תולדות ההתישבות בעולם/ההתישבות בתקופת המשבר של ראשית הרכושנות/ג

ג

על הרקע הסוציאלי והרוחני הזה נתרקמה ההגירה הגדולה הראשונה וההתישבות של יוצאי אירופה, במשך עשרות השנים של משבר-המעבר. סופרים אחדים – כצימרמן, למשל – הנאה להם לציין, שעד אמצע המאה ה-19 לא היתה הגירה המונית בשום מקום. לא נבוא להתוכח עמם: המושג "המוני" כפי שהדגישו כבר הסופיסטים היוניים, יחסי הוא ביותר. ואעפ"י כן סבורים אנו שבצדק נקראה המחצית הראשונה של המאה ה-17, בקורות ההתישבות הברטית, בשם "תקופת ההגירה הגדולה" (The Period of the great Emigration). בש' 1600 נמצאו באמריקה, מצפון לאזור ההשפעה הספרדית, רק אי-אלו שבטים מהגזע ההינדי וחיות-שדה. ואילו בסוף המאה היה כבר כל החוף האטלנטי, מטשרלסטון ועד נובה-סקוטיה, זרוע ערים וכפרים פורחים, וגדות הנהרות היו מוקפות חוות, שבהן התנוססו בתי אכרים, מתוך שדות חטה, תירס וטבק. בש' 1600 היתה כל נחלת האנגלים באמריקה – נסיונות-ישוב אחדים, רופפים ובלתי-מוצלחים, ואילו כעבור חמישים שנה הגיעו לתריסר נקודות איתנות ופוריות. אם רוצים אנו לקבל מושג ממשי בדבר היקף ההגירה – לא נוכל להסתמך על מספרי האוכלוסים בלבד; אל נשכח שמפקדי-אוכלוסים מן הימים ההם אינם יכולים בשום פנים להחשב כמקור מהימן, ומה גם שבכל צפון אמריקה היתה אימת המפקד מוטלת על הפוריטנים האדוקים, אשר שוו תמיד לנגדם את העונש שנענש דוד המלך על פקדו את אנשיו. מלבד זה יש לזכור שהתמותה, בין חלוצי-ההגירה הראשונים, היתה כמובן גדולה עד מאוד. ידוע, למשל, כי מחצית הנוסעים, שהגיעו לפליימות באניה "Mayflower" גועו במשך שנה אחת: מ-102 נשארו 51, ובהם 23 בוגרים. ידוע כמו-כן שמעשרת אלפים איש שהגיעו לוירגיניה עד שנת 1622 – נשארו, אחרי הטבח שעשו בהם ההינדים בשנה ההיא, רק כאלפים נפש, ומיד לאחר הטבח לא היה מספר האירופים שנשארו בחיים אלא 894. הוא אומר שתנועת ההגירה מאנגליה היתה גדולה בהרבה ממספר אוכלוסי המושבות בסוף התקופה הראשונה של ההגירה.

ואולם גם מספרי האוכלוסים עצמם יש בהם כדי ללמד. בוירגיניה היו למעלה מ-6000 יוצאי-אירופה בש' 1636, בש' 1649 הגיע מספרם ל-15,000, בש' 1662 – 40,000, בש' 1689 – 58,040. במאסטשוסטס נמצאו בש' 1643 – שלש-עשרה שנים לאחר הוסדה – 16,000 איש, ב-1656 – 30,000, ובסוף המאה ה-17 – כששים אלף איש. בקונקטיקוט עלה מספר האוכלוסים מ-5500 בש' 1643 עד 20,000 בש' 1689. בכל הישובים האמריקניים עלה מספר האוכלוסים מ-25,000 בש' 1640 עד 80,000 בש' 1660 ועד למעלה ממאתים אלף בשנת 1689. יחד עם זה אנו מוצאים (עפ"י Virginia Land Patents), שמשנת 1635 ועד 1705 עלו לוירגיניה כל שנה 1500-2000 שוליות, עפ"י כתב-התקשרות. נמצא שמספרם, במשך שבעים השנים הנ"ל, היה ממאה ועד מאה וארבעים אלף. מבחינת ההגירה האנגלית יש להביא בחשבון גם את המהגרים שיצאו מאנגליה לאיי מערב-הודו. כה, למשל, נמצאו באי ברבדוס 1600 מתישבים בריטיים בש' 1628, ובש' 1656 הגיע מספר אוכלוסיו הלבנים ל-25,000 (מלבד 35000 כושים-עבדים).

יש איפוא להניח, שמספרם הכללי של האוכלוסים הבריטיים מעבר לאוקינוס האטלנטי, בסוף המאה ה-17, היה לכל הפחות 250-260 אלף. ולא נגזים כלל אם נאמר, שעל סמך כל המובא לעיל מסתבר שמספר המהגרים מאנגליה במאה ה-17 היה קרוב ל-350-400 אלף. אם נשים אל לב שבס"ה נמצאו אז באנגליה ½ 4 – ½ 5 מיליוני תושבים, הרי שהגירה כזו בימים ההם משולה להגירת ארבעה מיליונים מאנגליה שבימינו, מבלי להביא בחשבון את ההבדל מבחינת התחבורה והוצאות הנסיעה. אם המונית היא הגירה כזאת אם לאו – דבר התלוי בטעם הוא. ואולם אם נקביל לעומתה את ההגירה מצרפת ומהולנד בימים ההם – יתברר עוד יותר אופיה הסוציאלי של ההגירה הבריטית כתופעה המונית. הישוב ההולנדי ניואמשטרדם המפרץ הודסון, אשר אליו נצטרפו אח"כ שאר נקודות מפוזרות עד לשפך הקונקטיקוט, נוסד בש' 1615, וכאשר נכבש ע"י ריכרד ניקולס האנגלי נמצאו בו בס"ה 7000 תושבים, אם כי מצבו הגיאוגרפי הכשיר תנאים טובים להתישבות. ואולם גם האוכלוסים המעטים הללו לא היו הולנדים בלבד. המשק הארצי של הולנד בימים ההם היה בנוי ברובו על יסודות המסחר וההובלה, ולפיכך לא נפגעה הולנד ע"י אותה מהפכה, בתנאי הייצור החקלאי התעשייני, שעוררה באנגליה תקופת-משבר. גם לא היו בהולנד עודפי-אוכלוסים נכרים, אשר יאבו ללכת למדינות שמעבר לים; לפיכך אנו רואים שהחברה ההולנדית למערב הודו, שלה השתייכו המושבות בצפון אמריקה, הוכרחה לשם עבוד הקרקע להתיר את ההגירה גם לפועלים שאינם הולנדיים; סוף דבר היה שהישובים החדשים אבדו בהדרגה את אופים ההולנדי, ובאמצע המאה ה-17 היה אופים אנגלי בעיקר, ולא הולנדי. מעבר המושבה לרשות הבריטית, ללא יריה אחת, לא היה אפוא אלא סיום של פרשת-ההתפתחות שאין להשיבה, ומשהתחילה ההתישבות האנגלית – מתחיל מספר האוכלוסים מתרבה מהר, ובמשך 30 שנה מגיעה עליה זו ל-% 200 כמעט (כלומר – גדול פי שלושה).

אף המושבה ההולנדית היחידה מן הימים ההם שהיתה בת-קיימא מושבת הכף, לא קלטה הרבה מהגרים מהולנד. מושבה זו, שנוסדה בש' 1648 במקרה (משום שנטרפה באותה סביבה אניה אחת), נעשתה נקודת-המשען העיקרית ונמל חשוב בשביל ההולנדים שנסעו למזרח-הודו; ואולם המהגרים שנתישבו בה היו לא מהולנד בלבד, כי עליהם נוספו גם פרוטסטנטים אנגלים, גרמנים וצרפתים, אשר התפרנסו מגדול תבואות ובקר, במכרם את תוצרתם לנוסעי האניות. אעפ"י כן הוסיף האלמנט ההולנדי לתפוס את המקום העיקרי בישוב דרום-אפירקה, והקלביניזם היה שם השלטון הרוחני החזק ביותר. הסבה לכך היתה שמושבה זו נמצאה בנקודת-הברית בשדה המשיכה של המסחר ההולנדי העצום במזרח הודו. הבלתי-הולנדים לא שנו אמנם את שמם, אולם את לשונם שנו מהר, לאחר שהדרשות הדתיות לא הותרו אלא בהולנדית.

סבות מעין אלה גרמו לכך, כי גם במושבות הצרפתיות היתה עמדת ההתישבות הצרפתית רופפת. אך הבל הוא לזקוף את העובדה הזאת – כדרכם של היסטוריונים אחדים – ע"ח חוסר כשרון ישבני אצל הצרפתים. גארנר ולודג' אומרים, למשל, כי "הצרפתים, – שלא כספרדים שקדמו להם, ולא כאנגלים שבאו אחריהם – לא היו ישבנים מוצלחים". כזאת יאמר על הצרפתים אשר לא רק פתחו את כל סביבת סנט-לורנס עד האגמים הגדולים, אלא גם השלימו מתוך פעולה כבירה את היקף הישובים עד לחלק התחתון של המיסיסיפי, נשתלטו בלואיזיאנה ויסדו על גדות לא-פלטה את הנקודות האירופיות הראשונות! למעשה נגרם גם כאן רפיון ההגירה בשל חוסר עודפי-אוכלוסים הרואים בהגירה פתרון לשאלת פרנסתם. בצרפת היו גם סבות היסטוריות מיוחדות, אשר פטרו את האוכלוסים מהכרח של הגירה. למשל: חלוקת הקרקע, אשר הבטיחה את פרנסת האכרים הזעירים והאריסים, וכן שיטת ההתפשטות של מלכות צרפת באירופה, אשר הצריכה להחזיק צבא צרפתי גדול. וכיון שממשלת צרפת, מטעמי שלטונה הפוליטי, לא רצתה בשום אופן להיות פתוחה מהולנד ואנגליה בישבנות שמעבר-לים, ע"כ נאלצה בתקופה ההיא לאחוז בפוליטיקה שיש בה לעודד ולהגביר את ההגירה: לשם כך תמכה בהגירת ההוגנוטים; לחברות התישבות נתנה את הזכות להוציא בכפיה מן הארץ קבצנים ונודדים המחזרים על הפתחים; בש' 1626 הציעה נסיעת-חנם לכל האנשים אשר התחייבו לעבור לשלוש שנים לאיים האנטיליים; בש' 1628 זכתה בהנחות מיוחדות את המתישבים בקנדה; הוצאו גם כמה וכמה פקודות להגנת המתישבים ולישוב חיילים. ואחר כל אלה היו דלות מאד תוצאות ההתישבות. קוויבק, שנוסדה בש' 1608, מנתה בש' 1628 רק מאה נפש. בש' 1650 נמצאו בכל "צרפת החדשה" לא יותר מ-3000 מתישבים לבנים ובש' 1679 היה מספר הדוברים צרפתית 8550. מושבת הגבול אקדיה מנתה בס"ה 803 תושבים, כעבור שנה לפעולת ההתישבות. תושבי צפון-אמריקה הצרפתית היו ברובם לא מתישבים כהלכה, אלא ציידים, סוחרי פרוות וחיילים שעמדו על משמר הגבול. בדרך כלל היה המבנה הסוציאלי של ההגירה הזאת, – כפי שמחייבים תנאי המולדת של המתישבים וצרכי הארץ החדשה, – טבוע בחותם של דמוקרטיות ועמלנות, לעומת הכבושים הספרדיים, למשל. לא כובשים, בעלי מכרות כסף ו"אנקומנדרים" הם כאן המושלים בכפה. המוני המהגרים הראשונים לצפון אמריקה היו ברובם "אנשים קטנים". הסברה, שהיתה מקובלת זמן רב, ואשר על פיה נושבו וירגיניה ושאר מושבות הדרום ע"י "פרשים" כביכול, אנשי דו-קרב ותענוגות, השואפים לחיי תפארה, – סברה זו בטלה ומבוטלת כעת לאורן של חקירות מפורטות במקורות ישנים. אמנם המבנה הסוציאלי של קבוצת המהגרים הראשונים (משנת 1607) אשר הגיעו למפרץ טשיזפיק והניחו שם את היסוד למדינת וירגיניה, מעיד עוד על בהלה לזהב וחשק להתגנדר בהרפתקאות, לפי נוסח האבירים, 104 העולים החדשים, הנקובים בשמותיהם ברשימות האניות, למעלה ממחציתם אצילי יחש (Gentlemen) הם, כלומר – שונאי עבודה ושואפי הרפתקאות. יחד אתם מביאים הם גם חייט מלונדון, ספר ובשם, שנועדו לספק את צרכי התמרוקים של האדונים הנכבדים הללו. הרשימה מכילה רק 12 פועלים ושני בעלי-מלאכה; זכר לאשה בין הנוסעים – אין. אולם מדבר זה בלבד עוד אין להסיק מסקנות על ההתישבות בוירגיניה. בספטמבר 1607, כלומר כעבור 5 חדשים בסך הכל, אבדה כבר מן החיים מחצית החברה הססגונית הזאת. ואלה שנותרו בחיים – הוצרכו להסתגל לתנאי המציאות. הסתגלות זו פרושה היה אף בוירגיניה, בראשית התישבותה, מעבר לעבודה קשה והסתפקות-במועט, ההכרחית בכל ארץ חדשה. בסוף המאה הי"ז נתפתח כבר במושבות הדרום מעמד של בעלי-מטעים אמידים למדי. מהלך זה, שמקורו בהצלחת גדול הטבק, נתפתח ביותר עם השמוש בעבודת כושים. אולם רוב הנוטעים העשירים של וירגיניה – ראשיתם היתה מצער.

בהגירה האנגלית לצפון אמריקה בולט עוד יותר האופי העממי של אנשי עבודה. אנשי כנסית סקרוביי, שמתוכם יצאו הפוריטנים היו במולדתם עובדי-אדמה, אריסים, פקידים, בחצר הבישוף וכמרים כפריים. בימי שבתם בהולנד ראו רובם צורך לעצמם ללמוד מלאכה פשוטה, כדי למצוא בה את פרנסתם. ידוע לנו, למשל, כי כעשרים מעדה זו היו אורגים, שמונה – סורקי צמר, והשאר – חייטים, כובענים, מנפצי צמר ומדפיסים. גם הפוריטנים אשר ישבו אח"כ את מאסאטשוסטס קונקטיקוט ומיין – היו בארץ מולדתם אכרים זעירים, אריסים ובעלי-מלאכה. וכיון שאקלים החוף באנגליה החדשה לא היה נוח לגדול הטבק – הוכרחו לפנות למקצועות אחרים, ובעיקר – לדייג ולבנין אניות. עוד ג'ון סמית, בשעה שבקר בניו-פליימות, יעץ את המתישבים שלא יפרשו מן הדייג, לפי שזה עשוי לשמש להם מעין של זהב במכרות גויאנה ופוטסיה, מתוך פחות סכנה וטרחנות וביתר קלות ובטחון. גם כאן הגיע במשך המאה ה-17 מעמד אחד. רובו דייגים ובוני אניות. למדרגת אמידות הגונה, ואולם אף כאן לא הושגה אמידות זו בימי ההעפלה הראשונים אלא ברוב עמל ויגיעה.

האופי ההתישבותי של ההגירה מתחיל בולט ברור רק לאחר שהתחילו גם הנשים להשתתף בה. משהתחילה הגירה זו – ניטל ממנה האופי של שאיפת-הרפתקאות וניתן לה אופי של התישבות צבורית קבועה. וכן היו אנשי וירגיניה רגילים לומר: "לא יוכל מטע לשגשג אלא אם כן נטעות גם משפחות; הנשים והילדים הם המקשרים את העם אל אדמתו". קבוצת-הנשים הראשונה שהפליגה לוירגיניה בש' 1619 היתה בת 90 נפש. קבוצה זו, שכולה "נשים צעירות, נאות וטובות טעם" מצאה "קופצים" תיכף לבואה: הבחורים הזריזים של ג'יימסטון מתכנסים לרגל המאורע הזה על החוף, מחליטים מיד על תכניות הנשואין ומשלמים את הוצאות הנסיעה של הבחורות.

בשנים שלאח"כ מתחיל להתפתח ממש "אכספורט" של נשים מאנגליה לאמריקה. סוכנים מיוחדים-לדבר משלמים את הוצאות נסיעתן ואח"כ באים הם על שכרם, בצרוף רוח הגון הנתן להם מאת השואפים להתחתן. המחיר שולם עפ"י רוב בטבק, כיון שבעלי המטעים לא היה להם כסף מזומן. מתחילה היה השעור הרגיל – צנטנר אחד, ואולם אחר-כך. ברבות הבקוש, עלה המחיר בהרבה.

צורת העסק הזה לא פגעה אף כל-שהוא במצב האשה הלבנה אדרבה: מצבה הסוציאלי של האשה במושבות היה חשוב הרבה יותר מאשר במולדתה. בשל נדירותה הוקירו אותה מאד והראו לה יחס של כבוד. במצב הסוציאלי של האשה האמריקנית ניכר עוד כיום הזה שריד הזכרונות מראשית תקופת ההתישבות. ההגירה הפוריטנית היתה מיוסדת מתחילתה על התישבות בריאה, ולפיכך גם היתה מתחילתה הגירת-משפחות.