תולדות ההתישבות בעולם/ההתישבות בתקופת המשבר של ראשית הרכושנות/ב
ב. עריכה
עם השנויים בהוי החברתי של בני האדם – התחילה משתנה בהדרגה גם תפיסתם. התפתחות זו משתקפת ברחבות באידיאולוגיה ע"ד ההתפשטות הקולוניאלית, כפי שהיו מגדירים אותה באנגליה בראשית המאה ה-17, ואעפ"י שבמשך זמן רב עוד נשמעים כאן נימוקים מבחינת הכסף והזהב, וגם הקנאה בספרד האפיפיורית השנואה היא בנותנת טעם – הנה הרעיון המטפל בדור ההוא בחזיון של ההתפשטות הקולוניאלית מתחיל כבר להתפנות, במידה נכרת וממשית, לענינים אחרים. את היסוד לתפיסה החדשה בדבר צרכיה ומטרותיה של ההתפשטות הקולוניאלית – הניח חוקר ההתישבות של התקופה הנדונה, Hackluyt בספריו[1], שנודעה להם בדורו חשיבות גדולה וגם התענינות מרובה. זה היה כמור יושב-בית, שלא הפליג אף פעם למרחקים, ואולם כנסיך היינריך הימאי בפורטוגליה כן צבר גם הוא חומר-ידיעות רב בעניני שייט, מפות ותאורי נסיעות. בספרו Discourse הוא דן בבעית ההגירה והבטלה, בעית הממכר של התוצרת הבריטית, הספקת החמרים לבנין אניות (עצי תורן, זפת, עטרן וכו'), הצורך בפתוח הצי הבריטי ויצירת כחות מנוסים לשם הימאות – ואת כל אלה הוא רואה כגורמים לטובת התישבות רחבת-מידות מצד הכתר הבריטי. באחד מספריו כותב הוא לאמר:
"אילו התבוננו בעיני-חמלה וראינו עד כמה מגובשים וגדושים כל בתי הכלא שלנו באנשים המוכשרים לעבוד לטובת ארצם, ואשר בגלל גנבה קטנה נתלים הם יום-יום בהמוניהם, עשרים – לצלצול הפעמון של כלא אחד (כאשר ראינו במשפט האחרון של בית-הדין ברוטשסטר) – היה כל אחד מאתנו מתאמץ לסייע לכך שאחדים מישובי אוכלוסינו הצפופים ביותר יעברו לחלקי האזור הממוצע והפורה של אמריקה, שאינם רחוקים מאנגליה אלא מהלך 6 שבועות בים, אינם תפוסים עדיין ע"י נוצרים ומתבקשים הם כביכול לרשותנו, בהיותם ראויים לשמש דומיניונים להוד מלכותה (לאנגליה) יותר מאשר לכל ארץ אחרת באירופה".
תלמיד האקלויט, סיר וולטר ריילי, ואחיו החורג סיר האמפריי ג'ילברט הולכים בעקבותיו לא רק להלכה, כי אם גם מנסים להגשים את תכניתו בפועל ממש. ובשעה שהם יוצאים עם השיירה של מרטין פרובישר – נותן להם האקלויט הוראות בדבר סדור הישובים החדשים; הם מצטוים לפנות אל האזור שאקלימו ממוצע, ולבחור במקום, שמצויים בו מים, מזונות, חמרי דלק ובנין. בתחילה יתפרנסו המתישבים מגדול תבואות, דיגות וגדול בקר, ואח"כ יעברו לענפי-משק אחרים, שתוצרתם מיועדת למסחר עם ארץ המולדת. בל יהיו אצים להתעשר: ביסוד מושבה חדשה, כבנטיעת יער, אין לצפות לרווחים בעשרים השנים הראשונות. הוראותיו אלה של האקלויט נשאו פרי קודם-כל בספרו הידוע של בקון (Essay of Plantations), אשר בו מפתח הפילוסוף המדיני של אותה תקופה שיטה של פוליטיקה קולוניאלית, הרחוקה ממהלך המחשבות של הכובשים ("קונקויסטדורים") ונעלה בהרבה על ההשקפות המקובלות בדורו. את נקודת השקפתו אפשר להגדיר ע"י המאמר הקלסי, שמושבה צריכה לבקש את עתידה לא מתחת לארץ, אלא על פני הארץ. לא מכרות-פחם ומשיית פנינים כי אם עבודת-אדמה, מלאכה ומסחר צריכים להיות עיקרי המשק הקולוניאלי. הרדיפה אחר מתכות יקרות נוטלת מהאדם את החשק לכל עבודה אחרת, ולפיכך מיעץ הוא לפתח רק את הפקת הברזל, דבר ההכרחי לכל ענף כלכלי. מפתיע בכל זאת הדבר שבקון הרחיק כ"כ לראות את העתיד של חיי המושבות מעבר לים, שהוא מתנגד להעברת פושעים אל המושבות, לפי שאלה אינם ראויים לשמש אבני-יסוד לבנין צבור חדש. במכתב אחד לגאורג Villiers, משנת 1616, מוחה הוא כנגד הבאת פושעים אנגליים לוירגיניה, והוא מיעץ: "שאם מרדנים, אנשי הפקר או פושעים ילכו להתישב במקומות המטעים צריך להחזירם משם עם ידיעה ראשונה בדבר התנהגותם הרעה. שכן אנשים כאלה לא יוכלו לשמש יסוד לבנין מושבה חדשה". ובספרו Essay הריהו כותב: "בזיון וכלימה הוא לקחת את פסולת העם, רשעים ופושעים, ולעשותם לעם שעל ידו אתם באים לנטוע".
בקון עוות ודאי את דינם של הפושעים המגורשים, שכן הללו הצטיינו בטוב חיים גם כאן וגם במקומות אחרים לא פחות מן האדונים הנכבדים. ברם רוח דעותיו של בקון היא אותה הרוח אשר, בהתפשטה ע"פ כל הארץ, הצמיחה את הצבורים החפשיים של התרבות הבריטית.
בד בבד עם נימוקי ההתישבות מתחילים מסתמנים באידיאולוגיה הכללית גם נימוקים בדבר החמרים והגלם, במדה שמתפתחת בהדרגה התעשיה הארצית, ויבחוד – בנין אניות. עוד בש' 1614 ציין ג'ון סמית, לאחר נסיעתו לאנגליה החדשה, כי סחורות שאנגליה מביאה מארצות שונות (זפת, גופר ותרנים – מנורביגיה ופולין, ברז וחבלים – משוידיה ורוסיה, קנבוס, יין, פלדה, ברזל ושמן – מצרפת) אפשר לייצרן בנקל בצפון אמריקה. בש' 1630, שבה החלה ההגירה הפורטוגיזית הגדולה, חוזר ג'ון וייט (בספרו "The Planter's Plea") על אותה הטענה:
"גם עכשיו ידוע כבר למדי כמה יכולה מדינה זו להועיל לבנין אניות. כיום הזה יש בה כדי לספק קרשים, תרנים, משוטים, זפת וברזל; ובמשך הזמן תוכל לספק גם חבלים ומפרשים, לפי שהאדמה טובה לגדול קנבוס".
אף האידיאולוגיה הדתית, המלוה את ההתפשטות הקולוניאלית בתקופה זו, שונה לפי מהותה מזו שבסוף ימי הבינים, אשר עליה דובר לעיל. כאן לפנינו לא נצרות קתולית אחידה, המבקשת לשאת את נר האמת לילידים עובדי-אלילים. כאן לפנינו הנצרות המופלגת של ימי הרפורמציה והתנועה שכנגדה, על מלחמותיה הדתיות, התהוות הכתות, הכרת הנבחרות והרצון לעצב את דמות חיי הכלל לפי דבר אלהים, ללא מפריע. הנימוק הדתי, המניע את המהגרים האנגלים בעשרות השנים הראשונות של המאה ה-17, אינו בעיקר – כאשר דמו זמן רב טעות – הרדיפות מצד כנסית-המדינה האנגלית. הסבה העיקרית היתה – השאיפה לייסד צבור שיוכל להתנהג בעניניו הדתיים והסוציאליים לפי תורה משלו, ללא הפרעה ולחץ מצד מתנגדים ומחרחרי ריב ומחלוקת. נקח, למשל, את קבוצת-הפוריטנים הראשונה, אשר יצאה מאנגליה לצפון אמריקה. לא נוכל לומר שהכנסיה האנגלית נתנה את דעתה במידה יתרה לעניני האפיקורסות של אנשים "קטנים" אלה, יוצאי סקרובי ואוסטרפילד, או שהיא רדפה אותם. החלטתם לעזוב את אנגליה באה בעיקר לא משום מורא הכניסה עליהם, כי אם משום שבחלה נפשם להמצא עוד בסביבה הנשחתת והמגואלת של הכנסיה האנגליקנית. מה תועלת היתה להם אשר "הבישוף מרומי" (כפי שכנו בעקשנות את האפיפיור) לא נתן ביד אנגליה את ממכר "המחילות" שלו ואת שאר תועבותיו – אם במקומו באה ההירארכיה האנגליקנית, הבישופים האנגליקנים, על הקנון שלהם וסדר התפלות שלהם, ושוב התחילו מאפילים על אור האמת ולצמצם את חופש הקריאה והפרשנות של התנ"ך, לאר שאלה נעשו קנין הצבור מאז החלו להדפיס את כתבי הקודש? אופיני מאד הדבר שהמהגרים הללו, אשר בקשו בארץ מלכות שדי, לא מצאו קורת-רוח גם בהולנד הרפורמית, אשר אליה שמו בתחילה את פעמיהם. לאכזבתם הרבה נתברר להם כי-אם לדבר בלשונם – אמשטרדם היא "יריד לכל הכתות, וכל סוחרי הדתות רשאים למכור שם את כלי שעשועיהם". ידוע אמנם שאורחים רצויים הם בהולנד, אבל כיון שאותו סבר-פנים הראו שם גם לאנבפטיסטים, סוציניאנים, יהודים, איראנים וכדומה, וכיון שכבכלל לא היתה הכנסיה הרפורמית של הולנד מתאימה ביותר לדוקטרינה הרפורמית שלהם, ע"כ נחלו אכזבה קשה. ורק אז החליטו לצאת גם מהמדבר הזה ולעשות את דרכם לארץ הבחירה אשר בעולם החדש, מבלי להרתע מפני סכנות, ובלבד שיוכלו לחיות – כדברי אחד ממנהיגיהם – כחטיבה מיוחדת לעצמם.
מה שנאמר כאן בנוגע למיסדי פליימות – נכון גם לגבי הפוריטנים שיסדו את בוסטון. האנשים האלה לא התנגדו לכנסיה מדינית רשמית מתוך שנאה עיקרונית, אלא תעבו את המידות המקולקלות שראו בכנסיה האנגליקנית כמו בכנסיה הרומאית. קוטון מאתר, בספרו – "Magnalie Christi Americana", אומר בפירוש כי הללו "לא פרשו מהכנסיה האנגלית ולא מאסו בחוקי האמונה של כנסיה זו, אלא נזורו מהשחיתות והמעילות והתרחקו מהתפילה-בצבור והטכס של הכנסיה".
מצד שני גם המהגרים הקתולים, שלאחר הרפורמציה היו בבחינת מעוט דתי נסבל אבל לא רצוי ביותר, – אף הם, כשהלכו עם מנהיגם לורד באלטימור ויסדו במארילאנד מושבה לעצמם, התכוונו לכך שיוכלו לחיות באין מפריע לפי תורתם. ההגיון הפרימיטיבי ביותר אומר שרעיונות אלה אין להם נגיעה לאידיאות המודרניות על חופש המצפון וסבלנות דתית – דבר שבקשה לייחס להן אסכולה היסטורית מאוחדת מתוך אהבת הרומנטיות. קריאה קלה בכתבים ובנאומים של מייסדי מאסאטשוסטס – יש בה להעמידנו על האמת. "זהו מדרכו של השטן לצדד בזכותה של סבלנות ללא קץ וגבול", אומר תומס שפרד. ואוריה אואקס מציין את החופש הדתי כ"בכור כל התועבות". את "הדרישות הנתעבות לחופש המצפון" דוחה אינקריז מאתר לחלוטין. ונתניאל ווארד אומר בפירוש: "כל הפאמיליסטים, האנטינומיאנים (המתנגדים להכרחיות החוק), האנבפטיסטים (טובלי שנית) ושאר בעלי הזיה – יש להם החופש הגמור להתבדל מקרבנו".
למעשה שייכים עפ"י רוב הישובים הפרוטסטנטיים הראשונים לעדות קנאיות וצרות-עין ביותר שהיו בימיהם. ידועות הן הרדיפות לגבי ה"קוייקרים", שבהן התחילו מיד מצטיינות מדינות "אנגליה החדשה". באוקטובר 1656 הטיל, למשל, הגנרל קורט ממאסאטשוסטס קנס בסכום מאה לי"ש על כל רב-חובלים המביא בספינתו "קוייקר" אחד, וה"קוייקר" עצמו נדון למלקויות אכזריות. לפי חוק שהוצא אח"כ – צריך היה לנקב את לשון הזר בברזל מלובן ולחתוך את אזניו ולגזור עליו גזירת גלות; ובהשנות מעשהו – נדון היה לתליה. ניו-האבן, פליימות וקונקטיקוט הוציאו גם הן חוקים חמורים כנגד ה"קוייקרים", אם כי לא הרחיקו לכת כמו בוסטון.
הישובים הראשונים, המתחילים לנטות מהדרך התיאוקרטית הזאת ולהגשים בחוקם את רעיון הסבלנות הדתית, נוסדו כתוצאה מן הקנאות הנ"ל. מיסדיהן היו כופרים שגורשו ע"י הפוריטנים, כגון רוג'ר ויליאמס, שיסד את רוד-איילנד, או חברי כתות נרדפות, כגון ה"קוייקרים" אף בפנסילבניה גופה, או הקתולים במרילנד. מובן שחוקי הסבלנות היו אמורים בנוצרים בלבד. החוק שהוצא במרילנד (באפריל 1649) מפרט בסעיפיו הראשונים את הקנסות שיוטלו בגלל חלול השם, חלול השבת, ועל מלבין פני חברו בשמות גנאי, כגון כופר, עובד אלילים, פוריטני, בלתי-תלוי, כומר פרזביטריאני מטעם האפיפיור, ישועי, לותרני, קלביניסט, אנבאפטיסט, ברוניסט, אניטגומיאני, ברוויסט, מתבדל וכיוצא בהם. אחרי כל זה קובע החוק כי כל אדם מתושבי המקום, המאמין בישו הנוצרי, אין לצערו או להטרידו או להכלימו בעניני התנהגותו הדתית.
- ^ 1) A Discourse of Western planting; 2) Principal Navigations, Traffiques and Discoveries of the English Nation.