תולדות ההתישבות בעולם/ההתישבות בתקופת המשבר של המהפכה התעשיינית

ההתישבות בתקופת המשבר של המהפכה התעשינית
חיים ארלוזורוב

א

משבר המעבר בימי המהפכה התעשינית מתגלה בכשלון החיצוני של שיטת-ההתישבות הישנה, שנוי מקומן של כל הפרודות בשדה המאגניטי של ההתפשטות הקולוניאלית, בהנחת אבני-היסוד לשלטון הקולוניאלי הגדול, האופייני לתקופת הרכושנות המודרנית. בהגמר מלחמת שבע השנים יצאה צרפת נקיה כמעט מכל האימפריה, אשר הקימה ברוב עמל, במשך מאה וחמישים שנה בעזרת מגלי ארצות וכובשי יערות וכל מיני חלוצים אחרים. כל יגיעה עבר לידי אנגליה. ואולם לא אלא כעשרים שנה ואנגליה זו נאלצה להודות בעצמאות מושבותיה אשר בצפון אמריקה. האימפריה הבריטית הראשונה נהרסה כליל. שארית הישובים ביבשת צפון אמריקה, שהיו עוד כפופים למטרופולין, בעיקר– קאנאדה התחתונה הצרפתית, נראתה ככבוש בלתי בטוח שלא יתקיים בידי הכבוש הרבה זמן. כעבור שנים אחדות אבדה הולנד, במלחמות המהפכה הצרפתית, את שלשת אזורי-שלטונה העקריים במזרח: מושבת הכף, ציילון ויאוה. מושבות ספרד באמריקה המרכזית והדרומית – פקעה זיקתן למאדריד, לאחר שנאפוליאון נעשה בש' 1808 שליט בספרד. ומכיון שטעמו את טעם החירות, ובעיקר – את טעם ההנאה שבעצמאות מסחרית, שוב לא סרו עוד למשמעת המטרופולין. בש' 1825 לא נשארו מכל ממלכת ספרד העצומה אלא האיים הכנריים, קובה, פורטוריקו והפיליפינים. מכל האימפריה של פורטוגליה לא נשאר כמעט שריד, מלבד אי-אלו תחנות ירודות בחופי הודו ואפריקה. משלטונה הקולוניאלי של הולנד נשארו לפליטה רק אלה (עפ"י חוזה השלום מש' 1815) והאיים שבאזורה. מהאימפריה הצרפתית נשארו רק איים מעטים במערב הודו.

טירגו, הוגה-דעות כלכלי ומדינאי חשוב של צרפת בזמן ההוא, אמר: "מושבות נמשלו לפירות: הם דבוקים בהורתם עד התבגרם". אמרה מכללת זו הלמה את התפיסה הכללית של בני דורו. ונסיונות הדור הבא כאלו שמשו ראיה לדבר. אולם כבר באותו זמן נתעוררו לפעולה כחות סוציאליים וכלכליים. עצומים, שיצרו כוון אחר. כחות אלה לא זכו להערכה נכונה מצד סני הדור ההוא, ויתכן שאף לא השגיחו בהם כלל. ההתפשטות הקולוניאלית, שנעצרה במובן הפוליטי, לא פסקה להתקדם מבחינה סוציאלית וכלכלית. המונים חדשים של מהגרים נדחפו בסוף המאה הי"ח לארצות שמעבר לים, בעקב המהפכה הגדולה בתנאי-הייצור האירופיים. ארצות-התישבות חדשות התחילו להתפתח. בארצות- הברית עלה מספר האוכלוסים משלשה מיליונים, בערב מלחמת השחרור, עד למעלה מ-11 מיליון בש' 1825. בצפון-אמריקה הבריטית עלה מספר האוכלוסים, מש' 1763 עד 1812, פי ע ש ר: מ-60-65 אלף עד 600 אלף בערך. בש' 1788 נוסדה סידניי, שבה מתחיל בנינה של דרום-וולס החדשה וישוב אוסטראליה. בש' 1769, 1773, 1774 ו-1777 סר קוק לזילאנד החדשה, ובש' 1825 נעשים בה, זו הפעם הראשונה, שלשה נסיונות להתישבות. באותה השנה מכריזה טאסמאניה על עצמאותה ובוחרת במועצה מחוקקת. שתי המגמות – בטול השיטה הקולוניאלית הישנה וצמיחת החדשה – אינן אלא שני צדדים של מטבע אחד. שתיהן, כשאר המאורעות הגדולים בתקופה ההיא – המהפכה הצרפתית, מלחמות נאפוליאון, – מבטאות את מהלך ההתפתחות של תקופת המשבר.

המהפכה בשיטה הקולוניאלית הישנה מתחוללת במזל של מלחמה לשחרור פוליטי מסחרי, לבטול המונופולים והזכויות היתרות ולשחרור העבדים. גם השיטה המרכנתילית הולכת ומתפוררת בעקב המלחמה לבטול השעבוד וההגבלות הכלכליות ומונופולים במסחר. תנועת ההגירה וההתישבות החדשה נמצאת במזל התופעות הראשונות, הבאות בעקב המהפכה בעולם הטכניקה בסוף המאה הי"ח: התרוששות ההמונים של בעלי-המלאכה, חורבן התעשיה הביתית של האכרים, רציונליזציה בחקלאות והרעב הראשון לחמרים גלמיים מד תעשית האריגה.

ב.

כליה זו של הישן – פרושה איפוא קודם-כל מלחמה לבטול המונופולין של הממלכה, ולשחרור מסחרי-פוליטי. בצורתה הראשונה – הסכסוך בין אנגליה ובין מושבותיה בצפון אמריקה – מביאה מלחמה זו למהפכה ולנתוק ארצות-הברית מן המטרופולין. דבר זה אינו אלא טבעי ומובן, לאחר שגברו הנגודים בין מטרופולין התחזרת ובין המשק הקולוניאלי המתפתח, לאחר שמצד אחד גברה השפעת הבורגנות הבריטית על הממלכה ומצד שני גברה השפעת ההנהלה הפוליטית העצמית של המושבות. בעשרים השנים שקדמו למהפכה האמריקנית התאמצה ע"כ המטרופולין, יותר מאשר לפני-כן, לשעבד את המושבות מבחינה פוליטית וכלכלית ולצמצם יותר ויותר את אפשרויותיהן המסחריות. עד אז, בימי שלטון המיניסטריון של הויגים, היה מנגנון חוקי המסחר רופף למדי. המיניסטרים היו מתגאים בזה שלא נהגו לקרוא את האגרות המתקבלות מאמריקה והיו מתפארים בשיטת "הרשלנות המבורכת" ("salutary neglect"). בתנאים כאלה היו המסחר והתעשיה באמריקה הולכים בדרכים משלהם, ואם כי לא היו מותרים מטעם החוק. אחד מחכמי-הכלכלה אומר כי "90 למאה מסוחרי אמריקה מבריחי מכס הם". מטענים שלמים של טבק נשלחו להולנד ולצרפת מבלי ששולם לאנגליה המס המוטל עליהם. אניות, טעונות סחורה מיבשת אירופה, היו נמצאות שבועות תמימים בחוף, בקרבת Cape Anne, עד השלח סחורתם בסירות דיגים לסאלם ולגלוצסטר. לפי אומדנא תפס המסחר-בגנבה של ניו-יורק ובוסטון, עוד בראשית המאה הי"ח, כשליש אחד מכל המחזור המסחרי. גם בימי מלחמת שבע השנים לא פסק המסחר בגנבה. האמריקנים לא התבישו להמשיך את עסקיהם המסחריים עם השונא, ואף ספקו מזונות ותחמושת צבאית לאותם האיים והחופים שאנגליה שמה עליהם מצור. את מוסר-הכליות שלהם הרגיעו ע"י קבלת מחירים עצומים מאת השונא... תשע עשיריות מכל התה (½1 מיליון פונט), של אמריקה התצרוכת השנתית לפני המהפכה, היו מובאות לתוכה בגנבה, ישר מהולנד או מחופי המזרח. לא יפלא, איפוא, שהיו שנים כאלה, אשר בהן לא הגיעו הכנסות המכס אלא לאלפים לי"ש, בה בשעה שהוצאות המנגנון של המכס היו 8000 לי"ש לשנה.

בימי המיניסטריון של גרנוויל נעשה פתאום (בש' 1763–1764) נסיון לשנות את המצב הזה ולהנהיג פקוח יותר חמור על קיום החוק. על בתי המכס הוטלה השגחה חמורה, והם נתחיבו מעתה למסור בקביעות לשלטונות המרכזיים דין-וחשבון על פעולתם. אניות- המלחמה שעגנו בחוף נצטוו להשתתף בציד המבריחים, וקציניהן נדרשו להשבע שבועת-אמונים, לפי הנוסחה הקבועה בשרות המכס. מנהלי המכס הורשו לחפש ולבדוק בבתים פרטיים אם אין בהם סחורות מוברחות, ושופטי הצי הורשו לפסוק את דינם לעברינים, גם בלי חבר שופטים מושבעים.

חוק הסוכר, שהוצא בש' 1764, כדי לסדר את עניני המכס של המלאסה במערב הודו, פגע לרעה בתעשית הרוב, וגם הגדיל את המכס על הקפה, היין, סחורות-המשי ואריגים צרפתיים עדינים. חוק זה גרם קודם-כל למשבר במסחר מערב-הודו. ההזמנות למלאסה נתמעטו, אניות עגנו בנמלים ללא עבודה; העצים והבשר המשומר, הקמח והדגים המלוחים, שהיו נשלחים כרגיל לאיים הטרופיים, נשארו מעתה ללא קונים. המחירים ירדו, האכרים אבדו את שוקם הטוב ביותר, פועלים חקלאיים, יורדי-ים, פועלי עץ וזקקים נעשו מחוסרי-עבודה. בגלל שתוק המסחר נפסק משלוח הכסף (במתכות) למערב הודו, בה בשעה שמעתה חיבים היו לשלם את המכס דוקא במזומן. התוצאה היתה – משבר-עסקים קשה, שלא חלף גם לאחר שנעשו כמה דברים להקלתו, כגון: פרסי אכספורט לקנבוסי פשתן ומשי גלמי, בטול מכס העורות שהובאו לאנגליה מאמריקה, והיתר האכספורט של אורז למושבות ספרד ולארצות אירופה מדרום לכף פיניסטר. אולם בכל אלה לא היה אף משום הקלה פורתא, מלבד זה יש לציין שהממשלה החליטה לשנות את שיטת המכס שלה ולהטיל מעתה מסים ישרים על המתישבים. אנגליה יצאה מהמלחמה וחוב של 140 מיליון פונט רובץ עליה, כלומר על משלם-המס הבריטי, בה בשעה שנטל המסים במושבות, שנמצאו בפריחתן הכלכלית, היה קל לפי ערך. בהגמר המלחמה סבורה היתה אנגליה,–שחששה למלחמת נקם צרפתית ולהתקוממויות חדשות מצד ההינדים, – לכונן מצב צבא בם 10,000 איש, שבהוצאות החזקתו ישתתפו המתישבים בשעור שליש אחד. המסים החדשים נועדו כמו-כן לפטור את הנהלת המושבות מזיקתה לאספות-הנבחרים: כל הפקידים והשופטים, מנוייהם ופטוריהם היו מסורים לרשות הכתר, כדי שעי"ז יוקם מנגנון מהימן ומסור למלכות. למטרה זו הונהג בש' 1765, בהסכמת הפארלמנט, מס החותמת לפי דוגמת אנגליה. ממקור זה קוה מיניסטריון גרנוויל להכנסה בת מאה אלף לי"ש לשנה. העוברים על החוק נענשו בקנס של חמש ועד חמשים לי"ש. מוכרי עתונים או ספרים שאין עליהם החותמת הדרושה – נענשו בקנס של 40 שילינג. מזיפי החותמת נדונו למיתה.

פקודת החותמת עוררה סערת התמרמרות במושבות. בה בשעה שתשלומי המכס היו מוטלים באופן ישר רק על סוחרים וסוכני נמל, הנה על-ידי המסים החדשים נתבלט ביותר שעבוד ההמונים והנטל הרובץ עליהם. ויותר משהתמרמרו על עצם המס – התמרמרו על ממשלה הרחוקה מהם 3000 מיל ומטילה עליהם את מרותה:

"חוק החותמת (אמר בנימין פרנקלין לפני אחת הועדות של בית המחוקקים) פרושו שלא נוכל לסחור או לעשות את רצוננו, אלא אם כן נשל מס כך וכך. וכל זה – כדי לדלדל את כספנו או להמיט עלינו הרס, באם נסרב לשלם את המס".

למעשה לא הכניס מס החותמת אלא מעט. נוח היה לאנשים בחוזים בלתי מאושרים, מאשר בחוזים מאושרים הטעונים תשלום מס. בקארולינה הדרומית נאלצו בתי המשפט להסגר, כי מאנו האוכלוסים להזקק לחותמת האשור. בבוסטון החריבו את משרד החותמת ושרפו את בית המושל. עתונים פסקו להופיע, או שהופיעו ודמות גולגולת טבועה עליהם במקום הנועד לחותמת.

ההתנגדות למטרופולין לבשה גם צורות חמורות יותר: על סחורות אנגליה הוכרז חרם. סוחרי ניו-יורק, בוסטון ופילאדלפיה חתמו על הסכם הדדי בדבר הפסקת האימפורט של סחורות מאנגליה. סוף-דבר שאימפורט הסחורות האנגליות נתמעט מאד, ולחץ האכספורטרים הבריטיים גבר עד כדי כך שהכריח לבטל בש' 1766 את חוק החותמת, לשמחת לבם של תושבי אמריקה. מאז והלאה אוחזת ממשלת אנגליה באמצעים שונים, פעמים ותרניים ופעמים קשים; הצד השוה שבהם שבשביל הממשלה גופא היה הפסדם מרובה משכרם. התמרמרות המתישבים על דרכי הממשלה הלכה וגברה והגיעה לידי התנגדות פוליטית, שתקפה חוקים רחבים, וגם תנועת החרם הלכה והתפשטה. על פי החלטת שר-האוצר טאונסהאנד מחליט הפארלמנט בש' 1767 להטיל מכס חדש על זכוכית, צבעים, נייר, תה שמן ופירות; ואולם כעבור שלש שנים מבטלים את כל התעריפים הללו (פרט למכס התה). החרם, אשר בא בעקב פקודות טאונסהאנד. לא היה מעתה מיוחד לאנשים פרטיים ולהתאחדויות, כי בו תמכו עכשו באופן רשמי גם מוסדות-הנבחרים הפוליטיים. בית המשפט העליון ממאסאטשוסטס קבל החלטה "לסייע בכל מיני אמצעים זהירים להפסקת השמוש במותרות חו"ל ולעדוד התעשיה המקומית". החלטות מעין זו נתקבלו גם באספות הנבחרים של קונקטיקוט, וירגיניה, ניו-יורק, מארילנד וצפון קארולינה. תנועת החרם הראשון הפחיתה את האימפורט כדי חצי מיליון לי"ש בערך. משהוכרז החרם השני ירד האימפורט הבריטי לאנגליה החדשה ולמושבות התיכוניות מ-1,363,000 לי"ש בש' 1768 עד 504,000 לי"ש בשנה שלאחריה. ואולם עם בטול המכס עלה האימפורט מיד והגיע ל-1,604,000 לי"ש בש' 1770 ו-4.2 מיליונים לי"ש בש' 1771.

מש' 1770 ואילך תכפו מעשי האלמות, שעוררו מצד אנגליה תגובה חריפה בצורת חוקים חמורים. המלחמה במכס התה מגיעה בש' 1773 עד ליסוד חבורת התה המפורסמת בבוסטון; תשובים נכבדים תוקפים אניות טעונות תה וזורקים הימה יותר משלש מאות תבות. בניו-יורק ובפילאדלפיה אין מתירים לאניות לפרוק את סחורותיהן, והן שבות ללונדון עמוסות כשהיו. בטשארלסטון נערם התה במרתפים, והוא נרקב שם ולא יצלח לשמוש. בפארלמנט הבריטי השמיעו אמנם פיט ובורקה את קולם בזכות חרותם של תושבי אמריקה ודרשו להמנע מאמצעי כפיה ולאחוז בשיטה יותר ותרנית ונוחה, ואולם שומע לא היה להם; גיאורג השלישי והוזירים שלו מכבידים עוד יותר את העול על המושבות. קודם-כל מחליטים בש' 1774 לנעול את נמל בוסטון "משום שאין שם תנאי-הבטחון הדרושים למסחר הנתינים של הוד מלכותו, וגם אי-אפשר לגבות שם כחוק את המכס הנפרע להוד מלכותו"; שנית – מחליטים לבדוק מחדש את הטשארטר של מאסאטשוסטס ולהגבילו; שלישית – דינם של פקידים קולוניאליים, הנאשמים במעשי אלמות בשעת מלוי תפקידם, לא ימסר אלא לבית-דין בריטי; רביעית – לספח לקנדה את השטח אשר בין אוהיו והאגמים הגדולים; חמישית – לחדש את תקפו של חוק אכסון החילים מש' 1765 (על פיו היו אוכלוסי המושבות חיבים לאכסן את החילים הבריטיים ולספק להם מאור ודלק).

הגזרות הללו הלהיבו עוד יותר את תנועת החרם. הבאת הסחורות הבריטיות נפסקה כמעט לגמרי (מ-2,590437 לי"ש בש' 1774 עד 201,162 לי"ש בש' 1775). אנגליה מכריזה על מאסאטשוסטס כעל אזור המרי ושולחת לאמריקה גדודים חדשים. על מושבות המורדים נאסר לבוא בקשר מסחרי, איזה שהוא, עם מקומות אחרים, – פרט לאנגליה, אירלנד ומערב-הודו הבריטית. כעבור חדשים אחדים נאסרת א תנועת האניות בכלל, והאניות האמריקניות צפויות לסכנת החרמה. המהפכה נעשית לדבר בלתי-נמנע. "עכשיו הוטל הגורל", – כותב גיאורג השלישי, – "המושבות מוכרחות להכנע, או – לנצח". בארבעה ביולי 1476 מכריזים בפילאדלפיה על עצמאותן של י"ג מושבות. מלחמת-השחרור האמריקנית החלה.

לא כל החוגים הסוציאליים של תושבי אמריקה משתתפים במהפכה זו במדה שוה. באנגליה החדשה מחוללים את המהפכה קודם-כל בעלי האניות ובעלי התעשיה. רבע מהחותמים על הודעת העצמאות הם סוכני אניות, משלחי סחורות ואכספורטרים. ג'ון האנקוק, הציר הראשון אשר חתם על ההודעה רבת-התוצאות, היה ידוע כראש המבריחים. ברגע החתימה היו מוטלים עליו בבית-הדין הימי קנסות-הברחה בסכום מאה אלף לי"ש. בדרום היו נושאי המהפכה על פי רוב דוקא מחוגי הנוטעים העשירים והאריסטוקראטים. הסבה לכך היתה מעמסת החובות, אשר שקעו בהם בעלי המטעים הגדולים בדרום. אציל וירגיני, אף אם היו לו אלפי אקרים ועבדים, היה שוקע תדיר בחובות, כי הוצאותיו לחיי-מותרות היו לפעמים מרובות מהכנסותיו. מלבד זה הנה היצרנים העיקריים של הדרום היו צפויים על פי רוב לסכנות-ספסרות חמורות ולתנודות חזקות במחירים, ויתכן שגם דבר זה הכביד את נטל החובות של הדרום. על ידי המלחמה עם אנגליה קוו החוגים הללו להפטר מחובותיהם. ואשר למתישבים החלוצים באזור היערות, שהיו תומכים נלהבים בתנועת השחרור, אף הם טעמם ונמוקם היה עמם: קצת – משום רוח החרות והקיצוניות הדמוקראטית, האופינית לאנשי הגבול, וקצת – משום סרובם לשאת בעול מסים, ומה גם מסים המוטלים עליהם על ידי ממשלה זרה.

לעומת זאת היו חוגים רבים של סוחרים בערי החוף, ביחוד מבין האימפורטרים, רחוקים מאד מראות בעין טובה את השתלשלות המאורעות. הללו לא נמשכו אחרי ניו-יורק ופילאדלפיה לתנועת-החרם השלישית אלא בעל-כרחם ומחמת הלחץ של החלטת-קונגרס מיוחדת, כי חששו לכל הפסקה בחיי-המסחר הנורמאליים, ונזקי החרם היו נהירים להם יפה יפה. חבריהם לדעה היו בעלי-האחוזות המעטים בצפון, אשר יראו כי המהפכה תטול מהם את שארית זכויותיהם הפיאודאליות, וכן גם אותם החוגים – הנאמנים למלכות או הטוריים – אשר שמרו אמונים לפקידות המלכות ולצבא הבריטי.

המלחמה, שפרצה בין המטרופולין ומושבותיה, נמשכה שבע שנים. צרפת וספרד וספרד מתיצבות מיד לימין המושבות המורדות. עוד בש' 1778 נכרתו בריתות ונחתמו חוזי-מסחר עם המושבות בדבר הספקת אניות וחילים, קצינים וחמרי מלחמה; נתנו להן גם הלואות הגונות ולזה היה ערך מיוחד, לנוכח המצוקה הכספית של המורדים. לשונאי אנגליה נצטרפה לבסוף גם הולנד, בת-בריתה הנושנה. הטעם לכך הוא שההולנדים לא רצו לותר על ההכנסות הרבות שהביא להם מסחרם עם האמריקנים, למרות החוזים עם אנגליה: ההולנדים היו מספקים למורדים תחמושת צבאית ושאר סחורות מהאי האנטילי הקטן סנט-אויסטאך. אנגליה אחזה בתחלה בדרכי נקם ושלם, ולבסוף הכריזה מלחמה בש' 1780.

מלבד החזית הנ"ל כנגד אנגליה נוצרה ברית של נייטראליות מזוינת כנגד אנגליה, ובה השתתפו רוסיה, דנמארק, שוידיה,פורטוגליה, פרוסיה, אוסטריה וסיציליה, כדי להבטיח את חופש המסחר הנייטראלי, – מפעל שערכו הממשי חוזר ומתגלה דוקא בימינו אלה.

יתכן שהתערבות זו היא שהכריעה את כף המלחמה, אשר בה היו כחות היריבים כשלעצמם שקולים בערך. באמריקה היתה, אמנם, ההתלהבות רבה, מתוך שאיפה לשחרור ולעצמאות פוליטית, אולם מצד שני גדולה היתה הקנאה והמריבה התמידית בין המושבות הבודדות; ויש גם שחסרה משמעת בגדודים הרבגוניים, שאנשיהם סרבו לקבל עליהם עול מרות חמורה ורצו להיות תמיד בבחינת מתנדבים חפשים, שכביאתם כן יציאתם. מבחינה צבאית היו הגדודים האנגלים חזקים בהרבה מן המתנדבים הללו, ולא יפלא ע"כ שכעבור שנה אחת לאחר הכרזת העצמאות כבשו האנגלים את כל אזור החוף, לרבות פילאדלפיה, מרכז הברית. הממשלה המהפכנית לא היתה לה כל סמכות חוקית לגביית מסים או לגיוס חילים. לעומת זאת היתה אמנם אנגליה בטוחה בתקציבה הצבאי. ברם, המרחק הרב בינה ובין המושבות, חובותיה העצומים וחלוקי-דעות פנימיים – כל אלה החלישו את כח פעולתה, והיא לא יכלה לנצל את כבושיה הצבאיים באזור החוף ולהמשיך את החדירה פנימה. הקואליציה של השונא הכריחה אותה לחלק את כוחה הימי לכמה ראשים. אניות צרפתיות וספרדיות אימו על מזרח הודו ומערבה, צרו על גיבראלטאר ואף זממו לעלות על אנגליה. בהיותה מוכרחת להגן קודם-כל על עצמה מפני השונא, לא יכלה אנגליה להתקדם במדה נכרת בצפון אמריקה.

לפי חוזה השלום מש' 1783 הוכרז על חרות המושבות ונתן תוקף חוקי לשאיפות העצמאות. מלבד זה נטלו מאנגליה ישובים אחדים קטנים, שעברו לרשות השונא. צרפת קבלה את טובאגו ואת כל התחנות באזור סנגאל, עד מצודת ג'יימס בשפך הגאמביה, ומחוזות אחדים בהודו, לשם השלמת אזור הפונדישרי. ספרד מקבלת חזרה את פלורידה. המעצמה היחידה, מבנות הברית של שונאי אנגליה, אשר לא הרויחה כלום, ואף הפסידה – היתה הולנד. לפי חוזה-שלום מיוחד נאלצה זו לותר לטובת אנגליה על נגאפאטם בקדמת הודו. לאור המלחמה נתברר עוד יותר עד כמה פנה זיו השלטון הימי של הולנד, והשרה הקולוניאלית שלה המזרח הודו לא היתה אלא צל זהרה לשעבר. חברת הולנד – מערב-הודו היתה כידוע לנו, שקועה בחובות ורקובה מבפנים.

תוצאות המלחמה היו, כידוע, רבות-חשיבות לא רק בתולדות ההתישבות, כי אם גם בתולדות העולם בכלל. מדינה חדשה הופיעה על במת הפוליטיקה הבינלאומית, מדינה שאפילו אי-אפשר היה לחזות מראש את אפשרויותיה וכחותיה הכלכליים, ולא עוד אלא שמדינה זו שמשה לפי מהותה סמל לשנוי מהפכני בדמות העולם החדש. נוצרה הדמוקרטיה הראשונה והמעצמה הרפובליקנית הראשונה. מקום שם נמצאה, אך לפני דורות אחדים, שממה ועזובה, ופראים חשופי-שת היו חיים על ציד ואכילת צמחים, – נוסדה המדינה המודרנית והפרוגרסיבית ביותר בזמנה. כאן נוצרה הדוקטרינה הפוליטית, אשר את דבריה שתו בצמא העתונאים והפילוסופים בבתי-הקפה שבפאריז. הכרזת העצמאות האמריקנית נשענה על זכויות-האדם הכלליות, אשר נפגעו ע"י הכתר האנגלי. מהכרזה זו הוליכה הדרך ישר לאספה הלאומית הקונסטיטוציונית, אשר נתקיימה בחצר המלכות בוורסיי. זו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה בהיסטוריה החדשה, שארץ-התישבות ההולכת ונבנית תפלס דרך לרעיונות החרות ולהתקדמות פוליטית חברתית.

ג.

התפתחות מעין זו, – שמרכז-הכובד בה הוא המלחמה לשחרור פוליטי-מסחרי ולנתוק כבלי הפוליטיקה הכלכלית המרכנתילית, – בולטת גם באותם המקומות שעוד נשארו כפופים לשלטון הקולוניאלי של אירופה. מלחמת-השחרור האמריקנית והמהפכה הצרפתית שבאה אחריה – משמשות דוגמא מעודדת, הממריצה ומדרבנת את השאיפות לחרות ושחרור.

אף במשטר הקולוניאלי של ספרד, הקשה והחמור ביותר, מתחילות להתגלות שאיפות השחרור, המביאות סוף-סוף לידי מהפכה, כבצפון אמריקה, ולנתוק המטרופולין. גם בתחומי השלטון הספרדי תפס המסחר-בגנבה את חלק-הארי מהמחזור המסחרי, ושיטת-המונופולין הרשמית היתה למעשה מלאה פרצות, ומתום אין בה. אחרי המלחמה לירושת הכתר נשתלט המסחר הזה ביחוד בשפך הלא-פלאטה, ובהשפעתו נעשתה בואנוס-איירס לנמל ראשי. כל זמן שהמסחר הספרדי היה כבול לסוג אניות מסוים של המלכות – הלכה ופחתה השתתפותה של ספרד במחזור העסקים של אמריקה. במאה הי"ח ירד המסחר הזה לזמן-מה עד 3,000 טונה לשנה. גזרות-המונופולין, שהלכו והחמירו במשך 200 שנה, עד כדי לאבן את המשק, נעשו קשות לבלי נשוא, ואי-אפשר היה להמנע מההכרח בתקונים הדרגיים. בש' 1748 הותרו קצת כבלי המסחר וגם בוטלה הכפיפות למרכזים אמריקניים מסויימים. תיכף לאחר שהותרה התחברות הישרה עם לא-פלאטה והאוקינוס הדגול – פנה הודם של פורובלו ופאנאמה, אשר נהנו עד כה מהמונופולין הספרדי באמריקה הדרומית והמרכזית, והחלה פריחתם של נמלים אחרים, ובראש וראשונה – בואנוס-איירס.

לאחר שנתן חופש-התנועה למסחר מעבר לאוקינוס, התחילו לזכות בחופש זה גם את נמלי ספרד (המונופולין לתחבורת האמריקנית נמסר בתחלה לסווילה ואחר כך לקאדיס) ואחר כך – גם את הנמלים הקולוניאליים, מבחינת תחבורתם עם דרום-אמריקה הספרדית. קודם-כל הורשה לקובה לסחור עם לא-פלאטה בש' 1765, ובשנים שלאחר זה נתן חופש המסחר גם לשאר המושבות. יחד עם זה נקטה ספרד פוליטיקה מרכנתילית מאוחרת לשם עדוד התעשיה: בוטל מכס האימפורט של תוצרת ספרד למושבות, ונתנו הקלות בהבאת גלם קולוניאלי לספרד. בהשפעת כל האמצעים הללו גברה במדה הגונה תנועת המסחר ונתרבו האניות בנמלי ספרד ומושבותיה. במשך העשור 1778–1788 עלו הכנסות המכס של ספרד פי ששה. ברם, המשק העממי של ספרד היה מפגר ונחשל מכדי להפיק יתרונות ממשיים מהתפתחות זו.

כל כמה שהלכו ונהרסו הכבלים המלאכותיים וההגבלות של המשטר הקולוניאלי הישן – כן הלך ונתברר עד כמה תקעו להם הזרים יתד בחיים הכלכליים של אמריקה הספרדית (הזרים הללו היו קודם-כל אנגלים). על כך נוספה העובדה שגם במטרופולין וגם במושבות לא נעשו תקונים ממשיים להטבת ההנהלה הפוליטית; הפקידות האוטוקראטית התמידה בקלקלתה, והתנהגותה עוררה מפעם לפעם מרד ושפיכות דמים מצד המתישבים. בימי מלחמת-השחרור האמריקנית וגם אחר כך, בשעה שהיתה צפויה סכנת מלחמה בין אנגליה וספרד, בש' 1790, עוררו מהגרי קובה ודרום-אמריקה תעמולה אף להתערבות מזוינת מצד אנגליה במושבות ספרד, ואנגליה זממה כבר באמת לתמוך בנשקה במושל ויניצואלה, אשר עשה תעמולה לנתוק מושבות ספרד מהמטרופולין. אבל, במושבות ספרד לא הוכשרו התנאים לעצמאות כמו בצפון-אמריקה האנגלית, וקודם-כל – משום שהאוכלוסים הלבנים היו כאן מעטים ומפוזרים ע"פ שטח רחב, והמושבות הבודדות היו מנותקות זו מזו עוד יותר מאשר בצפון אמריקה. מלבד זה, כידוע לנו, היתה ההנהלה העצמית הפוליטית של מושבות ספרד רחוקה מאד בדרגת התפתחותה משל מושבות אנגליה. מצד שני השפיעה כאן הרבה המהפכה האמריקנית והצרפתית, וגם הסוכנים האמריקניים (ואחר כך – אף האנגלים) לא טמנו ידם בצלחת. גם הכסף וגדודי-העזר של אנגליה ואמריקה מלאו תפקיד חשוב במלחמת-השחרור הממושכת של דרום-אמריקה הספרדית.

לאחר נצחונות נאפוליאון ומפלת בית הבורבונים בספרד (בש' 1808) נתק הקשר המסורתי הפוליטי, שהיה מחבר עד כה את המושבות עם המטרופולין. רוב המושבות לא הודו במלך החדש אשר הומלך על ידי נפוליאון, ובמקומות אחדים פרץ מרד. בשנת 1810 הגיע ללונדון המצביא בוליבאר, – גבור השחרור של דרום אמריקה, – על מנת לבקש עזרה לטובת מורדי ויניצואלה. שם נערכת לו, וכן לעמיתיו הנשלחים לארצות-הברית, קבלת-פנים מעין זו שנערכה לפני שלשים שנה לג'ון סיי בספרד או לבנימין פרנקלין בוורסיי. אולם לפעולה משותפת של כל מושבות ספרד – לא הגיע הדבר. כל מחוז פועל על דעת עצמו, והמחוזות עצמם מפולגים על ידי מפלגות שונות, של רפובליקאנים ומונארכיסטים. מכל מקום עובדה היא שבימי מלחמת נאפוליאון וההתקוממויות – נתעררו ונפלו על שאר הגבלות-המסחר, ועוד אז התחילה אנגליה, – המעצמה הימית היחידה של אירופה לאחר תבוסת הצי של צרפת וספרד, – לתקוע לה יתד במושבות המורדות ולהפיק מזה תועלת מסחרית כל כמה שאפשר. לנוכח הפרוד של המושבות וההתפלגות הפנימית של המחוזות, הנשק הדל של המהפכנים ואי-משמעת במחנות המורדים – יתכן שספרד, לאחר חזרת השושלת הישנה לשלטון על פי חוזה השלום מש' 1814, היתה מחזיקה בכל זאת ברשותה את דרום-אמריקה. אלא שמשטר הרסטאווראצה של הבורבונים, בעורונו הריאקציוני ובהתנגדותו המושבעת ליעקבינים, סרב להסכים אף לאותה מדה של חרות, שהמתישבים הורגלו כבר בה מימי מלחמת-השחרור האמריקנית ומשנתברר כי למרות כל האזהרות לא תסכים ממשלת הבורבונים לעולם לתקונים כלכליים ואדמיניסטראטיביים – פרץ המרד בצורה כללית. אנגליה וארצות-הברית היו הראשונות אשר הודו בזכות העצמאות של אמריקה הדרומית והמרכזית. וכשהיתה צפויה סכנת התערבות מצד הממלכות הריאקציוניות שבאירופה, פרסם נשיא ארצות-הברית, מונרו, בש' 1823 את הכרזתו הידועה, שבה הדגיש בפירוש כי לא תורשה מעתה התערבותן של ממלכות אירופה בעניני אמריקה, ולא תהא עוד אמריקה שדה פעולות לפוליטיקה הקולוניאלית של אירופה. סוף דבר שבשנת 1825 נעשתה העצמאות של מושבות ספרד באמריקה – עובדה מוחלטת, ואף ספרד גופא הוכרחה להודות בדבר.

מעין זה היה גם מהלך הדברים באמריקה הפורטוגלית, אם כי בשנוי גירסה במקצת. לאחר שהסיר נאפוליאון את עטרת המלוכה גם מהשושלת הפורטוגלית (בש' 1807), ברחה משפחת המלך לבראזיליה, אזור שלטונה, והכריזה עליה כעל מדינה העומדת ברשות עצמה. מובן שמיד נתבטלו כל הגזרות וההגבלות הכלכליות, שהיו טבועות ברוח תליות ושעבוד, בהתאם למשטר הקולוניאלי של פורטוגל. גם כאן נפלו היתרונות המסחריים קודם-כל בידי האנגלים, בני בריתה של בראזיליה, כי ממשלת פוטוליה הקטנה היתה כאפס לעומת עצמתה הכלכלית של בריטניה. אמנם, לפי חוזה השלום הוחזרו מושבות פורטוגליה לרשותה הרשמית; אולם כיון שגם כאן נשתלטו המגמות הריאקציוניות של המשטר הרסטאווראציוני, ומסחר ליסאבון שאף לחדש כקדם את זכויותיו היתרות, בה בשעה שבראזיליה סרבה לתת צוארה בעול הישן – הגיעו הדברים בבראזיליה להכרזת עצמאות. דון פדרו, בן יוהאן הששי מפורטוגליה, אשר בשוב אביו לאירופה נשאר בבראזיליה כשליט המדינה, הוכתר למלך בראזיליה העצמאית. וכה נשארה בראזיליה אשר שטחה עולה על שטח ארצות-הברית ברבע מיליון מיל מרובע, כפופה לשלטון בית בראגאנצה עד פרוץ המהפכה הריפובליקאנית בשנת 1889. מאז ואילך נשארו ברשות פורטוגליה רק ישובים מפוזרים ובלתי-מפותחים בחופי אפריקה ובמזרח-הודו.

בנוגע לשארית הממלכה הקולוניאלית של צרפת – מובן מאליו שהשפעת המהפכה הצרפתית והכרזת שויון הזכויות לא יכלה להתגלות בשום מקום באופן כה בולט כבאזורי השלטון של צרפת גופא. איי-הסוכר של צרפת במערב הודו הגיעו, כידוע לנו, לפריחה כלכלית חזקה. בסוף המאה הי"ח קלט השוק הצרפתי סחורות ממערב-הודו בסכום 220 מיליון פראנק, ובמושבות בלבד מכרה צרפת מתוצרתה בשבעים מיליון פראנק ויותר. שתי חמישיות מכל האכספורט הצרפתי עלו בחלק הסחורות הקולוניאליות (160 מתוך 400 מיליון). איי-הסוכר הצרפתיים הכו את יאמייקה ובארבאדוס מכה נצחת בהתחרותם המסחרית, ואף מלאו תפקיד חשוב במחזור העסקים של המתישבים הבריטיים והאמריקניים. השאיפה להנהלת עצמית – מעין זו שבאיים האנגליים – ולחרות תעשינית ומסחרית הלכה ע"כ וגברה בקרב חוגי הנוטעים הצרפתיים העשירים באיי האנטילים. שאיפה זו נזונה הרבה גם מתנועת השחרור בצפון אמריקה ובדרומה. שליחי לשכות המסחר והמלאכה, שנסודו במערב-הודו זמן קצר לפני המהפכה, היו נוסעים לפאריס ומקבלים השפעה ישרה מהרעיונות החדשים, אשר עוררו וכוחים נלהבים מצד הפילוסופים, העתונאים והמדינאים של צרפת החדשה בזמן ההוא. דרך הנצחון של ההגיון האנאליטי היתה קרובה לבוא, ופגיעת הנתוח הזה בשיטה הקולוניאלית היתה חזקה לא פחות מפגיעתו במשטר הישן בכלל.

ואם אחר כל אלה לא באו המושבות הצרפתיות לידי תסיסה של נתוק פוליטי, בימי המשבר של התפוררות השיטה המרכנתילית, אין זה אלא משום שתי עובדות פשוטות: קודם-כל – מעטים היו המתישבים הצרפתיים ממערב הודו (בס,ה מ-60 עד 75 אלף נפש), ונמצא שלא הוכשרו עוד די הצורך להנהלה עצמית; ושנית – באיים גופא היו הכושים מרובים פי עשרה ויותר מהמתישבים הצרפתיים, והילידים הללו היו מקור של מהומות, ומה גם שזרמי-הדור המהפכניים לא פסחו אף עליהם.

ואולם משפרצה המהפכה בצרפת – נסחפו בשטפה גם המושבות, ובעית הכושים נעשתה למרכז הכובד במהלך ההתפתחות. האספה המכוננת לא שנתה דבר במעמד החוקי של המושבות. אם יכ קיום העבדות שמש סתירה נמרצת כנגד המלול הרברבני של המהפכה. האספות הקולוניאליות, שהיו מיצגות את המתישבים הלבנים, עליהן גופא הוטל לסדר את עניניהן הפנימיים. המועצה המחוקקת, שבה השתתפו חברים רבים של "האגודה למען השחורים", הרחיקה לכת יותר, בבטלה בש' 1792 את פרס האימפורט לעבדים, וכעבור שנה אחת נתנה זכות הבחירה לכל בני-חורין, כלבנים כשחורים. מלבד זה הוחלט שעל כל המושבות לשלוח צירים לקונבנט. אחד הצירים, מסן-דומינגו, תאר לפני הקונבנט את יסוריהם הנוראים של העבדים, והועידה החליטה מיד לשים קץ לעבודת, בלא כל מתן פצויים לאדוני העבדים. הוכרז על שווי זכויות לכושים וללבנים ועל חוקה אחת למטרופולין ולמושבות. באיים האנטילים פרצו מהומות עוד לפני כן, ומש' 1790 ואילך נעשו מקרי הרצח של נוטעים לבנים חזיון שכיח ביותר. עוד בטרם נודעו החלטות הקונבנט מפאריס החליט הקומיסאר בסן-דומינגו לשחרר את השחורים, כדי להרגיעם. הנוטעים הצרפתיים קראו לעזרה את הפרדים והאנגלים. נשתררה אנרכיה גמורה, ואיש – הישר בעיניו יעשה. הכושים נצלו את שעת-הכושר הזאת כדי להתארגן ולאחוז ברסן השלטון. בהדרכת כושי מוכשר אחד, טוסן לוברטיר, התקוממו כל הכושים, גרשו את רוב הנוסעים הלבנים והכריזו על קהליה כושית חפשית בשם "האיטי". השלטון בקהליה זו נמסר לגבור המהפכני,, שנשען על אלפים אחדים חיילים שחורים, בעלי משמעת חזקה. המנהיג הזה אף הצליח לגרש את האנגלים מפורט-או-פרינס, ובקפדנות חמורה התאמץ להטיל על הכושים את משמעת-העבודה. אולם גם דבר זה לא מנע את מחנות השודדים והמציתים מלשוטט בארץ, להפיל את פחדם על התושבים ולהשחית את היבול. מהומות כאלה היו גם באיים אחרים, אם כי שלטון הלבנים שם לא היה צפוי לסכנה. גם נוטעי מארטיניק וגואדלופ קראו לאנגלים לעזרה (באפריל 1794), אולם אחר כך גורשו אלה משם בחזקה. בישובים הצרפתיים אשר באוקינוס ההודי – "איל ריאוניון בורבון" ו"איל די פראנס" – אף לא פרסמו בתחלה האספות הקולוניאליות את פקודת השחרור. וכאשר נוספה עוד על מהומות המושבות גם המלחמה, בין צרפת המהפכנית ובין אנגליה, ואניות-החוטפים הבריטיות הופיעו שוב ע"פ הימים – נתבטל לגמרי המסחר בין המטרופולין הצרפתית והמושבות, וכעברו זמן-מה כבשו האנגלים את התחנות ההודיות ואחדים מאיי אמריקה התיכונית.

נתוק המושבות פגע מאד לרעה במשק העממי של צרפת. מחוסר גלם הלכה לאבוד תעשית הסוכר, תעשיות הפשתן והמשי ניזוקו קשה מחוסר השוק הקולוניאלי, הקפה נעשה לדבר-מותרות יקר, בנין-האניות והנמלים נמצאו בשפל המדרגה. רק בימי הקונסולאט התחילו שוב להתפתח קמעא-קמעא יחסי המסחר. נפוליאון, הקונסול הראשון, הבין יפה את התפקיד שתפסו המושבות בחיים הכלכליים של המשטר הישן, והחליט באחת לחדש את ימי הזוהר הקלוניאליים של צרפת. בדעתו היה ליטול שוב מאת המושבות את האוטונומיה שלהן, לחזור ולשעבדן מבחינה כלכלית וסוציאלית ולחדש שוב את העבדות ושיטת המונופולין. ואף בעניני הדת בקש נאפוליאון להעביר מהעולם את הסבלנות הדתית, האופינית לתקופת המהפכה, כי אותה ראה כסבת ההתקוממויות של העבדים. יחד עם זה בקש להשליט את הדת הקתולית בבחינת מונופולין. ואולם רק חלק קטן מתכניות ההתפשטות העצומות של נאפוליאון, במזרח ובמערב, נתגשם למעשה. אחר מפלת ספרד ספח לצרפת, ש' 1795, את החלק הספרדי של סן-דומינגו, ובש' 1800 – גם את לואיזיאנה, המושבה הצרפתית הישנה, ממערב למיסיסיפי. עי"ז קוה להניח את אבני היסוד לממלכה קולוניאלית גדולה באמריקה התיכונית והצפונית: כשם שלפני מאה שנה עקפו את המושבות האנגליות בצפון, כן דמה להקיף עכשו את ברית המדינות על יד שפך המיסיסיפי ולנתקה מהים בשקט. שלטון טוסן לוברטיר בהאיטי מוגר במלחמה רבת-נזקים, העבדות חזרה ונתחדשה וכל המושבות נשתעבדו לדיני הממלכה הצרפתית.

כל התכניות הללו נגמרו, כידוע, בלא-כלום. לאחר שהמלחמה עם אנגליה נעשתה לדבר ודאי מוחלט – הוכרח נאפוליאון מיד למכור את לואיזיאנה לארצות-הברית. המחיר אשר שולם – כ-15 מיליון דולר, לפי חשבונות של מומחים – פחות משני סנטים לאקר. האכספורט השנתי של לואיזיאנה הגיע כבר אז לשני מיליונים דולר בערך. אולם נאפוליאון ותר על כל השטח הזה, כי נוכח שלא יוכל להחזיק בו, בשעת מלחמה ימית עם אנגליה, ומה שארצות-הברית עינן היתה רעה בשלטון הצפרתי שבלואיזיאנה. לא היו ימים מרובים והאנגלים כבשו גם את טובאגו וסנטה-לוציה והתחנות ההודיות. קודם-כל צרו על סן-דומינגו, מקום שם נמצאו עוד קבוצות כושים מורדים, והשלטון הצרפתי, שנתקף משני צדדים, הוכרח להכנע. שעבוד הכושים נתחדש ביתר אכזריות, ועד מהרה לא נשאר כמעט זכר לפריחתו הכלכלית של האי בשנים הקודמות. לפי חוזה השלום בפאריס מש' 1814 הוכרחה צרפת לותר על מאוריציוס ("איל-די-פראנס") ועל האיים שכבשה באמריקה תיכונית. סן-דומינגו נעשתה למדינה עצמאית, ועבדים לשעבר משלו בה. מה שנשאר לצרפת לפליטה נידלדל ונהרס קמעא-קמעא מחמת מלחמות, כבושי-אויבים, מהומות מהפכניות ומעשי-מרד תדירים. לפיכך לא יכלו מושבות צרפתיות לתפוס תפקיד נכר בפתוח משקה הארצי של המטרופולין.

ד

במזל ההתפתחות הכלכלית של אותה תקופה, המעבירה מן העולם את הזכיונות והמונופולים, המכריזה על חופש המלאכה ועל מעמדי אומנים, המבטלת את השעבוד הקרקעי של האכרים – נמצא גם מהלך ההתפרקות של חברות-המסחר המזוכות, אשר היו הנושאים האופיניים ביותר לתנועה הקולוניאלית בתקופת המרכנתיליות.

מהלך ההתפרקות הזה מתגשם בצורות שונות: הזכויות היתרות של החברות ניטלות מהן, כי מלחץ ההתחרות של ההון הבורגני, המקיף חוגים מתרחבים יותר ויותר, נעשה המונופולין המסחרי הזה כבר בבחינת צרור נקוב. למשל: במסחר העבדים שבחוץ גויניאה הוברר עוד בש' 1750 כי אין שום אמצעים שבכחם אשפר יהא לרסן את התחרות הזרים, (האורחים הלא-קרואים). יש שחברות-המסחר הגיעו לידי פרוק מחמת צמצום הדיבידנדה ורבוי הגרעין בעקב ההתחרות, ההוצאות הצבאיות והוצאות המלחמה במבריחים. כן היה הדבר, למשל, בחברות ההולנדיות. ויש גם שזכויות המונופולין של החברות ניטלו מהן מטעמים ונמוקים מהפכניים של התקופה ההיא, כמו שאירע, למשל, בחברות צרפתיות שונות. מכל מקום עובדה היא שבמשך כמה עשרות שנים חזרה התופעה ונשתנה בכל אתר ואתר. החברות המזוכות לשעבר נעשות תדיר למוסדות-מסחר רגילים, והשטחים שהיו נתונים לפנים לשלטונן נתונים מעתה להשגחה הישרה של המטרופולין.

החברה המפורסמת הולנד – מזרח0-הודו נתבטלה בתוקף החוקה החדשה של הולנד מס' 1798. רכושה וחובותיה, שהגיעו בערך ל 135 מיליון כתר, הועברו לרשות המדינה. והחברה הולנד – מערב-הודו פשטה את הרגל ונתבטלה בש' 1792. פורטוגליה יסדה, אמנם, לצרכי התישבותה בבראזיליה, שתי חברות מזוכות באמצע המאה הי"ח: אחת למאראנהאו ופאנא ואחת לפרנאמבוקו. אולם אף אלה לא זכו להגיע לסוף המאה הי"ח. אין צורך לומר שעם הכרזת העצמאות של ארצות-הברית לא נשאר, כמובן, זכר לכל זכויות החברות שהיו להן טשארטרים בצפון אמריקה.

רוח ההתפתחות הזאת התחילה לפעם אף אותן הארצות, שלמעשה טרם הגיעו בהתקדמותן הכלכלית לדרגת ההתפתחות של המהפכה התעשינית (למשל, שוודיה או דנמארק). הנה כי כן אנו רואים שחברת דנמארק – מזרח-הווד, למשל, נהפכה בש' 1777 לחברת-מסחר רגילה ובימי מלחמות-המהפכה אף עשתה עסקים טובים למדי, כיון שדנמארק היתה אז נייטראלית. חברת שוודיה–מזחר-הודו, שהתקיימה עד שנת 1814 לא הגיעה לידי השגים מיוחדים.

אחדות מחברות-המסחר נלחמו בתוקף על זכויותיהן, כנגד רוח הזמן. חברה כזו היתה, למשל החברה הממלכתית של ספרד באיי הפיליפינים, אשר למרות משברים מרובים שמרה על זכויות המנופולין שלה עד 1834; מעין זו היתה גם החברה הבריטית במזרח-הודו, שלא נתבטלה אלא בש' 1858, לאחר מרד ספוא (Sepoy). בחברה הספרדית הנ"ל גרמה לכך הרוח המאובנת של המשטר הכלכלי והקולוניאלי בספרד. ואשר לחברה הבריטית – אין לראות את סבת הדבר אלא בסתירה הבאה: מצד אחד התנגדה אנגליה לכך שיטילו על הממשלה את האחריות הישרה לתוצאות מעשי הכבוש בהודו, ומצד שני אי אפשר היה לה לותר על המעצמה הבריטית-הודית, שנתפתחה בתוקף מאורעות חיצוניים. עוד בפקודה ההודית, שהוציא פיט בש' 1784, מוצאים אנו הדגשה יתרה, שאינה שכיחה בחוקים האנגליים, ובה נאמר כי (ההליכה אחרי תכניות של כבוש והתפשטות בהודו – לזרא היא לרצונה, כבודה ושיטתה של אומה זו. כעבור שלשים שנה נתאחד, ברשותה הגמורה של ממשלת אנגליה, שטח עצום בהודו, המקיף את בנגאל וקארנאטיק, ארצות המאהאראטים וראג'פוטנה, טראבאנקור וציילון. החברה המזוכה לא הוסיפה א"כ להתקים אלא להלכה, כי למעשה נטלו זכויותיה ונמסרו לרשות המלוכה.

ההודאה באחריות המלוכה להנהלת החברה של מזרח-הודו נתגלתה לראשונה בחוק שהוצא ע"י לורד נורת בש' 1773. עפ"י חוק זה נתנה לממשלה הרשות לפקח על המכתבים, שמנהלי החברה כותבים להודו, ולמנות את המושל הכללי ואת שופט בית-הדין העליון. חוק זה נושא אופי של פשרה: הוא מטיל על המושל הכללי להיות כפוף להחלטות הרוב של חברי המועצה, ואת סמכות בית-הדין העליון הוא מגדיר באופן לא ברור. אולם ווארן האסטינגס, האיש היחידי שנתמנה עפ"י החוק הזה לנהל את הודו הבריטית, היה תקיף למדי בשלטונו, ואף בתקופת המשבר של מעבר הצליח לשמור ולחזק את יסודות השלטון הבריטי בהודו. קשה למצוא פרוקונסול שני אשר נתכו עליו כ"כ הרבה חרופים וגדופים, כמו על ווארן האסטינגס (דומה לו אולי רק וורס הקדמן, אשר ימי שלטונו בסיציליה תוארו בחמת-זעם בנאומי הקטרוג של ציצרו). המשפט כנגד שנמשך לפני הפארלמאנט שבע שנים (בשובו לאנגליה), כובד האשמה המוסרית שהטילו עליו הנואמים המפורסמים, כגון אדמונד בורקה, שרידאן ופוכס, תאורי-דמותו שנתנו אחר כך ע"י היסטריונים ליבראליים, ובראש-וראשונה – מאקוליי (תאורים שנתקבלו על הדעת, אולם כי שידוע לנו היום, לא היו מבוססים על חומר-עובדות מספיק), – כל זה גרם לכך שזמן רב השם ווארן האסטינגס מעין שם נרדף לכל מעשי תועבה ומעילות, שהיו נזקפים לחובת החברה של מזרח-הודו. כיום ידוע לנו שעם כל השגיאות הקשות, אשר נכשל בהן האסטינגס, כגון מלחמת רוהילה, מס העונשין של הראג'ה מבנארס וכדומה – היתה בכ"ז תקופת שלטונו אחד ההשגים היותר גדולים באדמיניסטרציה של הודו. ההיסטוריונים האנגליים החדשים מודים בצדקת פעולותיו. היסטוריון ליבראלי כראמזיי מואיר מכנה את האסטינגס בשם (האנגלי הגדול שבמאה הי"ח). שיטת פעולותיו של האסטינגס נכללה בזה שרכז ברשותו את שלטון בנגאל, ולאחר נתנו פצויים לנסיכי הילידים התחיל לכונן באזור ממשלתו שיטת-משפט מסוימת, הוא ארגן מחדש את המשק הכספי, חקר את המשפט ההודי והמנהגים המקומיים והגן על שלטון החברה, גם בימי מלחמת-השחרור האמריקנית, בפני התקפת-אויבים מאוחדת, שבה השתתפו צרפתים וגם הודים, המוסתים ע"י סוכני צרפת: המאהאראטים בצפונית-מערבית של הודו, השולטן הישיב היידר-עלי ממוסור בדרום ונסיכי היידראבאד בהודו התיכונית. בה בשעה שמאז נפלה השושלת המונגולית לא יכלה שום ממשלה מקומית להשליט שלום במדינה, בה בשעה שמחוץ סערה המלחמה והמהפכה היתה קרובה לבוא – נראה אזור השלטון הבריטי בהודו כאי השלום והבטחון.

בש' 1781 הוארך שוב הטשארטר לחברת מזרח-הודו, ואולם – רק לעשר שנים, והדיבידנדה הועמדה על 8 אח'. שלשה רבעים מהרוח השנתי שמרה הממשלה לעצמה. כעבור שלש שנים הוציא פיט חוק חדש בהודו, ועל פיו הוסיפה הממשלה לחזק בהדרגה את השגחתה, למרות כל ההכרזות העיקרוניות. מעתה לא היה עוד המושל הכללי תלוי במועצה. סמכות בעלי-המניות והמנהלים, פרט לשלשה מהם, הוגבלה, ומעתה לא הורשו להכריע אלא בעניני-עסק בלבד. שלשת המנהלים, שנתנו להם זכויות רחבות, יצרו ועדה חשאית, שעל ידה בלבד נמסרה הנהלת הפעולות האדמיניסטרטיביות, הצבאיות והכספיות. על ועדה זו הוטל לארגן מועצה מפקחת, שבראשה יעמוד אחד מחברי המיניסטריון. בלעדי ידיעת הממשלה והסכמתה אי-אפשר היה, אפוא, להתחיל מעתה בשום פעולה פוליטית בהודו.

בש' 1791 הוארך שוב תוקף הזכויות של החברה, והפעם – לעשרים שנה. הדיבידנדה הוגדלה קמעא, עד 10 אח'. אולם בתקופה זו חלו תכניות-ההתפשטות של נאפוליאון, אשר התכון במשלחתו המצרית לפלס דרך לכבוש הודו, וסוכניו היו מעוררים תסיסה בקרב הנסיכים של ילידי הודו. בתנאים כאלה היה הכרח בפעולות: ולסליי, המפקד הבריטי הראשי בהודו בש' 1798, נאלץ להרחיק את הסכנה הנ"ל ולהרחיב את השלטון הקולוניאלי של אנגליה. בשורת מלחמות מהירות ומפליאות, שנסתימו בחוזים רבי-הישגים, שבר את כח האויבים המאוחדים (פרט לשני נסיכים הודיים), הגדיל פי ארבע את שטח השלטון הבריטי והפך את נסיכי-הודו החשובים, – לרבות את המוגול הגדול בדלהי, – לואסאלים של אנגליה. בשעה שולסליי עזב את הודו, לאחר שבע שנות פעולה, היתה כבר החברה הבריטית שלטת בכל הודו אשר בפאת דרומית-מזרחית לנהר הסוטלג'. עד 1818 מוגרו בהחלט גם הנסיכים המאהאראטים הנ"ל, והודו הבריטית נעשתה לחטיבה פוליטית מאוחדת, שכמוה לא ראו בני השבטים, הכתות והגזעים השונים בהודו, שהיו צוררים ומכלים זה את זה בימי השלטון העריץ והמפוזר של הנסיכים המקומיים.

אולם השטח הכביר הזה – אי-אפשר היה שישמש שדה פעולה מסחרי לחברה אחת בלבד. רבוי החובות של החברה אפשר לממשלה להרחיב שוב את התערבותה בעסקיה, ובש' 1813 בוטל המונופולין שלה על מסחר הודו, וקרקעותיה הוכרזו ע"י החוק לנכסי המדינה. בש' 1833 ניטל מאת החברה גם מונופולין המסחר במזרח אסיה, האי סנט-הלנה עבר להנהלת הכתר ומנוי הפקידים הגבוהים של החברה היה טעון מעתה אשור מצד הממשלה. תמורת זאת הוארך שוב תוקף הנהלתה במושבות מזרח הודו לעשרים שנה, והובטח לה לשלם לבעלי מניותיה במשך ארבעים שנה 630,000 לי"ש לשנה. כעבור הזמן הזה צומצמו זכויותיה עוד יותר, ולפארלמנט נתנה רשות מפורשת לבטל את החברה בכל עת מצוא. מרד הסיפהים אשר עורר את דעת הקלה על רוע עסקי החברה, הביאה בשנת 1858 לידי בטול מוחלט, ועסקי החברה הועברו לרשות הממלכה. בעלי המניות הוסיפו עוד לקבל דיבידנדה בת 10 אח' עד 1874.

ככה חלף ועבר מן העולם השריד האחרון של חברות-המונופולין הגדולות בתקופת המשטר המרכנתילי.

ה

התפתחות זו משתקפת מבחינה אידיאולוגית באותה בקורת שלילית, שנמתחה על השיטה הקלוניאלית הישנה ועל המרכנתליות ע"י ההוגים ואנשי המחשבה, אשר סללו דרך למהפכה הפוליטית והכלכלית. אותה בקורת – כדרך כל הפילוסופיה בתקופה ההיא, תקופת (השכלה) – היתה תערובת משונה של טענות סתר מעמדיות, טענות שהיו מצויות אצל החוגים שעניניהם נתקפחו מחמת שיטת המונופולים וההשגחה היתרה מצד הממשלה. חלק הגון בבקורת הנ"ל תפסה גם ההשקפה ההומאניטארית, שהתמזגו בה עיונים שכליים ורגשות סנטימנטליים. במבקרי המשטר הקולוניאלי הישן רב חלקם של הפיזיוקראטים הצרפתיים, אשר נסחו את ההתנגדות המפורשת של עניני המשק החקלאי לכל העדיפות החדצדדית, הניתנת לתנועת האניות ולענפי-המלאכה העירוניים. אדם סמית, ראש המדברים בשם הבורגנות העירונית הצעירה, וז'ן ז'ק רוסו, אשר הטיף לשיבת התרבות אל הטבע, שניהם משותפים בדעתם מבחינת אמצעי ההגנה של המדינה המרכנתילית.

בקורת אידאולוגית זו באה לידי בטוי חריף ביותר בצרפת. ואין זה אך ורק משום שצרפת יצא הבשן-עוין מהמשברים הקולוניאליים של המאה הי"ח, כי אם גם משום שבערב המהפכה היתה הפובליציסטיקה הצרפתית בכלל עומדת בראש התנועה הרוחנית של אירופה. עוד בשנת 1758 מוכיח מיראבו הזקן, בספרו (ידיד האדם) (Ami des Hommes), – ובש' 1766 בספרו (פילוסופיה כפרית) – (Philosophie Rurale), כי הדאגה היתרה למונופולין מסחר עם המושבות – יצא שכרה בהפסדה בשביל ארצות המטרופולין. גם Quesnay, התיאורטיקון החשוב ביותר של הפיזיוקראטיה, נוקט עמדה כזאת בחבוריו השונים (Questions Interessantes מש' 1758, Remarques sur l’Opinion מש' 1766). וכן טירגו, בזכרונותיו על המושבות האמריקניות. גם הוא שולל לגמרי את השיטה המרכנתילית, ואינו רואה את המושבות – מבחינת התועלת שאפשר להפיק מהן – אלא כסתם מדינה ידידותית. ארצות אחרות יכולות להפיק מהמסחר עם המושבות תועלת לא פחותה משל ארצות המטרופולין שלהן. ולא עוד אלא שאלה האחרונות רחוקות משכר וקרובות להפסד, לפי שעליהן מוטלת ההוצאה להגנה הצבאית על המושבות.

שונות הן המסקנות, שהסיקו הסופרים הללו מהשקפותיהם בדבר הפוליטיקה הקולוניאלית. מקצתם ראו את המושבות בכלל כמקור של הפסדים בלבד; אחרים דרשו רק לבטל את החברות המזוכות ואת דיני המונופולין במסחר ובתנועת האניות; ויש גם שדרשו להכריז על חופש המסחר ולהשאיר את הגנת המושבות לרשותן הן, כי עי"ז יקמצו בהוצאות ובה בשעה לא יקפחו הרוחים המסחריים.

לדעותיהם של החוקרים הללו, חכמי הכלכלה הלאומית, נצטרפו כאמור הסופרים המהפכניים. מונטסקייה כותב: (באגרותיו מפרס) (Lettres Persanes, אגרת 121) כי בכלל אין המושבות אלא עסק ביש, כי הן מושכות לתוכן את אוכלוסי המטרופולין, ובה בשעה אין בכחן ליצור אומות חדשות; וכן הוא כותב שם, כי הפוליטיקה הקולוניאלית היא אחת הסבות לכך שאוכלוסי העולם נתמעטו מימי חורבן רומא. נקל לראות כי בתפיסה זו משתקפת ההשפעה של תנאי צרפת והנסיון שעלה בחלקה ממשבותיה בצפון אמריקה, לואיזיאנה וקאנאדה. לו נתח מונטסקייה, באותו דרך ממש, את תוצאות הנסיון הקולוניאלי של אנגליה, היה בא לידי מסקנות אחרות לגמרי. עוד יותר ראדיקאלית, אם כי שטחית יותר, היא עמדת וולטר בספרו Fragments sur I’Indes. הוא מבטל במחי-יד את כל עצם הקולוניזציה, לפי שהיא מרבה מלחמות ומעשי אכזריות כנגד ילידי המקום, וכל הטובה שתושבי אירופה מקבלים מזה היא – תוצרת טרופית, המגדילה את הבזבזנות ומרבה חיי מותרות. אך רדיפת-כבוד אוילית היא להתכתש בגלל הררי-שלג אחדים בקאנאדה. רוסו – גם הוא שולל את הקולוניזציה; טעמו ונמוקו שהאירופיים השביתו את אשרם הטבעי של השבטים הפרימיטביים, וגם עמי אירופה גופא נתרחקו עוד יותר מהטבע ומהמדות הטובות, כי הקולוניזציה משכה אותם להגדיל את המסחר ולהרבות בתצרוכת. ואמנם, אין לשכוח שבראשית האימפורט של הכותנה לצרכי תעשית-האריגה החדשה, היה כל המסחר הקולוניאלי עומד על שני סוגי-סחורות עקריים: מצד אחד – חמרים לבנין אניות ולצרכי תנועתן (חמרים אלה אפשר היה להשיג גם במדינות אחרות, ובעקר – מהמדינות הבלטיות), ומצד שני – סחורות קולוניאליות לתצרוכת. גם בעית הגלם התעשייני, גם שאלת השוק לתוצרת ההמונית – שתיהן לא התחילו אלא להסתמן באופק.

את הבטוי העיוני המושלם לתקופת-מעבר זו בעולם הפוליטיקה הקולוניאלית מוצאים אנו, כמובן, בספרי אותו האדם, שיצירותיו כמעט נתקדשו לדורות הבאים אחריו, כונתנו לאדם סמית, בספרו of Nations Wealth. אפלילו באנגליה, שהיתה אדוקה בתורה המרכנתילית, בהשפעת הצלחתה הכלכלית למעשה, – אף במדינה זו הצליח הספר הנ"ל של אדם סמית לפרוץ פרצים אחדים בחומת התפיסה המרכנתילית. קודם-כל סותר הוא את ההשקפה הנפוצה על ערך הזהב ושאר מתכות יקרות, והוא מוכיח כי גם אלה אינן אלא סחורות, והחוקים השולטים בכל הסחורות שבעולם שולטים גם בהן. עי"ז נתערערה כל אותה התפיסה בדבר היתרונות המיוחדים שיש למטרופולין, מהקבלת ממושבותיה מתכות יקרות. הוא הוכיח כמו-כן שרוב המושבות – יותר משהן מרבות את הכנסות המטרופולין מרבות הן את הוצאותיה, ובהיותן חסרות-כח להגן על עצמן אין הן אלא מחלישות את כחה הפוליטי והצבאי של המטרופולין. התועלת היחידה, שאפשר להפיק מהמושבות, היא בשטח המסחר, אדם סמית רואה כדבר טבעי את שאיפת המטרופולין להבטיח לעצמה מונופולין במסחר המושבות, שהרי חוקי המסחר היו נתונים להשפעתם המוחלטת של חוגי הסוחרים. ואולם יחד עם זה מציין הוא את הפוליטיקה הזאת כנפסדת וכוזבת: בגלל המונופולין הגיע המסחר הקלוניאלי לפריחה מלאכותית נפרזת, ולפיכך נמשכו לשדה השקעתו כ"כ הרבה הון וכחות עבודה, עד שבגלל זאת נתקפחו שאר ענפי-כלכלה חשובים, לרעת התפתחות המדינה בכללה. לשם שווי-משקל בחלוקת ההון והעבודה יש צורך, איפוא, לבטל את המונופולין המלאכותי ולהכריז על חופש המסחר של כל המושבות עם כל העמים. החברות המזוכות מחריבות את השטחים, אשר מזלם גרם להם להמצא ברשותן, והן ממעיטות גם את עושר המולדת, לפי שעיניהן נשואות לבצען בלבד.

... "מסתבר שחברת סוחרים לא תכול לראות את עצמה כשליטת המדינה, אף אם נמסר השלטון לרשותה למעשה. את המסחר, את המקח לשם ממכר, רואם הם כתפקידם העקרי, ותפקיד המושל אינו בעיניהם אלא דבר טפל לתפקיד הסוחר"...

בראשית המאה הי"ט היה הדור הצעיר אדוק, כידוע, במהלך מחשבתו של סמית. ז'אן באטיסט סיי, בספרו Trait’e d’Economie Politique, שיצא לאור בש' 1803, מרחיק לכת עד כדי כך שהוא שולל את ערך המושבות לגמרי, ואת נתוקן מצרפת רואה הוא אך כמקור של ברכה למדינה. בחבורו (על אנגליה והאנגלים) (בש' 1815) נותן הוא בטוי שלם לתפיסתו זו, והוא גם מוסיף לעיה לאמר:

"השיטה הקולוניאלית הישנה – נפול תפול בכל העולם במשך המאה הי"ט. הכל יסתלקו משאיפה אוילית זו – לנהל ארצות במרחק שנים, שלשת וגם ששת אלפים מיל; וכאשר יעמדו המושבות ברשות עצמן אפשר יהא לנהל אתן מסחר ששכרו בצדו, ושוב לא יהא צורך בהוצאות להחזקת מנגנון צבאי וימי, שאינו אלא בבחינת משענת לבנין המט לנפול".

את החברות המזוכות בזכויות ממשלתיות רואה הוא גם כשלטון גרוע וגם כ(סוחרים גרועים ביותר). אם אומרת הממשלה לדאוג לבטחון המסחר עם ארצות זרות, – כפי שתפקידה מחייבה לכך, – אין צורך לשם זה בשום חברות מזוכות. ואם נכון הדבר שהמונופולין המסחרי בא להוזיל את הסחורות בשביל ארץ האימפורט, הרי שורת המסקניות נותנת שיש צורך במונופולין על המסחר עם כל הארצות. למעשה שואפת החברה המונופולית למכור כל כמה שאפשר ביוקר, אעפ"י שהיא משתדלת לקנות בזול האפשרי. ויש גם שהגבלות המונופול מבריחות מן הארץ את ההון המבקש לו שדה השקעה. את החברות המזוכות יש להתיר לזמן-מה רק לשם פתוח ארצות חדשות ובלתי מיושבות לגמרי, כי בתנאים אלה יש לראות את המונופולין בבחינת פאטנט של ממציא. על השקפות ממין זה חוזר ג'יימס מיל בש' 1823, באנציקלופדיה הבריטית. את שאיפתן החזקה של המדינות החדשות לכבושים קלוניאליים, אעפ"י ששכרם מועט, רואה הוא בתאות הכבוד וההשפעה, בדעות טפלות של ההמון ובהשתוקקות הממשלות לאמתלות, שבכחן יוכלו לחזק את שלטונן המזוין, בים וביבשה.

מובן מאליו שהנתוח האידיאולוגי הזה, אשר שלל את כל המשטר הקיים, לא יכול לעבור בשתיקה על שאלת העבדים והילידים. עצם שחרור העבדים אינו נעשה לבעיה אקטואלית אלא אח"כ, בשעה שכבר הוכשרו התנאים הכלכליים להחלפת העבודה מאונס בעבודת-שכירים (חפשית). אולם שרשי האידיאולוגיה על שחרור העבדים נעוצים עוד בתקופת-מעבר מהפכנית זו. רוח הזמן מתחילה להוקיע את העבדות כמעשה מחפיר, ולדרוש שווי זכויות לכל הגזעים. כל האנשים נולדים שוי-זכויות, ואין האחד רשאי לעשות את השני לרכושו הפרטי – אומר דידרו (Diderot) באנציקלופדיה. לא רק הפוליטיקאים של מדינות אנגליה החדשה, כי אם גם מנהיגי הדרום, כולם נוטעים ובעלי עבדים, אף הם התנגדו לעבדות מצד האידיאולוגיה שלהם. וושינגטון צוה ליורשיו לשחרר את עבדיו ולדאוג לפרנסתם ממקור ההכנסות של ירושתו. במועצה המחוקקת של וירגיניה הכניס ג'פרסון הצעה, שנועדה לשחרר בהדרגה את השחורים ולדאוג להתישבותם. אולם התנגדות מגדלי הטבק הכשילה את ההצעה. הארכת הרשיונות למסחר בעבדים, שבאה לשמש מעין פשרה בתקנות הבריה, עוררה התמרמרות מצד ג'יימס מדיסון, אשר אמר: (עשרים השנה יביאו את כל האסונות, הצפויים מההתר של הבאת עבדים. תקופה ארוכה כזו תכתים את אופי האומה עוד יותר מאשר את חוקתה).

המדינאים הגדולים של וירגיניה יראו להוציא את השקפתם מגדר הלכה למעשה, כי חששו לתוצאות הסוציאליות של האמאנסיפציה: מציאותם של המוני כושים חפשיים היתה מעמידה את ארצות הדרום בפני בעיה חמורה, שכמעט אין לפתרה. ויתכן שגרם לכך החשש שיוטל אסור על אימפורט-עבדים, אשר עליו הוכרז באמת בש' 1808.

מרכז המסחר הבריטי בעבדים היה בליברפול, וסוחריה התנגדו לכל אסור והגבלה בשטח זה. אעפ"י כן גזר הפרלמנט האנגלי בש' 1807 שאסור לנתינים אנגלים לעסוק מעתה בהבאת עבדים, אם מאפריקה למושבות ואם ממושבה אחת לחברתה. מאז היו שתי הארצות האנגלוסאכסיות מעונינת בכך, שגם יתר הארצות ינקטו פוליטיקה זו, ולא יהיו מושבות-המטעים שלהן מקופחות לעומת אחרות, מחמת חוסר עובדים. תנועת האמאנסיפציה הלכה ונתפשטה במושבות צרפת וצפון אמריקה, גם בהשפעת המהפכה הצרפתית וגם מטעמי אקלים וצורות המשק, ותקופת משבר המעבר התחילה ע"כ ההלכה הנ"ל להפוך אט-אט למציאות. נראה היה שהעבדות עומדת לחלוף, אלא שפתאום חל מפנה בלתי-צפוי, בהשפעת המהפכה התעשיינית.

עד אז היו נוהגים עפ"ר, כידוע לנו, לגדל במושבות טבק, אורז ואינדיגו. צרכי אירופה בצמר-גפן היו עוד מעטים לערך, ולפיכך גם מעטו לגדול. גם לאחר שנתרבו צרכי התעשיה הטכסטילית אי-אפשר היה להרחיב במדה הדרושה את גדולי הכותנה האמריקנית, לפי שקשה להפריד בה את הסיבים מהזרעים. והנה, בש' 1793 המציא אלי ויתניי המצאה, שהקלה בהרבה את נקוי הכותנה. בה בשעה שבתחילה אפשר היה לנקות במלאכת יד רק 3-2 פונטים כותנה ליום, אשפרה מכונת ויתניי לייצר אלף פונט ויותר ליום. עובדה זו בלבד פתחה סכויים חדשים לגמרי לחקלאות הדרום. מעטי הכותנה הלכו ונתרחבו, והתוצרת עלתה משני מיליונים פונט בש' 1791 עד ארבעים מיליון בש' 1801, שמונים מיליון בש' 1811 ו-330 מיליון פונט בש' 1826. העבדות נכללה באופן אוטומאטי בחוקי העבודה של מדינות הכותנה, שהתחילו לשגשג במהירות, ואפילו באותם המקומות – כוירגיניה, למשל – שתנאיהם האקלימיים לא הכשירו את גדול הכותנה, אף בהם רבה ההתענינות בעבדים, לפי שבמטעי הכותנה עלה מאד הבקוש לעבודת כושים. לנוכח העליה החזקה של מחירי הכותנה והכושים גם יחד, נתמוטטו ובטלו כל הלכות האמאנסיפאציה, ומדינות הדרום בעלות העבדים נתלכדו עוד יותר, בתוקף חוקי-העבודה המשותפים, והיו לחטיבה אחת, מבחינה כלכלית וסוציאלית.

ו

בה בשעה שהפילוסופים היו עוסקים בבסוס שיטותיהם על בטול הפריבילגיות והמונופולים ומבשרים לאירופה עתיד מזהיר, מתוך חרות כלכלית ואזרחית, ולעולם כולו – שלמות הרמונית; בה בשעה שהמהפכה הרסה את המחיצות הישנות בשני עברי האוקינוס, וצבאות וושינגטון ונאפוליאון נשאו את דבר האידיאות החדשות ע"פ רחבי יבשות שלמות – בה בשעה שהלכה ונתחוללה מהפכה בתנאי הייצור ובמכשירי-העבודה הטכניים, מהפכה שלעומתה לא היו כל המהפכות הפוליטיות והמלחמות הגדולות אלא בבחינת דבר שנתרוקן מתכנו, מהפכה שבלעדיה היו חולפים כצל כל חלומות-העתיד המזהירים של הפילוסופים.

הרכושנות האירופית, אשר מסוף המאה ה-15 ואילך נמצאה במזל עליה מתמידה, הגיעה באמצע המאה ה-18 לנקודה הרת משברים תמידיים, שאחדים רואים בה אף נקודת קפאון וסכנת חורבן גמור. פריחת התעשיה העירונית באירופה, וקודם כל – ענפי חרושת הברזל, וגם בנין האניות, תעשית חרסינה וזכוכית, מכרות ההרים, שריפת סיד ולבנים, כל אלה היו כרוכים עד אז בגלם טבעי, ובעקר – עץ ופחם. את הברזל אפשר היה להתיך רק בכבשנים, המוסקים בפחמי-עץ. במשך מאות שנים, מקץ ימי הבינים ועד המאה הי"ח, הלכו ונדלדלו אוצרות העצים של יערות אירופה המערבית, שבה התרכזה ביותר התפתחות התעשיה. ככל אשר התקדמה התעשיה כן הלכה ותקרבה סכנת המחסור בעצים. בש' 1750, בערך, היה שטח היערות של צרפת 150,000 ק"מ מרובע, בש' 1788 ירד השטח ל-80,000 ובש' 1825 – בס"ה 44,000 ק"מ מרובע. באנגליה היו בימי הבינים 69 יערות גדולים, ובסוף המאה הי"ח לא נשארו מהם לפליטה אלא ארבעה, והם יערות וינדסור, דין, שרווד וניו-פורסט. סוף-דבר שהתפתחות התעשיות הראשיות הגיעה לנקודת עמידה, ללא מוצא. תוצרת הברזל באנגליה ירדה באמצע המאה הי"ח עד אלפים אחדים של טונות לשנה. בעלי התעשיה טענו "שאי-אפשר להרחיב את התוצרת, כי אוצרות העצים שלנו נתמעטו, ועי"ז נתיקרו מאוד העצים הדרושים לזקוק אבני-הברזל". גם שבידיה ורוסיה וגם מושבות אמריקה, שנמצאו בהן בצרי-ברזל ויערות גדולים, התחילו לעלות בתוצרת הברזל שלהן על הארצות הראשיות במערב אירופה. הוא הדבר בשאר תעשיות (זוללות-עץ), כגון תעשית הזכוכית, וכדו'. המחסור בעצים – הוא בלבד עלול היה להציב גבול להתפתחות הרכושנות.

שנים הם התנאים העיקריים אשר בזכותם חל, במחצית השניה של המאה הי"ח, אותו מהפך, אשר סלק את כל המשברים וסכנות הקפאון, והתחיל לשנות את פני הדברים מעקרם. התנאי הראשון היה – הצטברות הון רב, שיכול היה לשאת בעול הפרוצס היקר של חדושים טכניים וכל מיני מחקרים ונסיונות הדרושים לכך. הצטברות ההון לא הגיעה עוד אז לנקודת עמידה, ומעשור לעשור הלך ההון ונתרבה. לפי אומדנא של הסטטיסטיקן המשובח, סיר רוברט גיפון, נתרבה ההון הלאומי של בריטניה במשך 30 שנה (מש' 1720 ואילך) ועלה מ-370 עד 500 מיליון לי"ש, או – מ-57 עד 71 לי"ש לגולגולת. וכל זה – אחרי הנסיעה הארעית שבאה בעקב (השערוריה של היום הדרומי) ותבוסת הבנק המיסיסיפי של ג'ון לאה. מש' 1750 ועד סוף המאה הי"ח עלה הון הלאומי ב-300 אח', ולפי החלוקה לגולגולת הגיע שעור העליה ל-200 אח' ויותר.

התנאי השני היה – השלמה נוספת להתפתחות הטכנית, שבלעדיה אי-אפשר היה להפיק מההמצאות את הערך הכלכלי הגנוז בהן. המצאת הרכבת – לא היה לה שום ערך כלכלי, כל עוד לא הגיעה הטכניקה של הספקת הפחם למדרגה כזו, שתבטיח את הרכבת בדלק הדרוש לה. וכן אנו רואים, למשל, בשכלול מכונות האריגה, שהיתה לו לחשיבות עצומה בהתפתחות התעשיה המודרנית. בתקופת המהפכה הטכנית עבר השכלול הזה שתי דרגות כאלה, שבהן נתגלה ברור שתוק ההתפתחות, מחמת הסתירות בין הפרוצסים הטכניים המשלימים זה את זה. כידוע נעצר בתחלה הייצור התעשייני של אריגים, כי

(אעפ"י שהנול הושבח והוגדל – הנה הפלך הוסיף לעמוד על מדרגתו מימי הבינים, ואי-אפשר היה ע"כ לספק לנו את חמרי-הטויה בכמות הדרושה לו. שורת תקונים טכניים שהובאו בפלך שנתה את פני הדברים מש' 1769 ואילך: בעזרת כח-מים אפשר היה לייצר מעתה באופן מיכני כמויות גדולות של חוטים לטויה, ואולם מעתה לא הספיקו עוד הנולים לארוג למועד הדרוש את כל החוטים המרובים. הסתירה הזאת חלפה ועברה בש' 1785, לאחר שהומצא הנול המיכני ע"י קארטרייט, אחד הממציאים הראשונים אשר שלבו את הטכניקה במדע).

וכן, למשל, מכונת הקיטור. גם המצאה זו לא היה לה ערך מעשי, כל עוד לא הגיע הפרוצס של חשול הברזל למדרגה כזו, שאפשר יהא להכין דודים העומדים בפני לחץ, או שאפשר יהא לייצר חלקי-מכונות לפי תבניות מדויקות, שאפשר להחליפם זה בזה.

ואולם לאחר שהוכשרו שני התנאים העקריים הנ"ל – שוב אי-אשר היה לעצור את מסע הנצחון של הטכניקה החדשה. תחלת הנצחון הזה היתה – כפי שנוכל להבין מהאמור לעיל – החלפת פחם מעץ בפחם אבן. אותו יום שבו נעשה דבר זה ע"י הקוייקר דרבי מוורצסטרשייר, אשר הניחו כיסוד למפעל תעשיני, הוא מעין (ה-14 ביולי) של המהפכה התעשינית. עי"ז נכבשה מצודת השעבוד לעץ. בעזרת שורה חדשה של שכלולים טכניים התחילה תעשית הברזל הבריטית לעלות שוב בסולם התפתחותה. תוצרת הברזל הגלמי של אנגליה עלתה פי מאה במשך 90 שנה: בש' 7000-1740 טונה, בש' 1750 – 10000, בש' 1760 – 15000, בש' 1780 – 40000, בש' 1800 – 158000, בש' 1820 – 400000 ובש' 1830 – 700,000 טונה. בש' 1779 הוקם על נהר הסברן (הגדול שבנהרות אנגליה) גשר-הברזל הראשון, ומיד הופיעו במימיו סירות-הברזל הראשונות (קנין בעלי-המכרות וילקינסון), אשר בשרו תקופה חדשה בתנועת האניות. כבוש שני שהושג ע"י אותו וילקינסון, – כבוש פחות בולט ואולם חשוב עוד יותר, – היה זה שעלה לו להמציא לג'יימס ווט גלילי-פלדה מקודים באופן מדויק לצרכי נסיונותיו במכונות-קיטור. הרעיון של שעבוד כח הקיטור לצרכי האדם, הרעיון שמוצאו עוד מימי הרו מאלכסנדריה, נעשה לכבוש מעשי, רב תוצאות עד כדי מהפכה בחיים הכלכלים. המצאת ווט מש' 1769, אשר באה (למעט את אכול הקיטור, ויח דעם זה – גם את אכול הדלק במניעים), השביחה הרבה את דרכי הספקת הפחם, שהיה תנאי הכרחי ומכריע בהתפתחות חרושת הברזל. עד אז לא הצליחו לכרות את הפחם אלא מהשכבות העליונות בלבד. ואולם בכח ההמצאה היא נקבעו משאבות-קיטור, אשר הוליכו לשכבות העמוקות והעשירות ביותר. הכמות העצומה של מרץ-החמה, העצור ביערות המאובנים של תקופת הפחם, הועמדה עי"ז לשרות האדם במפעליו הכלכליים.

מנקודה זו שבהתפתחות מכונות הארגיה ועד קביעת מכונות-הקיטור כמניע בתעשיה הטכסטילית – הובילה בהכרח של הגיון דרך קרצה בערך, התעשיה העולה כפורחת ומתפשטת יותר משאר ענפי החרושת היא – תעשית הכותנה. הסבה לכך קודם-כל שתעשיה זו היתה קשורה פחות בנסיון המסורת הישנה, ולפיכך יכלה להסתגל במהירות ובשלמות מיוחדת לדרכי הטכניקה המהפכנית. התפתחות זו בולטת יפה מתוך גדול האימפורט של כותנה גלמית לאנגליה. בש' 1700 הובאו לאנגליה בס"ה כמיליון פונט כותנה. בש' 1771 – 1775 היה שעור האימפור הזה לא יותר מ-½4 מיליונים פונט, ואולם לא עברו אלא שנים מעטות מאז וכבר הגיע אימפורט זה (בש' 1782) ל-12 מיליון, בש' 1786-90 למעלה מ-25 מיליון פונט ובש' 1800 – חמשים מיליון. מספרים אלה מעידים שלא בן-לילה יכלו להתגלות השפעות המהפכה התעשינית במלוא שעורן, אולם מתוכן רואים אנו בכ"ז מה מהירות היו הקפיצות, אשר לוו את ראשית התעשיה המודרנית. בש' 1788 נמצאו כבר באנגליה 142 מטויות כותנה עם שני מיליונים פלכים. הטויה המיכנית מתחילה להתאזרח אט-אט גם ביבשת אירופה ובאמריקה, אשר עד אחרי מלחמות נאפוליאון וההסגר הקונטיננטאלי לא נגע בהן אלא אפס קצה של המכניקה החדשה.

בצעדים מתונים יותר מתפתחת מכניזציה של התעשיות האחרות הכרוכות בטכסטיל, כגון טוית צמר ופשתן (אף באנגליה גופא לא נמצאו בש' 1850 אלא כמיליון וחצי פלכי פשתן, ובשאר הארצות נמשכת עוד המלחמה שבין המכונה והפלך הפרימיטיבי עד שנת 1860 ויותר). בצעדים כבדים עוד יותר מתפתחת האריגה המכנית, ועמה – ענפי-העזר הכרוכים בתעשיה הטכסטילית (הלבנה, צביעה, הדפסה, כביסה ויבוש צנטריפוגאלי), עד הבנות מהסד לתעשיה המודרנית הגדולה הראשונה, והיא תעשית המלבושים. מהלך ההתפתחות הזאת מתחיל אח"כ להתבלט בשורת עפי-תעשיה אחרים, כגון: כל הענפים הקשורים בתחבורת, שעם המצאת הרכבת וספינת-הקיטור מתנשאים הם במהירות למדרגת התפתחות חזקה ובלתי-צפויה, החרושת החימית, תעשית המזונות, הנייר וכו'. הצד השוה שבהן שכולן כאחת משחררות את הטכניקה של הייצור, ויח דעם זה – גם את אפשרויות-ההתפתחות הכלכלית. מכל שעבוד להגבלות החמרים הארוגניים, מכל זיקה לדרכי-ייצור נושנים וגם מכל ההגבלות האורגניות מצד כח-ההספק של יד-האדם הבודדת.

ההשפעות הללו עוברות מיד את גבולות התעשיה והן חודרות גם לעולם החקלאות, לאותו עום הקשור במסורת בקשרים בל ינתקו, ואשר בכ"ז הוסיף לשמור כמקודם על מקומו הראשי בשטח הכלכלה. באנגליה, שבה היתה ההתפתחות הנ"ל בולטת ביותר, מתחילה להתיקר מאוד תוצרת החקלאות (תבואות בעקר) עוד ברבע השני של המאה הי"ח. דבר זה בא בעקב הגדול המהיר של המלאכה והתעשיה. התיקרות זו מעוררת נטיה להרחיב את החקלאות הראציונאלית, וקודם-כל – להחליף את כרי המרעה בשדות תבואה. פורבס מדבר בש' 1778 על (תאוה כללית לגדול חטה). בדרך המגמה הזאת נצבו למכשול שיטות-החקלאות הנושנות, שיטת שלש-השדות, – שעל פיה היו מעבדים רק 20 – 40 אח' מהשטח, וכל השאר היה משמש מרעה ואדמת-בור, – ודיני-הקרקע הישנים של אנגליה, שעל פיהם היתה המדינה מפיקה הכנסות הגונות מהחוכרים, דלי-האמצעים. עוד בש' 1797, כשנסתבכה אנגליה בחבלי-מלחמה קשים עם נאפוליאון והוכרחה לחגור את כל כחותיה, מודיע ה ועדה נבחרת של הפארלמנט כי 9 מיליונים אקר של אדמתה בריטית נטושים לגמרי או נעבדים לפי השיטה הישנה הגרועה. אבל – חוקי הברזל של ההכרח הכלכלי גברו, כמובן, וסלקו את המכשולים הנ"ל.

עם התיקרות התבואות החלו לעלות גם מחירי הקרקע ודמי החכירה. מש' 1795 ועד 1830 הוכפל מחיר הקרקע, ולעומת המחיר בתקופה הקודמת היתה זו עליה מרובעת. חוה אחת באסכס, שנמכרה תחלה בעשרה שילינגים לאקר, הגיע ערכה בש' 1812 (שנות המלחמה) ל-50 שילינג. וגם בש' 1818 לא ירד ערכה למטה מ-35 שילינג לאקר. בברקס ובוילטס עלה מחרי האקר מ-14 שילינג בש' 1790 עד 70 שילינג בש' 1810, וגם בש' 1820 היה המחיר לא פחות מ-50 שילינג. את ההכנסה הכללית של הקרקעות באנגליה העריך ארתור יונג בש' 1776 ב-16 מיליון לי"ש, ומאק קולוק בש' 1815 – ב-1/3 34 מיליון לי"ש. הוא אומר שגם דמי החכירה עלו פי שנים ויותר, ולפעמים אף פי שלשה, ארבעה וגם חמשה. התפתחות זו סלקה קודם-כל את מעמד החוכרים העניים. יחד עם זה הוכרחו תנאי הבעלות והעסק להשתנות ולהסתגל לתנאי-הייצור החדשים. בעלי האחוזות יגעו מעתה לעצל את אדמתם על צד היותר טוב בשבילם. יש שבקשו ע"כ רק חוכרים בעלי-הון, "אנשים שיוכלו להרבות בתשלום דמי החכירה, בהשביחם את המשק ובמצותם מהאדמה את כל כחה" – כפי שכתב אחד הסופרים האנגלים בימים ההם, – ויש שבעלי הקרקע בעצמם שאפו להכניס במשקיהם סדורים רציונאליים יותר. אם כה ואם ככה – שאיפתם היתה להרחבת החקלאות הרציונאלית.

מטרה זו הושגה בדרכים שונים. יש שמכרו את הקרקע לאכרים זעירים שהיו זקוקים לכך, יש שעקלו אדמה צבורית ישנה, ויש שפנו לשיטת הגדורים. מתחילה תקופה חדשה של גדורים, העולה בהרבה על תקופת-הגדורים שבסוף המאה הט"ז, אלא שהפעם היתה המטרה הפוכה: לא מעבר מאדמת תבואות לאדמת מרעה, כי אם מעבר מאדמת מרעה לאדמת תבואות. מהפכה חקלאית זו מסתימת באנגליה בש' 1820 בערך. על זאת תעיד גם סטטיסטיקה של פקודות הגדור. פקודת הגדור הראשונה הוצאה בש' 1710. ואלה מספרי הפקודות הללו מאמצע המאה הי"ח ואילך:

1769-1760 .................................................. 385

1779-1770 .................................................. 660

1789-1780 .................................................. 246

1799-1790 .................................................. 469

1809-1800 .................................................. 847

1819-1810 .................................................. 853

1829-1820 .................................................. 205

1839-1830 .................................................. 136

1844-1840 .................................................. 66

על הגדורים הללו נמתח, כידוע, גזר-דין קשה מאד: ההיסטוריונים, שהטיפו לתקונים סוציאליים, ראו בהם מעשה בלתי-אנושי. כיום הזה, לאור הידיעות המרובות על הכרחיות ההתפתחות הזאת בשעתה, עלינו לבוא לידי מסקנה יותר צודקת. אף היסטוריון כוינגפילד-סטראטפורד, שהיה חסר כל דעות קדומות, כותב ע"ז לאמר (עמ' 188):

(אם נתבונן אל העבר, לאורה הנכון של הידיעה הסטטיסטית, אם נסקור את חורבנם הגמור של בעלי-האחוזות האיתנים ונראה עד כמה נתרוששו אכרים חפשים ואמידים ונעשו לשכירים דלים ומחוסרי קרקע בראשית המאה הי"ט – לא נוכל לראות את מנהג הגדורים, אלא כמעשה שוד מחושב, שוד עניים ע"י עשירים. ודאי שלא זו היתה כונת עשירי-הקרקע, בקבעם את התקנה הזאת. אדרבה: יש יסוד להניח שהם ראו את הגדור כתקנה הכרחית, ככלי מחזיק ברכה, וודאי שהתברכו בלבבם על הטובה שהם מביאים לחברה. ראה ראו שאין האדמה מכניסה אף מחצה ורביעית ממה שיש בכחה להכניס, ולא מעט הצטערו בראותם את השטחים הרבים, העזובים למרעיתם של צאן ובקר רעבים או משמשים מקלט למתישבים על קרקע לא-להם. בהיותם בטוחים שאפשר לנצל את הקרקע בדרכים טובים הרבה יותר נזדרזו לבצע את תכנית הגדור בכל האמצעים אשר ברשותם).

למעשה הפכו האחוזות החדשות למשקים חקלאיים למופת. פריון החקלאות, הן בגדול תבואות והן בגדול בקר, עלה עוד יורת מרבוי האוכלוסים. העליה גדלה עד כדי כך שאף בימי המצור של מלחמות נאפוליאון יכלה אנגליה להתפרנס ממשקה החקלאי, החדושים הטכניים במשק החקלאי לא נפלו כמעט מהחדושים בעולם התעשיה. לרוד טאונסנד מנהיג באחוזותיו את מחזור מיני התבואה, ועי"ז אפשר היה לעבד את כל השטח מדי שנה בשנה ולמנוע את התרוששות הקרקע, אם כי משום זה מוכרח הוא להשקיע במשקו הרבה יותר הון (פי 10) ועבודה (פי 3-2), מכפי הנדרש לאותו המשק עפ"י שיטת שלש-השדות. עם אחוד השטחים ותקון דרכי-החבור מתמעטות הוצאות הייצור. רוברבט בייקוול, אכר פשוט, מחולל מהפכה בגדול הבקר, ע"י שיטת-הזנה רציונאלית. יתרו טול, חקלאי אחר, ממציא את מכונת הקדיחה.

לעומת המשק הגדול הזה, הרכושנית והאינטנסיבי, בולטת יותר ויותר נסיגת המשק הזעיר והדל. בטול הכרים הצבוריים וזכות השמוש בעצם וכו', מכבידים על האכר הזעיר את גדול הבקר, "וכל כמה שהמשק קטן יותרן כן ממהר להשבר חוט-השדרה שלו". כגורם מכריע בשטח זה יש לציין גם את חוסר ההכנסה הצדדית מתעשיות-בית כפריות. יתכן שאין ארץ אחרת, שבה היה ערך כה חשוב להכנסה צדדית זו בשביל המשק החקלאי, כמו באנגליה. וביחוד – אריגת הצמר האנגלי, שהיתה כה נפוצה בכפרי המדינה. ודוקא משהחלו השנויים בדרכי החקלאות נסו בעלי החוות לבקש את פרנסתם בענפי עזר צדדיים. רבים מהם רוכשים לעצמם (עפ"ר בהקפה) אף את מכונת הטויה המודרנית, העולה ביוקר. אום גם נטיה זו אינה מונעת את ירידת החוכר והאכר הזעיר. ואדרבה: היא אף מסייעת להרעת מצבם. ראשית-כל מונעת היא את האכר מלהקדיש את עצמו לחקלאות בלבד ומלהתאים את משקו לצרכי הזמן החדש. שנית – שכרה מועט מאד, בגלל ירידת מחירי המטוה, שלישית – שוקע האכר בחובות עצומים, בגלל קנית מכשירי-הטויה היקרים וסוף דבר שאין בכחו לשלם והוא מוכרח למכור את נכסיו. בהתפתחות זו רואים סופרים אחדים את הסבה העקרית למשבר הקשה, שנתך על אכרי אנגליה באותה התקופה.

הפגיעה באכר הסקוטי והאירי היתה קשה עוד יותר מהפגיעה באכר האנגלי. באזורים החיצוניים של המשק הבריטי התבלטה ביותר השפעת המהפכה הכלכלית. קודם-כל – יש לציין את החשיבות המכרעת שהיתה בשטח זה לעלית מחירי הצמר. לרגלי עליה זו התחיל שוב לפרוח גדול הצאן ומשק המרעה, לאחר שנדחק מאזורי החקלאות האינטנסיבית, והוא מתחיל להתפשט בהצלחה באזורים החיצוניים במשק הבריטי. בהרי סקוטלנד מתחילים להפוך את משקי האכרים העניים לשדות מרעה לצאן, ובסוף המאה הי"ח כבר נעשה הדבר מעין מנהג, שראשי הקלאנים (אגודות המחכירים) בסקוטלנד היו מגרשים מאדמתם את האכרים והחוכרים באכזריות רבה. הדוכס הראשון לסותרלנד קונה את פרסומו העגום בשנות העשרים של המאה הי"ט ע"י זה שהו אמגרש את אנשיו על רגל אחת, זמן מה לפני קציר התבואות של שדות יגיעם, מצוה לשרוף את צריפיהם ומטלטליהם ואף את החולים שבתוכם, ותולה על דלת הכניסה מודעה שבה נאמר כי כל מי שיאכסן את אחד המגורשים – יהא צפוי גם הוא לגרוש. (הרשימה השחורה של השודדים ומנהיגי הבוגדים), – כותב וינגפילד, – (כוללת שמות כקמפבל, מאקדונאלד, פרייזר, קאמירון מדוטשיל, האמילטון, גורדון ושאר שמות ממין זה, הנשאים עכשו בגאוה על כל פה). אעפ"י כן הלכה וגדלה הכנסת הקרקע בסקוטלנד: לפי אומדנא עלה ערכה משני מיליונים לי"ש בש' 1795 עד חמשה מיליונים ויותר, לאחר עשרים שנה.

ז

בעקב השנויים הללו, החודרים ומגיעים לעמקי המשק התעשיני והחקלאי, ובעקב הרבוי המהיר של האוכלוסים, המשמש בן-לויה אופיני לתקופת התעשיה הרכושנית – מתחיל לגדול מהר מחנה "האוכלוסים היתרים". חוג-תושבים רחב צפוי מעתה לכליה סוציאלית או לחסדי צדקה או להגירה. גם התפתחות זו נכרת קודם-כל באנגליה, לפי שכאן מתחילה פרשת המהפכה התעשינית, אולם במהרה עוברת היא לשאר ארצות, הנתונות גם הן להשפעת האינדוסטריזציה. עודפי-אוכלוסים אלה הם קודם-כל בעלי-מלאכה עירוניים, שהמכונה דוחקת את רגליהם, מקפחת את פרנסתם ועצמאותם הכלכלית עושה אותם לפרולטריון. ואולם בראשית צמיחתם של השנויים הסוציאליים נפגעים עוד יותר האלמנטים הכפריים שירדו ממעמדם, אותם המוני החוכרים הזעירים, אשר מאות בשנים היו מעבדים את האדמה לפי מסורת אבותיהם מדור דור, ולמעשה–יותר משהיו חוכרים במובן המודרני היו אלה אריסים-נתינים, המשועבדים לבעל-האחוזה האציל וחיבים לו בתשלום מסים. המהפכה הנ"ל פגעה גם בהמוני האכרים החפשיים, וביחוד בזעירים שבהם, שהיו נזקקים לשם פרנסתם גם לענפי-הכנסה צדדיים, כגון עבודת שכירים או תעשית-בית.

נכון הדבר, אשר הדגישו חוקרים אחדים (כטוגאן-באראנובסקי, למשל), כי השמוש המעשי בהמצאות הטכניות, שהמצאו במחצית השניה של המאה הי"ח, לא הוחל תיכף ומיד. הם מצינים שהתמעטות האורגים (בעבודת-יד) באנגליה מתחילה להתבלט רק מש' 1820 בערך. תומאס אליסון מביא לראיה את המספרים הבאים על אורגי הצמר באנגליה:

	בש' 1820	בש' 1830	בש' 1845	בש' 1860
בבתי-חרושת	10,000	50,000	150,000	203,000
בתעשית-בית	240,000	225,000	60,000	7,500

גם התמעטות אוכלוסי הכפר באה, לדעתם, רק ברבע השני של המאה הי"ט. הם מוסיפים ואומרים כי הזעזועים הכלכליים בסוף המאה הי"ח, ואף המשברים הכלכליים הקשים, שחזרו ונשנו בש' 1811, 1815 ו-1818, אינם בעקר אלא תוצאות התקופה הקודמת, תוצאות של מסבות חיצוניות, סבכי-מלחמה או מהפכות פוליטיות.

עם כל צדקת הדברים הללו, יש לצין בכ"ז שתפיסה זו מתעלמת משתי עבודות מכריעות. קודם-כן – עלינו להביא בחשבון שהאוכלוסים הלכו ונתרבו מהר, ונמצא שכל ירידה מספרית מוחלטת מציינת דרגה גבוהה למדי במהלך ההתפתחות: התמעטות האורגים ברבבה אחת בלבד מעידה בלי ספק על נטילת פרנסתם של מאות אלפני נפשות; ביחוד – מבני הדור הצעיר, אשר נעקרו משרשי קיומם. ושנית: הן דוקא בראשית צמיחתה של התעשיה המודרנית לא יכלה זו לקלוט אלא מספר קטן של ההמונים הנטרדים מענפי מחיתם, וביחוד – בכפרים: רק לאחר כמה עשרות שנים קלטה החרושת העירונית בנקל מאות אלפים של צעירים וצעירות מהנוער הכפרי. ואלם לפני כן, בשעה שמצד אחת נתמוטטו יסודות הקיום של החקלאות המסורתית והתעשיה הביתית, ומצד שני טרם נתבססו יסודות החרושת העירונית – נתגלתה ממש תהום בין לחץ עודפי-האוכלוסים מזה, ובין כת הקליטה של החרושת העירונית – מזה.

ואמנם, בשליש השני של המאה הי"ח מגיע הדבר לידי כך, שבאנגליה מתרבים מאוד מחוסרי העבודה, והאוכלוסים הולכים ומידלדלים. בש' 1788 מציעים בפרמלמנט להוציא חוק בדבר תמיכת הממשלה בפועלים החקלאיים במשך החורף. דייויס, הכותב בשנות התשעים למאה הי"ח, מציין כי רוב הפועלים מחכים לעבודה ואין. פיט הצעיר מנסה בימים ההם לשנות את חוק העניים כדי להקל את מצוקת התושבים, אולם יגיעתו עולה בתהו. קשה לקבוע איזו שאיפה היתה מפעמת אותו בפעולתו זו: אם משום רצונו לפתור את השאלה הסוציאלית או משום שהיתה עליו אימת הבולשביזם, אשר התחיל להתפשט מעבר לתעלת לאמאנש ולשלוח שרשים גם בקלובים החשאיים של אנגליה. ומשנתברר כי הפרלמנט מסרב – התחיל הצבור האנגלי להושיע את עצמו בדרך אופינית למדי. בשנת-הרעב 1796 מתכנסים דייני ברקשייר בספינהאמלנד ומחליטים על נסיון סוציאליסטי פרימיטיבי, אבל רב-תוצאות בשעתו: השלמת השכר תעשה ממקור המסים המקומיים. ממקור זה נתנת תמיכה למחוסרי-העבודה ולכל משפחות העניים. הדבר עורר בכל הארץ מתיחות רבה, ובמהרה מצאה דוגמת ברקשייר חסידים רבים שהלכו בעקבותיה, בבקשם להמנע עי"ז מהשואה הצפויה. התוצאה הכלכלית של הנסיון היתה, כמובן, דלה וריקה. שכר העבודה ירד למטה מהמינימום-לקיום, שהרי השלמת החסר הובטחה ממקור ההכנסות הצבוריות. בימי מצוקה נזקקו לתמיכה זו לא פחות מרביעית כל האוכלוסים של אנגליה החפשית. ועל כל אלה לא פסק הרבוי המהיר של האוכלוסים.

בתנאים כאלה – מן ההכרח היה שתצמח תנועת הגירה, בהתאם לכת הקליטה של המושבות מעבר לים, ובגבולות האפשרות מצד דרכי-החבור והוצאות הנסיעה. בהיסטוריה הסוציאלית של אירופה מתחוללת תקופת-משבר שניה, והמתיחות בין תנאי-הייצור, צורות-הייצור ותנועת האוכלוסים היא המגבירה ביותר את לחץ המשיכה לאזורי ההתישבות החדשה. הצורך בהגירה מתחיל להתעורר גם בארצות אחרות, המפגרות בהתפתחותן הכלכלית אחרי אנגליה, ולפיך מתחילות הן רק עכשו להרגיש חבלי-משבר כאלה, שבאנגליה שייכים הם כבר ל"נחלת העבר". כאמור לעיל מתחילה, בשליש האחרון של המאה הי"ח, תנועת היציאה מהאזור ההררי של סקוטלנד, מחמת הגדורים החדשים. בש' 1771 מגיעים הסקוטים מקאנטיר לאי הנסיך אדוארד. אליהם מצטרפים בקרוב גם עמיתיהם מהאיים הצפוניים, מאיי שטלנד וההברידים, כלומר – ממחוזות מדולדלים ונחשלים של הקיסרות הבריטית.

תנועת ההגירה, מאזורי-החקלאות הדלים של אירלנד, והמשיכה לארצות משעבר לאוקינוס – החלה עוד לפני כן. מימי הריסטאווראציה ואילך היה השלטון הבריטי מתיחס לאירלנד כאל אחת המושבות בתקופה המרכנתילית. הבאת התבואה הבריטית לאירלנד נעזרה ע"י מתן פרסים מיוחדים, ומשם זה נתקפחו מגדלי-התבואה האירים, ולא יכלו לפתח את כחות-הייצור הגנוזים באדמת מולדתם. מלבד זה נאסר אכספורט הבקר מאירלנד לאנגליה, כלומר – נסתם אחד ממקורות-הפרנסה של האוכלוסים. פריחתה של תעשית-הבד האירית קופחה לטובת המתחרים האנגליים, חרושת הזכוכית נהרסה מחמת האסור על אכספורט תוצרתה; רק תעשית-הפשתן – שעוד טרם נתפתחה באנגליה – לא הופרעה. יערות אירלנד נחטבו כדי לספק את צרכי הרכבות באנגליה. גזירות השייט אסרו על האירים להשתמש באניות משלהם. אירלנד העניה לא יכלה להשען על אוצרות טבעיים, אשר יביאו ויבטלו את השפעת הפוליטיקה הקולוניאלית המרכנתילית, כשם שאירע במושבות האמריקניות. גם ההשגחה על אירלנד הקרובה היתה, כמובן, חמורה הרבה יותר מאשר באמריקה, הרחוקה אלפי מילין.

