תוספות יום טוב על מנחות ד

<< · תוספות יום טוב · על מנחות · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

התכלת וכו' תפלה של יד וכו'. ולא דברה המשנה בדיני הציצית והתפילין והמזוזה וענין מלאכתן והברכות שחייבים לברך עליהם וכל הענינים התלויין בהן וסבת זה בעיני לפי שהיו הדברים האלה מפורסמים בזמן חבור המשנה והיו ענינם ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל ואין ענין מהן נפלא משום אדם ועל כן לא ראה לדבר בהם כמו שלא הסדיר התפלה ר"ל נוסחה ואיך יתנהג ש"צ לפי שהיה מפורסם ולא חברו בזה סדור אבל חברו ספר תלמוד וביארו. הרמב"ם:

התכלת אינה מעכבת את הלבן. כתב הר"ב אע"ג דמצוה לתת שני חוטים של תכלת ושני חוטין של לבן. כ"כ רש"י ותוס' מדדרשי' גדיל שנים דאין גדיל פחות מב'. גדילים משמע ד'. וכתבו התוס' וא"ת מנלן דבעינן ב' חוטין לבן וב' חוטין תכלת דילמא לא קפיד קרא אלא דליהוי ארבע חוטין ואפילו חד מהאי מינא ותלתא מהאי מינא. וי"ל כיון דתרי מיני בעי רחמנא סברא הוא שיהיו שווין ע"כ. ומ"ש הר"ב או חוט אחד של תכלת וכו' זו היא דעת הרמב"ם דלא בעינן אלא חוט אחד דתכלת [*אבל סובר שיהיה] קצתו לבן דהא כופל לכל חוט עד שיהיו שמנה ונמצא מעכשיו שבעה דלבן ואחד דתכלת והתוספות כתבו דבספרי משמע הכי דפתיל תכלת חד חוט אבל סוברים דגמרא דידן פליג אדספרי. ודברי הר"ב הן מועתקים מלשון הסמ"ג. וכתב ב"י א"ח סימן י"א דכיון דלא נפקא לן מידי בהאי זימנא לא בעי למיחת לפלוגתא וה"ק למר ב' של לבן וב' של תכלת ולמר ג' של לבן ואחת קצתו תכלת ע"כ. ומ"ש הר"בואם נתן ארבעתן של לבן יצא ול' רש"י ואי עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא. וכתבו התוס' דצריך טעם מנלן דכי לית ליה אלא לבן או תכלת דלא מיפטר בתרי חוטי לחודייהו עד דרמי ד' דלכאורה משמע דאין זה מעכב את זה דאם הטיל ב' חוטין מן האחד יצא כי הנך דקתני תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש כו' ושמא משום דדרשינן גדיל שנים גדילים ארבעה בין יש בו מין אחד בין יש בו ב' מינין ע"כ. [*ועיין בדבור דלקמן]:

תפלה של יד וכו'. לשון הר"ב רמב"ם כתב דוקא ששתיהן מצויין אצלו כו'. כ"כ בפירושו וכתב וז"ל ויש לך להקשות בכאן קושיא ולומר הואיל ודבר המשנה הוא בתפלה של ראש ושל יד שאין מעכבין זה את זה. ע"מ שיהיו מצויין שתיהן. אבל אם לא היה מצוי אלא א' יהיו מעכבות זו את זו. ומה שאמר בד' מינין שבלולב מעכבות זה את זה. ע"מ שלא יהיו מצויים כולם. אבל אם הם מצויים כולם הם ג"כ אין מעכבות כמו שבארנו בפ' שלפני זה. והרי השוו דין [זה] בד' מינים שבלולב ובתפלה של ראש ושל יד. ולמה אמר בד' מינים מעכבין ואמר בתפלה אין מעכבין. ותירוץ הקושיא הזאת מבוארת היטב. וזה שבד' מינים שבלולב כשהן מצויין אעפ"י שאין מעכבין זו את זו נוטל אותן אחד אחד לפי שאינו יוצא י"ח ולא שלמה המצוה עד שיגמור נטילת ארבעתן בידו ואפי' נטל אותן זה אחר זה. ואינן כן בתפלה של ראש ושל יד אלא כל זמן שיניח אחד משניהן ר"ל שלובשן כבר קיים מ"ע [אחת] ויצא ידי חובתה ע"כ. ומ"ש הר"ב וזה דלא כהלכתא כו' גם הרמב"ם בחבורו פ"ד מה"ת סתם וכתב לשון המשנה ולא חילק בין יש לו לאין לו וכתבו עליו הכ"מ וב"י א"ח סימן כ"ו דהלשון שבפירושו הוא טעות סופר כלו' שתלמיד טועה כתב כן מבחוץ וטעו הסופרים וכתבוהו בפנים ובנוסחות הערבי ליתיה. ע"כ. וכך בנא"י שבידי הוגה ונרשם על לשון הפי' ומ"ש תפלה של יד אינה מעכבת כו' עד ואינו כן בתפלה של ראש ושל יד אלא. ונכתב במקומו בזה הלשון ואמרו הלבן אינו מעכב את כו' הוא שאם עשה ציצית של לבן ותכלת ואבד הלבן ונשאר התכלת לבדו. יצא. ודע שאעפ"י שאין מעכבין זה את זה שתיהן מצוה אחת אבל תפלה ב' מצות כמו שביארנו בחבורנו במנין המצות ולזה כל כו' ע"כ והא דכתב הלבן אינו מעכב וכו' הוא שאם עשה ציצית כו' האריך בפירוש הזה הכ"מ בספ"א מה' ציצית:

תפלה. תרגום לטוטפות לתפילין. והטור סימן כ"ה מפרש ל' פליליה שהן אות ועדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו. דכתיב (דברים כה) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ודרשינן אלו תפילין שבראש [*וז"ל התוס' ותפילין נראה לשון ויכוח כמו ויפלל שעשה פלילות עם קונו על שם שהם עדות והוכחה שהשם נקרא עליו ויראים ממנו כדאמר' וראו וגו' ע"כ וכתבתי על זה בספרי ספר מעדני מלך בפ"ג דברכות, שלפי זה צריכה שתהיה קריאת הלמ"ד במלת תפילין בדג"ש להוראת הלמ"ד הכפולה]:

הסלת והשמן אין מעכבין את היין. פי' הר"ב הסולת והשמן של מנחת נסכים. וכתבו התו' משמע הא סולת ושמן מעכבי אהדדי ותימא דהא לא כתיב שום קרא במנחת [נסכים] ושמא ילפינן ממנחת נדבה דכתיב בה עיכוב לעיל [פ"ג משנה ה'] וגילוי מילתא בעלמא הוי דגבי מיעוטו מעכב את רובו כתיב גם במנחת נסכים והתם גלי לן קרא ע"כ:

המתנות שעל מזבח החיצון. פירש הר"ב דכתיב ודם זבחיך ישפך וכו' עיין עוד ברפ"ד דזבחים:

משנה ב

הפרים והאילים והכבשים כו'. פירש הר"ב הנך דכתיבי בפ' אמור וכו' אינם מעכבין כו' של מוספין של עצרת כו'. דאילו דפ' אמור גופייהו מעכבי זא"ז דהויה כתיב בהו פירש"י יהיו עולה וכל הויה עיכובא. ומיהו פרים וכבשים דפ' פנחס לא מעכבי אהדדי ומצינו לפרושי למתני' דפרים וכבשים דאין מעכבין בכה"ג נמי והכי איתא בגמרא דתנא מילי מילי קתני. ומדברי הכ"מ בפ"ח מה' תמידין נראה דס"ל דדוקא באילים דפ' אמור איכא עיכובא אהדדי. ואין נ"ל דהא יהיו דבקרא אפר וז' כבשים נמי קאי ובפירש"י כמו שכתבתי דפרים וכבשים דחומש הפקודים לא מעכבי אהדדי. משמע הא דפ' אמור מעכבי אהדדי. ובפי' הרמב"ם דפר אינו מעכב לב' האילים וז' הכבשים הקריבים עם הלחם ויתכן לפרש דגם דעת רש"י כך הוא והא דיהיו דלעכב לא דרשינן אלא לכל מין ומין במספרו ולא למין על שאינו מינו. אבל בחבורו כתב כלשון הר"ב. ומדברי הכ"מ נראה דגירסא אחרת היתה לו בדברי הרמב"ם שבחבורו והא דלא מפרשים למתניתין בפרים אילים וכבשים דחג אמרינן בגמרא דכמשפט כמשפטם כתיב בהו דמשמע עיכובא:

רבי שמעון אומר אם יש להם פרים מרובים כו'. כתב הר"ב ומפיק לה מקרא דכתיב ואיפה לפר ואיפה לאיל וכי מדת פרים ואילים אחת היא כו' כתבו התוספות תימה דלפרוך וכי יש שם איפה ורש"י פירש ביחזקאל דאיפת קמח היה מביא להוציא סולת עשרון מן הסאה ואיפה ג' סאין והיינו ג' עשרונים לפר ואיפה לאיל [כמו ששנינו משנה ו' פ"ו] שתי הלחם שני עשרונים דג' סאין וכן של פר יש ג' מג' סאין שאם לא מצא כל כך מנופה יביא משל עשרון לסאה ושמן הין שנתות היו בהין וכה"ג שפירש"י בשמן יש לפרש באיפה שהיה שם איפה גדולה וקטנה ומה שמדקדק משום דנקט בכולה חד לישנא משמע שניהם שווין וכן דורש בספרי בפרשת כי תצא דא"ר חנינא בן חזקיה בן גרון וכי מדת פרים אילים וכבשים אחת היא והלא כבר נאמר ג' עשרונים לפר וגו' אלא מלמד שאיפה גדולה ואיפה קטנה קרויה איפה עכ"ל והיינו דכתב הר"ב והרמב"ם אין הלכה כר"ש משום דרבנן פליגי ומפרשי לקראי איפה גדולה ואיפה קטנה:

משנה ג

הלחם מעכב את הכבשים והכבשים אינן מעכבין את הלחם דברי ר"ע אר"ש בן ננס לא כי כו'. מפרשים בגמרא דכתיב בלחם וב' כבשים והניף הכהן וגו' קודש יהיו לה' לכהן ולא ידעינן אהייא קאי הויה דמשמע עיכובא או אלחם או אכבשים ר"ע סבר לכהן איזהו דבר שכולו לכהן הוי אומר זה לחם ובן ננס מי כתיב קדש יהיו לכהן קדש יהיו לה' לכהן כתיב איזהו דבר שמקצתו לה' ומקצתו לכהן הוי אומר אלו כבשים ור"ע מי כתיב קודש יהיו לה' ולכהן לה' לכהן כתיב כדרב הונא דא"ר הונא קנאו השם ונתנו לכהן:

הלחם מעכב את הכבשים והכבשים אינן מעכבין כו'. ואפ"ה כי אתיין כהדדי הכבשים עיקר והלחם טפל משום דכבשים מתירין את הלחם כשבאים ביחד ולא פליג ר"ע אסתמא דמתניתין ג' פ"ב והכריחני לזה שראיתי להרמב"ם דפסק בפ"ח מהלכות תמידין כר"ע דהכא ובפי"ז מהלכות פסולי המוקדשין פסק הא דלעיל נמי. ואע"ג דהר"ב לא פסק כר"ע אפ"ה הואיל ולרמב"ם מוכרחים לומר דל"פ אף אנו נאמר דלהר"ב נמי ל"פ דלמעט במחלוקת עדיפא ועיין לקמן בסמוך:

והכבשים אין מעכבין את הלחם. כתב הר"ב שאם הביאו שתי הלחם כו' קדושים עיין במשנה ב' פ"ו מאי עבדינן בהו:

אמר ר' שמעון הלכה כדברי בן ננס וכו'. וכ' הר"ב שהלכה כר"ש וכ"כ הכ"מ בפ"ח מה"ת בשם הראב"ד דלא כהרמב"ם שפוסק כר"ע כמ"ש לעיל בסמוך וכ"כ הכ"מ משום דר"ש ור"ש בן ננס רבים נינהו ועוד דיהבי טעמא למלתייהו ע"כ ונדחק למצוא טעם לפסק הרמב"ם. ולי ראיה גדולה להרמב"ם מסתמא דמתניתין ב' פ"ו. בזה יפה כח הכהנים כו' דלאתויי לחם הבאים בפני עצמן כמ"ש שם הר"ב והיינו כר"ע. והוי מחלוקת ואח"כ סתם ותיובתא להראב"ד והר"ב שפסקו כר"ש:

וכל האמור בת"כ לא קרב במדבר. וזה קבלה בידו. הרמב"ם:

משנה ד

התמידין אינן מעכבין את המוספין וכו'. כתב הר"ב בגמרא מפרש דלענין קדימה כו' ואע"ג דכתיב (ויקרא ז) וערך עליה העולה כו' תמהו התוס' דבמתניתין דרפ"י דזבחים נפקא לן מדכתיב (במדבר כ"ה) מלבד עולת הבקר וכו' ומסקי דמהכא לא נפקא לן אלא הקטרה דכולי קרא בהקטרה איירי ומהתם נפקא לן עבודת דם דכתיב תעשו משמע עשיות. ע"כ:

ולא המוספין מעכבין זא"ז. אי מיירי בעיכובא בעלמא ולא בקדימה לאו כללא. דשל חג מעכבין דכמשפט כמשפטם כתיב בהו כמ"ש בר"פ משמא דגמרא ולא ידעתי למה השמיט זה הרמב"ם בפ"ח מה"ת וא"נ מיירי בקדימה של חג נמי אינן בכלל מהאי טעמא גופה דכמשפט כתיב לכך קרבין על הסדר כדאיתא בגמרא פ"י דזבחים דף צ' ופסק' הרמב"ם בפ"ט מה"ת:

לא הקריבו כבש בבקר כו'. כתב הר"ב בגמרא מפרש דמתניתין חסורי מחסרא בד"א שלא נתחנך אבל נתחנך כו'. דאל"כ שאין מחנכין דתנא בסיפא אהי קאי:

[*אמר ר"ש אימתי כו'. כתב הר"ב דח"מ וה"ק בד"א כו' דכתיב בפרשת פנחס ואת הכבש השני כו' ותניא בספרי האי קרא למה נאמר כו'. וכ"כ רש"י ואע"ג דדרשא זו בעצמה איכא למדרשא בפ' תצוה שכן נאמרו שם גם אלו ב' הכתובים כמו שהם אמורים בפרשת פנחס אלא שדרשת ספרי לא נתחברה על ספר שמות ואף המכילתא שנתחברה על ספר שמות אין בידינו ממנה על פרשת תצוה כך נ"ל פשוט ועוד נ"ל דמכיון שאנו דורשים על המצוה שאחר שנתחנך ניחא למנקט הדרש מפסוקי פרשת פנחס דמיירי על אחר שנתחנך משא"כ פסוקי דואתה תצוה דמיירי בשעת חנוך ול"ק א"כ קרא דואתה תצוה למה נאמר שאין אחריות כל פסוקים היתירים על הדורש מקרא אחד שהרי יכול הוא לומר היכי דאיכא למדרש דרשינן היכי דליכא למדרש לא דרשינן]:

אבל היו מזידין כו' לא יקריבו. פירש הר"ב אותן המזידין אבל כהנים אחרים יכולין להקריב דכי כהנים חטאו מזבח בטל. גמרא:

לא הקטירו קטרת בבקר כו'. כתב הר"ב דקטרת לא שכיח בחד גברא כו' מפני שהיא מעשרת דכתיב ישימו קטרה באפך וסמיך ליה ברך ה' חילו ואע"ג דבינייהו כתיב וכליל על מזבחך כבר כתבתי בפ"ב דיומא מ"ד משמא דגמרא דמסתבר דכי כתיב עושר אדלא שכיח כתיב ולא דקדקו תוספות דהכא שכתבו דביומא מוכח דעולה נמי מעתרא [*ומש"ה כתבו דעיקר הטעם משום דלא שכיח וליתא כדכתבתי. ואין להקשות למאי נ"מ צריך לדלא שכיח דאי הוה שכיח כי נמי מעתר' י"ל דפשעי בה שהרי כשיקטיר פעם אחרת יתעשר. ומ"ש הר"ב לא שכיח בחד גברא שיקטיר קטורת פעמים רבות ומסיים כדאמרינן ביומא שלא שנה בה אדם מעולם לא קשיין דבריו אהדדי דז"ש בתחלה פעמים רבות מפרש ללישנא דלא שכיחא שהוא כן בהסוגיא וההיא ודאי ל"ק אמאי קאמר לא שכיחא והא לא הוה כלל. דאזמן התקנה קאי לומר דאע"ג שתקנו בעולה למקנס הכהן שהזיד ולא הקריב כו' אפ"ה לא תקנו כן בקטר' משום דלא שכיחא ובההיא שעתא דתקנה אכתי לא הוו ידעי רבנן שלא ישנה בה אדם מעולם]:

אמר ר' שמעון וכולה היתה קריבה. דקטרת חדא מלתא היא. משא"כ כבש לא אמר. דשנים היו קריבין. תוספות:

שאין מחנכין. ענין חנוך הרגל והוא שם מושאל בדברים האלה לתחלת המעשה לפי שהכלים מרגילים אותן בעבודה דרך דומיא לאדם בתחלה שמלמדים אותו שום חכמה או שום מדה להרגיל עצמו בה עד שתהא קבועה בו. הרמב"ם:

אלא בתמיד של שחר. כדאמרי' לעיל דהכי מדרש קרא אם את הכבש האחד כו':

ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת. אלא בחול איחנוכי הוא דלא מחנך הא קדושי מקדיש [והתנן בפי"א משנה ח' שאפי' היא על השלחן ימים רבים אין בכך כלום] היא גופה קמ"ל דחינוך וקדוש דשלחן בשבת היא. כדקתני סיפא ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים. [ומנורה אינה מקדשת כלום וכל מלתא דידה אינה אלא בין הערבים. הדלקה. ה"נ כל מילי דידיה דשולחן בשבת] גמרא:

משנה ה

חביתי כ"ג לא היו באים חציי' כו'. דת"ר אילו נאמר מנחה מחצית. הייתי אומר מביא חצי עשרון מביתו שחרית ומקריב וחצי עשרון מביתו ערבית ומקריב ת"ל מחציתה בבקר ומחציתה בערב מחצה משלם הוא מקריב. פירש"י מחציתה משמע מחציתה של שלימה (מחצה משלימה) מחצה מתוך שלם הוא מביא. ע"כ. הא כיצד מביא עשרון שלם וחוצהו:

וחוצהו. עיין בפי' הר"ב רפ"ט:

לא יביא חצי עשרון מביתו. יליף לה בברייתא מדכתיב ומחציתה בערב פירש"י ריבויא דוי"ו משמע אפילו כהן העומד בין הערבים אע"ג דאיכא חצי עשרון דראשון:

רש"א משל צבור. פי' הר"ב דכתיב חק עולם ובגמ' מפ' נמי מאי עביד באותה וכן ר"י מאי עביד בדר"ש. וא"צ להאריך בזה. ומ"ש הר"ב הלכה כר"י וכ"כ הרמב"ם ועמ"ש במ"ו פ"ז דשקלים:

משנה מנחות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב