פתיחת התפריט הראשי

תורה אור (מלבי"ם)/דברים/פרק לג

< תורה אור (מלבי"ם)‏ | דברים
פרשת וזאת הברכה

(א) "וזאת הברכה". ברכות הצדיקים הנזכרים בתנ"ך באו על שני פנים. א) בדרך תפלה ובקשה אל ה'. ותועיל הברכה בעתיד כאשר תועיל התפלה בהוה. ועל השאלה איככה תועיל תפלת הצדיק לשנות רצון ה'. התשובה בזה כי הצדיק לא יפלל אל ה' אם לא כשרואה שיש זכות למי אשר יתפלל עליו. ואף שאם מצד הזכות הזה לא היה ה' ממלא הדבר ההוא אבל ה' על ידי תפלת הצדיק יקבל הזכות כענין הכפרה ע"י קרבן, שבלא התשובה לא יכפר הקרבן. ובלא הקרבן לא היתה התשובה מספקת בעצמה. ורק בהצטרפות התשובה והקרבן יכופר. באשר שיש להאדם השתוות מה עם הקרבן אשר יבוא לכפר. ואף שהכפרה הוא אל הנפש. ונפש האדם אינה כנפש הבהמה והצומח. א"כ כ"ש שתועיל תפלת הצדיק שיש לו השתוות בנפשו עם אשר יפלל עליו, וככה ברכת הצדיק כשבאה על דרך בקשה הוא בא ע"י שיש זכות להמתברך כשיש השתוות מה בהזכות עם הברכה אשר יברכו שימלאנה ה'. אופן הב' שיאמר בדרך נבואה שככה יהיה עם האיש הזה. ובזה לא יצטרך להזכיר זכות אל המתברך. ותועיל כאשר יועילו כל דברי הנביא בעתיד שלא יגרום החטא שישתנה. וז"ל בעל התורה והמצוה (בראשית כז ג) שענין הברכה הוא שהמברך בכוונתו יעלה בדביקות נפשו אל מקור העליון אשר שם צוה ה' את הברכה ויזיל מי הבריכה מדליו על המתברך. וגם יכין את המתברך שיהיה מוכן אל השפע ההוא. ובזה צריך ג' ענינים. א) שיכין את המתברך שיהיה מוכן לקבל שפע הברכה. ב) את עצמו שיעלה בסולם הדבקות עד מקור הברכה. ג) שיהיה התקרבות וחבור בין המברך ובין המתברך. וז"ש וזאת הברכה שהברכה מצד עצמה תעורר זכות על ישראל. אשר ברך משה שהיה בו מדת הענוה. ומי שהוא עניו אין בו קנאה ושנאה והיה אוהב את הכל ונפשו קשורה בנפשות כל ישראל. איש האלהים שהיה דבוק תמיד אל ה' מקור הברכות. את בני ישראל שהם מוכנים לקבל הברכה תמיד וכבר חלה עליהם הברכה ע"י ברכת האבות וברכת ה' ע"י קבלת התורה. וגם מצד נפשותיהם נתדבקו במשה רבם שהיה כמו אביהם (עד"ש אבדת אביו ואבדת רבו, של רבו קודמת): לפני מותו גם מצד העת ראוי שתתקיים ברכתו, כי אז יזככו הצדיקים נפשותיהם נוכח ה'. וה' ימלא דבריהם, כמו שאמר אליהו אל אלישע (מ"ב ב ט) שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך:

      (ב) "ויאמר". פתח דבריו בתהלות ה' ובהם זכות ישראל מעין ברכתו אשר ברך כל ישראל. והשבח הוא שזכר ארבעה זמנים שבהם התגלה כבוד ה' עליהם. וע"י זה הגיעו אל המעלות הנשגבות. ה' מסיני בא. הזמן הא'. מעת שבאו אל מדבר סיני בא להם התגלות ה' על הר סיני. וכרת עמם ברית בהר חורב. וצוה למשה את כל החקים והמשפטים והשכין שכינתו בתחלה על הר סיני. ואחרי כן במשכן. וזרח משעיר למו הוא עת השנית מהתגלות אלהים שהשאיר ה' להם שישיגו יראת הרוממות ואהבת ה' עד"ה (מלאכי ג כ) וזרחה לכם יראי שמי, שמעת שנסעו מהר חורב. סבבו ל"ח שנים סביבות הר שעיר (שהמרגלים נשלחו בשנה השנית מקדש או מקדש ברנע. שהיו סמוך לשעיר כמ"ש בענין המרגלים (לעיל א' מד) ויכתו אתכם בשעיר, ובשנת הארבעים היו ג"כ סמוך לשעיר כמ"ש (לעיל ב ד) אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר וגו' ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה. וישבו ל"ח שנה בקדש מקום שהיה מעשה המרגלים כמ"ש (לעיל א מו) ותשבו בקדש ימים רבים, וסבבו את הר שעיר ג"כ י"ט שנה כמ"ש (שם ב א) ונסב את הר שעיר ימים רבים: וכל אותן הל"ח שנה עסקו בתורה וראו את מעשה ה' והנהגתו עמהם הכל בדרך הנסיי וע"י זה עלו מדרגות רבות ביראת ה' כי כבר כתבנו שבצאתם ממצרים היו חולים בנפש. וכל המעלות שהשיגו ביראת ה' באותן הל"ח שנה יכנה בשם זריחה שיורה על התחלת זריחת האור ולא על התמדתו. שלא הגיעו להיות עובדי ה' מאהבה רק אחר גמר משנה התורה: הופיע מהר פארן הוא הזמן הג' מעת שהתחיל לשנות להם משנה התורה עד שגמר שהשיגו אז אהבת ה' והתורה נשנה בפארן כמ"ש (דברים א) במדבר בערבה בין פארן וגו'. ויכנה בשם הופעה שיורה על התמדת האורה:
ואתה הוא הזמן הרביעי שהוא עת כריתת ברית ערבות מואב כמו שכתבנו שאחרי שנהיו עובדי ה' מאהבה התעוררו מעצמם לברית ההיא לקבל עליהם ועל זרעם, לשמור את כל דברי התורה, וגם נכנסו בערבות על אחרים. ומעת הזאת הסכים ה' להשכין שכינתו בתוכם לעולם. ששרש אתה יורה בכל מקום על התמדת הדבר ההוא שמה: מרבבות קדש שאתה להם מסבת והתעוררות רבבות קדש שהם ישראל שמעת נסעם מהר חורב קראם בשם רבבות, (במדבר י) שובה ה' רבבות אלפי ישראל. ואחרי גמר משנה התורה נתכנו בשם עם קדוש כמ"ש (דברים כז) וה' האמירך היום וגו' ולהיותך עם קדוש וגו'. ושני השמות ביחד הם רבבות קדש: ובזה אמר תהלת ה' וזכות ישראל וקבלת התורה וברית הר חורב ולכתם במדבר ארבעים שנה. כמ"ש (ירמיה ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו'. וזכות כריתת ברית ערבות מואב: מימינו אש דת למו בארבע העתים הללו נתן להם ה' מימינו אש דת. כי רוב התורה נתן ה' בסיני ובחורב והרבה בכל הל"ח שנים, ובעת משנה התורה נתוספו הרבה דינים, וגם בעת ברית ערבות מואב נתחדשו דברים. וגם מפני שהברית הזאת הוא ע"י התעוררות ישראל וקבלו מאהבה. והוא גמר הקבלה על כל התורה נחשב כאלו קבלו אז. וזכר ימין שיורה על חשיבות התורה שהיתה בימינו של ה' וגם על חשיבות מסירתה לישראל שניתנה להם מימינו ומעלת התורה שהיא דת אש: ועתה יבקש מה' שיקיים ברכות אשר ראויים המה לברכה זו. שיאמר:

      (ג) "אף חובב עמים". תוכן בקשתו הוא, שאחר ברית ערבות מואב יביאם ה' אל הארץ בזכותם, שמתחלה אמר (לעיל ט ה) לא בצדקתך ובישר לבבך וגו' כי ברשעת הגוים וגו' ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך וגו'. מפני שאז לא באו עדיין למדרגת הצדק והיושר, שצדק בין אדם למקום הוא רק כשנכנע ויקבל באהבה כל מה שיעשה ה'. ובין אדם לחברו רק מי שמוותר תמיד משלו. והיושר יורה מי שיש לו שכל ישר בלי להוציא משפטים מעוקלים ועושה כל דבר במתינות וישוב הדעת ושאלת העצה. וע"י שלא היה להם עדיין המעלות האלה באו לכל החטאים שעשו במדבר. יש מה שעותו ע"י שהוציאו משפטים מעוקלים ולא התישבו. ולא שאלו עצה. ולא שמעו אל מנהיגיהם. וזה חטא העגל שבעבור שטעו בחשבון העת שנצרך משה לבא. ועפי"ז הוציאו משפט מעוקל לעשות איזה אלהות. ולא באו אל אהרן לשאול מדוע בושש משה לבא, ומה לעשות, רק אמרו לו כמצוה קום עשה לנו וגו'. והוא אמר למי זהב התפרקו שחשב שעי"ז יתישבו בדבר. ויתפרקו תיכף בלא ישוב הדעת. ואהרן בנה מזבח לפניו פי' אצלו. שלא יקריבו בעצמם שום קרבן. ואמר חג לה' מחר. שכוונתו היה כי מחר יבא משה עם הלוחות. ויהיה אותו היום חג לה' כי אם לא עבדו לעגל שעי"ז נשתברו הלוחות, היה חג לה' אותו היום. ולעתיד לבוא באמת יהיה אותו היום יו"ט שבי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, והוא יהפך ליו"ט כמ"ש (זכריה ח יט) כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וגו' ולמועדים טובים. אבל הם לא באו עוד אל אהרן רק השכימו והקריבו בעצמם זבחים ועולות. וז"ש שם וירא משה את העם כי פרוע הוא לעשות ככל העולה על רוחם לבלי שמוע אל מנהיגם. כי פרעה אהרן שמשה אמר להם קודם שעלה והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם. שאהרן יהיה מנהיגם וחור משנהו. ואהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום והיו גסים בו לכן לא היו יראים ממנו (ומשה ידע מדתו של אהרן ולזה צרף עמו את חור. אבל הם הרגו את חור כמ"ש חז"ל על ויבן מזבח לפניו) וא"כ היה אהרן הגורם לשמצה בקמיהם שאם יקרה מלחמה ויעשו כהעולה על רוחם עי"ז יגבר האויב, וכן חטא המרגלים היה על שלא עשו בישוב הדעת. כמ"ש (דברים א) נשלחה אנשים וישיבו וגו' ויאמרו לנו את הדרך וגו'. שתלו הדבר רק בעצמם, וכששבו המרגלים ויהושע וכלב אמרו עלה נעלה רק שהאחרים אמרו שלא יעלו. עפ"י שכל הישר היה להם להאמין בה'. והם אמרו לרגום את יהושע וכלב באבנים. ואמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה, וכשגזר ה' שלא יבואו אל הארץ אמרו הננו ועלינו ולא שמעו אל משה שמנעם, ושארי החטאים שחטאו במדבר היו מבלי הצדק שלא נכנעו אל ה' באמת, ולכן התלוננו כאשר באר בחוה"ל שהעובד מיראה יתלונן ולכן אחרי שאמר (לעיל שם) לא בצדקתך וגו' הזכיר חטא העגל והמרגלים בפרט מפני שהיה מאי היושר ושארי החטאים בכלל ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה. מפני שהיה מאי הצדק. וזה היה קודם גמר משנה התורה וברית ערבות מואב. אבל אחרי כן נהיו עובדי ה' מאהבה ונכנעו באמת אל ה'. ולא התלוננו עוד כאשר כתוב בחוה"ל שהעובד מאהבה לא יתלונן. והשיגו מדת הצדק והגיעו לשכל הישר לעשות הכל במתינות וישוב הדעת ולשמוע אל מדריכיהם ומנהיגיהם. (ובזה יתישב מה שאמר משה ליהושע (לעיל לא) כי אתה תבוא את העם וגו' אשר נשבע ה' לאבותם וה' אמר אל יהושע כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם. מפני שה' בחן אז את לבבם שראויים עתה מצד זכותם לבוא, ומה שנאמר אשר נשבעתי שמשמעו מכבר, בעת חטא המרגלים (במדבר יד כח) כתיב אמור אליהם חי אני וגו' וטפכם אשר אמרתם וגו' והבאתי אותם וגו'. אבל מפני שיש לפרש שהשבועה נאמרה רק על אם אתם תבואו וגו'. ויש לפרשה גם על וטפכם וגו'. לכן יתפרש כפי שיהיו במדרגה בעת ביאת הארץ). ומעין זה בא משה לברכם ואמר ואף חובב עמים גם אם יהיו העמים זכאים עכ"ז כל קדושיו הם ישראל עם קדושו יהיו בידך יהיו חביבים לך כע"ד המליצה שהדבר החביב לאדם ישמרהו בידו. והם תכו לרגלך שהם נכנעים תחת רגליך ר"ל אף שתסתיר השגחתך מהם לרגע ובאו עליהם יסורים מקבלים עליהם באהבה. לא כמו שהיו לפנים. ויכנה ההסתר בשם רגל עד"ה (ישעיה סו) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, פי' שבשמים כבוד ה' בהתגלות ועל הארץ הוא בהסתר: ישא מדברותיך. יאמר שבדבר זכות שכלם. נעשו ג"כ הפך מאשר היו, שעתה ינשאו מדברותיך עד שאמרו (ד) תורה צוה לנו משה. אף אשר שמענו רק ממשה מורשה היא אל קהלת יעקב עד"ה (לעיל ל כט) לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. ולפנים היה אף אנכי ולא יהיה לך ששמעו מפי ה' ולבסוף מ' יום חטאו בעגל.
        (ה) "ויהי בישרון קראם בשם ישרון על שם ישרות שכלם ומדותיהם". שנהיה עתה המנהג בישראל כשיתהוה איזה דבר. מלך. יש לפרשו מלשון עצה שיתישבו בדבר. וגם מלשון מלכות. שיגישו הדבר להמנהיג, למשה או ליהושע, ואח"כ בהתאסף ראשי עם אחר שהיה משה שואל בה'. אם ראו הכרח בדבר אז התאספו ראשי עם. או יחד שבטי ישראל בסדר נכון כל שבט בפני עצמו. לא כמו שהיה לפנים שכשנהיה איזה דבר התאספו באין סדרים. או יתפרש ויהי בישרון מלך על יהושע שנעשה למלך עליהם כדכתיב (לד ט) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וגו' וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה שהוא מה שאמר (במדבר כח) על פיו יצאו ועל פיו יבואו (יהושע א) כל איש אשר ימרה את פיך וגו' יומת. ויאמר שקבלו עליהם את יהושע למלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל:

      (ו) "יחי ראובן". עתה יבא לברך כל שבט בפ"ע והתחיל מראובן שהוא הבכור. וגם המקום שבו ברך משה היה בחלק ראובן ולפי שיעקב אמר עליו. שהוא פחז כמים, שהוא נמהר לעשות דבר מבלי ישוב הדעת, ומי שבו מדה הזאת יחיה חיי צער, ועלול להכנס בסכנת נפש וכלכלת החיים שלו אינו על פי הנהגה ממוזגת, שמביא לידי חליים, לכן התפלל יחי ראובן שיחיה חיי נחת, כי סתם חיים יורה על חיים טובים: ואל ימות שלא יארע לו המות, הבלתי נהוג ע"י מהירותו: ויהי מתיו מספר. (מתים הם אנשים שאין ראויים למלחמה מפני חולשתם, כמ"ש (דברים ב) ונך אתו ואת בניו וגו' שהם אנשי המלחמה, ואח"כ ונחרם את כל עיר מתם והנשים והטף וגו' מפני שנשארו בעיר מפני חולשתם) והתפלל עליו שלא יהיו בו אנשים חלשים רק מעט עד"ה (בראשית לד ל) ואני מתי מספר: ויש לפרש ויהי מתיו מספר שהתפלל שאף שמטבעו הוא נמהר, אבל יהיו אנשי חשבון הנקראים מרי דחושבנא שאף כשיעשו דבר לא טוב ישובו אח"כ, וכבר כתבנו שמספר שרשו סכום וסך ולא מנין פשוט, ונמצא זכות על ראובן מעין הברכה הזאת שהוא הציל את יוסף מהמות כמ"ש (בראשית לז) וישמע ראובן ויצילהו מידם, ועי"ז נסבב שיעקב ויוסף חיו חיים טובים באחרית ימיהם, ואם נפרש שברכם שיהיו בעלי תשובה, הזכות כי גם ראובן היה בעל תשובה כמ"ש חז"ל על וישב ראובן ששב משקו ותעניתו, או יש לפרש שבשביל שראובן לקח לו לנחלה חשבון וסביבותיה שהיו מלפנים למואב והיו תמיד בסכנה פן יבוא עמון ומואב עליהם למלחמה כאשר באו בימי יפתח. ומה גם בעת שהלכו אנשי המלחמה עם ישראל מעבר לירדן וטפם נשארו בבית, שהיו עלולים למאד שיפלו עליהם עמון ומואב, וכן בכל עת שעלו לרגל, לכן התפלל עליהם שיחיו ולא ימותו, ושיהיו כלם גבורים אנשי מלחמה שרק מתי מספר יהיו בו החלשים כנ"ל, והזכות שהיה לראובן בזה, הוא אשר בחר לו לנחלה מקום הסכנה ובטח בה', ועל ראובן לא היה שום שאלה, למה בקש נחלתו מעבר לירדן, כי הוא היה הבכור ויגיע לו ראשית הכבוש שהוא ממלכת סיחון, גם עשה לטובת ישראל שבחר לנחלה מקום הסכנה:

      (ז) "וזאת ליהודה". ר"ל הברכה של ראובן, הוא ג"כ ליהודה, ואחר ראובן ברך יהודה מפני שממנו מלכות בית דוד וירושלים היתה בחלקו וברכתו הוא מעין ברכת ראובן והיה גם לו הזכות שהציל את יוסף, גם ברך אותו ברכת ראובן מפני שהוא היה ג"כ מהיר כמעשה דתמר וגם הוא המלך ולחם כל מלחמת ישראל, והיה תמיד בסכנה, לכן ברכו ברכה שברך ראובן בברכת החיים שגם הוא היה לו זכות שהציל את יוסף, כמ"ש (שם) ויאמר יהודה מה בצע וגו' וישמעו אחיו, וגם היה בעל תשובה שהודה ברבים, ויאמר צדקה ממני:
ויאמר הוסיף לו עוד ברכה בדרך תפלה, שיעקב אמר עליו גור אריה יהודה על תחלת ימי עליתו שיורה על המלחמות שעשה דוד בעוד שהיה שאול חי:
כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. על מלכות דוד ושלמה: לא יסור שבט מיהודה ומחוקק וגו' יהיה אחר החרבן ועל זרובבל וכל הנשיאים, וראשי הגולה שבבבל עד כי יבוא שילה, הוא המלך המשיח, ולא הזכיר יעקב מהמלכים שהיו מרחבעם עד חרבן הבית, שהיו לפעמים נרדפים, ובא משה וקבע להם ברכה: ויאמר שמע ה' קול יהודה. מלכי בית דוד היה בהם הענין להתפלל אל ה' דוד ושלמה, יהושפט חזקיה ומנשה, ובקש שיקבל ה' תפלתם מפני שהיה לו זכות ששמעו אליו האחרים בענין יוסף כמ"ש וישמעו אחיו, וגם שהשמיע קולו בהודאתו במעשה תמר: ואל עמו תביאנו. אף המלכים שלא ינצחו במלחמותיהם כל כך, אבל ישובו לביתם, ולא יהרגו במלחמה: ידיו רב לו. שאף אם לא תהיה ממשלתם על כל ישראל, אבל תהי ממלכתם חזקה: ועזר מצריו תהיה. ולפחות תהיה לו עזר מעט:

      (ח) "וללוי אמר". אחר ברכת יהודה כתר המלכות, ברך לוי כתר הכהונה, וגם שלוי הוא העומד לשרת בביהמ"ק שהיה בירושלים ביהודה, וגם שלוי הוא בן השלישי ליעקב, לכן ברכתו ג"כ השלישית, וברכו בדרך תפלה, ומתחלת מברך ה' חילו, וקודם הברכה אמר שאין ללוי עתה מדות האף והעברה שאמר עליו יעקב, ושניהם הם ענין כעס למי שיעשה דבר נגד רצונו, והאף הוא המתעורר פתאום ע"י דבר שנהיה נגד הרצון אבל יעבור מהר, והעברה הוא השנאה והנקמה הקבועה בלב עד יעשה נקם, כמ"ש (עמוס א יא) ועברתו שמרה נצח (ויש עוד ראיות לזה), ומי שבו המדות האלה, הוא עלול למעשים שהם נגד רצון ה'. והנה אמרו חז"ל (שבת קנו) האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא, אמר רב אשי, אי טבחא, אי גנבא, אי אומנא, אי מוהלא, שכונתו שלא יתנצל האדם שהוא מוכרח למעשים רעים, שהמזל פעל שטבעו יהיה נוטה למעשה הרע. לזה אמר רב אשי, כי הלא יוכל להשתמש במדה זו אם להיות גנב שכלו רע, אי טבח שאינו רע כל כך או אומנא מקיז דם לרפואה שאינו טוב גמור כי לפעמים יזיק, או טוב גמור להיות מוהל, כן בכל המדות יוכל להשתמש בו לדבר טוב, וכן היה עם לוי שהשתדל לתת מקום לשתי המדות הנטועות בתולדתו להשתמש בהן לעשות רצון ה', ולכן התפלל עליו משה שיברכו ה' בשני דברים שגם הם מעין המדות האלה. וטרם נפרש הכתובים שאמר יעקב (בראשית מט ה) שמעון ולוי אחים. שרש אח יורה על ההתקשרות וההתחברות (כמו קורע ואינו מאחה) ר"ל שיש חבור והתקשרות להם במדות האלה:
כלי חמס מכרותיהם. שממקורם ומטבעם יש להם כלים למעשה החמס, והם האף והעברה שיזכיר אח"כ: בסודם אל תבא נפשי. הפעולות שיהיו ע"י האף שהוא כרגע עפ"י רוב יוכרח להיות בסוד: ובקהלם אל תחד כבודי. הם אשר יעשו עפ"י העברה לא יהיו בהסתר, רק בעצה ותחבולה, וע"י קבוץ האמצעים לפי הענין: כי באפם ע"י האף הרגו איש. התנכלו להרוג את יוסף: וברצונם הוא העברה השמורה בלבבם: עקרו שור כתרגומו שור סנאה, הוא מעשה שכם, לכן ארור אפם אף שהוא רק כרגע אבל כי עז חזק ביותר: ועברתם אף שיעשו במתינות ובישוב הדעת אבל כי קשתה שהם באחת ולא ינוחו עדי יקחו נקם, לכן אחלקם ביעקב שהוא שבט לוי שנתישב במ"ח ערי הלוים וערי המקלט: ואפיצם בישראל הוא שבט שמעון שלא היתה לו נחלה מיוחדת רק בתוך נחלת יהודה, כי אם יהיו שכנים זה אצל זה, עי"ז יבואו דברים לא טובים, ובספרי כאן אמר על שמעון ולוי משל לשנים שלוו מן המלך, אחד פרע את חובו ועוד הלוה את המלך, והשני, לא די שלא פרע אלא חזר ולוח, ור"ל ששמעון לא די שלא השתדל לנקות ממנו המדות האלה, אלא שגם עשה ע"י נגד רצון ה', כמעשה דזמרי ופעור, ולוי עקר והשריש ממנו המדות ההן, ונתן מקום אל המדות האלה בעשית רצון ה'. ועתה נפרש הכתובים:
וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך. שכאשר נתת לאהרן חסיד הלוים, את שני הכלים האלה האורים והתמים, שעל פיהם תהיה כל הנהגת ישראל כמ"ש (במדבר כז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים וגו' על פיו יצאו ועל פיו יבואו, מזה ראיה שאין ללוי עתה שני כלי החמס שאמר יעקב, ויש התיחסות מה אל האורים והתמים עם האף והעברה, לפי שאמרו ז"ל (יומא עג) למה נקרא שמם אורים שמאירים דבריהם, ר"ל עיני השואל בחכמה, ולמה נקרא שמם תמים שמשלימים דבריהם, ר"ל שיתמלא הכל באין נופל דבר, ונמצא שהאורים יופיע אורה פתאום להשואל והוא כענין האף שבא ג"כ פתאום, אבל ההפך ממנו שהאף מעור העינים ומחשיך הדעת ומבלבל השכל, כמ"ש (פסחים טו) כל הכועס אם חכם חכמתו מסתלקת, והאורים מאירים בחכמה ומביאים שמחה בלב (אסתר ח טז) ליהודים היתה אורה ושמחה, וכמ"ש (תהלים צח יא) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, והתמים הם מעין העברה שמקיים דבריהם אבל העברה תביאהו לעשות חמס נגד רצון ה'. והתמים מביאים לקיים רצון ה': אשר נסיתו במסה עוד תאיה שאין בו מדת האף, שכל הנסיונות שנסו ישראל את ה' היה מפני שקרה שחסר להם מה לשעה: אבל הלוים קבלו הכל באהבה, וא"כ ע"י הנסיונות שנסו ישראל את ה' נתנסו הלוים מאת ה' ונבחנו שאין בהם מדת האף: תריבהו על מי מריבה. הוא מה שענש ה' למשה ואהרן בחטא מי מריבה, על שהוציא משה מפיו שמעו נא המורים, ואהרן שתק וישראל היו החייבים בזה שהתחילו במריבה. ואם החטא היה שעותו מה בשליחותם, שזה ג"כ ע"י ריב בני ישראל ומאשר ענשם ה' על חטא קל שבא להם ע"י האף, מוכרח שעד עתה היו נקיים ממדת האף:

      (ט) "האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע". יוכיח שגם מדת העברה שתביא לידי חמס, אין בהם, שענין העברה הוא לחוש רק לטובת עצמו, וכל הנוגע בו ישמור לו עברתו, ויעשה לו דבר אף שהוא נגד רצון ה', והם עשו בהפך שאף על בניהם לא חסו רק לעשות רצון ה'. וזה שאמר כי שמרו אמרתך הוא מה שאמר להם (שמות לג כז) כה אמר ה' וגו' שימו איש חרבו על ירכו וגו': ובריתך ינצרו. שמלבד זה ששמעו אמרתך גם בריתך ינצורו בזה, שבענין הברית נכלל גם הערבות על אחרים, ולעשות דין בעוברי רצונו, ועתה יאמר שבמדות האף והעברה אשר בתולדתם השתמשו למלאות רצון ה' והוא:

      (י) "יורו משפטיך ליעקב". בענין המשפט יש מעין העברה, כמ"ש (דברים א) לא תכירו פנים במשפט וגו' לא תגורו מפני איש, וגם לעשות דין ומשפט בהרשעים, (וכמ"ש (שבת קנו) אמר רבה אנא במאדים אנא, א"ל אביי מר נמי עניש וקטיל. ר"ל שאתה דיין ושופט והוא מענין מזל מאדים):
ותורתך לישראל. שמלמדם תורה ומצות. שלזה נצרך מדת האף עד"ש זרוק מרה בתלמידים: ישימו קטורה באפך. שהוא מעין האף שהכעס נרגש באף והריח נכנס אל האף, אלא שהכעס (מאדיב) [מאדיב] הנפש והריח מיישב הנפש:
וכליל על מזבחך. שאש ה' שעל המזבח מכלה הקרבנות, כעין העברה, אבל בהפך, כי העברה נגד רצון ה', והקרבנות הם לריח ניחוח אשה לה', ובקש מה' שברכתם תהיה ג"כ מעין האף והעברה: וזה
      (יא) "ברך ה' חילו". שחיל יורה על רוח הגבורה המתעורר פתאום באדם: ופעל ידיו תרצה. שתהיה הצלחה במעשה ידיו שיתקיימו לארך ימים, כענין העברה: מחץ מתנים קמיו. שהוא הנצחון הנפלא ברגע אחד: ומשנאיו מן יקומון. שיהיה הנצחון לארך ימים, וזה נתקיים בימי החשמונאים שגבורתם היה נורא מאד והצלחתם נמשכה יותר ממאה שנה, ולא היתה תקומה לאויביהם, רק אחרי כן נחרב הבית ע"י אוהבי בית הורדוס שהם הרומיים.
      (יב) "לבנימין אמר". אחר יהודה ברך בנימין מפני שירושלים בחלק יהודה ובהמ"ק בחלק בנימין, והמפרשים פרשו שבנימין הוא ידיד ה' ישכן לבטח עליו, מפני שהמקדש בחלקו ושכינת ה' חופף עליו כל היום, ובין כתפיו של בנימין שכן ה'. ואמרו שנקרא ידיד ה' מפני שכל השבטים היו בעון מכירת יוסף, ויוסף עצמו גרם לזה שהביא דבתם רעה, ורק בנימין נקי מעון זה, כי לא היה באותו מעמד, לכן נקרא ידיד ה' וזכה שתשרה השכינה בחלקו, וגם ברכת יעקב שאמר עליו בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד וגו' אמרו שכוון על המזבח שיהיה בחלקו. ויש לפרש ברכת יעקב שאמר בנימין זאב יטרף, על מלוכת שאול שהיה משבט בנימין דכתיב (ש"א יד מז) ובכל אשר יפנה ירשיע, וברכו אשר בבקר יאכל עד בתחלת מלכותו הוסר מהם פחד הפלשתים ועבדו שדותיהם ואכלו, ולערב יחלק, שבסוף מלכותו העשירו ישראל, כמ"ש (שמואל ב א כד) המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן וגו'. ומשה ראה שתסוב המלוכה מבית שאול לבית דוד, וראה לברכם שישכון השלום בין בית יהודה לבנימין, ולא הזכיר מימי דוד מפני שהיה מתחלה מלחמה ביניהם, כמ"ש (ש"ב ג א) ותהי המלחמה ארוכה בין בית שאול ובין בית דוד וגו', אבל על ימי שלמה התפלל שתשכון אהבה ביניהם, וכה יתפרש: לבנימן אמר. על בנימין התפלל אל ה' אשר ידיד ה' שהוא שלמה שנאמר (ש"ב יב כה) ויקרא את שמו ידידיה, אשר ישכן לבטח עליו. (שבימי שלמה לא היו שום מלחמות): חפף עליו כל היום על בנימין חפף שלמה באהבה:
ובין כתפיו שכן, שבית מלכותו של שלמה היה בחלק בנימין ואף אחר שנתחלקה מלכות ב"ד נשארו יהודה ובנימין יחד ורמז במה שאמר כל היום, שהוא כל זמן שהבית היה קיים:

      (יג) "וליוסף אמר וגו'". המקובלים יכנו האבות הקדושים בשם ג' רגלי המרכבה ואת דוד ברגל רביעי, ונסביר הדבר, כי בהאבות היה ענין האלהי על צד השלמות, שמלבד שעבדו את ה' בכל לבבם ונפשם היו בהם גם הענינים האלה, א) לפרסם מציאות ה' והשגחתו בעולם ולהורות להסרים למשמעתם הדרך אשר ילכו והמעשה אשר יעשון. ב) לכהן לפני ה'. לבנות מזבח ולהקריב קרבנות לפניו, שאברהם יצחק ויעקב בנו מזבחות לה' והקריבו קרבנות. ג) שנתן להם ה' ענין ההוד וההדר שהוא אשר כל רואיהם באה בלבם האהבה להם ויראת הכבוד מהם כמ"ש באברהם (בראשית יד יח) ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין וגו', (שם כא כב) ויאמר אבימלך וגו' אל אברהם וגו' עתה השבעה לי וגו' (שם כג ו) שמענו אדני נשיא אלהים אתה בתוכנו. וביצחק שבא אבימלך ואחוזת מרעהו לבקשו שיכרות עמהם ברית וביעקב כתיב (שם לג ד) וירץ עשו לקראתו ויחבקהו וגו'. ד) שניתן להם העוז והגבורה שאברהם נלחם עם ארבעה המלכים במעט אנשים וביצחק (שם כו טז) ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד, וביעקב (שם לב כט) כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, ושנים עשר שבטי יה אף שכל אחד מהם היה בו מהענינים האלה, אבל לא על צד השלמות, והענין הא' שהוא לפרסם האלהות ולקרב אנשים לעבודת ה' ניתן ללוי וגם ליהודה כאשר יתבאר להלן. וענין הב' הכהונה, ללוי לבדו, והענין הג' ההוד וההדר, ליהודה ההוד וההדר וליוסף ההדר לבדו, הד' העוז והגבורה, חלק ממנו ניתן ליהודה וכלו ליוסף כאשר יתבאר, ובדוד היו ג"כ כל הענינים. א) שפרסם עניני האלהות ע"י השירות והתשבחות שבס' תהלים. ושכל ימיו השתדל שיקיימו ישראל תורת ה', ב) שהכין הכל לבנין ותקון משמרות הכהונה והלויה. וגם בעצמו הקריב עולה וזבחים, כמ"ש (ש"ב ו יז) ויעל דוד עולות לפני ה' ושלמים וכן (שם כד כה) ויבן שם דוד מזבח לה' ויעל עולות ושלמים, והג) ההוד וההדר, כמ"ש (תהלים כא ו) הוד והדר תשוה עליו, והעוז והגבורה למלחמה ידוע, לכן נקרא רגל רביעי. ועתה נבאר מה שהיה בענין פרסום האלהות ולקרב אנשים לעבודת ה' ללוי וליהודה. כי התורה נתנה ע"י משה ואהרן משבט לוי, וכל שבט לוי נתיחדו לענין קיום התורה, כמ"ש (לעיל כא ה) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וכתיב יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. ועזרא הכהן העלה אותם מבבל והביאם לקיים התורה. ואמרו חז"ל ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו, וכן מיהודה היה חור וכלב ועתניאל בן קנז ואבצן זה בועז עד שבחר ה' בדוד, ומעת הקים ה' אותם היו שוקדים על ישראל שיקיימו התורה. וענין דוד ושלמה ידוע ואסא ויהושפט חזקיהו ויאשיהו מבואר במלכים ובד"ה באריכות, שרק ע"י נתקיימה התורה בישראל, וכשחרב הבית בראשונה גלו לשם החרש והמסגר וכל בית דוד, ונתמנו מבית דוד נשיאים על ענין קיום התורה ונמשכה הנשיאות כל ימי בית שני. ואחריו עד איזה דורות אחר רבינו הקדוש. וכל התורה שבעל פה נסדרה על ידי רבי יהודה הנשיא הוא רבינו הקדוש מבית דוד, והראשי גליות שבבבל אשר היה דור אחר דור כמה מאות שנה אחר חורבן בית שני, שהיו ג"כ מבית דוד. וענינם היה רק על עניני התורה והמשפטים, ומה שכתבנו שההוד וההדר וחלק מהגבורה ניתן ליהודה לבית דוד, וליוסף נתן העוז והגבורה על צד השלמות ורק ההדר ולא ההוד, יתבאר עפ"י שנבאר ההבדל בין ענין מלכות בית דוד ובין מלכות בית יוסף, כי מלכות בית דוד הוא כענין הרועה, כמ"ש (תהלים עה עא) לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו. וירעם כתם לבבו ובתבונות כפיו ינחם, וענין הרועה הוא להוליך הצאן למרעה טוב ולמבועי מים ולשמרם מחיות הטורפים ושלא ינגחו הצאן זא"ז, וכאשר הצלחת ישראל הן בצרכי החיים, וגם הענין עם הגוים שכניהם תלוי רק בקיום התורה שמסור רק ביד ישראל, לכן על הרועה בישראל לראות שישמרו התורה, ולשפוט מה שבין האדם לחברו ולעשות דין ברשעים, ואם יקרה שיצא אחד נגדם אז יצא לקראת האויב אחרי שישאל בה' ואחרי התפלה והבקשה אליו, וכן יורו הכתובים בירמיה (כא יג) בית דוד, כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק, ושלמה כשנראה אליו ה' בקש מה' (מ"א ג ט) ונתתה לעבדך לב שומע, לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה, ובתהלים (עב) במזמור לשלמה שהתפלל דוד על שלמה בנו, אלהים משפטיך למלך תן, ידין עמך בצדק וענייך במשפט, ישפוט עניי עם ויושיע לבני אביון, (שם) כי יציל אביון משוע ועני ואין עוזר לו, יחוס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע, מתוך ומחמס יגאל נפשם וייקר דמם בעיניו, שר"ל שימנע מלעשות מלחמות, להגדיל כבודו, מפני שיהיה דמם יקר בעיניו, ולמען ישכון ישראל בטח בשלוה ולא יוסיפו בני עולה לענותו ניתן להם ההוד וההדר כמ"ש (תהלים כא) הוד הדר תשוה עליו, (שם מה ג) יפיפית מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך, חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך, (שם) אהבת צדק ותשנא רשע, על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחברך, ובשלמה נאמר (דה"א כט) ויתן עליו הוד מלכות, ולענין הגבורה ניתן להם רק קרן אחד כמ"ש (ש"ב כב ג) מגני וקרן ישעי, (תהלים יח) מגני וקרן ישעי משגבי, (שמ"א ב יא) וירם קרן משיחו, (תהלים פט יח) ותרם כראם קרני, (שם קלב) שם אצמיח קרן לדוד, ומליצת קרן אחת היא, כי הטבעים כתבו שהחיה בעלת קרן אחת לא תנגח בו רק אל העומד נגדה בקו ישר ורק אחרי שתמדוד ותכוין אליו כאשר יכוין מושך בקשת למרכז המטרה, ואז תרוץ אליו ותשב קרנה בו, ואם העומד נגדה יטה מעט לא תזיקנו, כן ענין מלכות בית דוד שלא גברו במלחמותיהם רק למי שהתגר בם ועמד לנגדם ורק אחרי ההכנה בשאלת פי ה' והרבות אליו הבקשה, וע"י ההוד וההדר שהיה עליהם אהבו אותם כל העמים שכניהם כמ"ש בשלמה, וגם בחזקיהו (זולת מלך אשור) ואם צדקיהו לא היה מחלל שבועתו לנבוכדנצר לא היה נלחם עמו, וכן לעתיד על משיח בן דוד כתיב (ישעיה יא) אליו גוים ידרשו אבל לזרעו של יוסף המה המנהיגים והמלכים שעמדו מאפרים ומנשה ניתן ההדר ולא ההוד (ואף ביהושע שהיה מאפרים אמר ה' למשה ונתתה מהודך עליו שלא היה בו ההוד מעצמו) וענינו שראו והכירו בהם השלמות, אבל לא תבוא בלבם אהבה אליהם ויראת הכבוד מפניהם, לכן תתעורר עליהם הקנאה והשנאה, ולעמת זה ניתן להם העוז והגבורה והם הקרנים כמ"ש כאן וקרני ראם קרניו כבעלי החיים שלהם שתי קרנים שיוכלו לנגח בכל צד ובלי הכנה, ולכן מסוגלים המה למלחמות ולכבוש ארצות, וכשבא עמלק בחר משה ביהושע, וכתיב ויחלוש יהושע, וכשבאו לארץ והצריכו ללחום עם ל"א מלכים בחר ה' ביהושע, וכן אחרי שחטא שלמה, וראה ה' שבסבת החטא לא יהיה ההוד וההדר על מלכי בית דוד על צד השלמות, ויוכרחו להלחם באויביהם, ולכן חלק ה' את מלכות ישראל ועל עשרה שבטים המליך את ירבעם מזרע אפרים שילחם עם האויבים ויפיל פחדו עליהם, ושני שבטים למלכי בית דוד שעל ידיהם תתקיים התורה בישראל, ומקובל בידינו שמשיח בן יוסף יבוא תחלה ללחום מלחמת גוג ומגוג, ואח"כ יבוא בן דוד ובימיו ישכון יהודה וישראל לבטח כנ"ל ולא תהיינה עוד מלחמות בעולם, ובזה נבאר הכתובים שאמר יעקב: יהודה אתה יודוך אחיך. שע"י ההוד וההדר אהבו אותו אחיו כמ"ש (בראשית לז) ויאמר יהודה מה בצע וכו' וישמעו אחיו, אבל יוסף שלא היה לו רק ההדר ולא ההוד, נתעורר עליו קנאת ושנאת האחים: ידך בערף איביך. שע"י ההוד וההדר לא יעיזו האויבים להתיצב בפניו ויהפכו אליו ערף לנוס מפניו: ישתחוו לך בני אביך, נתקיים בימי דוד ושלמה, (בד"ה יא) ויקבצו כל ישראל אל דוד חברונה לאמר וגו', ובשלמה כתיב (שם כט כג) וישמעו אליו כל ישראל. גור אריה יהודה שאף בהיותו נער היה בו הכח הזה. מטרף את בני עלית והוא כמו שהיה כתוב (עלית בני, מטרף). כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו שיהיה עליו ההוד וההדר שאף כשישכון במנוחה לא יעיזו להקימו, שעל האריה נתן ענין הזה לירא ממנו ענין יראת הכבוד לא כענין היראה מפני שור נגח, ויתאר ענין מלכותו לא יסור שבט מיהודה רק שבידו מקל נועם לרעות את עמו. ומחוקק להבין ענין המשפט כמ"ש בשלמה (מ"א ג ט) ונתתה לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע, ששם מחוקק יורה על התחקות בין טוב לרע. מבין רגליו אף בימי שפלותו, והם הנשיאים שבא"י אחר החרבן וראשי גליות שבבל, עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים כמ"ש (ישעיה יא) אליו גוים ידרושו מצד חכמתו ומדותיו הטובים, ויתאר חכמתו ומעשיו: אסרי לגפן עירה. גפן הוא סימן ודגל החכמה מפני שממנו יצא היין שמחכים, כמ"ש חז"ל חמרא וריחני פקחין ורק השותה הרבה יאבד חכמתו (ולכן נקרא בלשון ארמי חמרא על שם החמור שוטה שבבעלי החיים) והחמור הוא דגל הסכלות ועיר הוא החמור הקטן שאין בו דעת כלל, וימליץ על מלך המשיח שאף הדבר שיעשה שלא יתראה בו שום חכמה, יהיה קשור עם הגפן המורה על החכמה, ולשרקה ענף הגפן שבו הענבים. בני אתונו החמור הגדול מהעיר שיש בו קצת דעת יהיה קשור עם ענפי הגפן שהם קרובים יותר אל החכמה, מעץ הגפן בעצמו, והמליצה, הדבר שיעשה שיתראה בו קצת חכמה יהיה חכמה עמוקה. כבס ביין לבושו לבוש הוא בגד העליון וכסות בגד התחתון ויאמר שהלבוש ר"ל מדותיו הנגלות יהיה כאלו נתכבס ביין הוא החכמה עצמה, ובדם ענבים הוא יין האדום ויורה על החכמה ביותר. סותה כסות התחתון יהיה כאלו נתכבס ביין האדום ביותר ור"ל מדותיו הנסתרות תהיה בהם חכמה יתרה, מהנגלות, ולכן אליו גוים ידרושו, ומשה הוסיף בברכת יהודה. ויאמר שמע ה' קול יהודה כתרגומו שישמע תפלתו למלחמה שיצליח אחרי התפלה. ואל עמו תביאנו שתשיבנו תיכף לביתו ולא ישתקע במלחמות. ידיו רב לו שינהג ממשלתו בנחת בידו לא כענין הקרנים. ועזר מצריו תהיה רק למי שיעמדו נגדו כענין החיה בעלת קרן אחת, ולא לכבוש ארצות לא לו. ועתה נבא לבאר ברכת יוסף ונקדים לבאר ברכת יעקב את יוסף, כי ברכו בג' ברכות: א) ברבוי הבנים, וזה מפני שאמר שאפרים ומנשה יהיו לו כראובן ושמעון שיחשבו לב' שבטים, ואם היה מספר שניהם כמספר שבט א' משאר שבטים לא היה נחשב כ"א מהם בעיני שאר השבטים בתור שבט שלם, וגם לא היה תועלת בברכתו זאת שחלקם לשני שבטים רק בשם וכבוד לבד, כי לענין חלוקת הארץ לא היה בזה שום נ"מ אחרי שהארץ נתחלקה לפי מספר האנשים כמ"ש (במדבר כו נד) לרב תרבה וגו' ועי' בהתוהמ"צ שם שהעיקר כדעת הראב"ד שהשבט שהיו אנשיו רבים היתה נחלתו גדולה, והשבט שאנשיו מועטים גם נחלתו היתה קטנה, לכן ברכו ברבוי הבנים להורות שמה שחלקם לשנים הוא גם לענין הבנים שיתרבו כשני שבטים, ואז תהיה תועלת גם לענין חלוקת הארץ, ומה שחלקם לב' שבטים הוא: א) בעבור שזכה לבכורה כמ"ש (ד"ה א ה) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף. והב' מפני שזכה לגבורה בעלת שתי קרנים, לכן נתחלק לב' שבטים שהם המה שתי הקרנים, ומה שזכה לבכורה הוא מפני שהיה נחוץ שיעזבו ישראל את מלכי בית דוד וימליכו עליהם מבית יוסף כנ"ל ולולא זכה לבכורה לא היה מקום שיעזבו ישראל את מלכי בית דוד שהיה בהם מעלת ההוד וההדר, וגם היו שוים במעלה עם שבט לוי לענין קיום התורה בישראל וגם היה בהם ענין הגבורה ויתדבקו בשבט יוסף רק בשביל מעלתו בגבורה על צד היותר שלם, לזאת נתוסף לו גם מעלת הבכורה. ב) ברכת הארץ בזכות שיוסף כלכל אביו ואחיו בשני הרעב. ג) ברכת ההדר והגבורה בזכות שהיה יחיד במצרים ושמר תורת ה'. וכן יתפרש בן פורת יוסף. הוא ענין ההדר אשר לו. בן פורת עלי עין. הדרתו הוא יותר ממה שיש בכח העין לראות: בנות צעדה עלי שור על החומה, להסתכל בו, ומפני שלא היה בו ההוד, ולכן. וימררהו ורבו וישטמהו בעלי חצים, נתקנאו בו עבדי פרעה והלשינו אותו לפרעה אבל ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו שנתן טבעת פרעה על ידו, ויתכן שהמנהג היה במצרים לעדות עדי זהב על זרועי המשנה. מידי אביר יעקב מה' שהוא אביר יעקב: משם רועה אבן ישראל משם זכה יוסף שממנו יהיו מלכים ומנהיגים בישראל: מאל אביך ויעזרך. ברכת רבוי הבנים בשביל זכות אביך כמ"ש המלאך הגואל אותי וגו' וידגו לרוב: ואת שדי ויברכך. ברכת הארץ כמו שמבאר ברכת שמים מעל ברכת תהום רבצת תחת. שהוא ברכת הארץ שנאמר ואת שדי ויברכך: ברכת שדים ורחם הוא ברכת רבוי הבנים שאמר מאל אביך ויעזרך ברכת אביך גברו על ברכת הורי שהברכות האלה עודפים על הברכה שברכני אבי עד תאות גבעת עולם שאי אפשר לקבל יותר. תהיין יחולו עליו. לראש יוסף בשביל שהוא יוסף שכלכל את אביו ואת אחיו כנ"ל. ולקדקד נזיר אחיו בשביל שהוא יהיה נזר האחים מושל ומנהיג עליהם לכן חלק אותו לשני שבטים וברכו ברבוי הבנים:
ויש לומר דבר חדש ועי"ז יתישבו הפסוקים בפ' מקץ. והוא שמתחלה חשב פרעה את יוסף לאיש אשר רוח אלהים בו ונבון וחכם לבד אבל לא לגבור, ולזה הלבישו בגדי שש שיורה על הקדושה, ולכן מנהו רק על ביתו ועל המון העם, ולא על השרים ואנשי הצבא מפני שבעלי החצים הוא חיל המורים שבימים הקדמונים היו דבריהם נשמעים בעניני המלכות היו עוינים אותו ואמרו שאין נכון שימשול מי שאין לו יד בגבורה וידוע שיש להמורים יום מיוחד להראות גבורתם והגבורה היתה אז לירות החץ באבן. ואשר חצו נקבע באבן ע"י חוזק היריה היו נותנים עדי זהב מופז בזרועותיו. ויוסף הראה גבורתו שזרק הקשת עצמו ונתישב בהאבן. וכשראה פרעה גם גבורתו מנה אותו אף על השרים ואנשי הצבא. ולזה כתיב (בראשית מא מ) אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי שהוא המון העם רק הכסא שם כסא יורה על דרך המליצה על השרים ואנשי הצבא שהמלך נסמך עליהם: אגדל ממך והם היו מושלים על יוסף ומקנאתם הרעו לו. ואחרי שראה פרעה גבורתו ומנהו אף על השרים ואנשי הצבא, לכן כתיב (שם שם מד) ויאמר וגו' אני פרעה. ר"ל שרק אני אינני תחת ממשלתך אבל חוץ ממני יהיה תחת ממשלתך: ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו. שתמשול גם על בעלי החצים שעושים פעולתם ע"י יד ורגל, וזה שאמר כאן: וימררהו ורבו וישטמהו בעלי חצים כנ"ל: ותשב באיתן הוא סלע חזק כמ"ש (במדבר כד כא) איתן מושבך ושים בסלע קנך. קשתו שנתישב קשתו בסלע כנ"ל: אז ויפוזו זרועי ידיו. שניתן עליו עדי הגבורה. מידי אביר יעקב מה' שהוא אביר יעקב. משם רועה אבן ישראל מהמקום אשר שם רועה אבן ישראל שהוא ה' חוזק וצור ישראל שכל השלמות שהשיגו השבטים היה רק מהשלמות שנתן ה' ליעקב בזכותו:
ועתה נשוב לכתובים האלה: וליוסף אמר מברכת ה' ארצו שתהיה מבורכת יותר מארצות שאר השבטים. ממגד ענין מתיקת הפירות שמים מטל אף בלא מטר, כשם שהיה ריוח בעולם על ידו בשני הרעב שהיה ע"י עצירת המטר. ומתהום רבצת תחת כמ"ש (בב"מ פ"ג ע"ב) שבימי רבי לא אצטרך עלמא למטרא וכד הוי עקרי פוגלא ממשרי הוי בירא מליא מיא:

      (יד)"וממגד תבואת שמש" שיתמתקו הפירות ע"י השמש. וממגד גרש ירחים הם המינים הגדלים ע"י הלבנה:

      (טו) "ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם". כמ"ש לעיל ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור, שנתגדלו שם תמרים והגפן:

      (טז) "וממגד ארץ ומלאה" מלבד התמתקות הפירות ע"י מים שמש וירח יהיה מתיקות בפירות מה' שארץ ומלואה שלו, עד"ה (תהלים קד) לה' הארץ ומלואה. ורצון שכני סנה ואעפ"כ רצה להשכין שכינתו בסנה בעת שנגלה אל משה, וענין שנגלה בסנה הוא, שמשה חשב שאינם ראוים לגאולה: א) שארץ מצרים היא ערות הארץ ואינה ראויה שיתגלה ה' בה, ב) שלא היו מעשים טובים בישראל, ג) שנדבקו מעט בתועבת מצרים, ולכן הראה ה' לו בזה שהשכין שכינתו על הסנה, שיש בו ג"כ ג' דברים לרעה: א) מצד המקום, שגדל בארץ ציה. ב) שלא יגדל פרי. ג) שהוא מלא קוצים. אבל מצד אחר יש בו ג' דברים לשבח. א) שהוא במדבר שמסוגל להמתבודד ברוחניות, ב) שהוא טוב להאחז בו האש מהר. ג) שהקוצים יועילו לו שיזקין בארץ גזעו. כן בענין גאולת ישראל ג' דברים לשבח. א) שע"י שנגלה כבוד ה' במצרים נראה כי מלא כל הארץ כבודו שאף במקום שפל כמצרים הראה כבוד מלכותו, ב) כי אור ה' היא התורה אין מסוגל להנתן רק לישראל, ג) שהיה בהם כענין הקוצים שיש בסנה שמרחיק מלהדבק בו, כן לא נתדבקו במצריים והיו שונים מהם בכל עניניהם, כידוע, וכן היה מלכות זרע יוסף, א) שמעת העמיד ירבעם העגלים טמא את הארץ, ב) מעשיהם לא היו טובים, ג) שחטאו בחטאת ירבעם והבעל, והיו ג"כ ג' דברים לשבח. א) שארצם היה סוכך על שבט יהודה ובנימין שומרי התורה ועל המקדש, ב) שהיה בהם ע"י זכות יוסף ענין הגבורה למלחמה וכל שכניהם ייראו מפני גבורתם הנוראה. וע"י זה ישבו יהודה ובנימין בארצם, והראיה אחרי שגלו לא ארכו הימים ויגל גם יהודה מאדמתו, ג) ע"י שלא היה להם ענין ההוד לא היו באהבה עם העמים שכניהם ולא נתערבו בהם, ומפני שמשה ראה שעתידים עשרת השבטים לחטוא, ועכ"ז ברכם שתתקיים ברכתו לכן הזכיר ענין הסנה. תבואתה תחול עליו הברכות. לראש יוסף שכלכל את אביו ואת אחיו כנ"ל. ולקדקד נזיר אחיו בשביל שעתיד להיות נזר האחים ומושל עליהם ולכן יתברך:

      (יז) "בכור שניתן לו הבכורה כדי שיאות למלכות". שורו הוא כנוי לברכת תבואת הארץ עד"ה (משלי יד ד) ורב תבואות בכח שור וגם כנוי למלוכה שנית ליהודה שיהודה נמשל לאריה שהוא מלך בחיות ויוסף לשור מלך בבהמות. הדר לו שניתן לו ההדר. וקרני ראם קרניו המה הקרנים והגבורה למלחמה: בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ, והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה. הם המה הקרנים והוא ברכת רבוי הבנים, מפני שנתחלק לשני שבטים וניתן לו הבכורה לצורך המלוכה כנ"ל, ולזה באה ברכת יוסף אחר בנימין לפי שבנימין היה עם יהודה יחד במלוכה ואפרים ומנשה היו למלכות מיוחדת על ישראל, לכן סמך מלכות למלכות:

      (יח)" ולזבולן אמר". אחר ברכת אפרים ומנשה באה ברכת זבולן ויששכר. א) שהיו שכנים בנחלתן. ב) שכל הברכות משולבים שני שבטים ביחד, ראובן עם יהודה בברכת החיים, לוי ויהודה, בענין פרסום האלהות והשתדלות שישמרו ישראל התורה, יהודה ובנימין במקום המקדש ומלוכה, אפרים ומנשה ברכה אחת להם, כן ברכת זבולן (ובנימין) [ויששכר] הוא מעין ברכה אחת, כאשר יתבאר. ג) שהיה בזבולן ויששכר השלמות, מה שלא היה לאפרים ומנשה, שהיתה יראתם על שכניהם מפני גבורתם, אבל לא היו אהובים. וגם לא היה להם השלמות בענין פרסום האלהות ובענין קיום התורה בישראל, ובזבולן ויששכר היה הענין הזה, שזבולון היה מסחרו לנסוע על הים ולבא בארצות הגוים עם סחורתו ופרסמו שם ענין האלהי ויששכר מסחרו לישב באהלים על שפת הים (כי מפני עלית המים וירידתם אי אפשר לבנות בתים על שפת הים) לקנות הסחורה שיביאו הגוים דרך הים, ולמכור צרכי עוברי ים, והיו מפרסמים ג"כ כבוד ה', וע"י שהיו מקורבים עם עוברי הים ולפנים קודם שהיה כלי הקאנפאס היה מהלך הספינות רק עפ"י סימני הכוכבים, וגם ע"י שעלית המים וירידתם הוא מסבת הירח, ולכן היו יודעים חכמת התכונה, ופרנסתם ג"כ היה נקיה וקלה, לכן נמסר להם סוד העבור כמ"ש (דה"א יב לב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, ודרשו חז"ל שעל פיהם נקבעו השנים, ולזבולון אמר שמח זבולן בצאתך שתצליח בצאתך על הים עם הסחורות. ויששכר גם הוא יצליח. באהליך בשבתך באהלים כנ"ל:

      (יט) "עמים הר יקראו". בזכות שהיה מפרסם בין העמים כבוד ה', וכאלו היו קוראים אותם אל הר ה' אשר בירושלים: שם יזבחו זבחי צדק העמים היו באים לזבוח לשם ה', ועל יששכר יתפרש שהיו קוראים את ישראל לעלות לרגל שגם השבטים נקראים עמים, כמ"ש (בראשית מה ד) ונתתיך לקהל עמים: כי שפע ימים יינקו. שפרנסתם ע"י שפע הים: ושפני טמוני חול. ע"י הסחורות, שהם ספונים וטמונים על החול שעל שפת הים:

      (כ) "ולגד אמר". אחרי זבולן ויששכר באה ברכת גד. א) שנחלתו סמוכה ליששכר, ב) שברכתו כוללת גם ענין ראובן כאשר יתבאר, והיה ראוי לבוא אחרי ראובן, והקדים לוי ויהודה אפרים ומנשה זבולן ויששכר שהיה בהם ענין שלמות לכל ישראל כנ"ל. הנה מה שבחרו בעבר הירדן אמרו מפני שמקום מקנה הוא, אבל גם מעבר הירדן ימה היו מקומות למקנה, וא"כ למה בחרו בעבר הירדן מזרחה שאינו מעיקר הארץ (כנראה ממ"ש להלן ויראהו ה' את כל הארץ שהוא עבר הירדן ימה, נראה ששם כל הארץ ועבר הירדן אינו מהארץ. וגם ממ"ש ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם וגו' הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר, נראה ג"כ שארץ סיחון ועוג אינה משבועת ה' אל האבות) ובהכרח שהיה יקר בעיניהם מה שינתן להם ע"י משה עפ"י ה' אף שאינו מעיקר א"י יותר ממה שינתן עפ"י יהושע ואורים ותמים מעיקר הארץ, ומשה מפני שהיה עניו מאד תחלה לא חשב שיקרה להם באשר הוא המחלק, ולכן חשב שיראים להיות בכבוש א"י, לכן אמר להם למה תניאון וגו' אבל באמת לא בחרו רק מטעם הנ"ל. ולהסיר מה שחשדם שיראים ממלחמה, התנדבו לעבור חלוצים בראש העם. ולזה נזכר מטות בני גד קודם לבני ראובן (זולת בהתחלה כתיב ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד) שהם השיגו הענין שיש חשיבות בחלוקת משה, וגם מפני גבורתם, והם היו בראש החלוץ קודם ראובן כמו שכתוב (דברי הימים א יב ח) ומן הגדי וגו' גבורי החיל אנשי צבא למלחמה וגו' ופניהם פני אריה וכצבאים על ההרים למהר, ומה שנתאחדו עם בני ראובן לפי שלא היה להם מקום לבקש נחלה בלא גורל ובפרט ראשית הכבוש, ונתאחדו עם בני ראובן שמגיע לו הראשית, שהוא בכור, ואף שהבכורה ניתנה ליוסף אבל כבר כתבנו שהוא רק מפני שנעשה לשני שבטים כנ"ל, ולכן כשנצטרפו בני גד עם בני ראובן בענין הזה הם קודמין ליוסף (ובזה יתישב מה שניתן גם לחצי שבט המנשי חלק בעבר הירדן, מפני זכות הבכורה של יוסף). וז"ש ברוך ה' שהוא ברוך. מרחיב גד הוא ירחיב את גד כמ"ש בספרי שהיתה נחלתם מתפשטת כלפי המזרח, בזכות כלביא שכן. שהתנדב לצאת בראש העם, שבעת שלא יצאו האויבים לקראתם שכן כלביא, בטח באין פחד ממלחמה, וכשיצאו האויבים לקראתם אז: וטרף זרוע אף קדקד. כעזים שבחיות שטורפים ממקום הפנים (לא כהחלשים הסורפים רק מאחורי הנטרף):

      (כא) מה שבחרו בעבר הירדן, לא מרכות הלב רק שהיה להם כראשית, ואף שאינם מענין אחד, ולא יתכן לחשבו לראשית לכן יאמר כי שם חלקת מחוקק ספון. יתפרש כאלו כתוב כי שם ספון חלקת מחוקק, שהמקום ספון ויקר מפני שיתחלק ע"י המחוקק בעצמו הוא משה ונחשב לו כענין אחד ולכן נחשב כראשית ויתא ראשי עם שבא בראש העם לעבור לפני החלוץ, ובזה צדקת ה' עשה שתחשב לו לצדקה כי לא היו מחויבים בזה: ומשפטיו עם ישראל. מה שהלכו לעזרת ישראל במלחמה היו מחויבים מצד המשפט כי גם כל ישראל עזרו בכבוש נחלתם:

      (כב) "ולדן אמר", עתה לא נשאר לברך רק את דן ונפתלי ואשר שהיו כלם בדגל אחד, (כי שבט שמעון לא ברך מפני מעשה פעור או כמו שכתבו המפרשים שכללו בברכת יהודה באמרו שמע ה' קול יהודה) והקדים את דן. א) כי הוא ראש הדגל. ב) מפני שהמשילו לגור אריה כמו שהמשיל את גד כלביא. ג) כי נחלת דן היתה סמוכה לנחלת יהודה והפסיק ביניהם מטעם הנ"ל. וברכתו גור אריה. ור"ל אף שאינם גבורים כשבט גד שהם כלביא אבל יהיה כגור אריה שהוא אריה הנער. יזנק מן הבשן שיתפרנס מפרות הבשן הטובים, ולכן גם בנערותו יש בו גבורה יתרה:

      (כג) "ולנפתלי אמר". חזר אל הארץ שהפסיק, כי נחלת נפתלי היתה אצל נחלת זבולן, וברכתו ברכת העושר, נפתלי שבע רצון שיהיה שמח בחלקו. ומלא ברכת ה' ושיהיה עשיר באמת, שכשיתקבצו שני הדברים הוא עשירות על צד השלמות:

      (כד) "ולאשר אמר". ברוך מבנים אשר. שיהיה ברוך בענין הבנים: יהי רצוי אחיו. שיהיה אהוב לבריות, וטבל בשמן רגלו. שיהיה שמן ורטוב. ורגל הוא כנוי להגוף שהוא הרגל ובסיס להנפש:

      (כה)"ברזל ונחשת מנעלך". מלשון נעל ור"ל שלא ישלטו בו פגעי הזמן כאלו הוא נעול במנעל ברזל ונחשת, וכימיך דבאך מלשון זיבה ויורה על התמוטטות הגוף ואפיסת הכחות, ויאמר שיהיה לפי ענין הימים ר"ל שלא יזקין קודם זמן הרגיל וברכתו מעין שמו, שמי שיתברך בכל אלה הוא חי חיי האשר:
אין כאל ישרון וגו'. באור הכתובים עפ"י הקדמות אלו. א) כי שם אלהים יורה על הנהגת ה' עפ"י דרכי הטבע (טבע נקרא החק שנתן ה' לבריותיו בעת הבריאה). ב) אלהי קדם. יורה שהוא קדמון לכל דבר אשר נברא וזולתו הכל מחודש. ג) זרועות עולם. יורה על ההנהגה שינהג ה' ע"י הכלים המיוחדים להנהגת העולם כאשר יעשה האדם כל מה שברצונו ע"י זרועותיו. ד) כל דבר שאין אנו מוצאים לו סבה בדרכי הטבע, ניחסו אל ה' שיורה שמהוה את כל ושהוא עלת כל העלות וסבת כל הסבות. ה) שם ישראל יורה על כללות עם ישראל כשהם על צד השלמות. ו) שם ישרון יורה על כלל ישראל כשהם בגדר ישר, אבל לא על צד השלמות. ז) שם יעקב יורה ג"כ על כלל עם ישראל בדרכים שאינו נוגע לכלם יחד רק לכל אחד לבדו. ח) הנהגת ה' תהיה על שלשה פנים. א) עפ"י הטבע. ב) שיטה הטבע נטיה אחת לטובה או לרעה ואח"כ תעשה הטבע פעולתה, וההנהגה הזאת תכונה בשם רוכב שמים. ששמים יורה על חקת הטבע, ורוכב יורה על הנטיה כאשר יטה הרוכב את הנרכב לצד שירצה, ואחר יהלך דרכו, ג) שיעשה נסים ונפלאות שאינם רגילים, ויכונה בשם גאוה ששרש גאוה יורה שיעשה פעולה בלתי רגילה כמ"ש בקריעת ים סוף שירו לה' כי גאה גאה והרבה כזה. ולכן האדם שישתדל להראות שיש בו ענינים בלתי רגילים יקרא בעל גאוה. ט) שמים יורה על הגלגלים, וגם העולמות שלמעלה מהם אשר נתן ה' להם חק ומשטר בעת הבריאה, ושחקים יורה על העולמות העליונים שיתנהגו רק עפ"י רצון ה' שלא שם חק ומשטר להנהגתם בעת הבריאה. ועפ"ז יתפרשו הכתובים:
אחר ברכה פרטית לכל שבט ושבט חזר לאמר תהלות ה' ותהלת עם ישראל:

      (כו)" אין כאל ישרון". כשאתה במדרגת ישרון, יתנהג עמך בהנהגה מיוחדת שלא יתנהג כן ביתר בריותיו, והוא רוכב שמים שיטה וישדד ענין הטבע. בעזרך בעבור שתעזר. ובגאותו כשיעשה לך דברים בלתי רגילים, שהם הנסים ונפלאות. שחקים שיגיעו עדי השחקים שאין שם טבע קבועה:

      (כז) "מענה". ר"ל מעונו ודירתו. אלהי קדם שהוא קדמון לכל דבר אשר נברא, וזולתו אף הזמן והמקום וכל שיש לו ציור בשכל הוא בראם, ולכן אין לצייר לעצמותו מעון ומדור, אלא שהוא מעון ומדור לכל בריאותיו אשר ברא, כאשר קראו חז"ל השי"ת בשם מקום מפני שהוא מקומו של עולם. ומתחת ר"ל כל שלמטה לאלהי קדם שהוא כל הבריאה. זרועות עולם. הם רק כלים שינהיג השי"ת בהם את העולם כענין הזרועות, שכל עולם הוא כלי לפעול בעולם שלמטה הימנו ואף עולם השפל שם בו השי"ת את האדם, שע"י יתפעלו כל העולמות העליונים. והכל יתפעל רק מרצון ה' כאשר כל שיעשה האדם בזרועותיו הוא מתפעל מרצונו ורגשת נפשו. ויגרש מפניך אויב אף אויביך שברחו מעצמם, הוא גרשם, ויאמר השמד אלה שתשמידם בידיך, הוא מפני שהוא אמר שישמדו עד"ה (תהלים לג ט) כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמד:

      (כח) "וישכן ישראל" כשתהיה במדרגת ישראל ותשבו בטח בארצכם הוא אשר השכין אתכם בדד עין יעקב השבטים יכונו בשם עין יעקב עד"ה (זכריה ג ט) על אבן אחת שבעה עינים, ותיבת וישכן יסוב גם על בדד, והוא כאלו כתוב וישכון בדד עין יעקב. שר"ל שנחלת כל שבט ושבט יגיע הכל מאתו יתברך. אל ארץ דגן ותירוש שהארץ תהיה מבורכת: אף שמיו יערפו טל שנחלת כל השבטים תהיה טובה ומבורכת משמים שיערפו טל עליהם, והכל הוא מאתו יתברך. עד כאן דבר מגאולת מצרים וביאתם לארץ:

      (כט) "אשריך ישראל". עתה יאמר הנהגת ה' עמהם אחרי שיתישבו בארץ אם יהיו בגדר ישראל שיהיו מאושרים אושר באמת: מי כמוך שלא יהיה דוגמתך בעולם: עם נושע בה'. תשועתך תהיה בה' בדרך נסיי שאין לו שום סבה בדרך הטבע כנ"ל. מגן עזרך שכשיבא לעזרך יהיה לך כענין המגן שיקבל החצים, ולכן אשר יתגר בישראל כביכול כאלו יתגרו בה':
ואשר חרב גאותך המלחמה שהיא ע"י החרב יביא הנצחון מהר, ואשר נלחמים בכלים אחרים הוא מפני שאוחז החרב, בהכרח שיתקרב אל האויב שגם בידו חרב, אבל כשהי"ת הוא חרבך שאין לאויביך חרב כזה, גאותך תעשה נצחון בדרך פלא: ויכחשו איביך לך. שאויביך יהיו מוכרחים להתכחש לך ולהראות עצמם כאוהבים לך: ואתה על במותימו תדרך. אף כשתדרוך על במותימו ר"ל שתעשה משפט בגדוליהם שהסיתום ללחום אתך, שאז תתעורר השנאה אשר בלבם, ועכ"ז מפני היראה יתראו כאוהבים לך: