תוספות יום טוב על עדיות א

משנה אעריכה

כשהשלים לדבר על הדינין והדיינים. וכל מה שהוא מעשה הדיינים מיוחד בו מן [המלקות] וחיוב השבועות. בא לדבר בענין עדויות ורוב ענין זאת המסכת הוא [לזכור] בה כל ההלכות שהעידו עליהם אנשים ברורים נאמנים. ושעדותם ראויה לסמוך עליה. והוא שער מן הדינים שהעדויות צריך לזכרם לפני הדיינים. וכן כל עדות מהם הם חיו מעידים אותו בב"ד. וסדר אותה אחר מסכת שבועות: בשביל שמסכת שבועות יש צורך אליה תמיד. ועדיות הם [הודעת] הדברים שהעידו בם לפני השופטים בעתים ידועים. וקבלו אותם מהם. הרמב"ם בהקדמת פי' המשניות. ועוד כתב במסכת זאת ספ"ב וז"ל הזכיר מאמרות הרבה בכאן ואע"פ שאינם מכוונת המסכת ואין בם עדות. וכמו כן הלכות הרבה שבאו במסכת זו ואין בהם עדות מוסיף מאשר הוזכרו במקומותיהן מן המשנה. הוא מה שאומר לך. והוא כי כל דבר שבא במסכת זו. כולם הלכות דברו בהם והעידו בהם במה שהעידו וזכרו בהם במה שנזכר. ודנו בהם במה שדנו ביום אחד ובצבור יום אחד בעצמו. והוא יום שהושיבו ר"א בן עזריה בישיבה והוא אמרם עדיות בו ביום תקנוה. וכן כל מה שיאמר במשנה בו ביום [כמו במסכת סוטה ובמסכת ידים]. בשביל אותו היום הוא אומר. ולזה הטעם תמצא בזו המסכת הלכות מענינים משונים. ודע זה ושמרהו:

התחיל במשנה ראשונה שניה ושלישית. אע"פ שאין בהם עדיות. לפי שהם (גם) (נ"ל שצ"ל ג') מחלוקות שמאי והלל ואין הלכה כאחד משניהם בשלש משניות אלו. אח"כ חזר לתת טעם לחזור דבריהם ואע"פ שאין הלכה כמותם, והביא כל מה שדומה להם. אח"כ הביא ההלכות שדעת שמאי עצמו בהם כדעת חכמים אח"כ ההלכות שסברת שמאי בהם אינה כסברת חכמים. אח"כ ההלכות שחזרו ב"ה להורות כב"ש וסיים הפרק. וחזר על העדיות שהם כוונת המסכת הרמב"ם בפי' מ"ג. ואין דבריו מובנים לי. והראב"ד כתב בסוף הפרק כי השלשה פסקות הראשונות שהן בתחלת הפרק נשנו כדרכן. מפני שנדחו דברי ב"ש וב"ח מעדות חכמים. ועדות הגרדיים. וע"י ששנה חלוקת חכמים על דברי ב"ח שלא כל החכמים מודים לדברי ב"ה שנה כמו כן משנת כרשיני תרומה שהיה ר"ע חולק על כולם. וכן הפורט וכו'. יש על ב"ה מחלוקת אחרת זולת מחלוקת ב"ש. א"נ איידי דתנא מחלוקת שמאי עצמו. תנא נמי הנך כולהו [עד] אלו דברים שחזרו וכו'. ואיידי דתנא שלשה פסקות ראשונות שלא עמדו דברי ב"ה. תני נמי הנך פסקות אחרונות שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש:

שמאי אומר כל הנשים וכו'. משנה זו שנויה כלשונה בריש מסכתא נדה ושם מקומה. גם שם הרחיב הר"ב יותר בביאורה. ומה שראוי להוסיף הנני יוסיף שם בס"ד:

משנה בעריכה

שמאי אומר מקב לחלה. והלל אומר מקביים ל' הראב"ד יש לסמוך מטעם דבריהם על מה שאמר הכתוב ראשית עריסותיכם חלה תרימו וגו' וכמה עיסתכם כדי עיסת מדבר. והעומר עשירית האיפה. איפה ג' סאין שהן י"ח קבין. שמאי סבר עושרא מלבר. אייתי תרין קבין. והב על י"ח קבין. הוי ליה עשרים קבין. עושרייהו כמה הוה. תרין קבין וכו'. ומצאתי כדבריו בשם ירושלמי בתוס' פ"ק דשבת דף ט"ו. וז"ל. בירושלמי מפרש טעמא דשמאי והלל משום דאיפה י"ח קבין. ועשירית מלבר. היינו ב' קבין. וכאותו שעור צריך להפריש חלה להלל. ושמאי סבר דצריך שתי חלות לעומר. שהיו עושין ממנו שתי אכילות. אחת בבקר. ואחת בערב. וכשעור אכילה א' חשיב שמאי עיסת מדבר. ע"כ:

חמשת רבעים חייבים. כתב הר"ב שכן הלכה. ועמ"ש במשנה ד' פ"ק דחלה:

משנה געריכה

הלל אומר. הא דקדים לשמאי עמ"ש במשנה ט' פ"ג דסוכה:

מלא הין מים שאובים פוסלים המקוה. טעמא דהלל כי ההין היא המדה הגדולה שלמדת תורה בלח. כדכתיב (שמות ל') ושמן זית הין הלכך היא חשובה לפסול את המקוה ואע"פ שנאמרו בתורה מדות קטנות מזאת כיון דמים שאובים לפסול המקוה מדרבנן הוא. אזלינן בתר המדה הגדולה המפורשת בתורה. הראב"ד. ועיין בפירוש הר"ב משנה ג' פ"ב דמקואות:

הין. נ"א אין. והיינו דאיכא בין פירוש הר"ב לפירוש הרמב"ם. ומה שפירש הר"ב שההין י"ב לוגין. פירשתי במשנה ג' פ"ט דמנחות:

אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו. והר"ב לא העתיק אלא. וכן בפ"ק דשבת הובאה בגמ' דף ט"ו. ול"ג אלא. וכתב הראב"ד וז"ל. והטעם לדברי רבו. שרצה לגלות כי מפני שההין היא המדה הגדולה הנזכרת בתורה היא החשובה לפסול את המקוה בשאובין. ואידך לא. עכ"ל. והיינו טעמא שחייב לומר בל' רבו שהרי יש טעם בל' למה אמר כן. כ"ש שלפעמים אפשר שכשישנהו לל' אחרת. שאפשר דלא למשמע מיניה באותו הל' כפי המכוון בל' שאמר רבו. [ועיין במסכת כלים [מ"ש הר"ב] פ"ח משנה ט'. ומ"ש הר"ב דשמעיה ואבטליון גרי צדק היו. עמ"ש בזה במשנה י' פ"ק דאבות]:

ושמאי אומר ט' קבין. קסבר כיון דתשעה קבין הם ראוים לטבילת בעל קרי ובהם יש להשיג כדי להשתטף כל גופו [לא] פחות מכאן. הלכך הם חשובים לפסול את המקוה בשאובין. דשעור טבילה פוסל טבילה. בציר מהכי לא. הראב"ד:

וחכמים אומרים ג' לוגים מים שאובים פוסלים טעמייהו דרבנן כיון שהם נתונים לשעור נסכי קרבנות צבור חבובים הם לפסול. ואע"פ שנאמרו בתורה לקרבנות צבור מדות גדולות מזו. כגון חצי ההין. ושלישית ההין. כיון דאשכחן דרביעית ההין דהוא ג' לוגין חשיב לנסכי צבור. לענין [זה] נמי חשיב. ופסיל ליה בשאובין. ואע"ג דאשכחן בלוג שהוא ממדות האמורות בתורה. התם למנחת יחיד בלחוד הוא. לא למנחות צבור. א"נ התם לשמן בלבד הוא. שהרי אין יין במנחה הבאה בפני עצמה. אבל מדת ג' לוגין הויא מדה ליין ושמן במנחת נסכים. הראב"ד. אבל הרא"ש בפרק מרובה [דף ס"ז] וכן בסוף נדה בהל' מקואות כתב משום דהר דבר חשוב וחזו לרחיצת אדם כדאמרי' בפ"ק דשבת [דף י"ד] [כמו שכתב שם הר"ב במשנה י"ח דבר] בתחלה היו טובלים במי מערות סרוחים ונותנים על גבן ג' לוגין מים שאובין והיו אומרים לא אלו מטהרים אלא אלו מטהרים. ע"כ. [ועין בסוף מסכת זבים]:

שני גרדיים. כתב הר"ב הזכיר התנא שם אומנתן וכו' שאין לך אומנות פחותה מן הגרדי שאין מעמידים ממנו לא מלך ולא כ"ג. כ"כ רש"י בפ"ק דשבת דף ט"ו. ומברייתא דסוף מסכת קדושין [דף פ"ב] למד כן. דת"ר כל שעסקו עם הנשים סורו רע. כגון הצורפים. והסריקים. והנקורות. והרוכלים. והגרדים. והספרים. והכובסין. והגרע. והבלן. והבורסקי. אין מעמידן מהן לא מלך ולא כ"ג. מאי טעמא לא משום דפסילי. אלא משום דזיל אומנתייהו. ונמצינו למדין שז"ש הר"ב שאין לך אומנות פחותה מן הגרדי. רצונו לומר הוא וכל דכוותיה השנוים עמו בברייתא. והרמב"ם בפ"א מהלכות מלכים לא העתיק אלא מכובסים ולהלן. ולא פסל לגרדי מן המלכים י"ל דמ"מ אשמעינן מתני' שאע"פ שסורו רע. קבלו חכמים את עדותן. והכריעו לכל חכמי ישראל. וצריך לי עיון דבהלכות כלי המקדש לא העתיק כלל מהברייתא הזאת שיהו אלו פסולים להתמנות לכ"ג ואפשר דלא גרס בברייתא ולא כ"ג:

משנה דעריכה

לא עמדו על דבריהם. ולא עמדו חכמים על דבריהם. הרמב"ם. ועמ"ש במשנה י"ב:

משנה העריכה

ויסמוך עליו. נ"א יסמוך עליו. והיא נוסחת הראב"ד שכך פירש שאם יראה לב"ד האחרון הלכה כדברי היחיד [יסמוך] עליו. כלומר יקבע הלכה כמותו כמו שמצאנו באמורא מן האחרונים שהן קובעין הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות ואע"פ שהמרובים חולקים עליהם. ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו אחרונים יכולין לדחות דברי הראשונים מדעת עצמן. לפי שאין ב"ד יכול לבטל וכו' [אלא] כיון שמצאו היחיד מן הראשונים שהיה חולק עמהם. היה להם במה לתלות. ע"כ. ועיין לקמן:

שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו וכו'. פירוש בתקנות וגזירות ומנהגות. אבל אם דרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך. ודנו דין ועמד אחריהם ב"ד אחר ונר' לו טעם אחר לסתור אותו ה"ז סותר ודן כפי מה שנר' בעיניו. שנא' (דברים י"ז) אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר ב"ד שבדורך. הרמב"ם רפ"ב מהל' ממרים. וכתב הכ"מ דמחתימת המשנה קיימו וקבלו שלא לחלוק על התנאים. וכן בחתימת הגמ' קבלו עליהם שלא לחלוק על האמוראים. ועיין מה שהארכתי במ"ב פ"ה דמעשר שני:

שאין ב"ד וכו' שיהיה גדול ממנו בחכמה. פירש הר"ב אין ב"ד אחר שיעמוד אחריו וכו' עד שיהיה גדול וכו'. ואל יקשה בעינך היאך האחרונים גדולים מן הראשונים. דהא אשכחן רבה דהוה גדול מרב יהודה. כדאמרינן [ברכות דף כ'] רב יהודה כי הוה מטי להאשה שהיא כובשת ירק הוה אמר הויות דרב ושמואל חזינא הכא ואילו אנן מתנינן תליסר מתיבתא. כ"מ פ"ב מהל' ממרים:

ובמנין. פירש הר"ב מנין התלמידים שבישיבה של אחרון וכו'. וז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר [הלכה ב'. והיאך יהיו גדולים במנין הואיל וכל ב"ד וב"ד של ע"א הוא. זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו ב"ד הגדול ולא חלקו בו. ע"כ. והראב"ד בפירושו כתב. ובמנין. מנין שנים קאמר והכי איתא בירושלמי. ע"כ. ובמכנה ז' פ"ה דאבות דתנן ובמנין. תפס רש"י גם שניהם:

היה גדול ממט בחכמה אבל לא במנין וכו'. להכי אהדריה דלא תימא הא דאמרן עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין דאו או קתני [דבכה"ג שנינו באבות פ"ה משנה ז' בנ"א בחכמה ובמנין והתם פשיטא דאו או קתני. קמ"ל דלא. ואלא מיהת אכתי הא דקתני עד שיהיה וכו' משנה שאינה צריכה היא. ונ"ל דאתא למימר שידקדק היטב היטב עד שיהיה לו ברור מאד שבודאי הוא גדול וכו'. ואל תתמה על שהוצרך התנא להזהיר. שכן לב האדם אינו רואה חובה לעצמו. וכל איש גדול הוא בעיניו. ולפיכך הוצרך להזהיר מאד. ומצינו בפ' ואלו מגלחין דף י"ז דשפחה של בית רבי דחזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבע גדול. אמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא דקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול. דתניא לפני עור לא תתן מכשול. במכה לבנו גדול הכתוב מדבר [פירש"י דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והוה ליה איהו מכשילו עכ"ל] ולא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים. ופירש הרא"ש בשם הראב"ד שאע"פ שהשפחה היתה מתה אפ"ה הרי חיה רבי. וא"נ שכבר מת. היה ר"ג נשיא. ואמרינן נדהו ואינו יודע מי נדהו ילך אצל נשיא. היינו באינו יודע מי הוא. אז הנשיא מתיר דאזלינן בספקא בתר רובא. ורובא דישראל לא שקלי בהדי נשיא. אבל כשהמנדה הוא ידוע. והוא חשוב. ימנע כל אדם מלשקול עצמו כנגדו. שאם הוא שוה לו בחכמה. שמא אינו שוה לו ביראת חטא. ולא לגדולה. ולא למנין שנים. ועל כל זה צריך לדקדק כשירצה אחר להתיר מה שאסר חברו. והשפחה היה בה חכמה יתירה ויראת חטא. ולא רצה לשקול עצמו כנגדה. עד שנזדקקו לו גדולי הדור והתירו לו. עכ"ל. והכא נמי דכוותה. ועדיפא מינה. שפשיטא מלתא שכל ב"ד שבדור אשר ביכלתו וכחו לגזור גזירה על הצבור שכחם יפה מן הסתם בערך חכמי הדורות שבימיהם ואחריהם יותר ממה שהיה ערך השפחה של בית רבי כנגד חכמי הדור ההוא. ושאחר כ ך. וכיוצא בזה שאמרתי שכפל הענין הוא לחזוק. מצאתי און לי בפירוש הרמב"ם שהעתקתי בפ"ק דתרומות משנה ו' ע"ש. ובמסכת שבת ספי"א יש ג"כ כפל לשון במשנה ופירשתיו ג"כ שם בס"ד. אכן בסוף פ"ק דמעילה יש ג"כ כפל לשון והנחתיו שם בצריך עיון].

משנה ועריכה

למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה. פירש הר"ב יחיד שלא עשה שום ב"ד כדבריו והם דחוין ובטלין. ותמיהני דהא עד השתא לא אמרינן שנזכרו דברי היחיד. אלא שאם יראה ב"ד דברי היחיד וכו'. וא"כ מאי קושיא הקשה ר"י א"כ למה מזכירין דברי היחיד שלא עשה וכו'. דהא אפשר שיבא ב"ד באחרית הימים ויראה לעשות כדבריו. ולשון הרמב"ם בפירושו אחר שקדם לו המאמר בתועלת קיום דברי היחיד בין המרובין. והוא שאפשר שיפסוק ב"ד כסברת אותו היחיד. אמר ר"י לאיזה טעם זכר דברי היחיד הנדחים כלומר שאין עושין ב"ד לעולם כדבריו. ע"כ. ועדיין צריכין אנו למודעי מנא ידעינן שאין עושין ב"ד לעוולם כדבריו. ולמדתי יישוב לזה מדברי הרמב"ם בחבורו פרק הנזכר שאחר שהעתיק משנה דלעיל שאין ב"ד יכול לבטל וכו' עד שיהא גדול וכו'. כתב וז"ל בד"א בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג אלא בשאר דיני תורה אבל דברים שראו ב"ד לגזור ולאסרן לעשות סייג אם פשט איסורן בכל ארץ ישראל אין ב"ד הגדול האחר יכול לעקרן ולהתירן אפי' היה גדול מן הראשונים. עכ"ל. ולהראב"ד שם דלא שני ליה בין תקנות שהם לסייג לשאינם לסייג. דסבירא ליה דכל שפשט איסורן בכל ישראל אין ב"ד אחר יכול לעקור אפי' היה גדול וכו'. והשתא נוכל לפרש משנתו דר' יהודה דמצינו דברי יחיד שאין ב"ד עושין לעולם כדבריו. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ומ"מ להראב"ד עצמו יש פי' אחר בפי' המשנה. ואין צריך לכל זה כמו שאעתיק לשונו בסמוך. ואכתי בל' הר"ב לא ניחא לי שכתב למה מזכירין וכו' כדי לבטלן מאי כדי דקאמר דמשמע דההזכרה הוא סבת הבטלה ואתמהה דאדרבא אילו לא נזכרו מכ"ש שהיו בטלים ומבוטלים דלא קיימין ולא נזכרין. ולפיכך אני אומר שז"ש כדי לבטלן כשגגה היא שיצתה מלפניו. בראותו זה הל' בפירוש הראב"ד. ומפני טרדת העיון העתיק כן בתוך פירושו ולא דק שאינו ענין לפי פירושו כלל. ופירש הראב"ד כך הוא למה הוזכרו דברי היחיד כלל. כדי לבטלן לדורות. שאם יבא אחד ויאמר כך אני מקובל. יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת. ואם לא הוזכרו דברי היחיד כלל. היה סבור המקובל מרבו כי הוא קבלה מיד המרובין. מפני שאין דברי היחיד נזכרים כלל. והא דקתני אמר ר' יהודה א"כ למה הוזכרו. ארישא דמתני' קאי. כלומר הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובים. למה הוזכרו דברי היחיד וכו'. עכ"ל. ולדבריו בא רבי יהודה להשיב על טעם שהזכירה המשנה שאם יראה ב"ד וכו' וקאמר איהו דאדרבה לא להלכה נזכרה שאם יראה ב"ד וכו'. אלא לבטלן נזכרו שלא יאמר אדם וכו':

משנה זעריכה

מן העצמים. כלומר אע"פ שאינם מרוב בנין. ולא מרוב מנין:

מרוב בנין או מרוב מנין. פירש הר"ב ואפי' של מת אחד אין מטמאין עד שיהיה ברובע הקב רוב בנין וכו' כך פירש"י בפ"ז דנזיר דף נ"ב. והא דפי' הר"ב שם משנה ב' וכן לקמן ספ"ו דרוב בנין או רוב מנין מטמא אפי' אין בהם רובע קב וכן פירש עוד בריש פ"ב דאהלות. הוא פירוש הרמב"ם ספ"ו ובנזיר. ואף באהלות הוגה כך בפירושו. כמ"ש הכ"מ בפ"ב מהל' טומאת מת. וכך בא לידי פירוש המשניות להרמב"ם דסדר טהרות. מוגהים מא"י. ומצאתי הוגה כדברי הכ"מ:

מרוב הבנין. פירש הר"ב דהיינו רוב גודל הגוף. ועיין עוד בספ"ו:

משנה חעריכה

כרשיני תרומה. משנה זו שנויה בפרק ב' דמעשר שני משנה ד'. וע"ש:

משנה טעריכה

הפורט סלע ממעות מעשר שני וכו'. גם זו שנויה שם מ"ח. וע"ש:

משנה יעריכה

הפורט סלע של מעשר שני בירושלים. גם זו שנויה שם מ"ט וע"ש:

משנה יאעריכה

כסא של כלה וכו'. משנה זו שנויה בפכ"ב דכלים מתני' ד' ושם מקומה. ומה שראוי להוסיף בה. הנני יוסיף שם בס"ד:

משנה יבעריכה

אלו דברים שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש. כתב הרמב"ם בהקדמת פי' המשניות וז"ל הטעם שהצריכו לכתוב דעת איש אחד ואח"כ חוזר מן הדעת ההיא כגון שאמרו ב"ש כך. וב"ה כך וכך. וחזרו ב"ה להורות כדברי בית שמאי. כדי להודיעך אהבתם האמת והגברת הצדק והאמונה. שהרי אלו האנשים הנכבדים החסידים הנדיבים המופלגים בחכמה כשראו דברי החולק עליהם טובים מדבריהם ועיונו נכון. הודו לו. וחזרו לדעתו. כ"ש שאר האנשים בראותו האמת נוטה עם בעל דינו יהיה כמו כן נוטה לאמת ולא יקשה עורף וזהו דברי הכתוב צדק צדק תרדוף. ועל זה אמרו חכמים הוי מודה על האמת רצו לומר אע"פ שתוכל להציל נפשך בטענות תוכחיות כשתדע שהם אמת דברי חברך אשר טענתך עליו גלויה מפני חולשתו או מפני יכלתך להטעות האמת חזור לדבריו והריב נטוש. עכ"ל. ולפי שקודם לדברים הללו העתיק משנה ה' ומשנה ו' דפרקין בטעם למה מזכירין וכו'. נראה מפני כך שדבריו הללו לקחם ממשנה ד' דפרקין ואע"פ שאינה שנויה על המשניות הללו שאנו בה מ"מ ממנו למד לאלו ולא עוד אלא שלא העתיקה כלל לענין מה שהיא שנויה לפנינו:

האשה שבאה ממדינת הים וכו'. שנויה בר"פ ט"ו דיבמות ומשנה ב' וע"ש:

ב"ש אומרים תינשא ותטול כתובתה וכו'. שנויה שם משנה ג':

משנה יגעריכה

מי שחציו עבד וכו'. משנה זו שנויה בפ"ד דגיטין משנה ה' וע"ש:

משנה ידעריכה

כלי חרם מציל על הכל. פי' הר"ב כלי חרס המוקף צמיד פתיל וכו' דכתיב וכל כלי פתוח וגו' מי שמטמא דרך פתתו עיין בר"פ י' דמסכת כלים ומ"ש שם בס"ד:

אבל כשטהרת את הכלי טהרת לך ולו. פי' הר"ב אבל בכלי שטף דאיכא למיחש שמא ישאל התבר מהם ויטבילם וישתמש בהם בלא הזאה ג' וז' שלא ידע שנטמאו באהל המת וכו' הלכך עשו דין שוה לכל ואמרו דאין כלי שטף נצול בצמיד פתיל לא בשל חבר וכו'. וכן כתב הרמב"ם בפירושו. וז"ל בפכ"ג מהל' טומאת מח ולמה לא אמרו כלי חרס של עם הארץ לא יציל על הכל ושל חבר יציל על הכל שהרי הוא טהור. מפני שאין עם הארץ טמא בעיני עצמו שאומר הואיל וכלי חרס מציל על הכל. אחד אני ואחד החבר. ולפיכך אשו וגזרו שלא יציל על הכל. ע"כ. והיינו דכתב הר"ב ואם באו לגזור שלעולם כלי חרס של ע"ה לא יציל וכו'. כלומר אבל של חבר יציל. וא"ת ואכתי לא לתקנו בחבר כלום. מאי אמרח דאי הכי לא ישמע לנו העם הארץ וכשנשאל מהם כלי שטף יאמר שהוא טהור. לפי שסובר שכליו טהורים ומצילין. ליתקן דלהזות עליהם החבר כי היכי דמטביל אותם. אע"פ שהעם הארץ נותן לו בחזקת טהרה. הא מלתא מתרצא בגמ' דפרק ג' דחגיגה דף כ"ב דפרכינן נהדרו להו ב"ה לב"ש כי שאלינן מינייהו מטבילינן להו ומשני טמא מת בעי הזאה ג' וז' ומנא לז' יומי לא מושלי אינשי. כלומר וא"כ לא נוכל לשאול מהם כלי שטף. וזה דבר שאי אפשר. וז"ל הראב"ד מנא לז' יומי לא מושלי אינשי. ושלא ישאל מכלי של ע"ה כלל אי אפשר לפי שאין כל הצורך מצוי אצל החבר. הלכך על כלי עץ שיכול אדם לטהרו מטומאת מגעות והסיטות ומכל טומאת ערב לא נמנע מלשאול ממנו וכי שיילינן מינייהו מטבילין להו. אבל אוכלין ומשקין וכלי תרם שאין תקנה בטבילה אין שואלין ממנו. וכיון שאנו צריכין לשאול ממנו כלי עץ. כיון שטומאת מת אין לו תקנה בטבילה גזרו טומאה על החבר כדי שיראה אותו עם הארץ. וינהג גם הוא טומאה בשלו. ויזה עליו ויטבילו כראוי. ואם נשאל עוד ממנו אין לנו לחוש לטומאת מת. ע"כ. אבל במשנה ג' פ"ה דאהלות מפרש הר"ב דבכלי חרס של ע"ה הוא שאמרו שאינו מציל וכן פי' שם הר"ש גם בפ"ט דכלים משנה ב' וריש פ"י להר"ש. ועוד שם [פ"ע] משנה ו' להר"ב והר"ש. וכן נראה בעיני שדעת רש"י כך הוא. ולדבריהם הא דאמרן לשבעה יומי לא מושלי אינשי כלומר ולפיכך אמרו דשל ע"ה אינו חוצץ. ולא ישאל מהם שום כלי שטף. וכתב הרמב"ם בריש פ"י ממסכת כלים וז"ל וממה שראוי שתדעהו וכו' שע"ה לא נחשבהו במה ששפטנו עליו בטומאה [בשקרן] שאנחנו נאמר יבא לדבר טומאה ויאמר [עליו] טהור [כי ודאי לא נחזקהו ברשע ושקרן] ואמנם שפטנו זה למיעוט ידיעתו שהוא יטעה ויחשוב בדבר הטמא שהוא טהור ולא ישמור ג"כ מן הטומאות ולא ידע חלוקן ומנינם. ע"כ. [ופי' כלי שטף. תמצא ברפ"ה דזבים] [בד"ה וכלי שטף] :