תומר דבורה/ג

פרק שלישיעריכה

האיך ירגיל האדם עצמו במדת החכמהעריכה

הנה החכמה העליונה פרושה על כל הנמצאים כולם, עם היותה נעלמת ונשגבה מאד, ועליה נאמר (תהלים קד, כד): "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ". כך ראוי לאדם שתהיה חכמתו מצויה בכל ויהיה מלמד להועיל לבני אדם לכל אחד ואחד כפי כוחו כל מה שיוכל להשפיע עליו מחכמתו ישפיעהו ולא תטרידהו סבה כלל.

[שני פנים לחכמה]עריכה

והנה אל החכמה שני פנים:

הפן העליון הפונה אל הכתר
ואין אותם הפנים מסתכלים למטה אלא מקבלים מלמעלה.
הפן השני התחתון פונה למטה
להשגיח בספירות שהיא מתפשטת בחכמתה אליהם.

כך יהיה אל האדם שני פנים:

הפן הראשון
הוא התבודדותו בקונו כדי להוסיף בחכמתו ולתקנה.
השני
ללמד בני אדם מאותה חכמה שהקב"ה השפיע עליו.

וכמו שהחכמה משפעת אל כל ספירה וספירה כפי שיעורה וצרכה, כן ישפיע בכל אדם כפי שיעור שכלו אשר יוכל שאת והניאות אליו וצרכו. וישמר מלתת יותר משיעור שכל המושפע, שלא תמשך ממנו תקלה, שכן הספירה העליונה אינה מוספת על השיעור המוגבל במקבל.

[השגחה על צרכי אחרים]עריכה

ועוד שדרך החכמה להיותה משגחת על כל המציאות מפני שהיא המחשבה החושבת על כל הנמצאות ועליה נאמר (ישעיה נה, ח): "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם", וכתיב (ש"ב יד, יד): "וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" וכתיב (ירמיה כט, יא): "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אֲנִי חוֹשֵׁב עֲלֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא רָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית תִּקְוָה". כך צריך האדם להיות עיניו פקוחות על הנהגת עם ה' להועילם, ומחשבותיו תהיינה לקרב הנידחים ולחשוב עליהם מחשבות טובות, כמו שהשכל חושב תועלת הנמצא כולו, כך יחשוב הוא תועלת החברים ויתייעץ עצות טובות עם ה׳ ועם עמו בפרט ובכלל, והיוצא מההנהגה הטובה ינהלהו אל ההנהגה הישרה ויהיה לו כמו שכל ומחשבה לנהגו ולנהלו אל המנהג הטוב והיושר, במחשבה העליונה המיישרת האדם העליון.

[להשפיע חיים]עריכה

ועוד החכמה תחיה הכל כדכתיב (קהלת ז, יב): "וְהַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ" כך יהיה הוא מורה חיים לכל העולם וגורם להם חיי העולם הזה וחיי העולם הבא וממציא להם חיים. זה הכלל יהיה נובע חיים לכל.

[להיות כמו אב]עריכה

ועוד החכמה אב לכל הנמצאות כדכתיב (תהלים קד, כד): "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה׳ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" והן חיים ומתקיימים משם, כך יהיה הוא אב לכל יצוריו של הקב"ה ולישראל, עיקר שהם הנשמות הקדושות האצולות משם, ויבקש תמיד רחמים וברכה לעולם, כדרך שהאב העליון רחמן על ברואיו ויהיה תמיד מתפלל בצרת המצירים כאילו היו בניו ממש וכאילו הוא יצרם, שזהו רצונו של הקב"ה כדרך שאמר הרועה הנאמן (במדבר יא, יב): "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ", ובזה ישא את כל עם ה׳ כאשר ישא האומן את היונק, בזרועו יקבץ טלאים, ובחיקו ישא, עלות ינהל, הנכחדות יפקוד, הנער יבקש, הנשברת ירפא, הנצבה יכלכל, האובדות יחזיר. וירחם על ישראל וישא בסבר פנים יפות משאם כאב הרחמן העליון הסובל כל, ולא יבול ולא יתעלם ולא יקוץ, וינהל לכל אחד כפי צרכו.

אלו הן מדות החכמה אב רחמן על בנים:

[לרחם על כל הנבראים]עריכה

עוד צריך להיות רחמיו פרושים על כל הנבראים, לא יבזם ולא יאבדם. שהרי החכמה העליונה היא פרושה על כל הנבראים דומם וצומח וחי ומדבר. ומטעם זה הוזהרנו מביזוי אוכלים. ועל דבר זה ראוי, שכמו שהחכמה העליונה אינה מבזה שום נמצא והכל נעשה משם כדכתיב "כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ", כן יהיה רחמי האדם על כל מעשיו יתברך. ומטעם זה היה עונש רבינו הקדוש ע"י שלא חס על בן הבקר שהיה מתחבא אצלו ואמר לו "זיל לכך נוצרת" (ב"מ פה, א) באו לו יסורין, שהם מצד הדין שהרי הרחמים מגינים על הדין, וכאשר רחם על החולדה ואמר "רַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" כתיב, ניצול מן הדין מפני שפירש אור החכמה עליו ונסתלקו היסורים. ועל דרך זה לא יבזה בשום נמצא מן הנמצאים שכלם בחכמה ולא יעקור הצומח אלא לצורך, ולא ימית הבעל חי אלא לצורך, ויברור להם מיתה יפה בסכין בדוקה לרחם כל מה שאפשר.

זה הכלל: החמלה על כל הנמצאים שלא לחבלם תלויה בחכמה, זולתי להעלותם ממעלה אל מעלה, מצומח לחי, מחי למדבר שאז מותר לעקור הצומח ולהמית החי - לחוב על מנת לזכות: