תורה אור (חב"ד)/ויגש

פרשת ויגש

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו'

הנה כתיב קורות בתינו ארזים וגו'. והנה י"ל ההפרש בין המשכן לבית עולמים, שהמשכן הי' מארזים כמ"ש עצי שטים עומדים, והמכסה הי' מיריעות עיזים ועורות אילים ועורות תחשים כו', והבהמ"ק הי' מאבנים ועפר דווקא (שאסור לעשות בו עץ בולט ואכסדראות של עץ כמ"ש הרמב"ם פ"א מהל' בית הבחירה וע' בס' החינוך מצוה תצ"ב), רק שהיו כלונסאות של ארז בתקרת האולם כו'. וצ"ל זה מפני מה במשכן היו הארזים עיקר בבניין, והעפר הי' רק בקרקע המשכן למטה. ובמקדש נהפוך הוא, שהיו האבנים והעפר העיקר, שאפי' הגג הי' מהן ולא היו עצים, רק כלונסאות של ארז הנ"ל שהיו טפלים לעיקר הבניין.

והעניין, כי הנה ידוע שיש בכל עולם ד' בחי' דצח"מ, והדומם הוא למטה במדרגה מצומח והצומח למטה מן החי כו' והעילוי שבכולם הוא בחי' המדבר. ולכאורה תמוה, דא"כ מפני מה הארץ דווקא תוציא צמחה שהצומח יהי' גדל ונולד ונמשך מעפר הארץ? הלא הצומח הוא למעלה מהדומם שהוא העפר. אך העניין, דלא ראי זה כראי זה, שאע"פ שהדומם למטה במדרגה מן הצומח עכ"ז יש בו מעלה יתירה מצד שרשו שלמעלה מבחי' צומח וחי כו'. דהנה ידוע מחלוקת התנאים בגמ' (חגיגה יב.), חד אמר שמים קדמו לארץ כמ"ש בראשית ברא כו' את השמים ואת הארץ וח"א ארץ קדמה כמ"ש ביום עשות כו' ארץ ושמים ואלו ואלו דא"ח שבמחשבה ארץ קדמה לשמים וכשברא ברא השמים תחילה. והעניין, כי סוף מעשה במח' תחילה, פי' כי הארץ לפי שהיא סוף מעשה ע"כ שרשה במח' היא בבחי' תחילת המחשבה, אבל השמים שהם תחילת המעשה הם אחרוני' במחשבה כי זהו הכלל שהסוף מעשה עולה תחילה במחשבה, ולכך הצומח למעלה מהדומם וכן החי למעלה מהצומח כו' שזהו כפי סדר ההשתלשלות דדצח"מ בעולמות שבחי' הדומם ועפר הארץ הוא בחי' סוף מעשה וצומח וחי למעלה ממנו במדרגה, והוא עניין שמים קדמו לארץ. ומ"מ מצד שרשן במחשבה הקדומה הרי ארץ דווקא קדמה לכולם במחשבה. לכן דוקא בה יש הכח והיכולת להוציא צמחה מצד שרשה הנעלה ולכן הצומח והחי והמדבר כולם מקבלים ממנה כו':

והנה במשכן לא היה נמצא עדיין תכלית השלימות, שהיה רק דירת עראי של הקב"ה. כמ"ש ואהיה מתהלך באהל ובמשכן כו'. לכך נעשה כפי אופן סדר השתלשלות העולמות איך שנבראו כסדרן, שבזה שמים קדמו לארץ. ולכן כותלי המשכן היו מקרשים שהן בחי' צומח. ורק קרקע המשכן הי' מעפר. שזהו כמו שהוא בהשתלשלות שהצומח למעלה מן הדומם ולכן נעשו הקרשים מארזים שהארז גדל בגובה מאד, שזהו בחי' העליונה שבצומח כו' למעלה מעלה מבחי' הדומם שאין בו תוספת וגידול כלל. והמכסה על המשכן היה מיריעות ומעורות אילים ותחשים כו' שהוא בחינת החי שלמעלה במדרגה גם מבחי' הצומח. לפיכך היריעות שהם בחי' המקיפים שהיו פרושי' על כותלי המשכן היו מבחי' חי שהוא למעל' מבחי' צומח שממנו נעשו כותלי המשכן. נמצא שכ"ז נעש' כפי סדר מעלת ומדרגת ההשתלשלות בהשתלשלותן ובריאותן מלמעלמ"ט שהוא בחי' שמים קדמו כו'. אבל במקדש היה נמצא בו תכלית השלימות, כי היה דירת קבע של הקב"ה כמ"ש זאת מנוחתי עדי עד שהי' מעין עוה"ב, מה שיהי' באלף השביעי כשיהי' מנוחה לחיי העולמים, שאז תתעלה הארץ עליונה שהיא בחי' מל' דאצי' להיות למעלה מכולם. וכמ"ש אשת חיל עט"ב שתהי' עטרת לע"ל לז"א דאצילות. והיינו מצד שרשה שעלתה במחשבה הקדומה תחלה ארץ קדמה לשמים. לכן אף בבהמ"ק שהי' מעין עוה"ב נעשה עיקר הבית מאבנים ועפר שהם בחי' דומם, שאף הגג והמעזיבה שהיא בחי' המקיף נעשה מאבנים ועפר ולא מארזים שהוא כפי מה שיהיה לע"ל, שבחי' ארץ קדמה א"ח עט"ב מצד שרשה כו', רק שכלונסאות של ארז שהיה בהתקרה הם היו בחי' תמכין לבד לעיקר התקרה הנעשה מבחי' דומם וכענין תמכין דאורייתא. (ועמ"ש במ"א ע"פ מחר חדש במ"ש יהונתן לדוד ואנכי אהיה לך למשנה כו'):

והנה נראה בעליל ג"כ בחי' זו שיש בהארץ מעלה יתירה, והוא בחי' הביטול שיש בה שהיא מדרס תחת כפות רגלי הכל, משא"כ הצומח שגדלים בגובה והתנשאות כו'. וביטול זה נמשך מצד שרשה הנעלה במחשבה שהמחשבה היא בחי' חשב מ"ה שהוא תכלית הביטול כמ"ש מרע"ה ונחנו מ"ה. ומשם נמשך ומתלבש בחי' הביטול בארץ, ומצד זה תתעלה לע"ל להיות עט"ב, לכן היה בהמ"ק מאבנים דווקא (וכמ"ש ג"כ במ"א ע"פ מזמור שיר חנוכת הבית, דלכך אמרו בגמרא על כורש שהחמיץ במה שחזר וצוה לערב בחי' צומח בבהמ"ק, נדבכין די אבן גלל תלתא ונדבך די אע חדת כו', כי צ"ל כולו באבנים דווקא מטעם הנ"ל. ובתפילה הוא בחי' השתחואות שבשמ"ע קול דממה דקה. בחי' דומם, ואותיות התפילה הם בחינת דומם). משא"כ בהמשכן שנעשה כפי סדר ההשתלשלות דעכשיו, שבחי' צומח למעלה מהדומם שמים קדמו כו', לכן היו הכותלי' מעצי שטים והעפר היה בקרקע המשכן וכנ"ל:

והנה זהו ג"כ ענין יוסף ויהודה. שהוא ג"כ בחי' ומדרגת שמים וארץ ובחי' צומח ודומם כו'. כי יוסף לשון תוספת וריבוי, שמתוסף והולך בהגדלה והגבהה למעלה, והוא עניין בחי' צומח, ובפרט בחי' הארז שגדל והולך למעלה מעלה ברום המעלות. וכמ"ש צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה (והיינו בחי' ז"א דאצי' שנק' צומח לגבי המל' שנק' דומם, כמ"ש במ"א באריכות שהמידות יש בהם צמיחה וגידול, אבל האותיות הן בחי' דומם כו', ובמידות יש בחי' קטנות וגדלות. וזהו בחי' עץ ארז ואזוב שהאזוב הוא בחי' הקטנות והארז בחי' הגדלות כו'. וז"ש כארז בלבנון ישגה כו' ויוסף בפרט הוא בחי' יסוד שעולה עד הדעת ודעת עולה עד הכתר כו'. וכשמבריח מעלה מעלה נק' ארז בלבנון כו'). ויהודה הוא בחי' ארץ מל' דאצילות שהיא בחי' הדומם דאצי'. ולכן יהודה ל' הודאה וביטול שהדומם יש בו בחי' הביטול ביותר כנ"ל:

והנה בסדר ההשתלשלות עתה יוסף הוא למעלה מיהודה שהרי המל' מקבלת שפעה וחיותה מן הז"א. ולכן יוסף היה המלך במצרים שהוא בחי' צומח בחי' גידול והתנשאות והוא היה המשביר והמשפיע לכולם. ויהודה הוא המקבל. וז"ש ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני. פי' שבו יומשך השפע מיוסף הצדיק וכמבואר בזוהר דויגש היינו תקרובתא עלמא בעלמא. דהיינו עלמא תתאה בחי' מל' מתייחדת ונגשת לגבי עלמא עלאה בחי' ז"א לקבל השפע כו'. וזהו ע"ד שהיה במשכן הצומח למעלה מהדומם כנ"ל. אבל לע"ל יתעלה יהודה להיות למעלה מבחי' יוסף כמ"ש א"ח עט"ב מצד שרשו שעלה במחשבה תחילה כנ"ל. כי הנה מחשבה הוא חשב מ"ה דהיינו תכלית הבטול שהוא בחי' חכ' דאצי' כח מ"ה. והנה אבא יסד ברתא כי ח"ע נק' ירא' עלאה. וח"ת שהיא המל' היא יראה תתא' וזהו אבא יסד ברתא שמבחי' יראה עלא' דחכ' נמשכ' המל' יראה תתאה. ולע"ל תתעלה בחי' יראה תתאה ביראה עלאה מקורה ע"כ תהי' אז עט"ב, כי הביטול הוא למעלה במדרגה מאהוי"ר דמדות הנמשכי' מבחי' חו"ג דז"א. ולכך גם עכשיו יש בהארץ בחי' הביטול יותר וכנ"ל. ובחי' ביטול דיראה עילאה היא בחינת ומדרגת משרע"ה ונחנו מה כו' (וע' לקמן ע"פ יהודה אתה, ומ"ש ע"פ מאמר הזהר פ' אמור ע"פ וגם אמנה אחותי בת אבי כו' מעניין בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. ועמש"ל פ' בראשית ד"ה להבין הטעם שנשתנה יצירת):

וזהו מ"ש בהפטרה דפ' ויגש: קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה כו' ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים כו' וקרב אותם אחד אל אחד כו' הנה אני לוקח את עץ יוסף כו' ונתתי אותם עליו את עץ יהודה כו'. עד ועבדי דוד מלך עליהם. פי', כי עתה יוסף הוא למעלה מיהודה שהוא נמשל לארז אשר גדל בגובה ומתוסף והולך. כך יוסף, אליו שייכים עשרת השבטים. כמ"ש שם ושבטי ישראל חביריו, נמצא הוא מרובה בשבטים יותר מיהודה. שע"ש זה נק' יוסף, כי הוא הדעת עליון כו'. אך לעתיד לבא כשיתחברו שניהם יוסף ויהודה ביחד בתכלית היחוד האמיתי, דהיינו מ"ש ויגש אליו יהודה וכמ"ש (איוב מ"א) אחד באחד יגשו, וזה יהיה לע"ל, אז יתעלה יהודה למעלה מיוסף כנ"ל ע"פ א"ח עט"ב. ולכן אז ועבדי דוד מלך על כל ישראל.

