תורה וחיים/קונטרס צבא ימי

קונטרס צבא ימי

והוא תולדות קורות ותהלוכות ימי חיי, מיום היותי עד אחרי בלותי

היום, א' שבט ש"ש 'למען שתי אותותי אלה' לפ"ק, בן שבעים ושמנה שנה אנכי היום, חמ"ל עלי, והנה עתה באתי לסדר את המערכה, למלאת רצונו של חכם, בני ואו"ע, החרוץ ושנון, מלא רוח חכמה, יודע דעת ומזמה, מרביץ תורה ומעוטר בתלמידים, חכו ממתקים וכלו מחמדים, האברך הנלבב, מבני חובב, כה"ר דוד עובדיה הי"ו, אשר נאלצתי להפיק רצונו, אשר דרוש ידרשנו. ה' ימלא משאות לבו לטובה. באושר ועושר והצלחה מרובה, אכי"ר.

תודות ותהלות לאל גומר עלי, אשר עד כה ברכני ה' ולא זזתי מאהלה של תורה, ושבתי בבית ה' כל ימי חיי, מהולל שם ה', ואני תפלה לאל עליון צור ישועתי, יעמיד לי זכות התוה"ק, ובישועתו ישגבני, ישלח דברו וירפאני, ועל קו הבריאות החיים והשלום ינהלני, וגם עד זקנה ושיבה אל יעזבני, אכי"ר. הלא זה דברי אנכי הדל באלפי אדם מוע"ט שפל אנשים

איש צעיר ע"ה, ישועה שמ"ח עובדיה הי"ו

טרם אחלה לדבר, אציג פה הערה קטנה על תהלוכות חיי האדם מנעוריו, לבל ימעדו אשוריו, לעת ינתקו מוסריו, וזה החלי בעזה"י.

הערה:

ידיעת קורות הימים וחליפות תהלוכות הזמנים, היא דבר נחוץ לכל אדם, כקטון כגדול כעם ככהן, וכמו שצוית התוה"ק, 'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור', כי ממנה תוצאות חיים. שמלבד ידיעת גורל כל בני אדם גם בני איש טובים ורעים גמול הצדיקים ואחרית רשעים, עוד בה, כי ממנה נשכיל לדעת אורחות חיי האדם בעולם השפל. החשוך והאפל. בהשתנות קורות עתותיו וחליפות פעמי מרכבותיו. עת לשחוק ועת לבכות, לבלתי רום לבבו להאמין במצבו ובהצלחתו. לאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. ולבל יבהל בבוא עליו פתאום צרה וצוקה להתיאש מן הרחמים חלילה, יען כי המנוחה והאנחה, העונג והנגע, הם שני דברים המתהפכים כחומר חותם, ומתגלגלים ע"י מסיבות הזמן ותהלוכותיו בכל עת ועונה. ערב ילין בכי ולבקר רנה. והכוכבים במסילותם. ירוצו במעגלותם. ולא יעבטון אורחותם, רבים פתאום יבוא אידם. ואזלת ידם. ואחרי כן תזרח שמש הצלחתם והאופנים ינשאו לעומתם. והיה אור במושבותם. והעולם כמנהגו נוהג על אופני מרכבותיהם, זה לעומת זה עשה האלהים, וכן גזרה חכמתו. יום ולילה לא ישבותו. בעצם היום וזרח השמש ותפרוש כנפיה, ולערב תאסוף נגהה כי כסתה פניה. ואור וצר חשך בעריפיה. וזה כל האדם, מצבו ואופיו מיום היותו עד שובו לאדמתו, שביום הולדו, עולם חשך בעדו. ואחרי כן יזרח שמשו באור השכל נר ה' אשר על ראשו. אם בעל נפש הוא לבל יעלו ימיו בתוהו, השם יסיר מעל פנינו מסוה העורון לאור באור החיים אמן.

הן האדם כעיר פרא, בגוחו מרחם אמו: וסופו רוש ולענה כורה, אם יתרשל בהנהלת עצמו:

כתיב 'עיר פרא אדם יולד'. האדם הוא השכל המנהיג את הגויה כספינה בתוך הים, והוא האדם הישר, בשגם הוא בשר, ומטפה סרוחה נוצר, האמנם דא עקא, כי הוא מתולדתו עיר פרא, סורר ומורה. וביום הולדו עולם חושך בעדו. עינים לו ולא יראה אזנים לו ולא ישמע. פיו פתוח ולא יכול לשוח, וירוד הוא גם מבהמות יער וחיתו שדי, כי הולד בגיחו מרחם אמו, הולך בתומו, ומכיר הוא את מקומו, הנועד לו לפרנס עצמו, ובלי כל מניע הלוך ילך ישר, אל המקום אשר יכשר, לא יתכסה ולא ילבש את כתנתו. ולא יחתל ולא יתרחץ מצואתו. וגם יודע הוא לשמור את גולמו מן החתחתים, שאף אם תדחפנו לאחת הפחתים, ירתע לאחוריו. ולא ימעדו אשוריו. לא כזה הוא חלק האדם הנכחי. אשר הוא מבחר הבריאה שברא ה' בעולמו. בדמותו וצלמו. ערום יצא מבטן אמו. חסר כח וחסר אונים. משולל מכל מדה טובה. ולולי טיפולה של הורתו. לרוחצו ולנקותו ולהלבישו בגדים נקיים. קרוב הוא למיתה יותר מן החיים, ואינו מכיר לא אביו ולא אמו, ואינו יודע לפרנס את עצמו, ותמיד כל היום מוטל בעריסה, כאבן שאין לה הופכים, אוכל קמעא וישן קמעא ולא יבין מאומה.

אך לעומת זה גדלה מעלתו. והשפלתו היא הגבהתו. וכאן נחשבים חסרונותיו. נגד יקר תפארת שלימותיו. ע"פ מדותיו. יען כי השכל הנטוע בקדקדו. גבר חסדו. ומיום הולדו, מוכן ועומד הוא להתפתח בנועם שיח, ולהעפיל עלות. על במותי ההשכלה. ואין חקר לתבונתו. איש כפי עבודתו. אך אם בנעוריו יישן על ברכי העצלות. אשת כסילות, אז קפאו תהומות שכלו, ולא יהיה אחרי נופלו. אבדה תקותו, ואין רפואה למכתו. ועליו אמר הכתוב וקרעים תלביש נומה. ואין בידיו מאומה, שגם בחייו נחשב כמת וכל יורדי דומה, ותחת אשר שדהו תצמיח פרחים ושושנים, לא יעלו בה רק קוצים וברקנים. כמאמר החכם מכל אדם, 'על שדה איש עצל עברתי והנה עלה כולו קמשונים כסו פני חרולין, וגדר אבניו נהרסה'. לאמר שאין עוד תקוה לחרוש ולזרוע ולעקור נטוע, יען שגדר אבניו נהרסה, והיא מופקדת לכל עובר באין מעצור. והיא לא תצלח לא לזרוע ולא לקצור.

ככה יהיה גורלו של העצל אשר יחטא ואשם, שלא יכין רק חומרים גסים, ורעיונות ננסים, ותמיד כל היום וכל הלילה הוא כעור הממשש באפילה.

וזאת תורת האדם אשר חננו ה' דעת והשכל, ישא עול בנעוריו, לבל יהיה רובץ תחת תרדמת הזמן המסמא עיני השכל והמכהה אור פניו, ולבל יהיה זונה אחר לבבו ואחר עיניו, ואז ירבץ תחת הקיפאון, כמעוות לא יוכל לתקון, ויהיו חייו חיי ההרגש כחיי הבהמה. וכל זה בכלל במאמר התנא הלומד תורה זקן וכו' . השכל בדבר, להבדיל בין הנושאים, בדיו כתובה על נייר חדש או על נייר מחוק שאין רשומו ניכר ככל האמור. וגם מתאים למאמר אותו צדיק אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו, כי על כן תקרא התפתחות השכל בשם טל, כמ"ש 'לך טל ילדותך', היותו טל הילדות.

ה' ברחמיו יאיר חשכנו, ואת הצפוני ירחיק מעלינו. ויהי נועם ה' אלהינו עלינו. ויסך אלוה בעדינו.

והנה חיי האדם אשר הוא חי על פני האדמה, המה כיומא אריכתא, כדכתיב 'כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור', וכמאמר התנא ר' טרפון, 'היום קצר והמלאכה מרובה', וכמו שהיום הקצר של י"ב שעות מתחלק למחלקות שונות, לא ראי זה כראי זה, כן יתחלק היום הארוך הזה כל השתנות תהלוכות האדם, וכפי התפתחות עיני שכלו לרוח הזמן מדי עלותו בסולם החיים, מדרגה אחר מדרגה מיום היותו עד שובו אל אדמתו.

והנה מצינו לרז"ל במדרש קהלת רבה על פסוק הבל הבלים אמר קהלת, שחלק שנות חיי האדם לז' חלקים, כנגד ז' הבלים האמורים בכתוב אשר יתגלגל האדם תחת אופני מרכבותם למען ירוצו במרוצתם, יען שהם ז"ל מנו בחשבונם מעת הנוער הראשון. שאמרו עליו שם, דומה למלך או לחזיר, עד עת הזקן האחרון, שהיא אפיסת כוחו והריסת בנינו, עד שנדמה כקוף בפני אדם, יעו"ש.

ואנחנו פה לא נדבר רק על ד' עתותי היום, בעת זריחה השמש עד מבואו, שהם, שחר, בקר, צהרים, ערב. שעל פיהן ישתנה מצב החיים, שינוי בולט, ניכר החוש'ה אל העין, וכאשר יפלישו ניצני חמה במחשכי לילה, שהוא הזמן שבו יוכר בין תכלת ללבן, כמ"ש חז"ל, כן יפלישו ניצוצי אור השכל על הילד הנולד, להכיר בין טוב לרע, צרור וזרוקו אגוז ונוטלו, כמ"ש בש"ס.

מכאן ואילך אדברה וירוח לי על חליפות צבא ימי, ממה שנשאר רשום בזכרוני, מה שנוגע לעצמי ומה שנוגע בימי לזולתי

עפעפי שחר

שחר הנהלת השכל בעצם תומו, כאשר נעתק מאחרי אמו, כי אז יחיל רוח ה' לפעמו, למען דעת לנהל עצמו.

בשנת וישיש"ו בשמחה, ביום ז"ך לחודש אייר הוא חדש זיו, ילדתני אמי הכשרה והצנועה, רבת המעלות, מרת ג'מול נ"ע. בתו של שם הרה"ג כמוהר"ר אליהו בן הרוש זצ"ל, בעל המחבר ס' ברכת אליהו וס' כוס אליהו שנדפסו מחדש.

והרב מוא"ב כמוהר"ר מסעוד עובדיה זצ"ל, הכניסני לברית, ונימולתי ע"י הרה"ג כמוהר"ר רפאל משה אלבאז זצ"ל, ביום ה' לחודש סיון שמו' בכת"ש. והסנדק הוא הרב שלמה ה"ן אגייני זצ"ל.

וכאשר גמלתני אמי ויצאתי מחשכת הילדות הראשונה שעזבתי החדר בסלא אתאזי, הובלתי לחדר השני בסלא לקבירא הי"ג, שהיתה מיוחדת לאסיפת ילדים ע"י מלמדים רבים כמספר החדרים אשר שם. ואני בתוך הגולה אצל המלמד אשר במחשכים הושיבני, ולא עלה בגורלי בלימוד זולת פעם אחת ביום. וכל היום היינו עומדים צפופים מחטטים ומנקרים כעכברים, בכותלים ובספסלים, ועוסקים בהבלים, ורוב מעשינו תוהו, ושם אוכלים ארוחת הצהרים. נטילת ידים. ולפי שאין התינוקות יודעים לכוין הלחם עם הליפתן, ע"כ היו נשארים בידם פתותי לחם, ומשליכים אותם אחרי גיום, וישנם בני אדם שהיו באים כפעם בפעם ללקט הפרוסות למאכל התרנגולים. והלחץ זה הדחק, הולך ומתרבה יום יום. יען כי אין גבול לתלמידים כשם שאין גבול לשכרן.

ומצב המלמדים היה בלי כל משטר וסדרים, כי לא היו משיגים פרנסתם מעבודתם. ושכרם היה ביד אבות הבנים, ברצונם המעט הוא אם רב. ובני העניים בלא כלום. ונוספה נחלתם, שאף אותה שכירות לא היתה משתלמת בעתה מדי שבת בשבתו, ולא נתנה לתבוע בפה מלא. ורוב התלמידים היו לומדים בהקפה, והשכירות הולכת ומתרבה שבוע אחר שבוע. והיו איזה אבות העוזבים אורחות יושר כאשר ראו כי נזקף עליהם החוב משא לעיפה, היו מבקשים תואנות ועלילות דברים על המלמד, ובזה מוציאים בניהם ממלמד זה למלמד אחר, שאז נפקע החוב ואין תקוה למלמד עוד לקחת מאומה. פן יהיה לבוז לחרפה וכלימה.

ולזה היה צריך כל מלמד לקבל תלמידים הרבה אולי יש תקוה לפרנס עצמו וגם להסתייע מעסקים אחרים כמו כתי' שטרות ופדיון נפשות. והשכבות למתים בבית החיים.

אך תוחלת ותקוה טובה היתה לרביים, ולה היו מצפים, והיא עת חנוך הנער למצות תפילין, אשר בה תהיה גם להם אורה ושמחה, וכן היה המנהג, שביום שמחת בר מצוה אחר תפלת שחרית, יוליכנו המלמד עם קרוביו ומיודעיו לביתו, ושם יעשו סעודה קטנה, ולעת ערב יכין האב סעודה גדולה, וכל הקרב הקרב יבוא מאליו ומעצמו לאותה סעודה, כדי לתת למלמד נדבה איש כמתנת ידו. ואחר שגמרו לאכול, עומד המלמד ומחלק למסובין כוס שכר לכל או"א, כי יתן בכוס עינו. וכל מי ששותה כוסו, נותן לתוכו מה שנותן, ומחזירו למלמד, והוא קובץ מנת כוסם יד על יד, והולך לביתו שש ושמח, ומספר לאשתו את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר חננו ה' ביום הזה.

ובכל עת וזמן בההוא פחדא הוה יתיב, שמא יוציאו הנער טרם חנוכו, ויובילוהו למלמד אחר אשר לא עמל בו ולא גדלו. הנה זאת תורת הילדים בימים ההם, לתפ"ץ. ודעת לנבון נקל התכלית הגרועה שהיתה מושגת לתלמידים, היתה סיבה בעוה"ר להמון עם רב להיות ריקנים מחכמת התורה, ויש שלא היו יודעים אף צורת האות רח"ל. וכמה פעמים היה הרמ"ז הנ"ל בין פסח לעצרת מתקן המעוות ע"י שהיה מוסיף מלמדים אחרים, ומדבר על לב האבות לשקוד על בניהם ולהרבות בשכר מוריהם, ולא הועיל, כי האבות הקשו את ערפם, ומה שהיו משלמים בשכר למודם, היה נחשב בעיניהם לצדקה.

עד אשר בא חכם כמוה"ר זאב^[1] וייסד בעיר פאס מוסד אם הבנים כאשר יבואר הלאה, ונגררו אחריו גם בני עירנו הי"ו, ואז נתרפאה המחלה, וסרה המכשלה, תלי"ת.

הבקר אור

כירק עשב אשר מריח מים יפריח, ומבין רגבי עפר צומח. ככה מתנוצץ בקר השכל להתפתח, ואל מקומו שואף זורח:

אחרי כן אתא בקר, שכבר גמרתי למוד המקרא בעזר הרב מוא"ב זצ"ל, שהיה מלמדני כפעם בפעם בימים ובלילות. ואחר שלמדתי ביאור המלות, התחיל לחנכני בלימוד קטעים מהש"ס בסדר חק לישראל, והביאני ללמוד אצל הרב כמוה"ר אבנר אג'ייני זצ"ל, שהיה מלמד לתלמידים חשובים מעט גמרא בבכה"ן הנז', ולמדתי אצלו מקרא וגמרא, ואצלו נתחנכתי למצות תפילין בשנת תרמ"א או תרמ"ב, בהיותי בן תשע שנים. ונשארתי אצלו עד שהזקין ולא היה יכול להתעסק בלימוד התלמידים. ואז נשארתי תחת פקודת הרב מוא"ב ז"ל לבד, והיה מלמדני ביום לעתותי הפנאי, ובלילה היה מלמדני גמרא שהיו לומדים בישיבה הגדולה והנשגבה שהיתה קבועה בבהכ"ן סלא דלפוקי. וזכורני שלמדתי אז מסכ' פסחים, ואח"כ מס' כתובות.

גם למדתי עם התלמידים פעמים רבות בבית הרה"ג סבא דמשפטים כמוהר"ר רחמים יוסף אג'ייני זצ"ל שהיה זקן וכלוא בבית, ואהיה שעשועים יום יום בשיח שפתותיו ונועם אמרותיו, אשר ישא מדברותיו, לפאר ולרומם שם רבני תונס, כמו הרב ישועה בסיס זלה"ה, והרב האבר"ך בעה"מ ספר שלחנו של אברהם זצ"ל, ועוד ועוד, וכן שאר רבנים הגדולים אנשי השם בתורתם וקדושתם. נפלאות מתורתם. יען כי בימי נעוריו היה מתגורר בעיר תונס וסביבותיה כעשרים שנה.

ואז התחיל הרב מוא"ב ז"ל לחנכני בלימוד הפוס' בכל לילה ולילה, ולפעמים היו לומדים עמנו גם תלמידים אחרים, ולמדנו תחילה טור ב"י הלכות ברכות, וחזרנו עליהם בשו"ע עם נו"כ, עד שהיו מחוורות לנו כשמלה. ואח"כ למדנו הלכות איסור והתר ביו"ד על הדרך הנז'.

בימים ההם נזדווגתי אני וחברי כמוהר"ר רפאל עמרם מאמאן זצ"ל בקשר אמיץ לשמוע בלימודים, ותלי"ת עלה זוגינו יפה, שהיינו לומדים ^[2] בעתותי ערב מן המנחה ולמעלה, וגם בערב שבת קדש ויום שב"ק היינו לומדים בשקידה רבה, תלי"ת. ^[3]אך בשאר הימים בשחרית, הוא למד בישיבה שבבהכ"נ הנז', ואני הייתי לומד עם מוא"ב זצ"ל בקרן זוית אחרת בבהכ"נ. ומתחילה היה החוט משולש שהיה עמנו גם כמוה"ר בנימין אלבאז זל"ה, וזכורני שלמדנו שלושתנו מס' ביצה ומס' סוכה, ועל כל או"א עשינ, סעודה בסיום מסכתא. אמנם אחרי כן נסע כמוהר"ב הנז' לדור בעיר פאס כשמתה עליו אשתו הראשונה, ונשא אשה אחרת בעיר הנז', וילך מנוח אחרי אשתו. ונשארנו אנחנו שנינו כאשר בתחילה.

חסדי ה' אזכיר תהלות ה', על הנסים ועל הפורקן, אשר גמלנו כרחמיו וכרוב חסדיו, אני וחברי הנז', כי בחדש טבת ש"ש התרמ"ט ליצי', ביום עש"ק, הלכנו שנינו לבית הטבילה שהיו מחממים מימיו ע"י מדורת אש בתוך כלי גדול שהיה משוקע בתוך המים, ונכנסנו אז בעוד שהאש היתה מלהטת, ונשרף האויר כמובן, ועל ידי כך נתעלפנו ונפלנו לארץ מלחץ אויר החנק, ואנחנו לא נדע איך היתה הצלתנו ואיך נודע הדבר עד שבאו ושברו את הדלת והנה אנחנו פגרים מתים הוזים שוכבים, והובלנו לבתי אבות ותהום כל העיר, ומבלי משים נפלה רגלי לתוך האח הבוערת. ויעל עשנה ולא הרגשתי כלום. וחברי הנז' כשהביאוהו לבית אביו ועמהם עם שנדחק בשער הוכה קדקדו בין הכותלים הכה ופצוע ולא הרגיש, וכמעט שאמרו נואש. לולי ה' שהיה לנו שאחר כמה הרפתקי התעוררנו מתרדמתנו, ברוך הא המושיע.

עת הצהרים

כאשר לעת הצהרים, תעמוד השמש בחצי השטים. כן יופיע אז אור השכל, כאור החמה שבעתים:

בחדש אייר ש"ש התר"ן ליצי', בהיותי בן י"ח שנה, לקח לי מוא"ב ז"ל אשה, היא אסתר בת ה"ר מימון נ"ע ה"ן עזראן, אשר נדבר אודותיה הלאה, ויקר מקרה רע ומר, שביום עש"ק של ימי החופה, נפלו גשמי זעם, ובליל שב"ק אחר שיצאו כל הבאים להתפלל עמנו בבית, פרץ הנחל הגדול וואד אגאי העובר בתוך העיר, שעלה על כל גדותיו דרך מבואו ממעל לחומת העיר, שנפלה תחתיו לרסיסים, והמים גברו וישאו את שברי החומה, ומדי עוברם, הרימו בתים וחצרות שהיו על שפת הנהר, ואותם שעמדו נגד תגבורת הנהר נכנסו להם המים דרך החלונות הגבוהים בשטף נורא, ומתו בעוה"ר מרובע היהודים מ"ה נפשות, וי-מח, ומערבים אין מספר, והיתה מהומה גדולה, וקול הצוחה עלה לשמים, כמסופר ביתר שאת בהקדמת ספר עת לכל חפץ מהרב אהרן בן שמעון שהיה נמצא בתוך ההפכה.

ואנחנו שהיינו ג"כ דרים בחצר הסמוכה לנהר, נבהלנו מראות ולא ידענו אנה נפנה, כי נכנסו המים בקומה הא' שבחצר, והמבוי נהפך לנחל שוטף שא"א לעבור ממנו הלאה, והוצרכנו לעבור דרך גגות, ועזבנו בתינו וכל רכושינו, עד שהגענו לבית חמי הנז' שהיה רחוק משטף הנהר, ושם מצאנו מרגוע לנפשותינו, עד עבור יום שב"ק, למחר התפללנו שחרית במתי מעט, שהיו בוכים ומבכים, בפרט שהיתה אז פרשת בחקותי, ובדמע עין קראו את הקללות, והצוחה רבתה בעיר על המתים ועל החיים שאבדו רכושם, ונשארו נודדים ללחם, והרעב היה על פני כל הארץ.

וכשהגיעה השמועה לעיר פאס יע"א עמדו אנשיה בכל עוז, ויקבצו אוכל מהבתים, וגם מלבושים רבים, ויבואו העירה ביום שב"ק בעוה"ר, וכל התבשילים שהיו מוכנים אצלנו לצורך הקרואים והיו מפוזרים במקומות רבים, אבד מהם מה שאבד. ומה שנשאר, הזמננו עליו כמה אורחים, ושליחי כולל שהיו פה, ולא מצאו קורת גג באכסניא שלהם. ומה שנשאר בזכרוני הם, מו"ה אהרן בן שמעון, ומו"ה ישועה וואעיש זלה"ה. ויאכלו ויותירו תלי"ת.

ומה מאר חרד לבבנו, ונוספה נחלתן, על חילול אותו שבת שנתחלל כמעט בכל הבתים אשר נבהלו על ממונם, והצילו מה שעלה בידם להציל. ואחר יום שב"ק, ראינו עיי מפולת הריסות הבתים אשר נשטפו, הן וכל הרכוש אשר בהן, מרתפים ומחסני תירוש ויצהר, שנתרוקנו החביות ונתמלאו עפר, והשמנונית דבקה בדרכים ובכותלים, והעבטיט היה חוסם את העוברים.

וגם ראינו מראות מבהילות באיזה חצרות עמוקות שנתמלאו עד גדותם, והדרים בהם ספו תמו, מקטנם ועד גדולם. וכמה מהטורח והעמל סבלו בני החברה קדישא עם בני הח"ק שבאו מעיר פאס לעזרתם. ואחר כמה הרפתקי, הצליחו לקברם ביום א' בנוכחיותינו ובנוכחיות הרבנים ויחידי הקהל של עיר פאס יחד כלם. ישלם ה' פעלם ויסלק חרון אפו מעל עמו ישראל אמן.

אחר עבור יום שב"ק, חזרנו לבית מוא"ב זצ"ל אשר תלי"ת לא נגעה בו יד הרעה, וישבנו שם כל הימים על שלחנו, וחזרנו תלי"ת לקביעות הלימוד כבתחילה. ויותר מהמה, שמלבד מה שהיינו לומדים בתחילת הלילה, היתה לנו קביעות שניה באשמורת האחרונה כשלש שעות קודם אור הבקר, שכל אחד היה לומד בפ"ע, ואני למדתי אז פירש"י והרא"ם עה"ת, מדי שבת בשבתו, באופן שעם יום שב"ק, עזרני ה' ולמדתי פירש"י מתחילה וע"ס שני פעמים. ויש לי איזה גרגרים שחדשתי אז ע"פ פירש"י והרא"ם.

אח"כ למדתי פי' הרמב"ן עה"ת מתחילה וע"ס ג' פעמים או יותר, וגם אחר הצהרים למדתי רוב התנ"ך עם המפרשים, יען כי דאגת הפרנסה לא עברה במחשבתינו, והיינו מתפרנסים אני וזוגתי בבית הרב מוא"ב זצ"ל, שמונה שנים ומחצה אחר החופה. וזוגתי עדיין היתה קטנה ולא הגיעה עתה ללדת. וסבלו הוא ומרת אמי נ"ע טורחינו ומשאינו כ"כ זמן זמנם, ישלם ה' פעלם, עם היות פרנסת הרב מוא"ב זצ"ל מצומצמת כדרך כל הת"ח שבעיר, שכולם היו עניים מרודים, ושרא דעניותא רדיף אבתרייהו, ותמיד כל היום עיניהם צופיות אנה ואנה, שטו ולקטו פרנסה מועטת מפדיון נפש לחולה או ליולדת, או מלימוד והשכבה למתים וכיוצא, פרנסות נמבזות כאלה, וקיימו את התורה מעוני, אשריהם בעוה"ב.

זכורני מה שהיה לנו עונג שבת במה שזכינו לאכול פת חטים ולא פת שעורים כמעשהו בחול, ובכל זאת היה מור אבי זצ"ל דוחק עצמו גם בפרנסתינו חל"ב. ואף גם זאת, שהכין לפני ספרים רבים, שעם כל דוחקו ולחצו, היה משליך עצמו מנגד לקנות ספרים במחיר, עד כי רכש לו אוצר נחמד מספרים רבים מרהיבי עין ומשמחי נפש, עם כל דבר חכמת בינה.

וה' ברחמיו אשר לא ימנע טוב להולכים בתמים, שלח עזרו מקדש, היא האשה אשר הוכיח לו ה' מרת אמי הנז"ל, אשר לזאת באמת יקרא אשה, שמלבד מה שהיתה מסתפקת במועט ולא בקשה דבר כדת הנשים, עוד שהיתה לו עזר גדול במעשה ידיה הרבים, שגם בלילה לא יכבה נרה, עד כי לא היה צריך להתטפל בכסותה ובכסות בניה, ונתקיים בה מקרא שכתוב באשת חיל, 'בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר' ת"ם חל"ב, אשר באמצעותה רכש לו הספרים הרבים ההם, והמה עוררו בלבי רגש רב וחשק נפלא לאהבת התוה"ק, ואהיה שעשועים יום יום תלי"ת.

גם ספרי המוסר למדתי אז, כמו חובת הלבבות, ושבט מוסר וכיוצא^[4].

בשנת התרנ"א ליצי', בטרם נרפא הנגע והשבר הנורא שעבר עלינו משטף המים הנ"ל, בא ארבה כבד מאד אין מספר לגדודיו, שבחג הפסח בא הארבה המעופף ויכס את עין הארץ, אך לא הזיק מאומה, יען כי התבואה היתה עומדת בקמותיה, ולא מצאו אנשי חיל את ידיהם לנגוע בה לרעה, ופירות האילן עדיין לא הגיע זמנן להתבשל. ואחר ימים מועטים נדד הלך לא נשאר עד אחד.

אך לדאבון לב לא הלך עד אשר זרע בארץ אשכלות מרורות, ולשוא השתדלו הערבים לחפור בארץ להשחית הזרע, יען כי הארץ נעשית בכמה מקומות ככברה. ואחריתם היתה מרה, שאחר עבור זמן מה פרו וישרצו ותמלא הארץ אותם, וכל מה שנוכל לתאר ולספר אודות המחזה הנורא ההוא, הלא הוא כתוב על ספר יואל הנביא, ככל החזיון ההוא ראו עינינו.

ונוסף עליו, שכל מימי הנהרות והמעינות נהפכו לדם, ועם שבולת הנהר עברו זרמים רבים מהם, עד כי נאלצנו לחפש אחר איזה מעינות מים שבתוך הכרמים למלאת מהם לצרכי הבית. ובכל מקום היו מטפסים ועולים בגגות ובכותלים לרוב מאד מאד.

וזכורני שפעם אחת יצאתי מחוץ לעיר, ומצאתי אותם שטוחים ע"פ הארץ, ועל כל מצעד כף רגלי היו מעופפים נגד פני ברבוי מופלג עד כי חזרתי לאחורי. ושם ראיתי אותם זוחלים ונכנסים כאנשי צבא לפתח העיר, ועיני הערבים רואות וכלות, ולא מצאו אנשי חיל את ידיהם. וכמה פעמים יצאו גדודים לרדוף אחריהם ולשורפם ולא הועילו כלום. וראינו בהם נפלאות, כמ"ש הרב פרי תואר בסי' פ"ו, שמתחילה היו זוחלים ומנתרים על הארץ, ואחר זמן היו מתאבקים בעפר הארץ, ופושטים את כתנתם ויוצאים בתמונה אחרת מינים שונים, וכנפיהם שהיו מקופלים תוך הכסות הראשונה, פשטו ויעופו ברקיע השמים, וסמוך ליציאתם היו מתעלפים וחסרי אונים, ואח"כ יקיצו מתרדמתם. ברוך הבורא והיוצר.

הנזק הגדול שהניחו אחריהם הוא, שפני האילנות ועצי השדה כלו הפך לבן, יען שלא מצאו דבר מה להחיות נפשם, ובחרבות בשפתותיהם אכלו קליפת האילנות והעצים, ויפשיטום את מלבושיהם. ואחר כמה שנים עלתה להם ארוכה, ויחליפו כח. לתפ"ץ.

בחדש אייר של שנת התרנ"ב ליצירה, בא חכם מעיר דבדו יע"א, הוא ניהו החה"ש והכולל נחמד ונעים כמוה"ר משה מורציאנו זצ"ל, ההוא אמר לקבוע ישיבה בעירנו זאת מרבני צפרו^[5], למנוחת נפש ה"ר יהודה אחיו שנלב"ע בלי זש"ק, והיה אמיד בנכסי, ורצה להקים הישיבה מהרבנים הגדולים, ולחבר אליהם איזה תלמידים שעדיין לא גמרו חוק לימודם שאני הייתי אחד מהם, והרבנים הנז' חל"ב שמו לבם בגו. ואז נגה עלינו אור גדול, וזכינו לשבת בשבת החכמה תלי"ת.

ראה שמות הרבנים הגדולים ההם, כמוהר"ר חיים אב"א ה"ן שטרית^[6], וכמוהר"ר שלום אזולאי, וכמוהר"ר אבא אלבאז, וכמוהר"ר רחמים אלישע אפריאט, וזכר כלם לחיי עד, ואני הצעיר, וחברי כמוה"ר רפאל עמרם, וכמוהר"ר בנימין הנז"ל, ומשבעת המאורות הנז' נתייסדה הישיבה הנז'.

ונתוספו עמנו עוד, הרב כמוהר"ר חיים מאמאן, וכמוה"ר משה צבע, וכמוה"ר שמעון אג'יני זצ"ל, ונתקיים בנו מקרא שכתוב 'מקים מעפר דל להושיב עם נדיבים עם נדיבי עמו'. מה מאד גדלה שמחתנו.

הישיבה נתייסדה ע"פ סדרים הללו, ללמוד בכל יום בבקר שלש שעות גפ"ת ופוסקים בעד פרס חדשי 16 פראנק לכל אחד מהרבנים הגדולים הנז'. ואנחנו הצעירים, רק שבעה פראנק וחמשים סנט' מדח"ב, ע"מ לנכות הבטלות אשר יתבטל כל אחד מלמודו לפי ערך זמן הבטלה המעט הוא אם רב. ונקראה הישיבה בשם "וזאת ליהודה", ובחסד עליון היו הרבנים משגיחים עלינו בעין יפה, ולמדונו גם מלאכת השחיטה. תנצב"ה.

ואל יקל בעיניך הסכום ההוא, יען כי בעת ההיא שהפרנסה היתה בזול גדול, גם הסכום ההוא היה בו קומץ של ברכה, והיה נחשב בעינינו לחשבון גדול, שהיה משתלם לסוף כל שלשת חדשים ע"י החכם כמוה"ר יעקב בן זמרא ז"ל, היום ההוא היה לנו ליום טוב לששון ולשמחה.

ומתחילה נוסדה הישיבה בבהכ"נ של ה"ר מאיר צבע נ"ע, שם התחיל הלימוד במס' חולין. ושוב נתגלגל הדבר, ובאנו אל בית המדרש הגדול של הרבנים כמוהר"ש אביטבול וכמה"ר עמור בנו חל"ב זיע"א, שהיה סגור מימים כבירים, ומלא וגדוש ספרים רבים חדשים גם ישנים להלל מאד. והרב המיסד הנז', מסר בידינו ד' טורים יקרים, הרי הם מונחים בבהמ"ד של משפחת אלבאז ז"ל.

כשבאנו לשם, הסכימה דעת הרבנים זצ"ל, ללמוד טור ב"י חו"מ, ומרוב השקידה וההתמדה, למדנו טור ב' מתחלה וע"ס ג' פעמים. ועוד למדנו שו"ע עם פי' הסמ"ע ואביזריה עוד ג"פ. ועוד למדנו טור ב"י אה"ע מתחלה וע"ס ב"פ, והתחלנו ללמוד שו"ע עם ב"ט. וכאשר נחבש"מ כמוה"ר חיים אב"א ז"ל הנז', חזרנו עוד לדיני ממונות שהיו אז נחום לנו, ומי ראה ישיבה גדולה ונשגבה כזו, צדיקים יושבים מוקפים בעטרה, זה מקשה וזה מתרץ, וידע לאהדורי סברא.

ומה גם, כשהיו באים בעלי דינין וכולנו יחד מחפשים ומעונינים במצוי ההלכה באמצעות הספרים הרבים אשר שם, עד שהיו בעלי דינין יוצאים לרצונם ומקבלים עליהם את הדין, כאלו יצאו מלשכת הגזית.

ככה היתה מתנהלת הישיבה הנז', עד אשר נחבש"ם הרב המיסד הנז', בצרת הרדיפות והמהומות שהיו בעיר דברו והסביבה, בחנות יד הצר הצורר הנק' בוחמארה יע"ץ^[7], ואז בוטל הפרס מכל וכל, אך היסוד נשאר על מכונו, שהיינו לומדים שם בבקר כבתחילה, ובערב היינו לומדים אני וחברי כמהרע"מ הנז', שו"ע יו"ד על הסדר. וכן היה המנהג. עד אשר נסעו הרבנים כולם למנוחות, חל"ב זיע"א.

בקיץ התרנ"ז ליצירה, נסעו למנחות הרב כמוהר"ר רמ"א, ואחיו הרב כמוה"ר אליהו זצ"ל, ששניהם לבד היו מוהלים. ואז השתדלנו אני וחברי הנז' להתעסק במלאכה זו, במה שהיינו עומדים ע"ג המוהלים מזה רבות בשנים. ובח' אלול של שנה הנז', התחלתי למול את נערי בני ישראל, עד היום, שכבר מלתי אלף ומאתים וששה ועשרים ילדים תלי"ת ^[8], ואחרי כן מסרתי עסק זה ביד שני בני העי"א.

בשנת התרנ"ט ליצי', חלקתי רשות לעצמי, ונפרדתי מבית אבי, למרות רצונו שהיתה קשה עליו פרידתי, יען כי פרנסתי היתה בריוח מפרס הישיבה וממה שלמדתי מרבותי סדר ואופן כתיבת השטרות, שיצא אז שמי בעיר לסופר הגון. ועוד, כי זוגתי גדלה, והגיעה עתה ללדת, והיה זיוגה נאה ויאה, כמוה כחמותה מרת אמי נ"ע, והיא גדלה בניה לת"ת, והנהילה בנותיה על בסיס היהדות ויא"ש, והיתה לי לעזר במדותיה היקרות שהיתה, מסתפקת במזדמן, וידיה היו מבורכות, והיתה מסגלת גם היא קומץ של ברכה ממעשה ידיה, מצורף לזה צניעותה וכשרותה, ולבה היה ירא וחרד לדבר ה' ת"מ.

ולדאבון לב, הייתי אז מוליד וקובר רח"ל. עד אשר רחם עלי הי"ת, ונתן לי בנים יקרים, ובנות הגונות, כאשר יבוא הלאה, יאריכו ימים ושנים בטוב ובנעימים.

בחורף התרס"א ליצי', נתבשם הרב כמוהר"ר חיים אב"א הן שטרית זצ"ל, ואז התחיל שמש הישיבה הנז' לשקוע, ורבו המחלוקות והמריבות בעיר, בין חבריו וקרוביו של השר הצורר לקאייד, ונעשית העיר כתות כתות, בדברי ריבות ופירוד הלבבות, לתפ"ץ.

ובחורף התרס"ג ליצי', בתגרת הסכסוכים הללו, הסכימה דעת הקהל להוסיף דיינים בנוכחיות השר הנז'. ואז ברר הרב כמוהר"ר אב"א ז"ל לכמוה"ר אבנר אג'ייני וכמוה"ר רחמים אלישע אפרייאט זצ"ל, ואז עמד הרב מו"ר כמוהרש"א ז"ל וברך אותי ואת עמיתי כמוהר"ף הנז'. וכשיצאו משם, באו לבית לברכני בברכת בסט"ו, אמנם אני לא קבלתי המנוי ההוא, עם היות שהפצירו בי עד בוש, ובשום אופן לא פניתי ולא הטיתי שכמי לעסק זה כלל. אך הרבנים הנז' עמדו על משמרתם.

ביום י"ג סיון ש"ש הנז', נתבש"מ הרב מוא"ב ז"ל, יום שנתבש"ם בו הרמ"ז הנז"ל, לאחר עשרים שנה, מיום אל יום, ששניהם נסתלקו ביום י"ג סיון שחל להיות ביום ב' בשבת, תנצב"ה. ואז חלקנו הספרים אני ומר אחי הגדול, החכם השלם והותיק איש מדות ומתנהג בחסידות, כהה"ר רפאל רחמים פינחס זצ"ל, אשר נחבש"מ בח' אדר התש"א ליצי', מה מאד יפה מאד ירושתנו.

ולפי שהוא הבכור לא עלה בחלקי דבר המספיק לי.

אמנם עד כה עזרני השם ורכשתי לי ספרים רבים כהנה וכהנה עד שזכיתי לבית מדרש מלא וגדוש ספרים רבים מכל מין ומין אשר המה לנו לעינים, כאור החמה שבעתים^[9].

ובחסד עליון גבר עלי חסדו ונתן לי בנים חכמים ללמוד בהם, כן יזכו גם הם ללמוד בהם, הם וזרעם אחריהם, ולא ימוש ספר התורה מפיהם, אכי"ר.

אחרי פטירת הרב מוא"ב ז"ל שהיה שליח צבור בבהכ"ן סלא דתאזי, נתמניתי אני במקומו כשתים עשרה שנה תבנית:הערב, ובשתי שנים האחרונות הייתי דורש בכל שבת, מלבד מה שדרשתי בעתותי השנה, בט' באב וימים נוראים.

ואח"כ מאיזה סיבה, יצאתי משם וקבעתי מקום לתפלתי בבהכ"ן הנק' ע"ש ה"ר דוד אזולאי, ושם נתייסדה חברת עץ החיים, כאשר יבוא הלאה. ולהפקת רצון החברים דרשתי בכל שבת ושבת לפניהם, ורבים זולתם היו באים לשמוע הדרשה^[10], ונהגתי כן שתי שנים רצופות.

ואחר ימים רבים, יצאתי משם וקבעתי מקום לתפלתי בבהכ"ן סלא דלפוקי, וגם שם דרשתי בכל שבת ג"כ כשתי שנים, מלבד מה שהייתי מטיף דברי תורה ודורש על המתים בבית החיים, וגם על איזה אנשים מחשובי הקהל.

ואחר שנתבש"ם הרב כמוהרש"א הנז', הוטל על שכמי גם לדרוש בשבת הגדול ובשבת בנתים.

עוד זאת, שאחר פטירת הרב מוא"ב ז"ל, שהיה אז גזבר העניים, באו יחידי הקהל להעמידני במקומו, ולא קבלתי מהם. ואז מנו החכם כמוה"ר חיים מאמאן ז"ל. ואחר עבור ימים מועטים כשנה ומחצה, נתקבצו הקהל והת"ח בבהכ"ן סלא דלחכם להפציר בי שם, כי ידעו שאם יבואו לביתי לא ישיגו מאומה, ושלחו אחרי ופתחו דלתי ההיכל, והעתירו עלי דברים אשר יגורתי מהם. וכראותי שאין לי מנוס להמלט, בקשתי למנות לעזרתי את הגביר סי' שלמה בן יעיש, יען שהזקן שהיה עוזר למר אבי ז"ל לא יצלח למלאכה. ונעתרתי לבקשתם, ולא השבתי פניהם ריקם.

ואני טרם אחלה לדבר אודות הנהגת וסדר הגזברות, אביא כאן תחלה מה שאירע אז בחורף ש"ש התרס"ו ליצירה. באו הנה רבני עיר פאס יע"א, כמוהר"ר רפאל אבן צור וכמוהר"ר וידאל הצרפתי זצ"ל, ועמהם באו קצת מטובי העיר, וכולנו יחד נאספנו עמהם בבהכ"נ סלא דלפוקי הי"ג, כדי לשפות שלום בין יחידי הקהל. ואחר שגמרו תווך השלום, עמד הרב כמוהר"ר רוי"ה ז"ל הנז', ולחש באזני הרב כמוהר"ף הנז' ויברך אותי לעיני כל הקהל, שהברכה היתה אז סמל הסמיכה לרבנות. לשוא היו כל הפצרותי ותחנונותי, כי הרב כמהרי"ו הנז' עמד ונשקני על ראשי, וכן עשו כל יחידי הקהל, אלה מזה ואלה מזה,, ולא מצאתי מנוס ומפלט להשיב פני רבים וגדולים כאלה. וכולם יחד באו לבית לברכני בברכת בסט"ו בשמחות וגיל.

ואחר הדברים האלה, הוטל עלי גם משא הגזברות הנז', בשגם היתה הרבנות בעת ההיא משא לעיפה בשביל דיני ממונות שהיו אז מצויים בכל רגע עד השער לא סגרו בדיני ממונות, ואני בתוך הגולה, גולה ומטולטל, זה מושך לכאן וזה לכאן, מצורף לזה תרבות אנשי העיר שעל כל דבר גדול וקטון יבואו אל המשפט בכל מקום פעם בחוץ פעם ברחובות. וכובד המשא של ענייני העיר המרובים והנצרכים שהיו באים יום יום ממקומות אחרים. וכמה פעמים ברחתי מעסק זה ולא מצאתי מרגוע לנפשי, שבכל פעם היו באים לביתי יחידי הקהל, ולפעמים גם הרב כמוהר"ר רוי"ה הנז', שהיה מצוי תדיר אצלנו, ומכבידים עלי עד שובי לעבודה המחניקה הזאת.

וזה היה משפט הגזברות בימים ההם. לקופת העניים כמעט לא היו הכנסות כלל, רק איזה קרקעות וחזקות^[11] שמקצתן היו ממושכנים ביד הזולת מדוחק השעה. וגם איזה חזקות בחנויות שהיו רעועות, זו מן הדלף, וזו מן הדלת השבורה. עד שכמעט לא היו ראויים להשכירם. ומחסרון ההכנסה לא היה ביכולת הגזברים לתת פרס קבוע במע"ב [ממה שהיו גובים משכירות הקרקעות הנז' רק לת"ח ולאלמנות], ולשאר העניים לעתים רחוקות כאשר יבואו שכניהם להגיד מצבם הזעום.

מנהג הגזברים אז למסור לכל שנים או שלשה ת"ח [שלא היתה להם הזכות לקבל פרס במע"ב] חנות אחת, ופירותיה מהחנויות המוקדשות לעניי העיר, והם הת"ח הנז' היו מתגלגלים עם השוכר ונהנים מהשכירות^[12].

ובחגים ובמועדים היה נהוג שרב הקהלה היה מכין דרשה לשבת הגדול ולשבת בנתים, והיה מדבר בצדקה להושיע לעניים. ואחר הדרשה, יתנדבו הקהל נדבה כפי העת, וכפי הצורך מהנדבה הזאת היה חלוק להת"ח ולעניים פעמיים, ערב יו"ט א', וערב יו"ט ב'. ובחג הפסח היתה נדבה אחרת לצורך חיטי דפסחא, שכל מי שיהיה לו עסק בחקלאות היה נותן מביתו מדה של חטים. והחטים הללו היו נקבצים ומתחלקים לעניים שיש ביכולתם לאפות מצות לצורך החג. ולאלמנות ותשושי כח היו הקהל מטפלים גם באפיית המצות ומחלקים אותם לגולגלותם. מהכנסת הנדבה הנז' היה הקהל מטפל גם בעשיית החרוסת המתחלק לכל בני העיר אם דל ואם עשיר.

ואנחנו הבאים מחדש לעסק זה, עם שלא היה רצוננו במנהגים ובסדר הזה, בכל זאת מבלתי יכולת הטינו שכמינו לסכול ולהחזיק במנהג הקדום. וכאשר נתרבו ההוצאות ודוחק השעה, הוצרכו הקהל לייסד עזר הבשר לבהמה גסה 2 פראנק וחמשים סנט', ולבהמה דקה 1 פראנק.

ואז השתדלנו לבנות הנהרסות, ופדינו הקרקעות הממושכנים. [והיה עומד נגד משיגי גבול שהיה להם איזה בניין סמוך לרחוב].

ובראותינו צרת העניים, בפרט בימות החורף, דברנו על לב יחידי הקהל, והיו עושים עוד נדבה אחרת בח' טבת, ומחלקים אותה לעניים. ותלי"ת נעשה הדבר חובה. וכן נהגו בתקופת הסתו של כל שנה ושנה.

ובשנת התרס"ו ליצירה, היתה עצירת גשמים לתפ"ץ, ועלה השער ביתר שאת, עד שהוצרכנו לטחון וללוש פת ולחלקו לעניים, וזה היה נעשה ע"י זוגתי אסתר, והאשה סולטאנא אשת הר"ש ן' יעיש הנז', ועמהם האשה חנה אצאייג אשת ה"ר מאיר הכהן, שהיו דרים עמנו בחצר אחת, ישלם ה' פעולן.

גם ביום ט"ב וביום פורים, היה המנהג לגבות מעות בבתי כנסיות ולחלקם לעניים, וכמה סבלנו להמציא מעות כדי הצורך לעניי העיר, ולהתיר והנצרכים ממקומות אחרים שהיו מתרבים יום יום, ומה גם לצורך תקון הקרקעות ובנינם. כי בקיץ התרס"ד ליצי', נהרסו שתי חצרות סביב בהכ"נ הגדולה שהיה בנין עתיק ונושן, ונפלו מהן כמה כותלים, והגם שהטילו תקונם על בעלי השררה שקבלו אותה מאבותיהם, אמנם הקומות שעליהן שהיו בחזקת העניים, חדשנו בניינה, ועלתה ההכנסה מאד. גם בנינו עליה גדולה על פתח שער אלמללאח לצורך אסיפות הקהל והגזברים, שהיו מתוועדים וגולים בחנויות.

ולפי שהיה המנהג לקבץ קמח מבתי החצרים ומחלקים אותו לעניים, ואח"ך נמנעו רבים מלטחון והתחילו לקנות קמח מן השוק יום יום ונתבטל הדבר, אז עמדנו וקבענו מגבית פת בערבי שבתות לחלוק האלמנות והעניים. אך לעומת זה נתרבו ההוצאות, עם תוספת הצרות המתרגשות בכל יום. בפרט מה שהיה המנהג לתת מקופת העניים מה שהוטל על הצבור כמו של השוחדות והמנחות שהיו מקריבים לשרי העיר.

ומה גם בעת צרה וצוקה השר העריץ אשר התנפל על היהודים בגזירותיו הרעות, ברוך פודה ומציל.

בימים ההם נתרבו הצרות והמגור מסביב הולך וגדל, והמהומה רבה עד מאד, יען כי בהיות השר העריץ הנז' בעיר מראקש, מרד בו שבט אחד מהפלשתים הנק' איית חללי, ועלה בידו למנות עליהם שר חדש, ואז נתעוררה מלחמה חזקה בתוך העיר, השבט הנז' מזה, וקרובי העריץ הנז' הסרים למשמעתו מזה, ונתחלקה העיר בין אנשי המלחמה. והעיר סוגרה על מסגר, והמלחמה התמידה על החומות ועל המגדלים, והקולות המבהילים יומם ולילה לא ישבותו. ואנשי העיר נאספו ברחובות אין יוצא ואין בא, ואנחנו מחשים, פעם מתקבצים לקריאת תלים בבתי כנסיות, פעם מחלקים צדקות לעניים.

והכביד עלינו עוד המשא הגדול מכמה עניים וכמה ב"ב הבטלים מפאת השר הצורר הנק' בוחמארא', אשר מרד במלך מולאי עבד לעזיז יר"ה, ונספחו אליו כל השבטים שבמחוז דובדו ותאזא. וסוף דבר, שהורד המלך הנז' מכסאו, וישב במקומו המלך מולאי חפיץ'. ואדביני ביני היינו בסכנה גדולה, לולי ה' שהיה לנו והצילנו מהפלשתים, אשר היו חורשים רעה עלינו, וכמה הוצאות ושוחדות היינו מפזרים יום יום, עוד זה מדבר וזה בא ויאמר.

ומה מאד היינו מצטערים לקבור מתי ישראל אשר מתו בימים ההם, להובילם לבית החיים הרחוק מן העיר, לתפ"ץ.

עד שגברו רחמי שמים ונתפזרו העננים ותשקוט הארץ.

אך לדאבון לבב, לא ארכו ימי השלוה והנה שמועה באה כי משפחת בני מטיר יש"ו, מרדו במלכות, ונתחברו עמהם משפחות אחרות דמקלקלתא ילפי, ותבוא העיר פאס במצור, ובעזרת כמה גבורים צרפתיים שהיו מצויים שם הצליחו לעשות עמהם מלחמה ימים אחדים, ולא מצאו אנשי חיל את ידיהם להמשיך יותר.

ואז באו למערב חיילים רבים מצבא הצרפתי, ומדי עוברם עשו והצליחו, עד שהגיעו לעיר פאס יע"א, ורדפו אחרי האויבים ויחנו סביב העיר מחנה כבד מאד. ודעת לנבון נקל כמה סבלנו בימי הבינים עם הפלשתים הפראים אשר סביבותינו, שגם המה נתנו יד לאויבי המלך. וכמה צרות וסכנות רדפונו בימי עברות ההם, שגם אחרי שבאו הצרפתים לעיר פאס, ונתפזרו המורדים, ושבת נוגש, בכל זאת הפלשתים אשר סביבותינו הרהיבו עוז בנפשם לערוך קרב עם חיל הצרפתים, וילכו הם ואהליהם ויחנו סמוך לעיר פאס. והוצרכנו להוביל כפעם בפעם קמח למכולת לחיילים.

וביום אשר החליטו לערוך מלחמה עם הצרפתים, גזרו אומר להכין להם מאתים פת לחם, והוצרכנו לאפותו ע"י כמה נשים שהיו ערות כל הלילה, עד שהכינו הכל והיה מונח בבהכ"ן סלא דלחכם,עד הבקר שיקחו אותו אל מקום תחנותם.

אך בזה היתה תבוסתם שלימה, כי בבקר השכם הלכו להלחם ועמדו נגדם הצרפתים, ויכום ויכתום וירדפו אחריהם עד הגיעם לכפר לבהאליל סמוך לעיר, והפלשתים נתפזרו לארבע רוחות וישאו את מקניהם ואת אהליהם ויברחו למקומות רחוקים, ואותו הפת המונח בבהכ"ן הנז' חולק לעניים. ברוך מרחם על הארץ.

וזכורני שפעם אחת ביום ה' בשבת שהוא יום השוק, באו הפלשתים לשלול שלל ולבוז בז, ונקהלו היהודים וסגרו דלתות אלמללאח, ורבה המהומה בימים ובלילות, והאלמללאח היה סגור עד יום ב' בשבת שבו גזרנו תענית צבור להתפלל ולהתחנן בבהכ"נ הגדול. ולפני התבה עמדנו, אני הקטן, וכמוהר"ר אלישע אפריאט ז"ל, ועשינו פדיון נפשות, וחלקנו צדקה לעניים, וסוף דבר נתפשרנו עם הפלשתים בממון שנתן בידם הון עתק, ונפתחו דלתי האמללאה והחנויות, וכל אחד לדרכו פנה.

אך הפחד לא סר, כי הצרפתים הגיעו עד כפר לבהאליל, וכל הדרים בו עזבו את אהליהם, וירחיקו נדוד למקומות רחוקים, והצרפתים הלכו סביב דרך ארץ פלשתים עד עיר מקנאס יע"א, שהיתה יותר במצור ובמצוק, וכאשר נשמע הקול שהצרפתים הרחיקו מן העיר, שבו למקומם, ואחר זמן זמנם באו הצרפתים בחיל גדול ויחנו בשדה במקום הנק' לענוסר, ואז נשתה גבורת הפלשתים והושפלו עד עפר. ברוך האל המושיע.

תחת מסיבות הזמן המוזר הזה התגלגלנו אני וחברי הר"ש הנ"ל, וחלק גדול מהצרות והמכאובים הנ"ל לקחנו שנינו, ביחוד בעבור מנוי הגזברות כמובן.

עוד זאת היתה לנו, שהיינו צריכים להכין אכסניא להני ארחי ופרחי הבאים בשערי העיר, כל אחד לפי כבודו, עד שנתייסדה החברה הקדושה חברת אליהו ז"ל, שאחת ממטרותיה היתה לקיים הכנסת אורחים. מלבד איזה יחידים נכבדים עם שליחי כולל שהיינו מכינים להם אכסנייא מכובדת.

במשך הימים האלה, למדתי בביתי בלילות לג' אנשים נבונים, הרב עמרם ן' יעיש נ"ע, וה"ר מתתיה אצאייג נ"ע, וה"ר מאיר הכהן בן מימון נ"ע, מסכת נדה מראש ועד סוף, תלי"ת.

גם החכם כמה"ר דוד מאמאן ז"ל, היה לומד בביתי בימות החורף בחגים ובמועדים.

מינוי הגזברות הנ"ל נמשך עד שנת התע"ר או תרע"א, שאז צעקתי מנהמת לבי ולא עצרתי כח להמשיך עוד בעסק זה, ואז מינו את הרב כמוהר"פ ה"ן מאמאן ז"ל במקומי. והגם שבקשו ממני שלא אסתלק לגמרי, הייתי משתמיט יום יום, ונשאר הרב הנז'.

עד אשר באו הצרפתים, וחדשו משטרים וסדרים חדשים ונתייסדה הגזברות ע"י בחירות, ששה אנשים מיוחדים הנק' בשם קומיטי. ולא רציתי להיות גם אחד מהם.

גם הרבנות נתייסדה על בסיס חדש. בערים הגדולות ישבו שלשה דיינים, וזה נקרא בשם טריבונו. ובקטנות כעירנו זאת, העמידו רק דיין אחד, הנק' בשם דיליגי, וכלם אין להם רשות לדון בדיני ממונות, רק בדיני איש ואשתו ובדיני נחלות ומתנות.

וע"ז נסתלקנו גם מהדיינות, ונתמנה אז ראשון מו"ר כמוהר"ר שלום אזולאי זצ"ל. והממשלה קבעה לדיינים פרנסה טובה חלף עבודתם. ומשם ואילך, כל מי שהיה בא לפני לידון טרם שנודע הדבר, הייתי אומר לו 'לך לשלום', ואז מצאתי מרגוע לנפשי ללמוד כחפצי תלי"ת.

חבת ציון

בין שנת התרס"ח לשנת התע"ר, החל להתנוצץ רעיון הציונות בארצות המערב. והגיע הדבר לעיר פאס יע"א, אשר שם נוסדה חברה בשם חבת ציון, שמלבד המטרה הנשגבה של חבת הארץ אשר רצו את אבניה ואת עפרה יחוננו. עוד שהחברים היו מתנהגים זע"ז באהבה ואחוה שבת אחים גם יחד. ובכל יום באזנינו שמענו עבודת אחינו הציונים בגופם ובממונם להשיב העטרה ליושנה. ואז נתעורר הרגש הנפלא הזה בלב אנשי עירנו הצעירה, ובזמן לא כביר נתאספו שתי אגודות בשם חברי חבת ציון, כתה אחת של יחידי הקהל, והשנית של אנשים צעירים לימים, שהיו תחת פקודת הח' כמוה"ר שלום מרדכי אזולאי.

ואני הקטן הייתי בכתה הראשונה, וערכנו מכתב יקר לחברת העיר פאס לספחנו אליהם. וזה נוסח המכתב ההוא, אשר כתבתי:

שלומי אמוני ישראל, כנסיה שהיא לשם שמים, חובבי ציון וירושלים. היה החברה הקדושה, אבן הראשה. חברת חבת ציון תכב"ץ. אשר הופיע אור קרנם, ויציצו מעיר המהוללה פאס יע"א, המה מלכיהם שריהם. ה' צבאות יגן עליהם. יהי שלום בחילם. ונגע לא יקרב באהלם . ויתענגו על רוב שלום. אכי"ר.

בני ציון היקרים !

באזנינו שמענו, כי רבת מבני עמנו הנפוצים בקצוי ארץ, עמדו כמעיל קנאת ה' צבאות, ויקרבו עצם אל עצמו, קמו ויתעודדו, להתנער מתרדמת הגלות המרה, אשר הורידה קרן ישראל עד עפר, ויכוננו חברות חדשים לבקרים בכל ערי ישראל. ומגמת פניהם היא לעורר אהבת ציון בלב עמוסי התלאות, ולהחיות זכרם מערמות עפר הנשיה.

שני עמודי התוך אשר בית החברות נכון עליהם, המטרה היקרה חבת ציון, ואהבת אדם, ובכל מקום מוקטר מוגש מנחה טהורה איש כמתנת ידו לאוצר המטרה הרוממה הזאת, אלה הם רוח החיה באופני החברות הקדושות ההם.

המפעל היקר הזה הוא לנו כראי מלוטש, לראות ממנו אותות הגאולה אשר האירו ברקים תבל ותחלתם מלאה הארץ. כל זה הוא עד ממהר ומופת חותך כי פקד ה' את עמו ויעל זכרם לפני כסא כבודו.

האח ! מי שמע כזאת ולא ישליך נפשו מנגד. מי שמע כזאת, ולא ישים על צוארו עבותות האהבה היקרה הזאת, אשר היא עטרת תפארת עדת ישורון מלפנים. זאת היתה לנו אנחנו צעירי הצאן הבאים על החיתום, אשר נכספה גם כלתה נפשנו להסתפח בנחלת ה' ככל אחב"י אשר בכל עיר ועיר. ובשמחת לבב אנו מחלים את פני רו"מ, לטעת אותנו בין ערוגות מטעכם מטע ה' להתפאר. והננו מטים שכמנו להרים תרומת כסף הקדשים ככל אשר יושת עלינו אם מעט ואם הרבה. והמנהג כמנהגכם הטוב, לא נטה ימין ושמאל. בטחוננו חזק באהבתכם הרוממה, כי דברינו אלה יתקעו יתד במקום נאמן בקרב משכיות לבבכם, להפיק מכם רצון.

וליה עינינו, יקבץ נדחינו, אל עיר קדשנו ותפארתנו, ותחזור העטרה ליושנה, כקדם וכימי עולם, ושבו בנים לגבולם, אכי"ר.

ולכם ידידים יקרים, החיים ושלום, כנפשכם הרוממה וכנפש הנכספים לאהבתכם, ולאהבת ירושלים.

החו"ף צפרו יע"א,

בח' שבט דהאי שתא

ויתן עז למלכו לפר"ק.

אחרי כן קבלנו תשובה מפראנקפורט, וזה נוסחה.

פדרציה ציונית מזרחי לשכת המרכז.

בעהי"ת !

כ"ט לחדש כסליו התרע"א.

שלום רב וברכות שמים לכבוד אחינו ראשי האגודה הציונית המזרחית בעיר צפרו יע"א.

חברים נכבדים!

חברינו היקרים ראשי חבת ציון בעיר פאס הודיעו לנו בחסדם, כי גם אתם נאמנים אתם לקניני עמנו הרוחניים והחומריים כמונו. וכמונו משתדלים אתם בכל חום לבבכם לעבוד בעד תחיית עמנו על אדמת קדשנו, כדת כתובה מסורה. והוא הרוח המחיה את אופני הסתדרותנו המזרחי, שהיא ההסתדרות הכוללת ומקפת את כל הציונים החפצים כי ההסתדרות הציונית הכללית תתנהג בכל מעשיה ע"פ חוקי תורתנו. ובשמענו כי גם אתם כאחינו בעיר פאס ובעיר מקנאס, תמימי דעה אתם עמנו, שמחנו מאד להבשורה הנעימה הזאת, והננו באים בזה לברבכם בשלום, כל חברי המזרחי אשר בשמה אנחנו דוגלים. בואכם לשלום ! חזקו והתחזקו, אמצו והתאמצו, והייתם לברכה בתוך הסתדרותנו !

הננו מקוים כי לא תמאנו מלכת עמנו שלובי יד וללחום עמנו בעד מטרותינו הנעלות היקרות לנפש כל בן נאמן לעמו ומסור לתחיתו ולקיומו לדורות עולמים.

אנא הודיעונו במוקדם האפשרי את מספר חברי אגודתכם ונשלח לכם בלי איחור את השוברות הנחוצים לגבית השקל והמס כנהוג בתוך תנועתנו, כן תודיעונו בטובכם את הכתובת (האדרסה Adresse) שלכם, למען אשר נוכל להרציא אליכם את מכתבנו בלי מעצור.

הננו מעירים עוד, כי בשנה הזאת על כלנו להחיש את מעשינו, למען נגמור את סדור העניינים בעוד מועד, לפני האספה אשר תהיה בקיץ הבא.

הננו מחכים לדבריכם ובצפיתנו לבשורות משמחות ע"ד התפתחות אגודתכם

הננו בב"צ וברגשי כבוד ויקר רב

פדרציה ציונית "מזרחי" לשכת המרכז

ד"ר פיינטוואנגער

יעקב יואל ברוין

הם נעתרו לבקשתנו, וקבלו אותנו בזרועות פתוחות, וגם שלחו להודיע ללשכה העליונה בעיר קולון. מספר החברים של אגודתנו הגדולה הגיע לכ"ג, שכולם חתמו על המכתב הנז', והיינו מתועדים בבתי החברים פעם בשבוע בשמחה רבה כלנו כאיש אחד אין די באר. והיינו שוקלים מדי שנה בשנה ללשכת ועד הפועל שהיתה בעיר קולון הנז'. גם קבלנו מניה מהבאנק בלונדון, ויום ההתיסדות היה חג לנו בכל שנה ושנה.

(ולדאבון לבב עמדו קנאים מאנשי עירנו נגד הרעיון הזה ורבה העזובה, ופרוד הלבבות, ולה"ר נגר כולם)

כ"ז נמשך זמן לא כביר, רק כשלש שנים מעלה מטה. ואחר שבאה מלכות צרפת יר"ה לארצות המערב, שלחו מתם מעיר פאס יע"א, להתבטל מעסק זה שהוא נגד חוקי הממשלה, ונתפרדה החבילה ונתק החבל לאט לאט עד תומו.

זרע קודש

מכל הבנים והבנות שנולדו לי בטרם תבוא שנת התע"ר ליצי', מלבד בתי הגדולה חנה סוליקא שיבוא זכרה להלן, כולם נספו בקטנותם בעוני^[13], בפרט הבן אשר קראתי בשם מוא"ב ז"ל, שהיה ילד יקר חריף ומשכיל, כבן חמש שנים חלה את חוליו הקשה, וימת בחורף שנת תער"ב, אחר שסבלתי עליו מרורות וטלטולא דגברא בעיר פאס אצל הרופאים לתפ"ץ .מדאגתו הרבה נפלתי במחלת הלב מחלה נוראה מאד, ואחר שמונה חדשים גברו רחמי שמים ועלתה ארוכה למחלתי. ברוך רופא רחמן ונאמן.

אך בחדש ניסן התע"ר, נולד לי לחטו"ל הבן יקיר לי חכם לבב בעל מדות טובות אוהב צדקות ונדיב נדיבים, גומל חסדים טובים, החו"ן כה"ר 'מימון בן ציון הי"ו.

ואחריו לו קם אחיו הקטון יגדל ממנו בתורה, בעטרה שעטרה, הוא ניהו רב פעלים ורב מהללים, וכל פריו קדש הלולים, מרבץ תורה ומעוטר בתלמידים, חכו ממתקים וכלו מחמדים, קנקן חדש מלא ישן, האברך הנחמד, כמוה"ר דוד מסעוד הי"ו, אשר נולד לי בחמלת ה' עלי בח' אייר ש"ש התרע"ג ליצירה, והוא היה תנחומות לבי בעומדי ממחלתי הקשה אשר חליתי בחורף עד כי הרופא אמר נואש, וכפסע היה ביני ובין המות, לולי ה' שהיה לי. ברוך האל המושיע. שעם היותי נרדם בתרדמת הקדחת הקיצותי, כאשר שמעו אזני שינוי שמי ישועה, מפי הרב כמוהר"ר אלישע אפריאט ז"ל.

שני הבנים היקרים הנז', הן הם אשר בחסד עליון שכחוני מעצבוני ודאבוני תלי"ת. ואחיותיהם כיוצא בהם צנועות וכשרות, גפנים פוריות:

האחת היא הכוה"ץ חנה סוליקא, אשתו של החה"ש והותיק בר אבהן ובר אוריין כמה"ר יקותיאל מיכאל אלבאז הי"ו.

והשנית הכוה"ץ איסטירילייא, אשתו של הנבון וחשוב משכים ומעריב ה"ר יהושע רפאל מלכא הי"ו.

והג', רחל, אשתו של הח' ירא וסר מרע, בעל מדות טובות, כה"ר יעקב ה"ן חותא הי"ו.

יחד כולם יהי שלום בחילם ונגע לא יקרב באהלם, יאריכו ימיהם בטוב ובנעימים, בתפארת בנים ורוב הונים, דשנים ורעננים אכי"ר.

אחרי שנת התע"ר, כבר נתבססה מלכות צרפת יר"ה בגלילותינו, ונתחדשו כמה סדרים חדשים לבקרים. ובכלל זה קבעו סופרי שטרות מיוחדים שהיו נבחרים ע"י רבני פאס יע"א היושבים ראשונה בבדה"ץ (טריבונו), ונקבעו בכל מקום סופרים הגונים למלאכה זו. ואני הקטן הייתי אחד מהם. ועסקתי במלאכה זו ימים ושנים, עד שנתמניתי לרב, כמו שיבוא הלאה. ובעזר הבורא יתברך, עשיתי משטר וסדרים חדשים והגונים, ואחרי נמשכו כל הסופרים עד היום.

אם הבנים

בשנת התרע"ז ליצירה, נתייסד פה העירה מוסד אם הבנים, שהוא אגודת נשים מנשי העיר, אשר נדב לבן אותן לתת דבר קצוב מדי שבת בשבתו. ואז נתייסד לימוד תשב"ר על בסיס חזק ונאמן, ונתמנו אנשים הגונים ואנשי חסד, להטפל במוסד חשוב זה, שהיה הלוך וגדל עד כי גדל מאד, תלי"ת.

וסיבת הדבר היתה, כי לעיר פאס בא חכם אחד מפולנייא שקנא לכבוד התוה"ק, ז"ש, מוהר"ר זאב היילפרין זכר שמו לטובה ולברכה, וטרח ויגע להעמיד דגל התורה שירד בעוה"ר מאה מעלות אחורנית, וכאשר לא עלה בידו לקיים זה ע"י האנשים, פנה אל הנשים רכות הלבב והודות למוסרו ולדבריו הערבים הצליח להפיק רצונו ע"י רוב נשי העיר שנטו אחריו אשריו ואשרי חלקו.

וכאשר נודע הדבר, קמו אנשי לבב חובבי התורה, לעורר רגש יקר זה בלבות כל הנשים, וחפץ ה' בידם הצליח קל מהרה, והיו הולכים מחצר לחצר ומבית לבית, בלוית איזה נשים צדקניות, עד שכמעט נעשו כל נשי העיר לאגודה אחת, שהיו מקמצות ממזונותיהן לתת דבר קצוב מדי שבת בשבתו.

גם המעמידים נתרבו, וכ"א היה נותן לקופה דבר מה כדי להסתפח לדבר מצוה, וקבעו אסיפה לנשים הללו שתי פעמים בשנה, הא', בח' שבט שבו נתייסדה החברה הזאת. והב', ביום אסרו חג שבועות, וכל אשה שבאה אל החגיגה היתה נותנת מנה יפה לתועלת המוסד.

בימים הללו היו נבחנים התלמידים. ואחרי כן הוטל עלי לנאום ולדבר במעלת התורה והמחזיקים בה.

והעסק היה הולך ומצליח עד מאד, כי המורים לא היו נוטלים שכרם מאבות הבנים כאשר בתחילה. רק קצבה מן המוסד מדי חודש בחודשו. ואנשי הועד היו משתדלים עם אבות הבנים לקחת מהם שכר הלמוד. ובני העניים היו לומדים בחנם, באופן שאין המלמד מבדיל בין התלמידים אם דל ואם עשיר.

ובאשר לא נמצאו פה מורים הגונים. הוצרכו להביאם ממקומות אחרים. ומעיר מקנאס יע"א, הביאו תחילה את המלמד הנשגב הרהוט, כולל תהלות, חריף ובקי, כמוה"ר משה אזוגי הי"ו (זלה"ה) לשיעור הש"ס. ואחר כך הביאו מעיר מוגאדור החה"ש והכולל, חריף ובקי, מעוטר בתלמידים, כמוהר"ר דוד עטאר זלה"ה, אשר שניהם יחד השכילו והצליחו להוציא תלמידים גדולים שהיו אחרי כן מלמדים ומורים. ונסדרו הלימודים על מתכונתם כל מלמד היה נותן שיעור לכתה הראויה לו.

ואנכי ששתי כעל כל הון, ומצאתי מקום ללמד את בני, תלי"ת. והייתי פורע שכר כפי מה שקצבו לי בשמחה ובטוב לב. ועוד זאת היתה לי, שהייתי מסייע ומעורר רגש רב בלבות אנשי העיר בדרשותי, ומדי פעם בפעם הייתי מבקר המוסד הנז', ולפעמים הוכרחתי להיות ממלא מקום לשיעור גבוה בעת שהמורה לא היה נוכח. ובפרט לבני הנז', שעם היות שהיו נמצאים שם, לא מנעתי מללמדם ביום ובלילה.

ומה גם לבני ואו"ע דוד הי"ו, שנראו בו סימני ברכה, וידעתי כי יצליח מאד לשמוע בלימודים, ואז נטפלתי אליו להרגילו בעיון גמ' ופוס', וגם לאמן את ידיו ולכתוב כתב מאושר ולדבר צחות, וכל מה שהייתי מחדש אני בעניי פסקים וכתבים, הוא היה הכותב והמעלה אותם על ספר, עד שהיה עטו סופר מהיר, ועד דוד הגדיל ומלא את מקומי כאשר זקנתי ושבתי, ולא היתה יגיעתי לריק, תלי"ת.

ברם זכור אותו האיש לטובה הוא הרב כמוהר"ר זאב הנז"ל, אשר הפיץ את הרעיון הנשגב הזה תחילה, ואשתרבובי אשתרבוב לעיר זאת הצעירה ע"י אנשי לבב מבני חובב אשר השכילו והשתדלו להוציא מחשבה זו לפועל, באופן יקר ונפלא מאד, ובהשתדלות נמרצה, אספו להם הון עתיק שהיה מתרבה בכל יום, ובראותם כי צר להם המקום, שהיו מלמדים רק בבתי כנסיות שבעיר, אזרו חיל ועמדו בכל עוז, עד שקנו מאת הממשלה חלקת קרקע מרווח מחוץ לעיר, ושם בנו בית-ספר מרהיב עין ומשמח לב, בנין אדיר ונפלא מאד, מרוצף ומשוכלל על צד היותר טוב, ואז כל מלמד החזיק כתה שלו בבית מרווח, וכוין פתיחן ליה מכל עבר ופנה, אשרי עין ראתה כל אלה^[14], כל הבא בשערי העיר הזאת, נפלאו מאד על הבית הנורא והנשגב הזה, שעל ידו השגנו כמה מעלות טובות אשר לא זכו להן הערים הגדולות, וממנו תוצאות חיים, וארבע מאות ילדים נזונים בשופע, וקיים בהם מקרא שכתוב 'ממרחק תביא לחמה', ע"י החברה הרוממה ג'וינט, אשר מצאו מקום הגון לזה, וגם השיגו רפאות תעלה לכל ילדי ישראל, ע"י החברה הנאורה "אוזי". כמה מעלות טובות למקום עלינו. מי שמע כזאת מי ראה כאלה, מספר רב מנערי בנ"י יושבים מוקפים בעטרה לומדים כל היום ואוכלים למעדנים.

תלי"ת, בימים האלה, נוסדה עוד חברה יקרה בשם עץ החיים, אשר מטרתה היתה לקיים ישיבה לת"ח ללמוד גפ"ת ופוס', וכל ת"ח שבעיר נחלקו לשני בתי מדרשות וקבעו להם פרס חשוב מדש"ב. ומדי שנה בשנה היו עושים סיום מסכתא. וכמעט כל העיר היתה חוגגת עמהם. וזה היה ביום שלישי לימי חנוכה, אחר שחרית, היו נאספים כמעט כל בני העיר אל ביהכ"נ סלא דלפוקי עם הת"ח הלומדים בישיבות, ואחר לימוד סיום המסכתא הוטל עלי לעמוד לדרשה ארוכה לדבר במעלת התורה והמחזיקים^[15], ואח"כ היו הולכים בני החברה למקום נועד, ועושים סעודה גדולה בהתלהבות נפלאה ברקודים ובמחולות שירים ופיוטים ברוח שמחה וצהלה.

עם החברים היו נמצאים גם יחידי סגולה מעי"ת פאס יע"א, ה"ה החכם השלם כמוהר"ר אי"ש הצרפתי, והגביר מר ראובן סעדון הי"ו, והגביר מר מכלוף בן מסעוד בן סמחון, ולהבדיל בין החיים, סי' מאיר בוטבול ז"ל, והרב כמוהר"ר חיים סירירו הי"ו. ומי שלא ראה שמחת התורה כזו, לא ראה שמחה מימיו.

והחברים היו מתוועדים פעם אחת בחדש לפקח על עסקי הישיבות הנז'. ולא היו ימים טובים כימים הללו שקול התורה היה בוקע ועולה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ורבו המחזיקים, אנשים ונשים, תלי"ת.

אמנם כאשר נתקלקל הזמן, והתחילו איזה בעלי בתים לפשוט את הרגל, נתרופפו גם עמודי הישיבות הנז', ובמקום מה שהיו לומדים כל היום, לא נשאר הלימוד כי אם מהבקר עד עת הצהרים, והיו מספקים להם פרס ממה שנשאר בארגז, ונתפרדה חבילת המחזיקים בעוה"ר.

לעתותי ערב

לעתותי ערב יגבר אור השכל של בעלי תורה. כאור המנורה אשר טרם יכבה יבעיר את הבעירה.

בחדש שבט התרפ"ב ליצי', נתבש"מ מו"ר כמוהר"ר שלום אזולאי זצ"ל, והיה נחוץ למנות רב אחר במקומו. וע"פ חקי הממשלה, היה המינוי ע"פ בחירות רוב אנשי העיר [אפשר שלא היה זה חק קבוע רק הוראת שעה].

ואחרי הרבה סכסוכים, נתמנה הרה"ג כמוהר"ר אבא אלבאז זצוק"ל, ותשקוט הארץ. ואני נשארתי מתנהג במלאכתי סופר שטרות כאשר בתחילה. ומדוחק הפרנסה, הוצרכתי להתמנות אפוט' על נכסי יתומים, וסלקתי עצמי גם מלקבל פרס מהצבור. אמנם לא שלותי ולא שקטתי מהוראות או"ה שהיו מוטלות עלי כנודע, ולא אוכל המלט מחשש מונע בר ח"ו. ותלי"ת הייתי מתפרנס בחסד עליון, רק מיגיע כפי, לא חסרתי דבר. וגם נשאר עול הדרשות על החיים ועל המתים מוטל עלי, ברוך הנותן ליעף כח.

ויהי בחדש אול ש"ש התרצ"ח ליצירה, נתבש"מ הרב כמוהר"א הנז' זצ"ל. ואחרי איזה סכסוכים, זכיתי אני הצעיר להיות נמנה במשרת הרבנות. וביום עשרים יום לח' מרחשון התר"ט ליצירה, באה הפקודה מאת הממשלה, והעיר צהלה ושמחה. תלי"ת^[16].

אמנם לדאבון לבב, לא ארכו ימי מנוחתי ושלותי, ואחר עבור ארבע שנים מעלה מטה, נפלתי במחלה זו האחרונה הקשה והארוכה, ה' ברחמיו יאמר די לצרותי, וירא כל מכאובותי, ויסלח לאשמותי. אכי"ר.

ובחמלת ה' עלי לא עזב חסדו ואמתו, וכרוב רחמיו וחסדיו, נתנה משרתי זאת לחכם בני ואו"ע כמוה"ר דוד אשר תלי"ת אהוב ורצוי לכל, נחמד ונעים, ודבריו נשמעים, מהולל שם ה', ומלא את מקומי, ועד היום הוא מכלכל את שיבתי ומחלתי, לעת כזאת שעלה השער. ולא אוכל עוד לצאת ולבוא. ה' יהיה בעזרו, וישמרהו כרועה עדרו. ויצליחהו בעסקיו ובלימוד תורתו, ויתנהו לחן ולחסד ולרחמים בעיני כל רואיו, וכל כלי יוצר עליו לא יצלח, ובכל אשר יפנה ישכיל ויצליח, באושר ועושר והרוחה מרובה, גם עד זקנה ושיבה, יאריך ימים על ממלכת, הוא ובניו אתו, עד ביאת הגואל משיח לישראל, אכי"ר.

והנני היום תלי"ת בן ע"ט שנה, סמוך לגבורות, ועודני כלוא בבית מדוכה ביסורין, של אהבה [לכפר על עונותי] שאין בהם ביטול תורה.

השיטפון השני

ולדאבון לבב גבר החרון, ומדת הדין היתה מתוחה לזכרון, נוסף על זה יוקר השערים דוחק הפרנסה. ואנו מחכים לאבינו שבשמים, להטיב אחריתנו מראשיתנו. אך בעונותינו קוינו לשמחה. והנה אנחה. לצדקה והנה צעקה. ויהי בחדש תשרי ש"ש אשי"ת בישע לפ"ק, בערב חג הסוכות, שכנה עננה הרת זעם על שמי עירנו זאת צפרו יע"א, והשמים התקדרו בעבים, ותחשך הארץ, השמש אספה נגהה, ועלטת אופל וצלמות רחפה על העיר, ואור וצר חשך בעריפיה, ותחת אשר כל העם מקצה היו שוטפים ועוברים ברחובות קריה להכין להם מלבושים ומעדני החג לשמחת יו"ט, היו נגדם עבי שחקים, שחורי פנים כשקים, מכינים חצים ומות, להמטיר על העיר, ולהורידה שחת, ובעת שכל העם היו מחכים לשמחת יו"ט, פחד ופחת היה לנו, שאחר חצות היום האירו ברקים בשחקים וקול רעם וחזיז נשמע בארצנו, קול גדול חזק ונורא מאד, ואז נפתחו ארובות השמים וימטירו מבועי מים בשטף אף מרגיז הלבבות, וכל הרחובות נהפכו לנחל איתן ולא דרכה בם רגל אנוש, ואנחנו מחשים יראים וחרידים מה יהיה באחרית דבר, ומה יעשה הנהר העובר בין בתרי העיר, אשר הוא תמיד מועד לפרוע פרעות לבלע ולהשחית בלי כל חמלה, ומה יהיה מהמצוה הנשגבה של ישיבת הסוכה, אשר פזרנו עבורה הון עתק.

ויהי בלילה, עת תפלת ערבית, והנה העיר נהפכה כמרקחה, וכל הקריה הומה, ומכל עבר נשמע קול שבר קול ענות קול יללה קול בכיה, תחת אשר לעת כזאת היינו רגילים להטות אזנינו לשמוע אל הרנה, עתה בעונותינו, נהפוך הוא, ותחת קול שמחה נשמע קול אנחה, כי הנהר המוזר ההוא, העובר בין רוכסי הרים, אחז דרכו דרך עקלתון במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה, ומדי עוברו בשטף אף, הרס בעברתו הגדרים, ועצי השדה העומדים על שפתו, ובחיקו ישא רגבי עפר, וכל הכרמים אשר כלם, עזרו לרעה, ויסכרו מוצאי מימי הנהר אשר בחומת העיר, ואז גאו המים ויעלו על החומה, ומלחצם הכביר נדחפה ותפול תחתיה, וברגע שטפו מים אדירים ויבואו על העיר, ויגברו המים ויכסו את כל החנויות ובתי המסחר, מהם סוחרים, מהם אושכפים, העומדים צפופים משני עברי הנהר העובר בתוך, וגם אל הבתים והחצרים, נכנסו המים הזדונים, דרך הרחובות ודרך החלונות והחרכים הגבוהים, ונתמלאו על כל גדותיהם, וממונם ורכושם ירד לטמיון, והקול קול נחל שוטף ברחובות נשמע באזנינו, ואנחנו עומדים בתוך ההפיכה כספינה המטרפת בים, ורבים אשר התמלטו בעור שניהם ועזבו את אהליהם, וימלטו את נפשם דרך גנות אל מקומות רחוקים מן הנהר.

כל עט סופר ילאה לתאר המצב הנורא ההוא על מתכונתו, ועדין לא ידענו לנכון את הנהיה בעיר וביושביה, ואת אשר נגזר עליה, ואנחנו מחשים וחכינו עד אור הבקר, וגם אור החשמל כוסה במשואות העלטה, והירח לא יהל אורו. ואחר חצות הלילה שקטה המאומה, והסערה נהפכה לדממה. ונשכב על מטותינו שנת עראי כשוכב בלב ים.

ויהי בבקר, והנה אימה חשיכה גדולה נופלת על העיר ועל יושביה, ושמועות מרגיזות לבבות הולכות הלוך וגדול, זה אומר בכה זה בכה, הצד השוה שבהן, כל מחסני המסחר, שעלה מספרם לשבע ועשרים ומאה, ארבעים מהם נהרסו עד היסוד ולא נשאר בהם אבן על אבן, והשאר נשברו דלתותיהן וכל הרכוש שבתוכם אבד, וכמה בעלי בתים, נעשו עניים מרודים באותה שעה רח"ל.

עוד זה מדבר וזה בא ויאמר, שכמה בתים כליל, ותחת ההרס מתו אחד ועשרים נפש, ונשמע וימס לבבנו. ומכל זה ידענו מדת רחמיו ית', אשר ברגז רחם יזכור, ולולי ה' שהיה לנו, וגזר בשטפון בתחילת הלילה, שבני העיר כלם ערים וחשו מפלט למו, ברוך פודה ומציל.

אחרית דבר נשארו אלף ומאה עניים נדים ללחם באין מקום ומנוח לכף רגלם, ונאספו אל מוסד אם הבנים, הם ונשיהם וטפם, ושם היו מספיקים להם אנשי הועד לחם ומזון מכסף אשר הקדישו נדיבי עמים בארצות המערב, אשריך אברהם אבינו שיצאו אלה מחלציך.

וגם בני עירנו יש"ץ אשר נמלט מתוך ההפכה, התנדבו נדבות גדולות למטרה זו, ישלם ה' פעלם, ויתברכו בברכה מאלהי המערכה, הם ואנשי הועד שעבדו בגופם ובממונם לילות כימים, העי"א. ונוספה נחלתנו, שהממשלה דאגה למקומות המסוכנים ומטים ליפול, ונחוץ היה לה להפילם למשואות ע"י פצצות, וכל שבעת ימי החג רעשה הארץ, וכל ימי המועד היה הלב רועד, ונהפכה שמחתנו לאבל לתפ"ץ. ובעוה"ר, כל ימי החג, תחת היותם שמחים, כל עמה נאנחים, וכל היום היו עוסקים לפנות רפש וטיט מן הבתים והחצרים מן הרחובות אשר מלאו רפש וטיט חומרים חומרים. וגם לבתי כנסיות חדרו המים ונתקלקלו ספרי התורה ונתחלל יו"ט, כמאמר הנביא, 'על מה תוכו עוד תוסיפו סרה', ומההרס הנורא דמינו לעמורה, ונשתנית תמונת העיר, והרחובות שהיו בהם שורות שורות נהפכו לשממון, וממפולת הבניינים נגלו המצפונים, וכל הבאים מחוץ אשר ידעו את הארץ חרדו חרדה גדולה עשרת מונים בראותם צורת העיר המבהילה, לאמר, מה זאת עשה ה' לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה. ה' ברחמיו יסלק חרון אפו מעלינו. וישוב ירחמנו. יכבוש עונותינו. וימלא חסרונינו. ומכאן ולהבא חושבנא טבא. ולא נוסיף לדאבה. אכי"ר.

ועתה מה קויתי ה' תוחלתי לך היא, הוציאה ממסגר נפשי להושות את שמך, בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי. ידעתי ה' כי צדק משפטך ואמונה עניתני. יהי נא חסדך לנחמני כאמרתך לעבדך. יבואוני רחמיך ואחיה כי תורתך שעשועי . ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אלהים ברוב חסדך ענני באמת ישעך. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

המשך מבן הרב המחבר

ויהי ערב - ויהי בקר

עת צאת הצדיק מתוך ההפיכה. והנה אימה חשיכה. כשמש כי תשקע בחצי הכדור. וירץ הגלגל הבור. אם כי חשך טמון לצפוניה. תאיר אל עבר פניה. שמחה לצדיק ילך הלך ונסוע. וישבר הכד המבוע. יבוא שלום הולך נכוחו. לא כהתה עינו ולא נס לחה. נשמתו תאיר כחמה שבעתים כאור בקר. ינוח על משכבו ולגדולתו אין חקר. והי ערב ! ויהי בקר ! צדקתך כהררי אל. מה ההרים הללו נזרעים ועושים פירות. כך מעשיהם של צדיקים עושים פירות ומטיבים לעצמם ולאחרים (ברכות ל"ג).

קורא נעים !

עברת על תולדותיו של הרה"ג עט"ר מוא"ב זלה"ה. מעפעפי שחרו. עד ערוב שמשו. הן הנה משוש דרכו. ואתה תחזה צדקתו. ויושר לבבו. במשך ימי חייו בגשמיות וברוחניות. דעתו מעורבת עם הבריות, ודורש כתרי אותיות. תפוחי זהב במשכיות. עסקיו הצבוריות לשם שמים. הגבאות והגזברות שמסר להם הרבה מעתותיו ממש. היה מוסר כל כוחו ואונו לכל עבודה צבורית כמו שתראה למעלה בתולדותיו. וגלה טפח וכסה טפחיים בפעולותיו הכבירות מימי הילדות והשחרות, עד שהגיע לגבורות. כמה יגיעות יגע וטרחות טרח להוציא לאור תעלומה יתרון דעת חכמה. התמסרותו לתורה לתורה ולמצות בכל נימי לבו. כעבד שהולך אחרי רבו. שריד ונדבך מהבנין הנשגב הרבנים האחרונים, אשר הושפע מהם השפעות קדושות. וכך היה מתאונן על הרבנים חבריו המסתלקים בימיו. אי לך עיר צפרו שהנך מתנצלת מאותן המרגליות וטבעות שושלת הקדושה. והצדיק אבד ואין איש שם על לב להחזיר האבידה. ומי יהיה בראש העדה. מי יורה דעה מי יבין שמועה. אשכל, איש שהכל בו. כאן שנה רבי הכל תורה ומשנה הלכה ואגדה. דרשה וחקירה. מוסר ויראת ה' טהורה. ובלב שמח. תמיד שואף זורח. להלל ולשבח. שכלו הזך היה יכול להתפתח. לולי שנצטמצם אחורי מסך קהלתו הקטנה והמצומצמת. שלא היה בכחה לפתח ולשדד אדמתו הפוריה. למען תוסף תת כחה. על כן עמד טעמו בו. ובקרבו ישים אור-בו.

משקידתו העצומה זכה לבקיאות נפלאה בדיני איסור והתר, רבית ונדה, פרמ"ג וסדרי טהרה. שו"ע חושן המשפט בסימניו הרבים, היה ממש כמאן דמנח בכיסתיה, עם חידושי הסמ"ע והש"ך וכי על כן נקרא בפי הרבנים חבריו בשם מפתח.

מיום בואו מעולמו העליון הסתפק במועט. והעולם הזה כאין נגדו, לא טעמו ולא ממשו, שלא הרהר מעודו במה להחיות את נפשו, רק החסד והאמת בו נפגשו, והשקידה לתורה מלאה חדרי לבבו, והיא זהב כסלו וכתם מבטחו. ישמ"ח כי רב חילו, וכי כביר מצאה ידו. צמוד ומרותק אל הספר שהיה אצלו אמון ושעשועיו יום יום. דכירנא כד הוינא טליא והייתי מרעיש הבית עם אחיותי, והוא ז"ל לא קם ולא זע, מתבודד הוא בעולמו וכפוף אל ספרו. היה שוגה באהבתו. ובמקום שינה שבשבת תענוג, לינה בעומקה של הלכה.

מעולם לא ראיתיו בבית יושב בחיבוק ידים. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת. בחג השעבועות, אחר אשר נדדה שינה מעיניו ותנומה לא נתן לעפעפיו כל הלילה, כמ"ש בזוה"ק, והתפלל תפלת שחרית וסעודת יו"ט, נכפף עוד אל הספר [היה רגיל ללמוד בספר המצות להרמב"ם עם המפרשים], והיה מתאונן על אלו המהפכים משכבם של לילה למשכב היום ביום מתן תורה, הלא לימוד התורה ביום הזה מסוגל לחכמה. וחבל שאין אתנו יודע עד מה.

מי ראה אותו עובר לפני התיבה בימים נוראים כמלאך אלהים. איזה רטט קרושה, איזו התעוררת בדרשה במוסר וביושר אמריו אשר ברור מללו. בניגוני הפזמונים העריבים עליו. כשהיה מתרפק באהבתם הוא היה אומר "ניכר עלינו חסדם של רבותינו המשוררים בוראי ניב שפתינו, שלולי הם, במה היינו יכולים לרצות את בוראנו, ומי שם פה לנו" ? ועם שאטתם ושעטתם יריק ממאורות עיניו דמעות צורבות המתגלגלות על זקנו היורד על פי מדותיו. מי לא חרד לקול תפלותיו החוצבות להבות. להשיב לב בנים על אבות. הרבה בעלי בתים היו נדחקים לבית הכנסת שלו על ימים נוראים, והיו יוצאים ושמחים בשמחתו של כהן גדול בשעה שיצא בשלום מן הקדש.

בכל ימי חג הסוכות אינו יודע מה בבית, והולך הוא מחיל אל חיל, מהבית אל הסוכה. ובאותו הצל הקדוש צלא דמהימנותא עילאה, היה מקפל גם הארבע אמות של הלכה, מג"א ומחצ"ה, קצות החשן וכו'. והדברים היו מאירים כנתינתן מסיני.

כמה מהעמל היה סובל לקראת חג הפסח ממש מרעיש עולמות, גבאות על פתחי נדיבים לחטי דפסחא, הוראות בדיני חמץ ומצה, וכו' וכו', ובליל שמורים יושב הוא כמלך בגדוד ועל ברכיו ההגדה הרחבה עם הריטב"א והברבנאל, חתם סופר ועוללות אפרים, מתענג ומשתעשע על כל קוץ וקוץ באהבה ובשמחה רבה.

השפעתו בדרשה היתה כל כך מתוקה ועריבה על לב השומע, הגם כי גחלים הוא חותה על ראשו ומפיו לפידים יהלוכו, ולדאבון לבב לא העלה על ספר הגות לבו רק דרושים מעטים כאשר תראה להלן בסוף הספר, ומהם תקיש על השאר.

בכל ימי משך חוליו (שתים עשרה שנה) שהיה יושב בפאת מטה מתאונן על שומרי הבית ואנשי החיל שהתעוותו, ולא היה בכחם להעמידו לפני התיבה להגיד קבל עם דברי תוכחה. ובחג הפסח תשי"ב הכריח אותנו להסיעו על הכסא עד בית הכנסת, ושם מיושב סדר דרשה ארוכה לשבת הגדול, ובה הרים על נס הנחיצות לתורת התשב"ר לעת כזאת שאזלא ומדלדלא, וכי זהו יסוד העולם ויסוד האומה הישראלית. ודבר מתוך דבר, דבר אדוני הארץ על מה שאמרו חז"ל בעקבותא דמשיחא חוצפא יסגא, ואין לך חוצפא גדולה מהחוצפא שנתחצף דורנו זה. בפרט במלבושי האנשים והנשים שהפרוץ מרובה על העומד. ואיסור הלוך ד"א בגלוי ראש, דבר שנתקדש בלב המוני בית ישראל מדור דור, והגדיל הסיפור מדוגמה שהביא מטבען של התמרים שכל שראשה מכוסה רמה לא היתה בה, והדבר בהפכו.

ובסיום דבריו הרים קולו בבכי ואמר, שמעוני אחי שמעוני ותהי זאת נחמתי, כי אין אני יודע עתי אולי בעוד ימים מספר יגיע זמן המקרא ואז אבוא על שכרי. וכשגגה היוצאת מלפני השליט היתה, שבסוף הקיץ נח נפשיה דמר זיע"א.

היה מעריץ לימוד התנ"ך ולא זז מחבבו, עד שקנה תנ"ך כיס והיה עמו וקרא בו כל ימי חייו. גלל כן, כל מאמריו הרצאותיו נאומיו וכתביו הם משובצים ומתובלים ממליצות גנזי התנ"ך, והוא רגל על לשונו להשיב לשואלו דבר פסוק שלם, לדוגמה על ההולכים לקברות הצדיקים בימי ההלולות שהקלקלה מרובה על השבח כידוע, הוא היה אומר, 'אמרתי להוללים אל תהולו'. וכן 'לא מקום זרע', לאיש שהצטדק לפניו על שנשא אשה לא כשירה כדי לקיים זרע.

מחבב היה המליצות כשקולעות אל המטרה בלי שרק וכחל.

ובחלותו את חוליו היה מתגעגע אלי לעמוד לימינו, ולהיותי עמוס התלאות וטרדות הצבור שעלו והשתרגו על צוארי, הנהלת הישיבה, וטיפול יסוריו הרבים העוטים, הייתי נחוץ להפרד ממנו ולצאת החוצה, וכאשר נתאחרתי לבוא אליו, שרטט וכתב אלי:

מדוע בני תאחר מלבקר את פני אביך,

הלא תמיד כל היום אני מצפה עיני ולבי אליך,

מתי תבוא אלי אשבעה בהקיץ תמונתך,

אך אתה טרוד בעסקיך,

ואותי השלכת אחרי גוך,

ואף כי רגע תבוא אלי,

רק כברק תהפוך פניך,

הלא זה אביך אשר ממנו רדית דבש לכוורתיך,

ואם יש מה להשיב, הודיעני נא את דרכיך.

ייסורין שקיבל באהבה

עם העבודה הצבורית ויסורי גו"נ הצמודים לה, היה רובץ עוד תחת משא יסורי גופו שהיו באים עליו מפקידה לפקידה, בפרט מיתת הבנים בחייו ל"א. ולא זכה ליבנות כי אם אחר כמה סבל של צרות ומכאובים. והיה אומר לפעמים כלו ביגון חיי ושנותי באנחה. ובסוף ימיו בימי הזקנה נתייסר ביסורים הארוכים והזעומים כמעט משנת תש"ב עד הסתלקותו. ומעז יצא מתוק שהיו יסורין של אהבה שאין בהם ביטול תורה. ובמשך הימים הללו שאין בהם חפץ, חזר על כל תורתו, ברר וסלת זקק וצרף ספרותו התורנית וההלכתית, שכמעט נבראת יש מאין. והניחה זכה וטהורה. הספר והמקל היו כרוכים בידו. היסורים המגוונים מכאן. והכוסף והחשק לתורה מכאן. כמו שתראה במכתמו לצרותיו. וז"ל.

מכתם, כוננתיהו על תהפוכות הזמן וצרות ומכאובים אשר הקיפו עלי יחד לעת זקנתי בעוה"ר, ובמר רוחי, יסדתי בתים הללו, והוא מתחלק לג' חלקים, א' התאוננות על מאורעותי, ב' וידוי וחרטה על עונותי, ג' אתפלל לה' יאמר די לצרותי. סי' שמעון חיים חזק.

אזעק חמס על זמני. אשר לא טוב גמלני. רוש ותלאה הקיפני. שמני לו למטרה:

ש'ומם ישבתי בצלו. גם עשתונותי צללו. ובמסגר אני כלוא. עברו ביגון ים צרה:

מ'עי מעי חומרמרו. ומתאותם זרו. מדרכם אחור נזורו. בגדו בי היו לזרה :

ע'יני עיני יורדה מים. על ברכים ושוקים. אשר לקו בכפלים. תהלוכתם נעצרה.

ע'גמה נפשי באשמי. אין שלום גם בעצמי. אדאג לאחרית ימי. כל טובה מני נעדרה.

ו'נפשי מאד נבהלה. מרגשת זאת המחלה. לעת מרפא איחלה. דרכי ממנו נסתרה.

ו'יום יום אלך שחוח. ולא מצאתי מנוח. מכל מפעל טוב זנוח. נבדל מחבר וחברה.

ו'כאיוב יומי אקלל. ויום וליל איליל. על עלבון כל רופאי אליל. שלא נהגו כשורה.

נ'וחם ללבי מצאתי. לולי תורה שעשעתי. כמעט בכל רע הייתי.לולי בה נפשי נקשרה.

ח'נון נערץ בקדושה. רפאות תעלה החישה. תמיד לך נפשי אשא. כל היום אליך אקרא.

י'דעתי כי בעוני. צרות רבות דלקוני. סבוני גם סבבוני. וסביבי מאד נשערה.

י'המה לבי על מחלתי. לא עליה תלונתי. רק על כי אשום אשמתי. שוחה ללכדני כרה.

י'מין הבט אסוני. ולא תבט אל עוני. מי לי בלתך ינחני. ואנה אפנה לעזרה.

מ'הר יה קץ ישועתי. לרוחתי לשועתי. אל תחרש אל דמעתי. ולרוח מאד נשברה.

ח'ושה נא מהר ענני. עת זקנה אל תשליכני. כי תשוב תרחמני. תוציא משפטי לאורה.

ז'כור נא עניי ומרודי. כל משפטיך לנגדי. לחורב נהפך לשדי. וכחי ועצמי חרה.

ק'ווה אקוה אבטחה. מצרה אצא לרוחה. ואז נגילה נשמחה. בך בישועתך אל נורא.

צוואתו האחרונה

הרבה פעמים שמעתי ממנו זלה"ה, שהוא עומד לסדר חוברת שלימה כעין צוואה לבני המשפחה, ובעוה"ר לא איסתייעא ליה מילתא, ויסוריו הרבים מנעוהו מלהגשים מחשבותיו הקדושים.

ובאחד הימים קרא אלי ואמר, הנני הולך בדרך כל הארץ, וחזקת והיית לאיש. אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. ברא מזכי אבא. וכו' וכו'. אבקשך כי ביום הפטירה על מטתי תעמוד ותבקש מחילה מהקהל עבורי. כי אולי טעיתי בדין וחייבתי למי שאינו חייב וזיכיתי למי שאינו זכאי . תורתי אל תעזובו. השתדלו בני בהדפסת ספרי, כי עליך סמכתי, וכי זה הוא חלקי מכל עמלי. בפרט הספר "תורה וחיים" החביב עלי מאוצר כל כלי חמדה, כי הוא מכיל רעיונות זכות וטהורות על פסוקי התורה ומדרשי חז"ל.

מתוך כוסף וחשק התורה הגיע זמן המקרא. וביום ז' לח' אב התשי"ב, גבר עליו החולי ואפסו כחותיו. ובעוד ידו נטויה ואוחזת בכתב במכתב. בפסוק קרבה שנת השבע שנת השמטה. הותקף ממחלת לב ומנהו והלאה היה הלוך וחסור הלוך ונסוע. כל הקהל חרדו לשלומו ועקבו אחרי הידיעה על מצב מחלתו. הרופאים לא זזו מעל ידו. רפואות זריקות וסמי תעלה לא הועילו להעלות לו ארוכה. וביום ג' אלול הורע מצבו במדה ניכרת ששוב הותקף בהתקפה חזקה וממושכת. הרופא הודיע למשפחה ששעותיו האחרונות הם ספורות. ומאז הוקראה החברה קדישא לשמור על נשמתו. וסביב למטתו נאספו בניו ובני משפחתו ביגון ובצער . ברעדה ובבכי ואנחה. מההתקפה האחרונה הזאת הגם שפסק מלדבר, שפתותיו היו רוחשות קטעי תפלה מזמורים וק"ש. ממש לא פסק פומיה עד הרגע האחרון. וביום ד' ששה ימים לחדש אלול בבקר נראו סימני הגסיסה. אל הבית נהרו כל אנשי העיר מנער ועד זקן להפרד מרבם פרידת נצח. העינים דולפות וזולגות דמעות. והלב דופק. שוב קבל התקפה. ואחר ההתקפה אחזהו השבץ. ופקח עיניו נגד העומדים, ושם יד על יד והתחיל להכות על החזה לאות וידוי. ואחר ההתקפה העשירית בשעה עשירית וחצי, פרץ הקהל בקול גדול שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. יצאה נשמתו באחד. וכבה הנר הגדול.

השמועה זעזעה את הקהלה. החנויות סוגרו והעסק שבת. העיר עטפה אבלות, ותהי לחרדת אלהים. כל האנשים באו לחלוק כבוד האחרון, ובבכיות וזעקות נדחקו לבית הכנסת המרכזית שברובע היהודים כתות כתות לסופדו כהלכה. וראשי העדה וזקניה נאספו אל הבית וספדוהו בפניו. בתוך ההספד התפרצנו בבכי והשמענו בקול יללה נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו. השריד שנשאר מבנין האדיר של הרבנים הקדושים. נהרס נפל ונשדד. אהה, מי יורה דעה ומי יבין שמועה.

ועד הקהלה הודיע ופרסם הידיעה הזאת המעציבה לכל ראשי הקהלות והמוסדות במדינה. ואחרי כן התחילו לנהור אל העיר מן הערים הקרובות. רבנים וגדולים ואשר לא יכלו לבוא הבריקו מברקים למאות לתנות צערם והשתתפותם באבל כבד זה.

בשעה שלש בערב נגשו החברה קדישא לעסוק בטהרתו וע"י ב"ד של שלש וצפיפות כה גדולה, נסדרו הד' מיתות ב"ד וסדר הטהרה. כל הקהל געה בבכיה. ועם גמר הטהרה הרחובות נתמלאו בהמון עצום. הגם שהוקמו סדרנים לשמור על הסדר. בקושי גדול עלה ביד נושאי המטה להבקיע דרך בתוך הדוחק והצפיפות הרבה.

בראש ההלויה צעדו הרבנים ותלמידי הישיבה ותלמידי בית-הספר אם הבנים וגדולי העדות והמוסדות, ואחריהם המון בית ישראל. אחרי האנחה דומיה ששררה אז פתאום נשמע מפי התלמידים המקוננים "אקום במר נפשי להוציא את התורה, אוריד לארץ ראשי כי נפלה עטרה", וקולם נבלע בתוך הבכיות של הקהל. שוב קוננו נפלה עטרת ראשנו. בכל הדרך המובלת אל חצר המטרה סדרו התלמידים כל האלפא ביתא עם צדוק הדין.

שם בבית החיים באו לחלוק כבוד ראשי ופקידי הממשלה, ועל יד הקבר הספידו הרה"ג מעו"מ ראב"ד של עי"ת פאס הרב כמוהר"ר חיים דוד סירירו יחש"ל, במליצה חדה קורעת הלב, ובקול בוכים עמד ואמר, שמעתי מהרבנים שקדמוני, שהרב רבינו היה נקרא בפי רבני פאס הגדולים יחיד בדורו.

"אחינו בית ישראל שמעו, הצדיק אבד ולנו אבד, עלינו להתודות ולהרהר בתשובה, כי מפני הרעה נאסף הצדיק".

כל הקהל נענה לדבריו והתודה ובקול בוקע שחקים ענה ואמר אל מלך יושב על כסא רחמים. אחריו הספידו הרה"ג הדרשן כמוהר"ר יוסף בן נאיים יחש"ל.

ואחריו עמדתי אני עני בלב רועד ורותת, והודעתי לקהל צוואתו האחרונה, והדגשתי כי עלינו לתקן דרכינו ביתר שאת, כי היום נגעל מגן גבורים, נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה, אין לנו אל מי לפנות. סר עמוד הענן שהיה מקבל החצים ובליסטראות.

'ויראו כל העדה כי גוע אהרן', א"ר אבהו, אל תקרי ויראו אלא וייראו. אוי נא לה עיר צפרו כי אבדה כלי חמדתה.

עם דמדומי חמה הורד גופו הטהור אל הקבר. ונגנז ארון התורה זצ"ל וזיע"א.

משם מחצר מות חזרנו הביתה בראש כפוף, כי בעיר הוסרה המצנפת ונפלה העטרה, וכל שבעת הימים חולק התנ"ך והמשניות, והתלמידים קבעו הישיבה בבית, וקול התורה הולך ובוקע והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ובכל הלילות ספדוהו בבית רבנים, הרה"ג מאיר ישראל נר"ו, ועוד תלמידי חכמים.

וכן בשבת השבוע נספר עוד ע"י ידידינו הרה"ג כמוהר"ר יוסף בן נאיים בדרשה ארוכה נאה ויאה.

ותהי זאת נחמתינו. באותן מכתבי נחמה שהיינו מקבלים מכל קצוי תבל, אסיר תודה הנני לכל אנשי קהלתי אנשים ונשים וטף שחרדו לקראתנו והשתתפו בצערינו, וכן לאנשי הועד כאן והרבנים ראשי המדינות. שבאו הנה או שלחו ברקים ומכתבים. ודבריהם היו לנו לנחמה לנחמנו ממעשנו ומעצבון לבנו, יחד כולם ישאו ברכה, אושר ועושר והצלחה מרובה, אורך ימים ושנות חיים עם זהב שבא. אכי"ר.

בתשלום החדש סדרתי אני בעניי דרשה ארוכה, בה הסברתי לקהל ערך האבידה, וכי הבכיה לאובדים לא לאבידה, בפרט לאיש עני כמוני, אשר גדלני ורוממני, ומצוף דבשו השקני, שלי ושל תלמידי שלו הוא,

אב"א לקרא, אב"א לגמרא, ואב"א לסברא, ולמי אפן לעזרה, קשה עלי פרידתו, מי יפרק הרים, מי יתרץ קלים וחמורים, אין לנו אלא להצדיק את דינו כי ברעתנו נאסף ממנו, ולאורו נלך, וזכרו לא יסוף מפינו ומפי זרעינו.

וכן בתשלום השנה סדרתי עליו הספד, והסברתי אז במה שנוהגים כעת לסדר השנה תפילות ותיקונים לנפטר בסוף החדש השמיני ולא בחדש הי"א כאשר נזכר ביו"ד בסוס"י שע"ו, ומטו מנהג זה משם רבני דורו של הרה"ג מוהרע"מ אביטבול זלה"ה, שהם הסכימו לקבוע המשמרה בחדש השמיני להסתלקותו, והעם נהג כן אחריהם, ואולי נתכוונו למ"ש הפסיקתא והספר חסידים, ה"ד הגאון חת"ס בדרשותיו, וז"ל, פסיקתא, מפני מה לא נאמרה טי"ת בדברות ראשונות, משל למלך שכתב כתובה פסולה למטרוניתא כדי שלא תידון כאשת איש, וה"נ דברות ראשונות המה כפסולות הואיל וחסר בהם טי"ת, עכ"ל.

וסיים הגאון הנ"ל שזהו מ"ש משה רבינן ע"ה 'אשר נשבעת להם ב"ך', כי אין הכתובה כשירה אא"כ נכתבו בה כל כ"ב אותיות 'ב"ך' דייקא וכו'.

ולהבין שורש הענין מה פסול יש בחסר טי"ת, הוא ע"פ מ"ש חז"ל הרואה טי"ת בחלום אינו טוב דכתיב 'וטאטתיה' וכו', וכתב בספר חסידים מפני שהקליפה היא במספר טי"ת וכו', וע"כ חסרון טי"ת חסרון הגון לבני ישראל לעשיית העגל, ולכן היה השליטה בטי"ת באב, ואולי ע"פ זה זה ה"נ בחדש השמיני קודם בוא חדש התשיעי שהוא רומז לטי"ת מסטרא דקליפה, זריזים מקדימים לעשות התיקון לנשמת הצדיק.

צור ינהלהו וישובב נפשו. ועטרת פז ישית לראשו.

נוסח מצבת הרב

להיות שעט"ר מוא"ב זלה"ה היה בורח מן התוארים. לא הרשיתי לעצמי לחרוט על קברו כ"א זה:

פ"נ איש חיל רב פעלים, ראש המדברים, שמו נודע בשערים, דלה מים עמוקים, בדיני ממונות ובפוסקים, בעהמ"ח ס' ישמ"ח לבב. וספר תורה וחיים. דיין ושופט צדק. לוחם מלחמת ה' לחזק כל בדק. רועה נאמן לעדת אל, וימל את בני ישראל.

פא"ה כמוהר"ר ישועה שמעון חיים עובדיה זלה"ה

נולד ז"ך אייר תרל"ב, וביום המר ו' לחדש אלול תשי"ב, נצחו אראלים את המצוקים, ונשבה ארון הקדש, תנצב"ה, וזיע"א.

כאן נפסקה שלשלת ארוכה של שמונים שנה, תקופת מעש ופעולה. תקופת הרעיון והמחשבה הזכה. תקופה של טהרת הלב וקדושה, של קנאת הדת של אש דת ושלהבת יה. ישמח האב באושרו הרוחני, ונרו אשר דעך פה בארץ יהל אור בשמים בין ככבי אל. והנה שכרו אתו, ולפניו פעולתו, ובצרור החיים תהיה צרורה נשמתו. ועל בניו וצאן מרעיתו, מחופפת זכותו וצדקתו, כנשר על גוזליו ירחף באברתו, עד כי יבוא שילה, ומלאה הארץ תהלתו, בבנין אפריון בהר ציון על מתכונתו, זאת המנוחה וזאת המרגועה, ותנתק ותמוש היתד התקועה, יבולע המות ומחה ה' אלהים מעל כל פנים דמעה, אמן.

ע"ה דוד עובדיה ס"ט

בנו ותלמידו של המחבר זצ"ל

1. הרב זאב היילפרין, שבא מערי אירופה
2. אמ"ה אף בימי העליה לא זז מחבב להרב הנז' ובשבתות ובחגים היה שולח אחריו ללמוד יחד
3. ולא מנעו עצמם גם מתעניות וסגופים הפסקות בימי השובבים ומכילות - במקוה טהרה בימות החורף
4. אמ"ה גם מלימוד הקבלה לא מנע את עצמו. וחלק גדול מחכמה זו, למד מהרב המקובל מהר"ן אנז'ל, זלה"ה שהיה כאן שליח כולל מא"י.
5. הרב הנז' הלך לעי"ת פאס יע"א לייסד הישיבה הנז' שמה והרבנים דשם יעצוהו יעצוהו לבוא הנה, באומרם אליו, לך לעיר צפרו שחבריה מקיימים את התורה מעוני, והם יקיימוה בידך.
6. אמ"ה, הרב הנזכר היה בנו של יהודי פשוט, ונשאר יתום, וגדל בביתו של המנוח משה שטרית הנק' אפילאלי, ובקטנותו למד הרבה חכמה, והניח הרבה פסקים כ"י, וכאשר באתי בשיחה עם עט"ר זלה"ה אודותיו, היה מתארו בתוארים נכבדים "משכמו גבוה ומעלה", בקיאות בדינים להפליא, והוא הוא שעורר הרבנים שהיו אז שקועים רק בדיני ממונות ללמוד דיני איסור והיתר, והלכות חג בחג, וחידש שיטה חדשה בשטרות שלא לבלבל הענין במליצות כמו שהיה המנהג אז, רק הצעות בלשון זך ונקי. ועורר לתלמיד אם בר אוריין הוא, ללמוד בחשן המשפט, שלא היה נתון אז רק בידי בר אבהן. וממנו ומהרב מהר"ש אזולאי למד הרבה חכמה, ומהם ידע פרק בשחיטה ובדיקה
7. שהשר בוחמארא שר"י, תפסו לכמהר"ם המייסד הנז' בשלשלאות של ברול, והיה מניחו כל היום נגד חום השמש, עד שחלה ונפטר. הי"ן ותנצב"ה. כך הגיד לי מוא"ב עט"ר זלה"ה
8. אמ"ה, זה מה שנמ"ך בהצע"ה לקונטריס הנימולים לעט"ר זלה"ה: אודה ה' מאד בפי, ובתוך רבים אהללנו, תהלתו אעיר עלי נבל וכנור ומשירי אהדנו, שיר ושבח לשמו ולזכרו על שפתי אנופף, ועטרות לראשי אעדנו, אשר עמד לימין אביון כמוני, ובחמלתו הרוממה החייני וקיימני והגיעני, ועד כה הביאני להכניס תחת כנפי השכינה ילדי קדש האמונים על ברכי הדת והאמונה, כן בחסדו ימציא לי תמיד חמלה וחנינה, ובעבודתו התמימה, ישהו לבי ורעיוני, וגם את הצפוני ירחיק ממני, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה'.
9. אמ"ה, הספרים הללו לא זז מחבבם עד יומו האחרון, וכאשר בא לפניו רב אחד לבקש ממנו איזה ספר במתנה, ענה ואמר לו, זה מן הנמנע, שכל ספר הוא בעיני כבן מבני, ויו"ט עשה לאוהביו ביום שקנה שו"ת חתם סופר.
10. אמ"ה, כאשר באתי עמו בשיחה אודות הדרשנות, הגיד לי שהשפעתו בדרשנות שאב אותה מהרה"ג מו"ה רמ"א זלה"ה, שבקטנותו היה הולך לשמוע דרשתו של הרב הנז' זלה"ה, והיה שומר פיו ולשונו ממש איך שהיה מתאר דברי חז"ל, דברי אלהים חיים ומלהיב לב השומעים.
11. אמ"ה, הגיד לי עט"ר, שכמה מן העמל עבר עליו עד שאסף כל שטרי זכויות לקרקעות הנז' שהיו מפוזרים בידי הגזברים שנפטרו ונשארו ביד בניהם אחריהם. והוא ז"ל עבר מבית לחצר, מחצר לבית, עד שאספם יחד. תהיה משכורתו שלימה מעם ה'.
12. ודין גרמא שנשקעו איזה קרקעות ביד המקבלים הנז', והונחלו לבניהם ולבני בניהם, והוא ז"ל עמד בכל תוקף להוציא בולעם מפיהם.
13. אמ"ה, כאשר היה מתאונן על זה היה זועק מנהמת לבו כלו ביגון חיי.
14. אמ"ה, זה מה שמצאתי להרה"ג מוא"ב זלה"ה, מה שהטיף לפני הקהל ביום שנתחנך הבנין הנהדר הזה: רבותי. מתכבדים אנחנו בזה להביע רגשי לבבנו בשעה זו שעת רצון שאנחנו עומדים באסיפה אחת, בנערינו ובזקנינו בנשינו וטפינו, וכולנו יחד שמחים וטובי לב על המפעל היקר הזה, זאת אומרת על בית הספר הנהדר המתנוסס לתפארה, ויצא לאורה, בהשתדלות פקידי החברה חברת אם הבנים, אשר עבדו באמונה והקדישו שארית כוחם זה כשבע עשרה שנה, ובהשתדלותם וחריצותם הנשגבה, רכשו להם הון עתק, מוקטר מוגש לשם המפעל הקדוש הזה, ולטובת נערי בני ישראל ותשב"ר, ישלם ה' פעלם על כל גמולם, וזכות התורה"ק וזכות הבל תינוקות של בית רבן תהיה עליהם סתרה צנה וסוחרה, אמן. וטרם כל, עלינו החובה לשלם במיטבא, ולתת תודה רבה לאנשי חסד, נסיכי הממשלה האדירה ממשלת צרפת הרוממה, אשר בחמלת ה', הננו היום מסתופפים בצל קורתם, ויושבים לבטח תחת חסותם, הן האדון פ' והאדון פ', האנשים האלה שלמים הם אתנו, ובטוב לבם וחן ערכם הופיעו בחסדם אור בהיר על המפעל היקר הזה, ובאמצעותם והשתדלותם זכינו להכין לבנינו בית נאמן לתורה ולתעודה אוצר כל כלי חמדה, תחת היותם שוכני בתי חומר עומדים צפופים יגעים ועיפים נרפים הם נרפים. הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם, למען יאריכו ימים על ממלכתם, להכריע אויביהם תחתם, אמן: ועלינו לשבח ולתת תודה תחלה, לאחב"י יושבי עירנו יצ"ו, המתנדבים בעם, ויקדישו מהונם איש איש אשר נדבו לבו לתרומת הקדש בעת צרה כזה, אשר כל דלתי הפרנסה סוגרו על מסגר, ובכל זאת נדב לבם אותם ברכות חשובות, זכרה להם אלהי לטובה, וזכות התוה"ק תנג בעדם, ויהי כזית הודם, ומטללי דליותיו, יריק עליהם ברכותיו. יחיו דגן ויפרחו כגפן, עכל"ה. וע"ע להלן בדרושים דק"ב ע"ג, דרוש לחנוך בית הספר, מ"ש שם באורך.
15. אמ"ה, כל מה שהיה מוא"ב עט"ר זלה"ה מחדש, לא עלה על ספר, וחבע"ד. ועיין מ"ש להלן בדרושים דק"א ע"ג, ומשם תקיש על השאר.
16. אמ"ה בן המחבר, ראיתי להעתיק פה שני מכתבים שנשארו תח"י מרוב המכתבים שקבל הרה"ג מוא"ב זצ"ל בעת מנויו: רב מפואר ומצויין, בכלי מלחמתה של תורה מזויין, רב חסיד ומופלא, מחפצי התורה מלא, כקש"ת כמוהר"ר שמעון חיים עובדיה ישצ"ו, צפרו. חמדת רוחינו ! נמלא לבי גיל ושמחה על כל גדותיו עד אפס מקום, ביום זה בשמעי זאת, כי רום כבודו נתכבד מהממשלה הרוממה בתואר כבוד דיליגי. אברך רב ברכות להוד הממשלה ולמנהיגיה אשר קלעו אל מטרת האמת וחדרו אל תוכו, לשום את כבודו לראש ולמנהיג עדה מפוארה, ביראת אלהים מתוארה, קהל צפרו יע"א. הידד ! חבלם נפל בנעימים, וזבדם אלהים זבד טוב, יראו עיניהם וישמחו בתורתו וביראת חטאו שקדמה לחכמתו, וישמעו ממנו דין ומשפט וצדק ואמת לאמתו. עתה אין לי אלא לברך רום כבודו, בברכה משלשת, יסיף ה' חכמה על חכמתו, ויהיו צאצאי מעיו כמותו, ויאריך ימים על ממלכתו, אכי"ר. מה נכבד היום אשר קבלנו בשורה טובה המדשנת עצם כי כבודו נבחר לשבת על כסא עיר הרבנות בעירנו צפרו יע"א, רבת שמחה לה נפשנו, א', מצד כבודו לשבת על התורה ועל העבודה, ב', מצד עיר מולדת אשר זכתה לכתר גדול יותר מערכה, אשר בו יכולה להתחרות ולהרים דגלה בין אחיותיה הגדולות ממנה, והננו בזה מברכים את ברכת 'סימן טוב והצלחה', וגם אשור נלוה עמם חן וכבוד ועושר בגשם ורוח, ויאריך ימים על ממלכתו עד בא הגואל ה'ן משיח לישראל, כנא"ה החו"פ ברגשי כבוד כערכו הרם, הצעיר במתא, שמא"י.