תולדות ההתישבות בעולם/ההתישבות בתקופת המשבר של ראשית הרכושנות/ה

ה.

אם נרצה לברר את דרכי-הארגון שבהן התגשמה התישבות "המונית" זו בתקופה הראשונה – נתקל בסתירה מוזרה, אבל רבת פתרונים ואופינית עד מאד. מקור הסתירה הזאת בתנאים האוביקטיביים של ההתישבות, היוצרת לה חוקי משפט משלה, בנגוד לחוקי המשפט הקיימים. תנאי הייצור במושבות פורצים את גדר החוקים הקיימים ויוצרים שיטת-ארגון המתאימה לצרכיהם. בראשית לא מצאה ההתישבות מן המוכן מוסד ארגון, מכשיר כספי והנהלה, המתאימים לה לפני צרכיה המיוחדים. לרשות ההתישבות עומדות אז מצד אחד רק צורות המלוה הממלכתיות לוסלים, צורות שנוצרו בראשית הרכושנות והוסיפו להפתח עתה, בתקופה שאנו עוסקים בה, בתורת מכשיר לכבוש שטחים ולישובם, ומצד שני – חברת-המסחר לשם פתוח המושבות. כל התחומים המשפטיים שבקשו להקים בין המושבות למיניהן, כגון מושבות זכיון (Chartered), ממלכתיות (Royal) או פרטיות (Proprietory), – או מאוחדות (Corporate) ומושבות-גלילות (Provincial), כפי שקובע פרופ' אוסגוד, – כל התחומים הללו כוחם אינו יפה מפני הנגוד הזה. התישבות וירגיניה, למשל, נמסרה בתחילה לשתי חברות, מלונדון ומפליימות, אשר בטשארטרים שלהלן נקבעו קודם-כל עניני המונופולין המסחרי, הרווחים וכדו'. הספקת הון להתישבות לשם העברת המהגרים וציודם בהלבשה ובמזונות בשנים הראשונות להתישבותם, נעשתה בדרך של הוצאת מניות. כל בעל-מניה היה זכאי לקבל חלק מרווחי המפעל. אנו יודעים כי בחברה הלונדונית השתתפו מאה איש מחברי הפרלמנט הבריטי, וכל אחד מהם סכום מניותיו היה ½ 37 ועד 75 לי"ש. גם בעלי האומנויות שבלונדון פתחו את קופותיהם ותרמו 5000 לי"ש לצרכי ההתישבות מעבר לים. הגירת הפוריטנים נתמכת גם היא ע"י חברה מחסרית. חברת מפרץ מאסאטשוסטס, המפתחת את אנגליה החדשה, נתארגנה גם היא כחברה מסחרית. ולבסוף – המפעלים ההולנדיים בהודסון, אף הם נמצאים ברשות חברה מסחרית, חברת הולנד-מערב-הודו.

העברת השיטה הפיאודלית לאדמת צפון אמריקה נעשית בדרך של מתן קרקעות ליחידים. הלורד בעל הקרקע מקבל אחוזת-פקדון וניתנת לו זכות של שופט ומנהל עליון. הוא מוסר אחוזות-פקדון לאחרים, מספק הון לשם פתוחו הכלכלי של הגליל הנמסר לרשותו, ומפקח על פתוח זה. כך קבל, למשל, סיר פרננדו גורגס בש' 1623 את כתב-ההרשאה הראשון מסוג זה, אשר העביר לרשותו את לקוניה ("Laconia Grant"). באותה השנה נמסרה אדמת מרילנד ללורד באלטימור, וכעבור שנים אחדות – בימי הרסטורציה – נמסרה אדמת קרולינה לקבוצת אצילים נאמני המלכות, ובראשה – הנסיך מקלרנדון והדוכס מאלבמרלה; פנסילבניה נמסרה בש' 1683 לפילנטרופ וילים פן, מקרב העדה של הקוייקרים.

הנסיון לשתול את השיטה הפיאודלית בארץ החדשה – הובלט ביותר בשעת יסוד קרולינה. מייסדיה פנו לפילוסוף ג'ון לוק ובקשו ממנו לערוך להם תקנון פילוסופי-אידיאלי בשביל מושבתם. תוצאת מאמציו הפילוסופיים, בתשובה לבקשה זו, היה חבור בשם "החוקה היסודית" ("Fundamental Constitution"), או – "Grant Model". לפי תעודה זו, שהיא מסובכת למדי אך אופינית עד מאד, צריכים היו המתישבים להתחלק לארבעה מעמדות: אדונים, בעלי-קרקע, שוטרים ונתינים. בהתאם לכך צריך היה כל השטח להחלק לנחלות, אחוזות, מחוזות וישובים. מטרתה העיקרית של חוקה זו היתה להגן על עניני בית המלכות והלורדים, וכדי "למנוע יצירת חטיבה דמוקרטית גדולה". צדק וינגפילד באמרו שהכוונה היתה לשמור על הפיאודליות בכל מלוא היקפה.

"האדונים" היו להלכה לא רק בעלים לכל אדמת המושבה וזכאים לקבל רנטה, כי אם גם רשאים לדרוש שבועת-אמונים בנוסח הפיאודלי מכל עובד-אדמה. הנציבים היו באי-כוחם והשלטונות – פקידיהם.

מפתיע ממש לראות כיצד חוזר והולך הנסיון הזה – לשתול את השיטה הפיאודלית בארץ החדשה, כ"אנקומיינדאס" באמריקה הספרדית, כקפיטנים – בפורטוגיזית, כן בקשו להיות ה"מנודים" באמריקה האנגלית, ה"סיניורים" – בצרפתית וה"פטרונים" באמריקה ההולנדית. אלה האחרונים, שהונהגו באמריקה ההולנדית לראשונה בש' 1629, היו לפי התכנית נחלאות באורך של 16 מיל אנגלי, לצד נהרות הטובים למהלך אניות. נוף הסביבה שמור לצרכי התפתחותן בעתיד. חובת הפטרון היתה ליישב על אדמתו במשך 4 שנים, לא פחות מחמשים איש, מבני 15 ומעלה. עניני השפוט היו מסורים גם כאן לרשותו הגמורה של הפטרון, כבמשטר הפיאודלי. אחד הפטרונים הללו בהולנד החדשה, ואן רנסלר, הגדיל ע"י קניות את נחלתו עד כדי 28x44 מיל; הוא היה שליט מוחלט באדמתו, ואף הטיל מכס על חברות-האניות ודרש מהן לתת כבוד לדגלו.

אבל כל המגמות והתכניות הללו, לאמור התישבות ע"י חברות-מסחר, הנסיון להנהיג בארץ החדשה את המשטר הפיאודלי, שאף באירופה ניכרו בו כבר סימני התפוררות, הנהגת חוק קרקעות של פיאודליות, יסוד שיטת הנהלה על יסודות של עריצות ושררה, – כל אלה לא האריכו ימים. מייסדי-הזכיון נשאו עיניהם לרווחים גדולים, כדרך שראו אצל מתחריהם במסחר אפריקה ומערב-הודו. ואולם ההתישבות לא יכלה למלא תקוות מופרזות כאלה. הרווחים לא באו. מצד שני היו הצרכים הכספיים של התישבות שיטתית גדולים הרבה יותר מכפי כוח החברות בימים ההם. השפעתן על המהלך הממשי של תנועת ההתישבות היתה ע"כ דלה מאד למעשה. דבר זה אמור אף בחברה הלונדונית, שעבדה בתנאים נוחים ביותר ועסקה בהתישבות בעצם תחומה של וירגיניה. אף כאן עבר זמן רב עד שהתחילה ההתישבות להביא רווחים, ובעלי המניות נלאו מחכות לקבלת דיבידנדה. היו גם נזקי התחרות, כי באנגליה נוסדו אז חברות רבות מסוג זה, ללא תחומי-פעולה מסוימים לכל אחת מהן. בין החברות היתה נטושה מלחמת התחרות לרגלי "משיכת" מהגרים, וכל אחת שאפה לפסול את חברתה, לפגוע בזכויותיה ולהוקיע את מגרעותיה. עוד בש' 1624 נתפוררה חברת וירגיניה הלונדונית, הזכיון ניטל ממנה והמושבה הועברה לרשות הכתר הבריטי. אם גם פעלו כאן נימוקים פוליטיים, כי החברה הלונדונית הנ"ל הפכה למרכז של קנוניות פוליטיות כנגד הממשלה, הרי במעבר הזה לא היה משום השפעה ניכרת לגבי ההתישבות, ואנשי וירגיניה עצמה כמעט לא נתנו את דעתם על הדבר.

פעולות ההתישבות של חברת פליימות נכרו עוד פחות משל החברה הלונדונית. בשעה שוירגיניה התפתחה בהדרגה, ואם כי בתנאים מסובכים, הנה חברת פליימות לא הצליחה לייסד בגליל הישבנות שלה אלא תחנות-מסחר אחדות. לאט לאט הלך ונודע הדבר בחוגי הסוחרים, כי ההתישבות אינה כלל וכלל מקור של רווחים מסחריים. ג'ון סמית, שלאחר פרסום ספרו "תאור אנגליה החדשה" בקש כמה זמן לגייס כספים בשביל חברת-התישבות לאנגליה החדשה, קובל על הדבר "שנקל לפרק סלעים בקונכיות מאשר למשוך את הסוחרים שישתפו את כספם במפעל כזה". ואמנם חברת פליימות לא שלמה מעולם אף דיבידנדה אחת; חברת ניו-פאונדלנד אף אבדה את כל הונה, ואפילו סיר פרדיננדו גורגס, אחד החסידים הנלהבים של ההתישבות בימים ההם, הוכרח להודות כי "אין אנשים יכולים להמשך לעסקים, הרחוקים משכר וקרובים להפסד".

אופייני ביותר הדבר שהישובים הראשונים, אשר נוסדו בגבולות השטח של חברת פליימות נוסדו למעשה לא על ידה, כי אם ע"י הצליינים, אשר הקדימו ללכת לשם על דעת עצמם. גם החברה למערב-הודו לא השפיעה כלל אח"כ על מהלך ההתפתחות באנגליה החדשה. לאחר שניסתה לשוא כמה פעמים לכפות על המתישבים את הנהלתה, ולאחר שראתה כי אין תקוה לרווחים מסחריים, הכריזה על פרוקה ומסרה את זכויותיה לרשות הכתר (בש' 1635). אמנם מאחורי הצליינים הנ"ל עמדה גם כן קבוצת סוחרים, אשר שתפו את כספם במפעל ההתישבות. אבל כבר בשנת 1672 בוטל ההסכם בענין זה, והמושבה התחייבה לשלם לבעלי-המניות בעד השתתפותם 18,000 לי"ש בתשלומים שנתיים, מאתים לירה לשנה.

כעבור שנה אחת נסתה גם ממשלת צרפת להתערב בפעולת החברות, אשר לרשותן נמסרו עניני התישבות בקנדה. החשמן רישלייה, שהגיע אותו זמן לשלטון, ראה מיד שהחברות הללו אינן ממלאות את תפקידן, ולפיכך צוה לבטלן. תמורתן יסד רק חברה אחת, שבה השתתפו לא סוחרים בלבד, כי אם גם מדינאים, אצילים וכמרים. על חברה זו הוטל להעביר לקנדה, במשך 15 שנה, 4000 מתישבים. הרבה גלגולים עברו על החברה; לפרקים הביאה גם רווחים הגונים, אולם – לא ממקור ההתישבות, כי אם ממסחר הפרוות. בש' 1653 ניטל גם ממנה הזכיון וההנהלה העליונה נמסרה לרשות פקידי המלוכה.

מעין זה היו פני הדברים גם בחברה ההולנדית למערב-הודו שנועדה לפתח ישוב הולנדי בצפון אמריקה. גם היא לא הצליחה להגשים את תכניות-ההתישבות שעלו במחשבתה, כפי שהוגדרו בתקנות זמניות מש' 1624. גם היא נתבטלה לאחר שראתה כי התקוה לרווחים מהירים רחוקה ממנה, וגם הונה היה מועט מכפי צרכי ההתישבות.

חזיון זה – בטול חברות ההתישבות והעברת תפקידיהן לרשות המלוכה – אין לבארן כולן מתוך הנגוד שבין יכולת ההתישבות וצרכיה: בימים ההם, – ימי צמיחה ועליה לרכושנות האירופית באנגליה, צרפת והולנד, – הגיע שלטון המדינה בארצות הנ"ל לידי ריכוז גמור והתחיל מקמץ במתן זכיונות ומקצץ בזכויות היתרות של המעמדות. אולם בעצם אין אלה כי אם שני צדדים של מטבע אחד. מכל מקום יש לראות משום סמל בעובדה זו, שחברת מפרץ מאסאטשוסטס קבלה בש' 1629 החלטה, הנוטה בהחלט מהדרך הנהוגה עד כה. חברה זו החליטה שמייסדיה, הם ומשפחותיהם, כל הנהלת החברה יחד עם הטשרטר יועברו לאדמת אמריקה: "כל ההנהלה בצרוף הזכיון תעבור לגליל המטעים באופן חוקי, עפ"י צו בית-הדין, ותשאר באופן קבוע עמנו ועם כל אלה אשר יבואו להתיישב על אדמת המטעים הנ"ל". מעשה זה יש בו כאחד משום הכרת הצרכים המיוחדים של ההתישבות החדשה מעבר-לים, סטיה מדרך הסוחרים הבריטיים שעיניהם רק לרווחים, ושאיפה להשתחרר ככל האפשר מהשגחת הממלכה המודרנית ההולכת וחזקה.

וכן עלו בתוהו גם הנסיונות לשתול באדמת אמריקה את המשטר הפיאודלי ואת דיני-הקרקע הפיאודליים. "החוקה היסודית" של לוק, ושאר תכניות כיוצא בה, לא היו מבחינה זו אלא נייר לצור על פי צלוחית, ומן ההגיון היה שיהא כך, כל עוד נמצאו קרקעות פנויים למכביר וכל עוד נתנה אפשרות של התישבות חפשית לכל פועל, בינוני בכשרונו ובחריצותו, בעל קרדום ומחרשה, ועל אחת כמה וכמה – אם יש לו גם צמד בהמות לעבודה.

סתירה זו מצאה את תקונה בדרך כפולה. קודם-כל נמשכו המהגרים והמתישבים בעיקר לאותם השטחים, ששם לא נעשה בפעילות יתרה הנסיון להנהיג משטר פיאודלי. אותו זמן, למשל, שאדוני ג'רסיי הבטיחו לכל מי שיש לו רובה וצרכי יריה ומזונות לחצי שנה – 150 אקר אדמה, 75 אקר לאשה, וגם 150 אקר לכל פועל שיביא עמו – החלה מיד הגירה חזרה מניו-יורק, שנמצאה אז ברשות הפטרונים ההולנדיים. "מי משוגע" – כתב אז הרוזן לבית בלמונט – "ויסכים להיות אריס נקלה למר ליבינגסטון, בה בשעה שאין לו אלא לעבור את נהר הודסון, ובפרוטות אחדות יוכל לרכוש לו בג'רסיי אחוזה לקנין עולם?" ואמנם אזור זה היה מי הראשונים שנוסדו בהם ישובי אכרים זעירים, העומדים ברשות עצמם. גם באנגליה החדשה נקבעו דיני הקרקע על בסיס של דמוקרטיות. במושבת פליימות היה כל מתישב, כאזרח כפועל, זכאי לקבל 20 אקר אדמה בשעת חלוקה ראשונה, מגרש לבנין במושבה וחלק באדמת-המרעה המשותפת. במושבת מפרץ מאסאטשוסטס קבל כל מתישב 50 אקר לעצמו וחלקה כזו תמורת כל אדם שהובא למושבה על חשבונו. לשם כסוי ההוצאות המקומיות היו נגבים מסים עפ"י החלטת הרשות העירונית. אולם שעור המסים הללו היה קטן ורחוק מאד מרנטה קרקעית.

לעומת זאת צפויה היתה ירידה כלכלית למושבות, אשר נוסדו לפי משטר-קרקעות פיאודלי. לומר באלטימור, למשל, נסה בתחילה לחלק את האדמה בחכירה לאחוזות גדולות. כל אחת – מאלף עד 15,000 אקר. אולם לאחר שנוכח כי בדרך זו לא ימשכו מתיישבים למרילנד כלל וכלל, הוכרח בש' 1640 לזכות בשטר-בעלות את כל האכרים הזעירים שעבדו את אדמתם בכוחות עצמם. בש' 1648 החליטה מועצת מרילנד שכל עובד, שמלאו ימי עבודתו לפי חוזה התקשרות, דינו כדין מתישב חפשי, והוא רשאי לקבל חלקת קרקע.

ועוד בדרך אחת נתיישבה הסתירה שבין הצורה המשפטית ותנאי הייצור בתחום הבעיה הקרקעית; ע"י התפוררותו הפנימית של המשפט הקרקעי הפיאודלי, אף באותן המושבות ששם התקיים להלכה. בכל המקומות הנ"ל לא היתה הרנטה הקרקעית אלא נומינלית בלבד, שלא כנהוג בבעלות הקרקע באירופה. בוירגיניה שלמו "פארתינג" (¼ אגורה אנגלית) לאקר, בפנסילבניה – שילינג אחד למאה אקר, במרילנד – 20 שילינג לאלף אקר. בוירגיניה, שכל המתישבים בה נחשבו בתחילה לפי החוק כפקידי החברה, הונהג עוד בימי סיר תומס דאלה, אחד המושלים הראשונים, שכל פקיד יקבל 3 אקרים אדמת גנה וכל מתישב חדש – 12 אקר אדמת-יער. בית-הנבחרים בוירגיניה דרש עוד במושבו הראשון (בש' 1619) שהמתישבים יקבלו את האדמה בתורת קנין פרטי. יחד עם זה קבל שם במרוצת הזמן תוקף החוק בדבר "זכות הגלגולת", כלומר – כל מתישב, שהביא למושבה על חשבונו פועל מוכשר לעבודה (הוצאות הנסיעה עלו אז בחמש לי"ש בערך), היה זכאי לקבל תמורת זאת מאה אקר אדמה. שויו של אקר היה אז אפוא כשילינג אחד, והפועל שהובא היה מחויב לעבוד זמן קבוע אצל המתישב, בשכר נסיעתו.

התנהגותם של משרדי הקרקעות מבחינה זו נעשתה במשך הזמן פסולה עד כדי כך, שבשנת 1705 אושר ע"י החוק מכירת 50 אקר אדמה בחמשה שילינגים, בתנאי שבמשך שנתים יעבדו 3 אקרים. בתנאים כאלה לא יכול, כמובן, להתפתח קיומן של אחוזות גדולות עם אריסים המשועבדים להן. לא רק המהגרים החפשיים, כי אם גם רוב השכירים נעשו כתום זמן עבודתם לבעלי-קרקעות העומדים ברשות עצמם. במקומות אחרים (כגון פנסילבניה, למשל) היו קבוצות-מהגרים מאורגנות (אנגלים, גרמנים) נוטלות לידן אחוזות-הפקר גדולות כדי לחלקן אח"כ בין אכרים זעירים, חברי הקבוצות הנ"ל. הדעה, שהיתה מקובלת זמן רב, בדבר אופן חלוקת הקרקע מדרום לקו מאזון-דיקסון, אינה אלא דמיון בלבד, על כל פנים – בנוגע למאה ה-17. שכירים, שכלה זמן עבודתם, לא הוצרכו אפילו לשלם בעד הקרקע, כי יכלו להתישב על הגבול ולברא להם אדמת-יער כפי יכלתם. אף אותם המתישבים שמשכו להם שטחים גדולים – לא יכלו לעבד את אדמתם אלא בדוחק רב, כי הפועלים היו מעטים ושכר-עבודה – רב. יש מהם שהוכרחו לחלק את אחוזותיהם הגדולות לחלקות קטנות ולמכרן לאחרים לצמיתות, ויש גם שהשאירו את אדמתם ללא כל טפול. המהפכה המכרעת בקנין קרקעות ובעבודם בוירגיניה, מרילנד וקרולינה, – התחילה רק מזמן שהונהג ענין העבדים הכושים, זה שנעשה רווח משנת 1680 ואילך בערך. (עד אז קלטו ההולנדים והפורטוגיזים כמעט את כל הכושים הנמכרים). ולפיכך יש הבדל כה רב בין מושבות הטבק והאורז במאה הי"ז ובמאה הי"ח. רק הכנסת המוני העבדים היא שהכשירה את התפתחותן של האחוזות הגדולות, אלה המתאימות מבחינה טכנית למטעי האורז והטבק.

אפילו באותו האזור האמריקני שבו בקשו להשריש ביותר את המשטר הפיאודלי, כלומר – בקנדה הצרפתית, גם שם התחילו בולטים סימני התפוררות של המוסדות הפיאודליים. ראשית כל הנה האחוזות הגדולות – ביחוד של סורל, שמבליי, ורן, קונטרקר, כל אלה הקצינים לשעבר בגדוד קרינין – היו למעשה אחוזות-גבולין, כלומר – יותר משהיתה להן בחינה כלכלית היה להן ערך של נקודות-הגנה מפני השבטים ההינדיים. שנית – מחוסר ידים עובדות לא התפתח נצולן של אחוזות-הפקר אלה. שלישית– היו התנאים הכלכליים של המהגרים, שבאו לעבוד כאן באחוזות, טובים לאין-ערוך יותר מתנאי-העבודה הקשים של נתיני הקרקע בצרפת. רביעית – משום כך היו ההבדלים מבחינת המעמד בין האדונים (Seigneur) והשכירים בקנדה קיימים בעצם רק על גבי הניר, למעשה היו "האדונים" קרובים מאוד לנתיניהם בארחות-חייהם ובשעור פרנסתם: אלה ואלה היו עניים. האינטנדנט ג'אן-בושר-די-שאנפני כתב לצרפת לאמר:

"רחמנות היא לראות את ילדיהם המרובים (של הסניורים) כשהם משוטטים בקיץ ערומים ורק כתונת לעורם, ואת נשיהם ובנותיהם העבודות בשדה... אנא אל תחלקו עוד תארי אצילים. אם אין אתם מבקשים להרבות קבצנים".

חמישית – הפוליטיקה הקולונילית של צרפת מחוץ לקנדה, ביחוד אגב פתוח אזור המערב התיכון, באילינויס, נאלצה מחמת לחץ תנאי-הייצור בארץ ההתישבות החדשה לוותר על שיטת ה"סיניוריות" פריסטליי משוה את המצב בצרפת החדשה לעומת ספרד החדשה, ואומר:

"המשטר הפיאודלי של צרפת החדשה, אשר בו עבדו האדונים בשדות יחד עם בנותיהם ואריסיהם, היה מעין דמוקרטיה כללית שקשה לראות דוגמתה באמריקה הספרדית, כי שום בעל-אחוזה בספרד החדשה לא העלה על דעתו כי אפשר לו לרדת מסוסו לשם עשית מלאכה, תמוה ומעניין הדבר שהדמות הסוציאלית של מכסיקו... נעשתה מתוך הפטרונות המושחתת שלה פיאודלית יותר מקנדה"...

אולם גם משטר פיאודלי זה, שנתרוקן מעיקר תכנו הכלכלי, עורר בכל מקום באמריקה התמרמרות והתנגדות נמרצת, וביחוד – במושבות הבריטיות. לא רק הכתוב של החוק האנגלי עבר עם המהגר האנגלי אל מעבר לאוקינוס, אלא גם רוח החוק הזה מפעמת היתה בחזקה בלבבות בתקופת-מעבר זו שכולה מהפכה. כבמטרופולין כן גם בארץ החדשה היתה הכרת החופש האישי משמשת בטוי למהפכה הכללית. שם ה"מגנה כרטה" (Magna Charta) היה נישא בכל פה, ולשם מלחמה בזכויות של חברות-הטשרטרים, אדוני המושבות והכתר – השתמשו אף בנוסחאות יורידיות מוזרות, דוגמת העיקרון "De Tallagio Non Concedendo".

וכי בתנאים כאלה יכול היה להתקיים משטר של מרות מוחלטת בעניני שלטון והנהלה?