וז"ש ולא יכול יוסף להתאפק כו' בהתודע יוסף אל אחיו, דהיינו שנתחברו יוסף ויהודה בתכלית החיבור והיחוד למיהוי אחד באחד כו'. (וע' ע"פ והיה מספר בנ"י כו' בעניין ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד כו'. וע' בדרוש ברכת הזימון בעניין שדהע"ה יברך על כוס יין המשומר שלע"ל כו', וע' ע"פ מחר חדש בענין יהונתן ודוד):

[ובכל הנ"ל יובן ויבואר מ"ש בליקוטי הש"ס מהאר"י ז"ל בביאור מארז"ל בחלק (דק"ב סע"א) שתפשו הקב"ה לירבעם בן נבט ואמר לו חזור בך כו' א"ל מי בראש א"ל בן ישי בראש א"ל אי הכי לא בעינא. שהוא ממש העניין הנ"ל שהקב"ה רצה שירבעם יחזור בתשובה ואז יאיר בו מבחי' ומדרגת יוסף בחי' עץ אפרים כו'. וזהו אני ואתה ובן ישי נטייל בג"ע שיהי' מאיר בהם א"ס ב"ה בהאר' רבה. וזהו אנ"י כו' א"ל מי בראש כי הוא רצה כמו שהיה עכשיו שבחינת ומדרגת יוסף הוא למעלה מבחי' יהודה לכך רצה הוא להיות בראש לגבי דוד אבל הקב"ה אמר לו שלע"ל יתעלה יהודה לכן בן ישי בראש כו' א"ל אי הכי לא בעינא שלא היה בו בחי' ביטול ושפלות זה. וזשארז"ל גסות הרוח שבירבעם טרדתו כו'. ומעין זה נתבאר ג"כ במ"א בענין המרגלים שלא היה בהם ג"כ שפלות זו לגבי בחי' ארץ העליונה שדימו בעצמם שא"צ לזה להיותן מעלמא דדכורא כולם אנשים כו'. אבל יוסף הצדיק ויהודה יתחברו לע"ל בתכלית היחוד למיהוי אחד באחד כנ"ל]:

וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה

הנה ארז"ל: שלש מטמוניות הטמין יוסף. אחת נתגלה לקרח ואחת נגלה לאנטונינוס. ואחת גנוזה לצדיקים לע"ל. ולהבין זה, הנה כתיב אור זרוע לצדיק. וידוע דהיינו בחי' אור קדמאה דהוה נהיר מסייפי עלמא עד סייפי עלמא דגניז קוב"ה לצדיקייא. ועניין הגניזה הזאת יובן, דהנה בעבודת ה' ימצא ב' בחי' ומדרגות באהבת ה'. הא' הוא בחי' האהבה הנולדת ונמשכת מן ההתבוננות בגדולת אוא"ס ב"ה כשיעמיק בשכלו ברוממות גדולתו ית' יולד מזה התפעלות בתשוקה והתלהבות אליו ית' כי לפי שכלו יהולל איש שהמידות נמשכים אחר השכל וההתבוננות. אהבה זו היא בחי' הולדה חדשה שנמצאת מחדש ע"י השכל וההתבוננות. ויש בחי' ב' באהבה והוא הנק' אהבה מסותרת שהיא האהבה שיש בטבע תולדת הנפש האלקית שהיא חפצה בטבעה להתכלל בא"ס ב"ה שהוא מקורה ושרשה, אלא שהיא אצלו בחי' העלם והסתר גדול ויציאתה אל הגילוי הוא ע"י התבוננות, כמ"ש בתניא. ונמצא כשיוצאת אל הגילוי ע"י ההתבוננות אין זו הולדה חדשה מן השכל ממש שממנו נולדה האהבה, שהרי אהבה זו כבר היתה מתחילה בנפש' רק שהיתה בהעלם וע"י ההתבוננות יצתה מן ההעלם אל הגילוי.

וזהו ענין מארז"ל נכנס יין יצא סוד. פי' סוד הוא בחי' אהבה מוסתרת הנ"ל ויציאת' אל הגלוי הוא ע"י ההתבוננות הנק' בשם יין יינה של תורה כו'. ובאמת מעלת ומדרגת אהבה זו המסותרת היא גדולה ורבה מבחי' האהבה הנולד' מהתבוננות הנ"ל. אף שזו היא הולדה חדשה וזו אינה התחדשות גמורה אעפ"כ שרשה נעלה יותר כו' ואהבה הנולדה מהתבוננות היא למטה ממנה במדרגה רק שלא נשפלה כ"כ כמו אהבה הנ"ל המסותרת כו' (וכמ"ש בתניא, שבחי' אהבה מסותרת כשיוצאה אל הגילוי נק' אה"ר שלמעלה מאהבת עולם שמבחי' ההתבוננות כו', וע' מ"ש לקמן ע"פ חכלילי מעניין אה"ר ואה"ע).

והנה בחי' ומדרגת יוסף הצדיק עליון הוא בחי' אה"ר המסותרת שיש בכל נפש מישראל, ששרשה גבוה מאד נעלה, שזהו בחי' יוסף שהוא בחי' יסוד דהיינו בחי' י' סוד כו'. וזהו פי' אור זרוע לצדיק שהוא בחי' אור קדמאה שגנזו לצדיקים. ואור קדמאה הוא בחי' אה"ר הנ"ל שהיא למעלה מעלה מבחי' אה"ע הנק' ג"כ אור (כי אור הוא בחי' חסד, ויש חסד עולם והוא בחי' האהבה הנמשכת מן השכל, אבל אור קדמאה הוא בחי' אה"ר שלמעלה מהשכל ונלקחה מבחי' ורב חסד, "וחסדי מאתך לא ימוש" כו'), אלא שגנזו לצדיקים בבחי' יוסף צ"ע, וממנו נזרע בכל א' מישראל בחי' אהבה הנ"ל אלא שהיא מסותרת בבחי' גניזה וסוד והעלם ונכנס יין יצא סוד כנ"ל:

ועפי"ז יובן ג"כ מ"ש בזהר תרומה (דקס"ו ע"ב ודקס"ז ע"א), האי אור זרע לי' קוב"ה בגינתא דעדנוי ע"י דהאי צדיק דאיהו גננא דגינתא, ונטל להאי אור וזרע ליה זריעה דקשוט כו', ובגלותא גנתא לא עאל ביה גננא. וההוא אור דאיהו זרוע תדיר עביד איבין ומינין ומגרמיה אזדרע כקדמיתא. ופי' גנתא הוא בחי' המשכת הקו"ח ממל' דא"ס שהוא ראשית הקו עד סיומו נק' הכל בחי' גנתא שהוא בחי' מל'. (ע' במק"מ בזהר פ' בא ד' ל"ה ע"א בשם הרח"ו בפי' בחד צדיק כו'. דזרע בגנתא כו' ע"ש). וכמארז"ל מה הגן צריך לעדור ולהשקות ולזמור, שהוא בחי' עבודת הבירורים שזה נעשה ע"י יוסף הצדיק.

והנה כמו בארץ הגשמית יש ב' מיני צמיחה, הא' התבואות הנזרעים מדי שנה ועולים וצומחים. והב' הם הנק' ספיחין, דהיינו מה שצומח מאיליה שלא נזרע עכשיו כלל אלא מן הזריעה שנפל בה מכבר כו'. והם הנק' ספיחא דארעא דמקיימי ארעא, שעיקר קיום הארץ הוא ע"י הספיחין. וכך נמצא למעלה בארץ העליונה הנקרא גנתא ב' בחי' ומדרגות אלו, דהיינו בחי' המשכות הנמשכות בה בבחי' זריעה כמ"ש אור זרוע כו', ויש בחי' שגדילים בה מבחי' ספיחין דהיינו ממה שנזרע כבר כו' והספיחים, אף שאין זה עניין התהוות והמשכה חדשה ממש רק שהוא בחי' גידול ממה שהיה בהעלם בהארץ עכ"ז יש בו מעלה יתירה ששרשו גבוה ביותר והוא כנ"ל בעניין האהבה המסותרת כשיוצאת אל הגילוי, הגם שאינו התהוות חדשה כמו האהבה הנולדה מההתבוננות עכ"ז שרשה גבוה יותר כו'. ובחי' גילוי אהבה המסותרת זהו עניין הספיחים שהארץ מוציאה צמחה מעצמה. ומגרמיה אזדרע, דהיינו מאותה האהבה שנזרע בה כבר שהיתה מסותרת כו'. וזהו בחי' אור זרוע כו' (שנזרע כבר בנפש האלקית, אבל האהבה הנולדת ונמשכת מההתבוננות הנק' אהבת עולם הוא כמשל הזריעה שזורעים עכשיו מחדש). וכל זריעות אהבות אלו הכל הוא מבחי' יוסף הצדיק שנק' גננא דגנתא שממנו נמשך האור בבחי' מל' הנק' גנתא (שהוא מקור נש"י):

וזהו עניין וילקט יוסף את כל הכסף כו' שהוא בחי' חסדים שכולם נמשכים בבחינת יוסף הצדיק, וכנ"ל בעניין אור קדמאה דגנזי' לצדיקים שהוא נמשך בבחי' יוסף הנק' צ"ע והוא גננא דגנתא, שממנו נמשך בחי' אהבה מסותרת הנ"ל בכ"א מישראל. וזהו ויבא ביתה פרעה הוא בחי' המלכות הנק' גנתא ועלמא דאתגליא שהוא מקור נש"י. וזהו עניין שלש מטמוניות הטמין יוסף כו'. דהנה ידוע בכתבי האר"י ז"ל שהחסד (מה"ח הנמשכים בז"א והחסד שבת"ת) מתחלק לג' פרקין, היינו השליש העליון הוא בבחי' העלם והסתר ונק' חסדים מכוסים, וב' שלישי' מתגלין. והיינו עניין ג' מטמוניות הנ"ל ששנים נתגלו שהם ב' שלישים המתגלים. והשליש עליון שהוא בחינת חב"ד שבו הוא מכוסה ונעלם ויתגלה לצדיקים לע"ל וכמ"ש אור זרוע לצדיק. והיינו עניין בחי' אור קדמאה שגנזו לצדיקים כו'. וכל זה הטמין יוסף, שהוא בחינת יסוד שבו נמשכים החסדים הנ"ל. וכנודע לי"ח (אפ"ל ג"כ דחסדים מכוסים ומגולים הם בחי' אה"ר ואה"ע הנ"ל. וזהו וילקט יוסף את כל הכסף הן חסדים המכוסים הן המגולים. והכל הביא ביתה פרעה שמתגלים ביחוד זו"נ. עוד י"ל פרעה ל' פריעה שע"י פריעה מתגלים ג' פרקי החסד כנז' בע"ח והכל א'. ועמ"ש בזהר בלק (ד' ר"ד) בעניין בקר דיוסף דלשם מבואר ג"כ דאור קדמאה הנ"ל נמשך בבחי' יוסף, ודוד אתקין לי' חופאה כמ"ש "בקר אערך לך ואצפה". והוא עניין וילקט יוסף את הכסף ויבא ביתה פרעה והמ"י. ועמ"ש במ"א ע"פ "וימינך מקרב חיקך כלה", דהעניין שיתגלו החסדים מכיסויים יסוד דאימא כו'. ואפ"ל ג"כ דפי' כסף הנמצא באמ"צ הם חסדים מכוסים ובארץ כנען הם חסדים מגולים):

ביאור על הנ"ל

ולתוספת ביאור במש"ל ע"פ ויגש כו'. בעניין שלעתיד יהיה עליית המלכות למעלה מז"א כו'. יובן ממ"ש בברכה אחרונה דנישואין, "מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים" כו', "בא"י משמח חתן עם הכלה". וצ"ל הטעם לשינוי לשון הברכות, שמתחילה אמר "משמח חתן וכלה" ואח"כ אמר "עם הכלה". וגם צריך להבין ענין "קול חתן וקול כלה".

והעניין הוא, מ"ש משמח חתן וכלה קאי אזמן הזה. ומ"ש עם הכלה קאי אלעתיד, דהיינו אחר שכבר אמר מהרה ישמע, דהיינו בביאת הגואל אז אח"כ אומר עם הכלה. ולהבין הטעם מפני מה אמר על לעתיד דוקא עם הכלה. העניין, כי יש אירוסין ונישואין. כי בזה"ז הוא בחינת אירוסין, כמ"ש "תורה צוה לנו משה מורשה", א"ת אל תיקרי מורשה אלא מאורשה. וכמ"ש "ביום חתונתו זה מ"ת מתן תורה", בחי' אירוסין, כי במ"ת אף שהיה גילוי פב"פ היינו רק בבחי' חיצוני' בלבד באיסור והיתר אבל פנימית התורה שהוא בחי' ענג האלהי שבתורה לא נתגלה אז עדיין ונשאר בבחי' מקיף מלמעלה, וה"ז דומה לבחי' אירוסין שגם שם אינו נמשך עדיין בבחינת פנימית, רק הארה חיצוני', וכל עיקר האור בבחינת מקיף כמו טבעת קדושין שהוא עגול ומקיף ע"ג היד. אבל לעתיד שיהיה בחי' גילוי פנימי' התורה שהוא ענג העליון שבתורה אז יהיה בבחי' נישואין, "כי בועליך עושיך", האשה נקנית כו' כי ענין נישואין הוא ג"כ אחרי שכבר בא האור בבחי' פנימית:

והנה ידוע דכעת בגלות המל' מקבלת האור ע"י ז"א שהוא מקבל בעצמו מאימא, וכמ"ש "בעטרה שעטרה לו אמו", והוא משפיע אח"כ למל'. אבל לעתיד נאמר א"ח עט"ב שתהיה המל' עט"ב ז"א שתתעלה יותר למעלה הימנו, כי נעוץ סופן בתחלתן כו'. וזהו הטעם למשארז"ל עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש. ולכן עתה בזה"ז נאמר משמח חתן וכלה, שהכלה היא המל' מקבלת האור ע"י החתן ז"א. ולעתיד אחרי שכבר תתעלה אז נאמר משמח חתן עם הכלה, שעל ידי הכלה הוא משמח את החתן מפני שא"ח היא עט"ב כנ"ל. וז"ש מהרה ישמע כו' קול כלה כו'. כי עתה בגלות נאמר "נאלמתי דומיה" שהיא בחי' שתיקה וכאלם לא יפתח פיו כו'. ולכך החתן הוא אומר "הרי את מקודשת לי" והכלה שותקת. אבל לעתיד כשתתעלה מעלה מעלה אז תהיה ג"כ משפעת ונק' קול כלה. וכמו"כ יובן ענין שמו"ע, צלותא בחשאי, הוא רק בזה"ז שהנוק' היא בחי' מקבל ולא משפיע. אבל לעתיד כשתתעלה להיות בבחי' משפיע כמו הדכר עצמו אז יהיה שמו"ע בקול רם ויהיה קול כלה וד"ל: