תולדות ההתישבות בעולם/ההתישבות בתקופת המשבר של ראשית הרכושנות/א
א.
עריכהאנגליה זו, שהיתה מעוניינת ביותר בפתוח צורות-הייצור שלה, היתה גם הראשונה שנתקפה ביותר ע"י משבר-המעבר בהתפתחותו הראשונה של המשק הרכושני, ובה – באנגליה – מתבלטת ראשונה התאמת צורתה של ההתפשטות הקולוניאלית למשבר זה. מהלכי התפתחות כאלה מתגלים גם בשאר ארצות, העומדות על סף הרכושנות. כמעט כל תופעה שנתגלתה בשטח זה באנגליה – מוצאים אנו כיוצא בה גם בצרפת ובהולנד (סבל ההמונים, הולכי-בטל, חוקי-עניים, יקרות וכדו'), אבל בגלל תנאים היסטוריים מיוחדים היו חזיונות אלה בולטים ביותר באנגליה. "נשול היצרן הכפרי, האכר, מאדמתו" – כותב מרכס בספרו "הקפיטל" – "הוא עיקר כל הפרוצס... קורותיו מקבלות גוון שונה בארצות שונות, וגם סדר המאורעות שבו הולך ומשתנה חליפות בתקופות שונות. רק באנגליה... יש לו צורה קלסית".
רבות דובר ודוין אם מנגנון השנויים הסוציאליים, כפי שמרכס מתארו לגבי תקופת-משבר זו, מתאים לעובדות. ודאי שגורמים רבים הביאו כתוצאה לידי משבר-המעבר; ברי כמו כן שהגורמים העיקריים, הנקובים בספר "הקפיטל", הם מן הקוים האופיניים ביותר של התקופה, וכאלה הם נראו גם בתפיסת בני דורם. מרכס עצמו מבחין יפה בדבר, באמרו (עמ' 650) כי בספרי הקורות הישנים מופרזת ודאי התרעומת, אולם מתוכם משתקף לנכון הרושם שעשתה המהפכה בתנאי-הייצור על בני הדור. הגורמים העיקריים הללו, החוזרים ונשנים בספרות התקופה ההיא, הם קודם-כל תקנת ה-enclosures[1], שתקופתה הראשונה חלה בש' 1500-1570 בערך, צמצום המנזרים והעברת רכוש הכנסיה לרשות פרטית, זו שעם החלטת הפרלמנט בש' 1536, שחלה מתחילה רק על מנזרים קטנים (שהכנסתם אינה מגיעה למאתים לי"ש בשנה), נעשתה קו יסודי בפוליטיקה הממלכתית. הסבה העיקרית, שגרמה לנשול האכרים הזעירים מאדמתם ע"י הגידורים, היתה כידוע פריחתה של תעשית אריגי הצמר (תחילה בפלנדריה ואח"כ באנגליה), שהביאה לידי התיקרות הצמר. ואולם כיון שמחיריו לא היו בכ"ז קבועים ביותר, לא נכרה גם קביעות במעבר מאדמת חריש לאדמת מרעה: פעם מצמצמת אנגליה את שטחי התבואה, ופעם – את שטחי המרעה, הכל לפי הקוניוקטורה. אבל בדרך כלל אין ספק שרבוי הגידורים, המעבר משדות תבואה לכרי דשא, הפקעת האדמה הצבורית, התהוות אחוזות גדולות על חשבון האכר הזעיר והאריס, – כל אלה השפיעו באופן תמידי על שנויי-הערכין החברתיים שחלו בימים ההם. אכרים ואריסים רבים, אשר גורשו מאדמתם, הוכרחו לבקש להם מקור-פרנסה אחר. "הגנים וכרי המרעה הללו" – נאמר בספר אחד מש' 1581 – "מציגים את כולנו ככלי ריק; אין אנו יכולים עוד לרכוש לנו אדמת חריש; הכל נהפך לאדמת מרעה בשביל הצאן והבקר. הדבר הגיע לידי כך שעל שטח שן 6 מילים בסביבתי ראיתי בשבע השנים האחרונות תריסר אתים מושלכים ללא שמוש. מקום שם יכלו תחלה להתפרנס 30 איש לא יראה כיום אלא רועה עם עדרו... העדרים הללו עקרו את עבודת-האדמה מארצנו, ובכל מקום תראינה עיניך רק צאן".
