבשעת שחיטה חשב עליה לכך והכין הלכתא. שהרי בקיסרי לא הורו בה היתר עוד שנינו שם השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתן פסולה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה וסכין אחד דנקט מסתברא דלרבותא נקטיה דלא מיבעיא בשני סכינין דכששוחט זה אין בכחו כח ישראל כשר מעורב בו אלא אפילו בסכין אחד דכח ישראל כשר מעורב בו פסולה. ואקשינן עלה בגמרא פסולה אין זבחי מתים לא. כלומר פסולה לאכילה אבל לא אסורה בהנאה כזבחי מתים ורמינהו השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם חמה ולבנה כוכבים ומזלות לשם מיכאל השר הגדול לשם שלשול קטן שבים הרי אלו זבחי מתים. ופריק אביי לא קשיא הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר. מתניתין דאמר להר והילכך פסולה ומותרת בהנאה וברייתא דאמר לגדא דהר והילכך אסורה בהנאה דיקא נמי דקתני דומיא דמיכאל השר הגדול. וטעמא לאו משום דהר לאו ע"א הוא דהא אמרינן בע"א העו"ג העובדין את ההרים הם מותרין ועובדיהן בסייף. פירוש הם מותרין דכתיב אלהיהם על ההרים לא ההרים אלהיהם. ואפילו הכי עובדיהן בסייף דאלמא מדעובדיהם בסייף אף הם ע"א דאי לא עובדיהם אמאי בסייף והא לא עבדו ע"א אלא מכאן אף ההרים נעשין ע"א אלא שאינן נאסרין ואמרינן נמי בסנהדרין מידי דהוה אהר דהר מותר ועובדו בסייף אלא פירש הרמב"ם ז"ל טעמא דהכא כשאינו שוחט לשם הר כדי לעבוד אותו ולכוונת ע"א אלא במתכוין לרפואה בעלמא ולהבאי הילכך כיון שהוא לא נתכוין לע"א ואף אלו נתכוין לע"א לא היה ההר בעצמו נאסר כע"א אינו נראה לגמרי כשוחט לע"א והילכך די לנו לפסול שחיטתו מדרבנן ולאסור באכילה אבל בשוחט לגדא דהר כיון דאילו שחט ממש לשמן לכוונת ע"א הם נעשין ע"א השתא נמי דשחט לשמן שלא לע"א אלא לרפואה בעלמא אסורה מדרבנן ואפילו בהנאה כזבחי מתים. ויפה פירש. וגרסינן התם אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"א כיון ששחט בה סימן אחד אסרה ובהמת חבירו לרבותא נקטה דלא מיבעיא דידיה דמצי אסר אלא אפילו לחבריה מצי אסר במעשה ורבוצה נמי לרבותא נקט הכי דלא מיבעיא הגביהה והרביצה דעביד בה מעשה רבה אלא אפילו היתה רבוצה ושחט בה דמעשה כל דהו הוי אפילו הכי אסרה וסבר לה כדעולא דאמר עולא א"ר יוחנן אעפ"י שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה. וכיון דאסמכא אדעולא שמעינן מינה דעולא לא מעשה רבה קאמר אלא אפילו מעשה כל דהו דאתא דרב הונא וגלי אדעולא דלאו מעשה רבה קאמר דהא סימן אחד בבהמה לאו מעשה רבה הוא ואתא דעולא וגלי אדרב הונא דלא דוקא סימן אחד אלא אפילו כל דהו דהא עולא עשה בה מעשה קאמר ועל כרחין או מעשה רבה או מעשה כל דהו קאמר וכיון דגלי רב הונא דלאו מעשה רבה קאמר על כרחין מעשה כל דהו קאמר והילכך רב הונא לאו סימן אחד דוקא קאמר אלא אפילו כל דהו דסימן אחד בבהמה ככל דהו דמי ואע"ג דר' עמרם ור' נחמן ור' יצחק פליגי עלייהו ואמרי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו לא קיי"ל כוותייהו אלא כרב הונא ועולא ור' יוחנן דהא אוקימנא הא דר' הונא כתנאי דתניא עו"ג שנסך יינו של ישראל שלא בפני ע"א אסור ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא מתירין אותו מפני ב' דברים אחד שאין מנסכין יין אלא בפני ע"ג ואחד שיכול לומר לו לא כל הימנך שתאסור ייני לאנסי ורב הונא כתנא קמא וקיימא לן כתנא קמא. ומיהו אפשר דלא קי"ל כותייהו אלא בנכרי שאוסר יינו של ישראל וכיוצא בזה דהא ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא וחכמים לא מצינו להם שנחלקו אלא בעו"ג אבל בישראל לא והא ר' נחמן ורב עמרם ור' יצחק שאמרו אפילו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו הני מילי נכרי אבל ישראל לצעוריה קא מיכוין ומוקמי מתני' דהמטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב דוקא בישראל מומר וכן מתני' דשנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר פסולה בישראל מומר הא בישראל דעלמא לא. ומשמע דרב אחא בריה דרבא ורב אשי הכין סבירא להו מדבעיא רב אחא בריה דרבא מרב אשי התרו בו וקבל את ההתראה מהו ואמר ליה התיר עצמו למיתה קאמרת אין לך מומר גדול מזה. ורש"י ז"ל פירש דהוא הדין דהוו מצי לאוקמי מתניתין דשנים אוחזין בסכין ושוחטין ומתניתין דהמטמא והמדמע והמנסך בישראל ממש וכשיש לו שותפות בגויה כדאוקמוה אינהו למאן דסבירא להו דאין שום אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו נכרי בישראל. והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל כן פסק דישראל אינו אוסר דבר שאינו שלו דלצעוריה קא מיכוין. עוד שנינו שם השוחט לשם עולה לשם שלמים לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה שחיטתו פסולה משום דכל דברים אלו נידרין ונידבין הן ולפיכך נראה כנודר או נודב עכשיו בהמה זו לאחד מדברים אלו וכאלו שוחט ואוכל קדשים בחוץ ור' שמעון מכשיר דהרואה לא יתלה בדבר זה אלא לדברי הבאי בעלמא. שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה מפני שכל אלו אינן נדרין ונדבין מאי אמרת שהרואה סבור שהוא חייב חטאת או אשם או שיש לו בכור כל הני קלא אית להו ואם איתא דהוה קלא הוה ליה למילתא והילכך מידע ידיעי שאינן אלא דברי הבאי בעלמא הוא דקאמר. זה הכלל דבר הנידר ונידב השוחט לשמו פסול ושאינו נידר ונידב השוחט לשמו כשר ואמרינן בגמרא דזה הכלל דנידר ונידב לאיתויי קרבן נזיר דלעתים נודר הוא בצינעא. עוד אמרו בגמרא אמר ר' ינאי לא שנו דלשם דבר הנידר והנידב פסול אלא בתמימים אבל בבעלי מומין לא מידע יודעין שאינו קרבן דאין בעלי מומין קרבין ור' יוחנן אמר אפילו בבעלי מומין זימנין דשדו להו מידי אמומיה ולא ידיע. ומכאן נראה לי דאף אנו נאמר בשוחט תרנגולין ואווזין שחיטתו כשרה דאין אלו קרבין אפילו תורים ובני יונה אם תורים קטנים הם או בני יונה גדולים כשרים דמידע ידעין דאין אלו קרבנין והילכך שחיטתו כשרה השוחט לשם חטאת שחיטתו כשרה א"ר יוחנן לא שנו אלא שאינו מחוייב חטאת אבל מחוייב חטאת אימר לשם חטאת קאמר. כלומר אם ידענו בו שעבר עבירה שהיה מחוייב עליה חטאת אלו היה בית המקדש קיים שחיטתו פסולה ואומר לשם אותו חטאת קאמר. ואקשינן והא לא אמר לשם חטאתי אלא לשם חטאת הוא דקאמר וכאלו נדב בהמה זו לחטאת ואין חטאת באה נדבה. ופריק באומר לשם חטאתי אבל באומר לשם חטאת אין חוששין לו. לשם תמורה א"ר אלעזר לא שנו אלא בשאין לו זבח אחר בתוך ביתו אבל יש לו זבח אחר בתוך ביתו אימר אמורי אמיר בה. והא לא אמרינן א"ר אבהו באומר לשם תמורת זבחי. והילכך אפילו היה מחוייב חטאת או שהיה לו זבח בתוך ביתו ושחט לשם חטאת סתם או לשם תמורה סתם שחיטתו כשרה ואין שחיטתו פסולה אלא בדאיכא תרתי לריעותא שיהא ידוע שהוא מחוייב חטאת ובשאמר לשם חטאתי או שיהא לו זבח אחר בתוך ביתו ואמר לשם תמורת זבחי. וכמה ראשים מותר לשחוט כאחת לכתחלה אחד אחד או אפילו הרבה בבת אחת שנינו בפרק השוחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה השוחט שני ראשים כאחת שחיטתו כשרה. ואקשינן בגמרא רוב אחד בעוף והא תנא ליה רישא רובו של אחד כמוהו. ופריק רב הושעיה חדא בחולין וחדא בקדשים. ואיבעיא להו הי בחולין והי בקדשים ואמר רב אשי סיפא בקדשים מדקתני השוחט שני ראשים כאחת שחיטתו כשרה השוחט דיעבד אין לכתחילה לא. אי אמרת בשלמא בקדשים היינו טעמא דלכתחילה לא דתני רב יוסף לרצונכם תזבחוהו תזבח שלא יהו שנים זובחים זבח אחד תזבחהו שלא יהא אחד זובח שני זבחים ואמרינן מאי תלמודא ואמר רב כהנא תזבחהו כתיב אלא אי אמרת בחולין אפילו לכתחילה נמי אלמא בחולין אדם אחד שוחט כמה ראשים בבת אחת ואפילו לכתחילה. ולענין שוחט שלא בכוונה. שנינו בפרק השוחט נפלה הסכין ושחטה ואע"פ ששחטה כדרכה שחיטתו פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל. ואמרינן עלה בגמ' טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשרה ואע"ג דלא מיכוין לשחיטה מאן תנא דלא בעי כוונה בשחיטה בחולין אמר רבה ר' נתן היא דתני אושעיה זעירא דמן חבריא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלין הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן. ואקשינן והא אמרה רבה חדא זימנא דתנן בפרק קמא וכולן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתן כשרה. פירוש ואפילו חרש שוטה וקטן. ואמרינן מאן תנא דלא בעי כונה בחולין ואמר רבה ר' נתן היא ופרקינן צריכה כלומר אפילו לפירושא דרבא דאמר הא הפילה הוא שולא בכונה כשרה צריכי תרי מתנינן למסתם כר' נתן דאי תנא התם משום דקא מיכוין לחתיכה בעלמא כלומר לחתיכת בשר ואעפ"י שאינן מתכונין לחתיכת סמנין אבל הכא לא מיכוין אפילו לחתיכה בעלמא אימא לא צריכא. ואי תנא הכא משום דאתי מכח בן דעת אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא צריכא דבין הכי ובין הכי הלכתא כר' נתן. וטעמא דרב נתן מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים דפסול דכתיב ושחט את בן הבקר עד שתהיה השחיטה לשם בן בקר מכלל דחולין שרו ולא בעו כוונה. והילכך בין זרקה לנועצה בכותל בין הפילה הוא ואפילו שלא בכונה אלא שנפלה מכחו שחיטתו כשרה ומסתברא דוקא ברואה ששחט שלא בחלדה הא לאו הכי לא דמיחש חיישינן דילמא החידה ושחטה וכדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה והיינו דקתני הכא אעפ"י ששחטה כדרכה ותדע לך מדאמרינן בפרק השוחט גבי התיז את הראש בבת אחת רבא בדיק גירי לרבי יונה בר תחליפא ושחטי עופא בהדי דפרח ואקשינן והיכי עביד הכי ליחוש דילמא עבדי חלדה ופרקינן דחזינן דמיפרמי גדפי מאבראי אלמא כל שמשליך סכין ושחט עד דידעינן בבירור דלא עביד חלדה אסורה. והדין נותן מדר"ה כדאמרן. ואיכא למידק היכא דנפלה מידו או מחיקו אי דיניה כהפילה הוא אם לאו דהא לגבי נזקין דיניה כהפילה וכדאמרינן בשילהי כיצד הרגל היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפלה לענין נזקין חייב. והילכך הכא נמי אתי מכח בן דעת קרינן ביה. ודקתני מתניתין נפלה הסכין היינו כשהפילה הרוח. או דילמא לענין נזקין שאני אבל לענין שחיטה עד שיפילנה הוא דוקא וכדאמר ר' נתן זרק סכין והפילה הוא נמי הכין משמע. ומסתברא לי דלענין שחיטה כלענין נזקין דהכא והכא אתי מכח בן דעת קרינן ביה. ועוד דהא אמרינן התם בפרק השוחט גבי נדה שנאנסה וטבלה. האי נדה שנאנסה היכי דמי אמר רב פפא לר' נתן משכחת לה שנפלה מן הגשר אלמא כל שנפלה מן הגשר מעצמה אעפ"י שלא הפילה היא עצמה עלתה לה טבילה לרבי נתן דלא בעי כוונה לחולין. ודכותה גבי שחיטה נמי שנפלה מידו או מחיקו ואעפ"י שלא הפילה הוא וכל שנפלה מידו כהפילה הוא דמיא. כנ"ל להלכה אבל לא למעשה. לפי שראיתי לרבותינו בעלי התוספות ז"ל שאמרו כלשון האחר ולהם שומעין שאמרו בשל תורה להחמיר תניא השוחט במוכני שחיטתו כשרה. ואקשינן עלה והתניא פסולה ופרקינן לא קשיא כאן בסדנא דרחיא כאן בסדנא דפחרא. כלומר בדרחיא פסולה משום דלא הויא שחיטה מכח גברא אבל בסדנא דפחרא כולה מכח גברא הויא. ומיהו לכתחילה לא ישחוט דהשוחט קתני וטעמא דגזרינן דפחרא אטו דרחיא. ואי בעית אימא הא והא בסדנא דרחיא ולא קשיא הא בכח ראשון הא בכח שני כדרב פפא דאמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בדקא דמיא ומית מחייב מאי טעמא גירי דידיה הוא דאהני ביה וה"מ בכח ראשון אבל בכח שני מפסק פסיקי גירי אבל דפחרא כולה מכח גברא קא מגלגל. ולהאי לישנא בתרא בדפחרא אפילו לכתחילה נמי שרי דכולא מכח גברא קא אתי ולא גזרינן דהא להאי לישנא בתרא לא איירי מתניתא בדפחרא כלל ומסתמא כל דאתי מכח גברא אפילו לכתחילה שרי. והילכך מסתברא לי לענין הלכתא בפחרא דאפילו לכתחילה שרי דהא דאורייתא ודאי מישרא שרי וללישנא קמא כי אסרו לכתחילה ודאי מדרבנן היא גזרה אטו דרחיא והילכך ספיקא בדרבנן היא אי כלישנא קמא אי כלישנא בתרא וכל בדרבנן ספיקו להקל. ובדרחיא לכתחילה לא ואפילו בכח ראשון גזרה אטו כח שני דהא השוחט קתני ואם שחט שחיטתו כשרה. ובכח שני אפילו דיעבד שחיטתו פסולה :