בנוגע להפקעת המנזרים, שנעשתה בגזירת המלך בשם הרפורמציה כביכול, אך למעשה לא בא אלא כדי להרבות את הכנסותיו – יש לציין כי רק מקצת פעולתה אנו מוצאים בעובדה שלעניים הנתמכים ע"י המנזרים, לא היה מעתה צל-קורה לראשם. באנגליה הקתולית היה שליש ממעשר הכנסיה משמש לתמיכת אביונים. ועכשיו, עם בטולם של 644 מנזרים, עברו נכסיהם של 110 בתי-חולים ו-2374 מוסדות שונים, כגון: בתי תפילה, בתי ספר, אגודות-אחים וכו' – במחירי עושק לרשות הנגידים החדשים, אשר עלו לגדולה בעזרת מסחרם. אף פעמוני כנסיות ושאר תשמישי קדושה שמשו נושא למקח-וממכר, כדי להקל במקצת את המצוקה. העניים שהתפרנסו במוסדות החסד, ומספרם היה כ-40-80 אלף, ראו את עצמם נאלצים לבקש מחיתם בדרך אחרת. או – לגווע בחוצות. הבעיה הסוציאלית, שנתעוררה בימים ההם, לא פסקה מלהעסיק את כל ההוגים והמדינאים של הדור כך כותב, למשל Latimer עז הרוח:
"מעולם לא היתה לונדון רעה כמו עכשיו. בדורות הקודמים היו האנשים מלאי רחמים וחסד, ואולם כעת אין זכר לרחמנות; כי בחוצות לונדון מתים אחים מקור, שוכבים חולים ליד הפתח, בין בהמות הבית, וגוועים מרעב.
האם היתה אכזריות גדולה מזו בעולם? סבורני שלא".
הכומר הפוריטני רוברט קרוליי מתאר גם הוא את השפעת התקופה ההיא. בתאורו אנו קוראים על סוחר אחד שחזר לביתו מעבר הים, ופתאום – במקום מעון דלים רואה הוא לפניו ארמון-תפארה:
"אל אלוהים", קרא הסוחר,
"האם כה עשירה ארצי,
שמעונות עניים ואביונים
יהיו בה כה נהדרים?"
והנה, בצד הדרך
נקרה לפניו אביון,
מתחנן ומבקש נדבה.
"שלמה?" קרא הסוחר,
"מה פשר הדבר?
האם תפשוט יד,
ולך בית מלכים?"
"אללי, אדוני," קרא העני,
"כולנו מגורשים ומושלכים,
חיים ומתים בצדי דרכים,
גם פה, גם שם, מסביב.
בעלי הון ועושר
קנו את משכנותינו,
וכאשר נחלה את פניהם –
יפנו לנו עורף".
תוצאות חמורות יותר משל החרמת המנזרים נתהוו בגלל זה, שרוב קרקעות המנזרים עברו לרשות העשירים החדשים ואנשי העסקים. גם נתיני המנזרים לא חיו בנעימים, כאשר תעיד התקוממותם בשנת 1381. אבל הנזירים, לפי הלך רוחם, כפופים היו למסורת ולשמרנות, בה בשעה שיורשיהם המהפכנים, נושאי ההתפתחות הרכושנית המהירה, לא שעו אלא לבצעם, היו מגרשים אריסים ותיקים מאדמתם, ללא כל הסוסים, והיו פונים לגדול צמר, אם ענף זה הכניס יותר ממס החכירה. מעבר זה החיש בהרבה את מהלך המהפכה הסוציאלית.
על הגורמים הללו נוספו אחרים, שחשיבותם – כדעתו הנכונה של זומברט – אינה פחותה מזה. אחד מהם הוא – שיטת האינפלציה של מטבעות פחותות משקל, זו שאחז בה היינריך השמיני כדי להשיג את הכסף שנדרש לו לצרכים צבאיים. פוליטיקה זו, שכרוכות בה תמיד תוצאות סוציאליות מקיפות, הגיעה ממש עד כדי שערוריה בימי ההרפתקנים, הרעבים תמיד להון, שמשלו באנגליה לאחר מפלת הפרוטקטור סומרסט. סוף דבר היה שלא רק התנודות בערך המטבעות, שבאו לעתים קרובות באופן פתאומי, לא הניחו מקום לתנאים סוציאליים ותנאי כלכלה יציבים, אלא גם מהלך ההתיקרות, שהיתה מורגשת עוד לפני כן בעקב האימפורט הרב של מתכות יקרות, נתגבר עכשיו באופן יוצא מן הכלל. ג'ון Hales, חוקר מובהק של תולדות הכלכלה באנגליה בדור ההוא, מציין עד כמה קשה היתה פגיעת היקרות בכל מעמדות החברה. נותני העבודה בעירם התאוננו שלרגלי המחירים היקרים אין ביכלתם לספק בשר, מזונות ומשקאות לשוליותיהם, והם מוכרחים ע"כ לפטרם מחוץ לאחד או שניים. האצילים, שזה מזמן הלך ופחת אצלם המנהג הפיאודלי להחזיק בני לויה, נאלצו מחמת היקרות למכור את אחוזותיהם לבורגנים המתעשרים, לפטר את משרתיהם ולעבור ללונדון, ולהסתופף ליד חזר המלכות מתוך הסתפקות במשרת אחד או שנים. מובן מאליו שעלית המשכורת ועלית מס החכירה של הקרקעות לא הלכו בד בבד עם היוקר המאמיר – לרגלי העניות הכלכלית ולרגלי התרבותם של מחוסרי העבודה. חוקרים במקצוע שכר העבודה, כגון Rogers ואחרים, מציינים שבימי אלישבע, לאחר שבאה סוף-סוף יציבות בשער המטבע, נתייקר הבשר כדי 350%, התבואות ותוצרת החלב – כדי 250% יותר, ואילו שכר העבודה לא עלה אלא כדי 150%. כמה צדק Wingfield באמרו: "אלה הן עובדות טרגיות יותר מאבדן קאלה ועקירתם של אצילים אחדים". מן המערבולת של הרפורמציה והתנועה שכנגדה יצאו אוכלוסי הפועלים מקופחי פרנסה, ורמת חייהם הונמכה. ודוקא באנגליה התחילה ההשפעה המהפכנית של ההתפתחות הרכושנית מתבלטת בתקופה מוקדמת למדי. עד אמצע המאה ה-16 היה מספר האוכלוסים באנגליה קבוע בדרך כלל, ורק מאז ואילך מתחילים תושביה להתרבות. בש' 1570 נמצאו באנגליה ¾ 3 מליוני אנשים, בש' 1600 - ½ 4 מיליונים. בסוף המאה ה-17 היה מספרם, לפי הערכתו של גריגורי קינג, חמשה מיליונים וחצי.
על כל הפרוצסים הללו נוסף, בראשית המאה ה-17, עוד גורם אחד אשר החמיר את המשבר והוא: המהומות האזרחיות והפרוד הדתי באנגליה גופה, ומלחמת 30 השנים ביבשת אירופה. הסבך הזה, כשם שדלדל את כוח הקניה של מחוזות רבים בגרמניה, – עד אשר ממכר המותרות והאימפורט הקולוניאלי במקומות אלה נתמעט מאוד, – כן פגע לרעה גם בתעשית האריגה, שנמצאה אז בראשית התפתחותה, וביחוד – בטוית הצמר ובאריגתו. תעשית האריג מגיעה עד משבר, ואין בכוחה לשמש שדה קליטה למחנה-המובטלים ההולך וגדל. אמנם ירידת הממכר של הסחורות אינה נמשכת הרבה, ועוד באמצע המאה ה-17 חולפת נקודת השפל, ובמקומה באה עליית הייצור, בעקב גדול כוח-הקניה, למרות המבוכה וההפרעות שהביאה תנועת אויבי-הרפורמציה. אולם עד שבאה נקודת מפנה זו – מתבטאת ההשפעה של המהפכה הסוציאלית, בכל אותן הארצות שהרכושנות מתחילה להתפתח בה, ברבוי הדלות, בחוסר פרנסה, בהופעת המוני אביונים ולהקות של שודדי דרכים. אלה שנעקרו מן הסדר הקבוע של הכלכלה והחברה אשר בימי הביניים – לא יכלו להסתגל על נקלה למציאות החדשה. ולפיכך אנו קוראים בתולדות התקופה ההיא שבעלי התעשיה קובלים על חוסר פועלים מקצועיים, בה בשעה שמחנה המובטלים היה גדול מאוד. לפי ו. האריסון (1577-1587) היו באנגליה "האביונים הרבים ללא עבודה" בבחינת החזיון שהתחיל מתגלה לפני ששים שנה, כלומר בש' 1520 בערך, ורק זה מקרוב נעשה מכת-מדינה ממש; את מספרם הוא מעריך (בשעת כתבו את ספרו) בעשרת אלפים בערך. במאה ה-17 הולכת תופעה זו ומחמירה עוד יותר. לפי גריגורי קינג היה מספר האנשים הנזונים באנגליה מן הצדקה – קרוב לרביעית כל האוכלוסים. מס העניים הכניס בש' 1698 819,000 לי"ש, כלומר – כרבע ערכו של כל האכספורט הבריטי באותה שנה. ואולם גם בהולנד העשירה (עליה אומר פרינגסהיים, כי היתה הומה מקבצנים) ובצרפת – לא היה המצב שונה מזה בהרבה. מלחמת הממשלות ברעה זו, בכל מערב אירופה, התגלתה אז ב"תחוקת דמים" כנגד קבצנות ופשיטת יד; דבר זה אינו אלא מבליט את אופי החזיונות הללו בתורת בעית-המונים סוציאלית.
החוק, שהוצא באנגליה ע"י היינריך השמיני בש' 1530 קובע לאמור: קבצנים זקנים ונטולי כוח עבודה רשאים לבקש נדבות; ואולם פושטי-יד ונודדים בריאים – יענשו בכפיתה לעגלה עד זוב דם, ואח"כ יהיו חייבים להשבע שיחזרו למקום מולדתם, או למקום שגרו שם בשלש השנים האחרונות, ויתחילו עוסקים בעבודה. – בחוק-מלואים, שנתפרסם בזמן מאוחר יותר, נאמר שאם החוטא ישוב לסורו – יש לשוב ולהלקותו, וגם לחתוך לו את חצי אזנו; ואם ישוב לחטוא בשלישית – דינו כדין פושע ואויב החברה, ואחת דתו לתליה. Hollinshed, בספרו "תאור אנגליה", כותב שמספר המסכנים הללו, שנדונו לתליה בימי היינריך השמיני, היה 72000. בחוק שהוצא ע"י המלכה אלישבע בש' 1572 נאמר, כי פושטי-יד, מבני 14 ומעלה, שאין להם רשיון לכך, יש ליסרם בשוטים ולרצוע את אזנם השמאלית, אם אין איש מסכים לקחתם לעבודה למשך שנתים; ואם ישובו לסורם – והם מבני 18 ומעלה – דינם לתליה, אם לא ימצא אדם שיקבלם לשרותו למשך שנתים; ובשובם לחטוא פעם שלישית אחת דתם כמורדים במלכות.
בזמן ההוא מופיעות גם הפקודות הראשונות בדבר שלוח הפושעים לעבר הים. באחד מחוקי המלכה אלישבע נתנת לשופטים ההרשאה לדון את החוטאים לגלות ולגרשם אל מעבר לים, לאותם המקומות אשר תקבע מועצת המלכות. בפקודה זו השתמש בפועל ג'יימס הראשון, אשר הגלה לוירגיניה מאה איש. וכן היה בימי מלכותו של קרל השני, אשר הגלה אנשים לאיי מערב-הודו, גם משום חוסר מקום בבתי הכלא וגם כדי לספק שם את הצורך בידים עובדות (משלוח הכושים לא הספיק לעבודות במטעי הסוכר). בתקופת-מעבר זו, תקופת המשבר בהתפתחות המשק הרכושני, מתחילה משמשת המשיכה לארצות ההתישבות הרחוקות שמעבר-לים גורם כלכלי מניע, רב כחות ותוצאות: שכן מצד אחד מצטמצמת או נפסקת אותה דרך-הייצור האופיינית לתקופת המלאכה הזעירה, ובמקומה באה דרך-הייצור התעשיתית לפי הסגנון והריתמוס החדש; האגודים הסוציאליים הישנים הולכים ונעלמים, עדות האכרים מימי הבינים מתפרדות ונטרדות מהר מאדמתן, והאוכלוסים מתחילים להתרבות בטמפו לא ידעוהו עד כה; ואולם מצד שני עוד אין בכוח המשק החדש לקלוט את ההמונים ההרבים, אשר נטרדו מעבודתם בשדה החקלאות והמלאכה, והמתיחות בין צורות הכלכלה, דרכי הייצור, תנאי הייצור, היחסים החברתיים ותנועת האוכלוסים – מגיעה לפסגת-משבר ראשונה. תסבוכת זו של הכרח, לחץ ואפשרות לחדשה – משמשת נקודת-מוצא לתקופה החשובה של ראשית ההתישבות האירופית המודרנית.
כמה וכמה מכותבי תולדות הקולוניזציה – וביחוד מבין הגרמנים (וואלנטין, רולוף, ועוד) – שיש להם אמונה יתרה בכוחה העצום של לאומיות מופשטת, אינם רוצים להעלות על דעתם שראשית הגדול של ההתישבות הבריטית – ילידת ההכרח היא. לדעתם בא הדבר אך ורק משום שאנגליה "חצבה מתוך רגשי לאומיותה את העוז והכשרון הדרושים, כדי להבליג על כל הסכנות ע"י מעוף-נעורים שאינו חת מפני כל, למרות המהפכות החברתיות ושנויי-הערכין הכלכליים". הם מראים שבימי אלישבע וג'יימס הראשון, כלומר בראשית ההתישבות באמריקה, נפסק מהלך הגידורים ((Enclosures)[2]), מספר האכרים הזעירים היה קרוב לעליה יותר מאשר לירידה, ורמת-החיים של האוכלוסים בכלל נמצאה במזל עליה, כאשר תעיד תנועת הבניה בעיר ובכפר, רבוי התלבושות המפוארות בין כל המעמדות ורבוי עסקי הזכוכית והניר. ואולם טעמים אלה אינם עומדים בפני הבקורת:
- עם כל הקוניונקטורה לעליה בימי המלכה אלישבע, לא נתחסלה ע"י זה הירושה הסוציאלית של 50-80 השנים הקודמות. הפסקת נשול האכרים אין בה עוד משום ארוכה לאכרים שכבר נטרדו מאדמתם.
- רבוי האוכלוסים הגדיל את הצרכים הדורשים את ספוקם. תגבורת הבניה, למשל, לא באה אלא כתוצאה הכרחית מרבוי האוכלוסים.
- עם כל העליה שחלה בכלל במשק הבריטי העממי – אין לבטל בסברה בלבד את תקופת המשבר במהפכה הסוציאלית והכלכלית, שהיתה מלווה הפרעות כלכליות חמורות, כגון המשבר שבממכר התוצרת, שצוין לעיל.