הפוליטיקה הזאת דלדלה את אירלנד עד היסוד. אמנם, גם כאן נסו למצוא במסחר החשאי מפלט מהגזרות וההגבלות המסחריות. האירים, אשר הורו להם לשלוח את צמרם לאנגליה בלבד, עסקו זמן רב במסחר-הברחה ושלחו את סחורתם זו בכמויות רבות לצרפת, וכה תמכו בתעשיה הצרפתית, שהיתה מתחרה בחזקה בתעשיה הבריטית. אולם גם מסחר חשאי זה לא היה, כמובן, אלא הצלה פורתא, ולא יכול למנוע את אירלנד מסכנת הדלות של אוכלוסיה הכפריים. הדבר הביא לידי מהומות כפריות, שפרצו בתחילה בש' 1711, וכעבור 50 שנה התחילו לפרוץ ביתר שאת. מהומות אלה פרצו באזורים הפרוטסטאנטיים של אולסטר (שבהם היו מישבים בקביעות פרוביטוריאנים סקוטיים) לא פחות מאשר באזורים קתוליים. מכאן אנו למדים שהנגישות הדתיות והקיפוחים הפוליטיים, אשר הלהיבו את התנועה הלאומית באירלנד, לא היו אלא מעין תוספת לאותה הכרחיות כלכלית נמרצת, שעוררה את צורך ההגירה של המוני האירים.

ואמנם, התחילה תנועת הגירה בהמון. מש' 1730 ועד 1770 יצאו מאירלנד כחצי מיליון אשים לצפון אמריקה, בעקר – לפנסילבאניה ולשתי הקארולינות. שליש מכל אוכלוסי פנסילבאניה היה בש' 1770 ממוצא סקוטי-אירי. אחד מבני הדור ההוא באמריקה כותב בהתמרמרות "שכנראה מבקשת אירלנד לשלוח את כל אנשיה הנה: כי הנה הגיעו בשבוע האחרון לא פחות משש אניות, ויש שביום אחד יבואו שתים-שלש אניות".

בפרוץ המהומות באמריקה אבד לאירים שוק הממכר העקרי לפשתנם. בפברואר 1797 הודיעו השריפים של דבלין, בתזכירם לנציב, כי 19000 איש מתושבי העיר, שהיו מתפרנסים עד כה מאריגת פשתן, אוכלים איש בשר זרועו, ואין להצילם אלא בעזרת הקלות פוליטיות-מסחריות. ואמנם, בימי מלחמת-השחרור האמריקנית והמהפכה הצרפתית התחיל שלטון הבריטי ללכת בדרך של הנחות ופשרות, כדי למנוע התפרצות של זרעי לפת והאכספורט של אריגי צמר, להלבשת הצבא האירי בחו"ל. אבל גם ההקלות הללו לא היו אלא הצלה פורתא להמוני החקלאים באירנלד, ובמהגרים האירים היתה מפעפעת אש התמרמרות ושנאה נמרצת לאנגליה. על תפקיד המהגרים הללו בתולדות התקופה ההיא מוצאים אנו תאור דרמאתי החרות באחת המצבות אשר בעמק שנאנדואה בוירגיניה:

"פה נטמן ג'ון לואיס, אשר הכה את הלורד האירי, יישב את אוגוסטה, השתקע בסטונטון ופסק חמשה בנים למלחמת המהפכה האמריקנית".

למחנות המהגרים אנגליים, הסקוטיים והאיריים נוסף אז – זו הפעם הראשונה – גם זרם חזק של מהגרים מגרמניה ומשוייץ. הגרמנים היו עפ"ר מיוצאי דרומית-מערבית של המדינה, בעקר – מסביבות הריין ומהסן. ההתפוררות הכלכלית של סביבות פוריות אלה, ביחוד – מחמת נזקי המלחמות התדירות והתנפלויות הצרפתים, שלטון העריצות של אדוני הארץ, איומם על האכרים הצעירים לגייסם בעל כרחם ולמכרם לחילות זרים – כל זה חזק והמריץ את לחץ ההגירה, ומה גם שהריין שמש דרך נוחה וישרה לחיי חופש. אדאמס מחשב (עמ' 183) שבאמצע המאה הי"ח נמצאו בפנסילבאניה בלבד 50-42 אלף יוצאי גרמניה, ולא פחות ממספר-מהגרים כזה נמצא ביתר המושבות (מיוצאי גרמניה ושוייץ הגרמנית).

ההגירה מהקאנטונים הגרמניים של שוייץ – אף היא באה מחמת ההכרח הכלכלי. המשק בהרי האלפים – קשים היו דרכיו והכנסותיו דלות, כי עוד טרם נוצר השוק העירוני המודרני, רחבי-הקליטה. קבוצת מהגרים שווייציים מודיעה באמריקה כי "אף בעבדם יומם ולילה במולדתם לא יכלו להרויח את לחם חוקם". הקאנטונים מתחילים, אמנם, לגזור גזירות בנטילת זכויות האזרחות והקרקע מכל אלה, הקונים מהמהגרים את נכסיהם ומסייעים להם עי"ז לעזוב את מולדתם. אום דבר זה אינו אלא ראיה נוספת עד כמה גבר לחץ ההגירה בקאנטונים הגרמנים של שוייץ. בעשור אחד בלבד (1744-1734) יצאו משוייץ למושבות אמריקה – בעקר לקארולינה הדרומית – 12,000 מהגרים.

הזרם העקרי של המהגרים נמשך, כמובן, לצפון אמריקה: לארצות-הברית ולקאנאדה. לפי ההיסטוריון האמריקני באנקרופט היה מספר התושבים הלבנים בתחומי י"ג המושבות:

בש' 1750 1,040,000

" 1760 1,385,000

" 1770 1,850,000

" 1790 3,929,214

מימי מלחמת החרות ועד סוף המאה הי"ח הגרו לארצות-הברית רבע מיליון מהגרים חדשים. ולא יפלא: אדמה פנויה להתישבות נמצאה עוד בשפע, חסום-הקרקעות עוד טרם בא לעולם, והאדמה עצמה היתה פוריה למדי במערב התיכוני, שבו נתרכזו רוב המהגרים החדשים. על מסך השואת המספרים של המהגרים החדשים והחוות החדשות, מעשור אחד למשנהו, מחשב זומבארט ומוצא שאף במחצית הראשונה של המאה הי"ט יכלו 83,5 אח' מכל המהגרים למצוא את פרנסתם על-ידי התאכרות. כל עוד הדבר כן – משמשת, כמובן, אמריקה ארץ-התישבות טבעית, רחבת היקף. עובדה זו משפיעה גם על התנאים הכלכליים בעולם הבלתי-חקלאי, וכל עוד נמצאה אדמה פנויה ומתישבים נמצא שכר העבודה על מדרגה כזו, שהבליטה ביותר את קיומו הזעום של הפועל הצעיר באירופה.

באמצע המאה הי"ח הגיע כבר שטח ההתישבות החדשה עד הרי האליגאנים בערך. המישור על שפת הים היה כבר מיושב ותפוס כולו, ולחץ המהגרים החדשים התחיל להסיח את גבולות ההתישבות לצד ההרים. דרכי ההתישבות הזאת אופיניים לכל מהלך ההתפתחות של המערב התיכוני. בראש וראשונה הלכו הציידים, המקימים להם אוהלים ביערות בראשית, ואינם זקוקים לפרנסתם אלא לשטח קטן של אדמת גנה ושדה, כי התפרנסו בעקר ממלאכת הציד והדיג. אט-אט באים אחריהם אכרים-חלוצים (עפ"ר – סקוטים, גרמנים ושוייצים), הקונים מהציידים – ההולכים ונעתקים מערבה את "רכושם" המשקי, מקבלים מהשלטון תעודת-בעלות רשמית לאדמתם, בונים בית-עץ הגון ומבראים שטח חדש מהיער. "אולם גם החלוצים הללו לא נשארו, בדרך כלל, זמן רב על הניר אשר נרו להם ביער-בראשית; אך נמצאו קופצים לאדמתם – מכרו מיד את רכושם והוסיפו לעקור משם מערבה, להתחיל בעבודתם החלוצית מחדש. רק אותו האכר אשר בא אחריהם היה עפ"ר נאחז במקום ובמשק כבנחלתו הקבועה".

בצד המתישבים הראשונים הללו, מבראי יערות, ציידי ראמים וחלוצי אכרים, מתחילים להופיע בקרוב גם רוכלים וסוחרים מאזור הפרריות, המובילים את תוצרתם ע"פ הנהרות מפילאדלפיה או מניו-יורק, כדי לשלחה משם בדרך הים תמורת רום ונזק, פרוות ועורות. אחריהם באים הכיילים (מודדי-אדמה), אשר בסכנת-נפשות ובעמל רב היו עוסקים במלאכתם ביערות בראשית, עפ"י הזמנת השלטון או ספסרי-קרקעות פרטיים.

התושבים הותיקים של המדינות המזרחיות באמריקה לא היתה דעתם נוחה מההתקדמות המהירה לפאת מערב: תעשיני אנגליה החדשה היו זקוקים לפועלים, בעלי הקרקעות חששו לירידת מחירי האדמה באזור החוף, בעלי החוות – היתה עליהם אימת ההתחרות מצד התוצרת החקלאית הזולה של מישור מיסיסיפי הרחב והפורה. ואעפ"י כן נמשכת בלאו הרף ההתפשטות באזור ההרים, לאחר שהמתישבים החדשים תפסו כבר את עמק הודסון העליון, פנסילבאניה, ניו-האמפשיר ומיין. בה בשעה שממשלת לונדון חולמת אף בש' 1763 לחסום בפני התישבות הלבנים את השטח אשר ממערב לאליגאנים ולשמרו בשביל ההינדים, הנה למעשה מתחילים להבנים להתישב עוד בש' 1769 בעמק ואטאוגה, מקום מוצאו של נהר הטנסי. בש' 1755 מגיעים רישארד הנדרסון ודניאל בון, הצייד והכייל הידוע, בראש קבוצת מתישבים, המתאחזים באזור קנטוקי וקאמברלנד. הנדרסון מנסה אף לפתוח משרד קרקעות ולמכור – בשם חברה לקרקעות, המכונה חברת-טראנסילבאניה. – חוות בנות 400 אקר. אלם תכנית זו נכשלת לחלוטין בגלל מציאותם של קרקעות פוניים. המתישבים מסרבים לשלם, החברה נוחלת מפלה גמורה, ומחוקקי וירגיניה, שעוד יש להם זכות שליטה רשמית באזור קנטוקי, מודים כעבור שלש שנים בזכות בעלותם המוחלטת של המישבים על האדמה אשר נאחזו בה. לאחר שסכנות ההתנפלות מצד ההינדים מתחילות לחלוף הולכים המתישבים ומתרבים. בש' 1784 בלבד הגרו 12000 איש לקנטוקי. בש' 1790, שנת המפקד הראשון של האוכלוסים בארצות-הברית, נמצאו בקנטוקי יותר מ-70,000 וקרוב ל-33,000 בטנסי.

בימי מלחמת החרות הולכת ההתישבות ומתקדמת גם צפונה בסביבת אוהיו. גדוד קטן, ובראשו קלארק הוירגיני, קורע את החבל הזה מידי מצב הצבא הבריטי. בהגמר המלחמה מתחילים חיילי-וושינגטון המשוחררים לזרום לשטח ההתישבות החדשה, כי קשה להם לשוב ולכנון את מצבם הכלכלי במזרח המדינה. אחריהם באים מיד המתישבים העניים מדרום, כי קשה להם להתחרות בעסקי המטעים, והם נמשכים יותר לעמק אוהיו הפורה, שאין בו משק מטעים. מהכרזת העצמאות ואילך מרכזות ארצות-הברית ברשותן את הנהלת השטחים החדשים המתפתחים במערב. אמנם, כאן תעוררו תביעות וטענות מצד מדינות אחדות, – כגון מאסאטשוסטס, וירגיניה, קונקטיקוט וניו-יורק, – אשר הסתמכו על הטשארטרים הישנים, שבהם הובטח להן כל ה"הינטרלאנד" אשר מאוקינוס לאוקינוס. אולם שאר מדינות דרשו שהשטחים החדשים יהיו שייכים לברית כולה, כי אלה שלא היו להן טשארטרים ממין זה חששו פן יתרחב ביותר חלקן של מדינות אחדות מבנות-בריתן, ונמצא שחלקן שהלן יגרע. מארילנד אף הרחיקה לכת עד כדי כך שלא רצתה להצטרף לברית, אלא א"כ יובטח בפירוש כי שום מדינה לא תבוא לתבוע לעצמה את ההינטרלאנד המערבי. מדינת ניו-יורק היתה הראשונה שהסכימה לותר, ואחריה באו שאר המדינות, אם כי צמצמו את הותור על-ידי כל מיני תנאים. השטח המערבי המשותף לכל המדינות ההי אם כן בבחינת המלט שבין אבני-הבנין, כי הוא לכד את כולן לחטיבה אחת. האוכלוסים שהתישבו באדמת הברית לא היו נוטים להתפלגות במידה כזו שהורגשה בין המתישבים במישור החוף.

הארגון המוחלט של ארץ-ההתישבות המערבית נקבע על-ידי שורת חוקים, והראשון שבהם חוק אוהיו מש' 1787. את החוק הזה צינו היסטוריונים אחדים בצדק כחוק החשבו ביותר של קונגרס הברית. על פיו הוחלט שכל מחוז התישבות, המונה 60,000 מתישבים לבנים, יהא רשאי להחשב כמדינה עצמאית. ואשר יש בו לא פחות מ-5000 אנשים מבוגרים חפשים – היה רשאי לקבוע את חלקיו ודיניו על-ידי אספת נבחרים (זכות הבחירה היתה ניתנת לכל מי שיש לו 50 אקר) ומועצה מחוקקת הנבחרת על-ידי הקונגרס. אזור כזה הורשה בתקופת-המעבר גם לשלוח ציר אחד לקונגרס הברית, אולם לא היתה לו, כמובן, זכות של חות-דעת. בהתאם לחוק הזה נצטרפו לברית קנטוקי (בש' 1792) וטנסי (בש' 1796), ובש' 1802 נצטרפה אוהיו לברית, כמדינה הראשונה של פאת צפונית-מערבית.

אחר המלחמה מש' 1812 החלה שוב התפשטות נמרצת לצפונית-מערבית, ושטחים חדשים נקנו מאת ההינדים ונפתחו להתישבות. לא היו שנים מרובות וכבר הגיע מספר המתישבים הלבנים באינדיאנה (בש' 1816) ובאילינויס (בש' 1818) לאותה מדרגה הדרושה למדינה עצמאית. זרם המתישבים עבר את המיסיסיפי עוד בטרם הגיע עד האגמים באזור הצפוני של אוהיו, ובש' 1821 נצטרפה גם מיסורי לברית.

השיטה הקרקעית ששלטה בתקופה זו – היתה חשובה בשביל התפתחות המדינות החדשות לא פחות ממשטרן הפוליטי. בתקופה הקולוניאלית נסו, כידוע לנו, לקבוע את דיני בעלות הקרקע לפי הדמות הפיאודלית. הכתר ו"הבעלים" דרשו בתחילה מהמתישבים דמי ותור, ובשטחים שהיו שייכים תחלה לצרפת ולהולנד היתה שליטת "הבעלים" הללו בולטת ביותר. מובן שבהתפתח שטח ההתישבות הגדוה במערב, שוב אי-אפשר היה לחלום על סדרים כאלה. הפוליטיקה הקרקעית של ארצות-הברית קבעה מחירים נומינאליים לאדמת הברית, אשר נמכרה למתישבים לנחלה. בשעה שקארולינה הצפונית קבלה לרשותה את אדמתה של אגודת ואטאוגה (בש' 1778) ופתחה את ההתישבות הוצע על ידה לכל ראש-משפחה 640 אקר, ומלבד זה 100 אקר לאשתו ומאה אקר לכל בן או בת. המחיר היה עשרה דולארים למאה אקר, ואפילו המתישב הדל יכול בנקל לסלק מחיר זה, שנתן להפרע גם במטבע שירד ערכו וגם בעבודת צבא. וירגיניה הציעה לחלוצי קנטוקי חוות בנות 400 אקר, במחיר שני דולרים וחצי למאה אקר, בתנאי שבנין הבית וראשית יסוד המשק יעשו במשך שנה אחת. כל מתישב שהיה בעל יכולת כזאת נחשב כבר-מצר לקנית אלף אקרים נוספים, ב-40 דולר לכל מאה אקר. באזור אוהיו קבלו גדודי קלארק תמורת השכר שהגיע להם חוות בנות 300 אקר.

לאחר שקבל הקונגרס לרשותו את הנהלת השטחים המערביים – החליט ללכת בדרכי השיטה הזאת. שטח ארצות הברית חולק לרבועים, בני 36 מילין מרובעים כל אחד. גושים אלה חולקו כ"א ל-36 רבועים קטנים מסומנים במספרים. ההתישבות היתה מותרת רק בשטחים שכבר נמדדו. שיטה זו של מדידת קרקעות, הנהוגה עד היום בארצות-הברית ובמערב קאנאדה, יש לה מעלות יקרות מאד, כי על כן מציינת היא בפשטות ובבהירות. כל שטח נתן בנקל לציון ולתחימה. יחידת השטח לחוה בארצות הברית הועמדה, לפי החוק מש' 1785, על מיל מרובע (640 אקר), כלומר – שטח הרבוע "הקטן" הנ"ל. לאנשי הגבולין היה זה שטח גדול ביותר, ולפיכך הוקטן בש' 1800 למחצה, בש' 1804 – לרביע ובש' 1821 – לשמינית אחת, כלומר 80 אקר. המחיר היה בתחלה דולר לאקר, – מחיר שלא היה בו אף כדי לכסות בשלמות את הוצאות המדידה ורשום הקרקעות. בש' 1796 הוגדל המחיר עד שני דולרים, ולשם הקלה נקבעו תשלומים-לשעורין, עפ"ר – לארבע שנים. באופן כזה אפשר היה לקנות את השטח של 640 אקר מבלי לשלם בשנה הראשונה אלא כחצי דולר בעד כל אקר. בתנאי שכר העבודה בימים ההם היה תשלום זה בגדר יכלתו של כל פועל שכיר, אף אם מחוסר רכוש הוא. אולם שיטה זו הביאה לידי ספסרות חזקה בקרקעות, ולפיכך בוטל בש' 1821 סדר התשלומים-לשעורין, ויחד עם זה הופחת מחיר הקרקע עד 1 ורבע דולר לאקר. מעתה אפשר היה אם כן לרכוש יחידה בת 80 אקר (שמינית המיל) במאה דולר. מלבד זה יש לציין כי מי ש"קנה" את הקרקע במשיכה, מבלי שים לב לחוקי הברית, נתנה לו זכות של בר-מצר ונמצא שאלה אשר בקשו באמת ובתמים להתישב על האדמה – לא היו עמוסים נטל-הוצאות בשנים הראשונות, אף אם תפסו את האדמה על דעת עצמם.

תקופת ההתפשטות הקולוניאלית במערב התיכוני היא התקופה הראשונה – וכמעט היחידה – של אותה התישבות, אשר עליה אפשר לומר כי נעשתה בעקרה על יסודות "היזמה הפרטית" – כמאמר בית-המדרש הליבראלי – בלא התערבותם של גופים מאורגנים, צבוריים או פרטיים. לשם זה היה צורך בתנאי אחד, שאין להסיח ממנו את הדעת, אם רוצים אנו להבין את מהלך התקופה הנדונה. תנאי קודם זה היה שההתישבות נעשתה על אדמת עדית, שפוריותה הטבעית אפשרה את צורות-המשק האינדיבידואליות. מובן שלא על סמך חקירות טופוגראפיות גיאולוגיות בחרו בקרקע-עדית זו: אלה היו מרכזי-המשיכה הטבעיים לתנועת המהגרים והמתישבים. אם היה פרי וגמול לתורה הפיזיוקראטית בעולם הרי זה היה כאן: עשירות המערב התיכוני בחיות, יערות ושדות-תבואה משכה הנה את המתישב, אשר – אם שחקה לו השעה – אף הגיע במשך הזמן לעודפי-רוחים הגונים.

אילוסטראציה יפה לכך מוצאים אנו ברשמי תיורו של אחד הנוסעים מבני הדור ההוא^[1]:

"במהירות רבה בונים את בית-העץ, ומתוך יחסי-הידידות שבין תושבים אלה, המצטיינים באהבת הבריות, היה כל שכן ממהר לעזרת השני בשעת דחקו. יש שהיו בונים את הבית קורות עגולות, מכסים אותו ברעפים וסותמים את הסדקים שביניהם בחומר ובחול, למנוע את חדירת המים. המטרה השניה היתה הכשרת הקרקע להתישבות. לא היה צורך אלא לקטוף את הקנים ולגדור את העצמים – ויבול השדה מובטח לך. האדמה הפוריה מעניקה לעובדיה שכר טוב בעד עמלם; אם אין העצים גדולים מרובים ביותר – קרוב לודאי שאף בעבודה פרימיטיבית תתן האדמה מחמשים עד ששים בושלים (איפות) תבואה לאקר. היבול השני יגדל עוד יותר. וכאשר יכרתו העצים וימעטו הצללים כן תרבה האדמה את תנובתה, עד מאה בושל לכל אקר. פוריות זו מאפשרת אף לאכר הדל להגיע בזמן קצר לידי מעמד של רוחה. לבקרו ולצאנו ימצא אוכל לרוב באילנות, ולא רק כדי יכולת-קיום, כי אם גם כדי פטום. ברוב חדשי השנה אין לו לדאוג למספוא בשביל סוסיו, כי יאכלו לשבעה קנים ותלתן-בר; ולא עוד אלא שמהשנה השניה ואילך יוכל לזונם גם בתבואה. גנתו, אף אם יטפל בה אך מעט, תספק לו את כל הירקות הדרושים לאכילתו; והדבר החזק של צאנו ועופתיו ישמש לו – מהשנה השניה – מעין לא-אכזב של הספקת בשר. בשנה הרביעית – אם רק בן-חיל הוא המתישב – יתן לו משקו את היכולת לבנות לעצמו בית יותר טוב, בית אבן או לבנים. את עודפי התוצרת של חותו ימכור, על מנת לקנות תמורתם את הסחורות הדרושות לו להשלמת בנין הבית. תפוחים, אפרסקים, אגסים וכו' יוכל לנטוע לרוב, כי לא יסיח הדבר את דעתו מתכנית הגדלת משקו. את אפשרות הציד לא הבאתי בחשבון, כי דבר זה – יותר משהוא מקור של תועלת לאדם חרוץ, הרי הוא אבוד-זמן בשבילו".

התפתחות זו, יחד עם התרחבות המהירה של מטעי הכותנה במדינות הדרום, אשר ספקו לתעשיות-הטכסטיל החדשות באירופה את הגלם ההכרחי להן, – מצינת את אופין הכלכלי של ארצות-הברית במשך כל התקופה הנדונה. הנגוד הסוציאלי בין מדינות המערב והדרום מתחיל להעמיק דוקא בתקופה זו: בחוות המערב היה המשק מבוסס על גדול תבואות (חטה, תירס) וירקות וגדול-בקר אכסטנסיבי, ואילו בדרום היו מטעי הכותנה עקר המשק. הבקוש לכותנה הולך וגדל במהירות עצומה, ולנוכח הפרוצס הזה מתחיל שוב לפרוח ממכר העבדים, למרות כל האידיאולוגיה הליבראלית. עד כמה גרמה התרחבות תוצרת הכותנה לרבוי הכושים באמריקה תעיד הטבלה הבאה:

השנה	כושים	תוצרת הכותנה (בת"ק חבילות)
1790	757,208
1800	1,002,037	73,222
1810	1,377,808	177,824
1820	1,771,656	334,728
1830	2,328,642	732,218
1840	2,873,648	1,347,640

עם רבוי הבקוש עלה, כמובן, מחיר העבדים בהרבה. בש' 1790 שלמו בעד פועל חקלאי מן המצוינים – 200 דולאר, ואילו בש' 1815 שלמו בעד כושי בינוני 250 דולר, בש' 1840 – 500 ובש' 1850 אלף דולר. תהום של נגודים מתגלה בין דרכי העבודה בדרום ובצפון, והשאלה מוצאת את פתרונה רק במלחמת-אזרחים.

אולם גם בדרום גם בצפון מוסיפות ארצות-הברית להיות עוד אומה חקלאית, בראשית המאה הי"ט. תושבי העיר (שחלקם הגיע בסוף המאה הי"ט ל-31.1 אח') אינם תופסים, לפי מפקד 1790, אלא 3.4 אח' מכל האוכלוסים, ואולם הם מתחילים להתרבות מהר מאד. פילאדלפיה – שהיתה בימים ההם העיר הגדולה שבכל ארצות-הברית – מונה 42,000 איש בש' 1790 ושבעים אלף בש' 1800; בניו-יורק היו 32,000 איש בש' 1790 וששים אלף בש' 1800; קטנות מהן בהרבה היו בוסטון ובאלטימור, שמספר אוכלוסיהן בש' 1800 לא היה אלא כ-25,000. המסחר התחיל לשוב לתקונו רק קמעא-קמעא, לאחר שדרכיו היו אבלות בגלל בטול הקשרים הישרים בין האמריקנים ומערב-הודו הבריטית. התעשיה התקדמה, אמנם, הרבה בימי מלחמת-החרות, כי רב היה שכרה מהחרם אשר הוטל על תוצרת בריטית. אולם לאחר שנגמרה המלחמה ושערי אמריקה נפתחו שוב לרוחה בשביל סחורות אנגליה, התחילה התעשיה האמריקנית לסגת אחור. אמנם, בראשית המאה הי"ט נמצאו כבר באמריקה בתי-חרושת בדדים המצוידים במכונות, ואולם רוב התוצרת עוד היה מרוכז ברשות התעשיה הביתית. רק לאחר שחזרו ונפסקו יחסי המסחר עם אנגליה, בימי המלחמה שבין אנגליה ואמריקה בש' 1812, החלה לצמוח חרושת גדולה, ויחד עם זה נוצר בשבילה גם שוק פנימי רחב-קבול, בזכות התישבות-המערב שהלכה וגדלה.

יחד עם תנועת ההגירה וההתישבות במערב התיכוני של ארצות-הברית מתחילה ההתישבות להתקדם גם על אדמת צפון-אמריקה הבריטית, לפאת המערב התיכון של קנדה. דחיפה ראשונה להתקדמות זו נתנה על-ידי הגירה הלויאליסטית הבריטיים בימי מלחמת-החרות האמריקנית. הגירה זו מוציאה בבת אחת את האזורים הצרפתיים מאותו מזל עמידה כלכלית, שבו נמצאו כמעט כל הזמן, מאז נכבשו על-ידי אנגליה. ככל אשר נתגברה תנועת העצמאות במושבות כן הלכה וכונה את עוקצה כלפי "האויב הפנימי", כלומר – הלויאליסטים, או – כמו שקראו להם בבוז – "הטורים". עליהם נמנה מספר קטן של אנשים מכל מיני מקצועות ומעמדות סוציאליים, החל בבנו של בנימין פרנקלין, סיר ויליאם פרנקלין, וכלה בקטון הסוחרים ובנפח הכפרי. מרובים ביותר היו ביניהם פיקדי הכתר. עם הכרזת העצמאות נחשוב, כמובן, הלויאליסטים לבוגדים גמורים, והתחילו לרדפם בקביעות ובלא חמלה. בנובמבר 1777 חייב הקונגרס הקונטיננטאלי את המדינות להחרים את רכוש הלויאליסטים ולהקדיש את מחיר ממכרם למלוה לאומית. מהלויאליסטים נטלה זכות הבחירה, וכן נאסר עליהם לעסוק במקצועות חפשיים; כל חסות משפטית לא נתנה להם, לא לנפש ולא לרכוש; חופש הדבור והעתונות ניטל מהם; אסור היה להם לעסוק במסחר; רבים אף גורשו מהארץ. הפליטים הפוליטיים הללו נסו לא פעם עוד בימי במלחמה להגיע לאותו אזור שיוכל להתישב בו לבטח בחסות החיל הבריטי; ומובן מאליו שבהגמר המלחמה חזקה שאיפתם למצוא להם מקור פרנסה בצפון-אמריקה הבריטית.

הגירת הלויאליסטים לקנדה נעשית בשני דרכים ראשיים. הלויאליסטים ממדינות אנגליה החדשה וניו-יורק – פניהם היו מועדות בעקר לאזור האגמים, לנובה-סקוטית. מבוסטון ומניו-יורק קל היה להגיע למקומות אלה; אדמה נמצאת בשפע; להאליפאכס, שנוסדה בשנת 1749, נשקפו סכויים יפים גם בתור נמל מסחרי. לפי אומדנא נאמנה מאד הגרו לנובה-סקוטיה 35,000 לויאליסטים, ובהם כעשרים אלף מתושבי ניו-יורק לשעבר. הגירה זו היתה גדולה כפלים מכל אוכלוסי המדינה בימים ההם. המהגרים החדשים נפוצו במקומות שונים. מהם נאחזו בקרקעות שלארוך נהר סנט-ג'ון, והמם – במפרץ פאסאמקוודי; רבים מהם נסו להתישב גם בקרבת האליפאכס גופא. אבל, לא היו ימים מרובים ויאוש גמור תקף את המהגרים החדשים. רבים מהם – עירונים, פקידים, סוחרים – לא יכלו להתסדר במקצועם במקום-מגוריהם החדש, ומצד שני לא היו מוכשרים לשאת באותם יסורים ולבטים, העולים בחלקם של חלוצי ההתישבות. מצבם הלך והחמיר לבלי נשוא ממש. נובה-סקוטיה היתה נקראת בפיהם "Nova Scarcity" (מחסור חדש). עם כל העלבון וההכנעה שבדבר בחרו רבים אף לעבור את הגבול ולחזור למקומם; אחדים רובם אמידים, הוסיפו להעתיק את משכנם מערבה והתישבו מעבר לאזור שמדברים בו צרפתית. הם נאחזו בקרבת סנט-לורנס העליון ואגם אונטריו ונעשו שם למנהיגי מפלת הלויאליסטים.

אולם רב המתישבים החדשים באזור זה היו מבני הזרם השני של המהגרים, אשר נמשכו לקנדה מהמדינות המערביות, ע"פ גבול ניאגארה או אגם טשאמפלין. מספר המהגרים האלה נאמד בעשרים אלף. לפי מקור מוצאם נמנו המהגרים האלה על טפוס סוציאלי אחר לגמרי משל הלויאליסטים אשר באו ממדינות-החוף האטלאנטיות המיושבות משכבר. רבים מהם היו עובדי-אדמה, פועלים, בעלי-מלאכה, שגם לפני-כן לא ידעו חיי מותרות ובטלה. הללו, היו, אפוא, מוכשרים יותר לחיי חלוצים בסביבת אונטאריו, ולא התגעגעו למקום מושבם הקודם, ומגם גם שהארץ החדשה היתה ברוכה ופוריה. אליהם נתחברו גם רבים מהחילים הבריטיים המשוחררים, שבהגמר המלחמה נתנה להם קרקע להתישבות. ומשנתברר במשך הזמן כי מדינות רבות בארצות-הברית מסרבות לשלם פצויים בעד הרכוש המוחרם של הלויאליסטים, קבלו המתישבים סכומים ידועים מאוצר הממשלה הבריטית; כ-19 מיליון דולר נתנו ממקור הפצויים, וממשלת בריטניה הוסיפה עוד 16 מיליון להתישבות הלויאליסטים.

על המתישבים הללו נוספו גם מהגרים מבריטניה גופא, ובעקר – כידוע לנו – סקוטים ואירים. הסקוטים מיסדים בש' 1815 את פרת (בסביבת ג'ונסטון), בש' 1818 את בקוית ובש' 1820 – את לאנארק ודלהאוזי. חלק הגון מהם מסתדר בפקידות של חברת מפרץ הודסון. הללו סוללים דרך להתישבות וממלאים תפקיד של חלוצים בפתוח האזור הצפוני-מערבי, כשם שמלאו אחר-כך תפקיד כזה באוסטראליה ובזילאנד החדשה. האירים התישבו במספר רב בניו-פאונדלנד.

כדאי לציין שעד שנות הארבעים למאה הי"ט היתה ההגירה מאנגליה לצפון אמריקה הבריטית גדולה יותר מההגירה לארצות-הברית. מספר המהגרים מאנגליה היה

השנה	לצפון-אמריקה הבריטית	לארצות-הברית
בש' 1815-20	10,438	50,359
1821-30	139,269	99,801
" 1831-40	332,485	308,247

מספר כל האוכלוסים בקנדה עלה מ-240,000 בשנה 1801 עד 582,000 בש' 1825; מהם – באזור ההתישבות החדשה בקנדה העליונה – כשמונים אלף איש בש' 1815, ואולם בש' 1824 עלה מספרם ל-150,066 ובש' 1830 – 213,156.

התפתחות זו שנתה בזמן קצר את המצב הפוליטי של קנדה תכנית שנוי. הישוב הצרפתי הקתולי, שהחזיק בעקשנות בשפתו ובדתו, ירד מגדולתו במשך כמה עשרות שנים. ובה בשעה שלפני כן הטבעי את דמותו על כל המדינה, הנה מעתה היתה צפויה לו סכנה ליהפך למעוט דתי-תרבותי, שאף אין לו כל תקוה לכך שבמשך הזמן ישתנו יחסי-הכחות של האוכלוסים לטובתו. האוכלוסים הדוברים אנגלית נתרבו במהירות, ויחד עם זה גבר, כמובן, חשקם להטמיע את שאר התושבים. התחילו להשמע קולות פטריוטיים, אשר דרשו לנקוט פוליטיקה כזו בקנדה. יתכן שבהשפעת הלקח המר של נתוק המושבות האמריקניות נתעוררה הממשלה הבריטית בקנדה לנקוט שיטה כזו, שלא היה עד אז כדוגמתה בתולדות ההתישבות; זו היתה שיטה צודקת יותר, ויחד עם זה גם זהירה ומועילה יותר. לפי החוקה שהוצאה בש' 1791 נקבעו תחומים מסוימים בין אזור ההתישבות הצרפתית (קוויבק או קנדה התחתונה), ובין אזור התישבות הבריטית החדשה (באונטאריו או בקנדה העליונה) ומחוזות החוף. לכל אחד מהאזורים הללו הובטחה הנהלה עצמית, אספת-נבחרים שיש לה זכות חקוק והטלת מסים, מושל ממונה ומועצה מוציאה לפועל. ההנהלה העצמית של קוויבק נשארה כולה צרפתית ומוסדות הכנסיה הקתולית לא נפגעו אף כל-שהוא. תשע שנים אחר נתוק המושבות האמריקניות הספיקה כבר להתארגן בצפון אמריקה קבוצת מושבות בריטיות בעלות שלטון עצמי, וכוחן רב עד כדי להשיב אחור (בש' 1812) התקפה מזוינת של ארצות-הברית.

מענין הדבר שגם ראשית ההתישבות של אוסטראליה – אף היא כרוכה בשאלת הלויאליסטים האמריקניים. עוד טרם פסקה המלחמה עם המושבות המורדות וקפיטן קוק, אחד הימאים הגדולים והמגלים הנועזים ביותר, הגיע לחלק החמיש של כדור הארץ, – לאוסטראליה, – בדרכי מסעיו באניותיו המפורסמות (“Resolution”, Endeavour”) אשר בהם חקר את איי האוקינוס השקט. אוסטראליה וזילאנד החדשה נתגלו, אמנם, כידוע לנו, עוד במאה ה-17 על-ידי ירודי-הים ההולנדיים, ובראש וראשונה על-ידי טאסמאן. אולם החברה ההולנדית לא ראתה שום שדה עבודה בשטחים אלה, ומסעי התגליות של ההולנדים צללו ע"כ בתהום הנשיה. ועכשיו, לאחר שבימי המרד של המושבות האמריקניות חזרו לויאליסטים רבים לאנגליה, כי סרבו ללכת לקנדה או למערב-הודו, וגם לא הסכימו להשאר באזורי המורדים, – נתעוררה תכנית בדבר ישוב הלויאליסטים הללו (אשר שבעו צרות באנגליה) באוסטראליה, או כפי שנקראה אז – הולנד החדשה. יתכן שכאן פעלה גם השפעת הרעיון שיבוא יום ואזור ההתישבות הזה ישמש תגמול לאנגליה חלף המושבות האמריקניות אשר אבדו לה. בעתון “Whitehall Evening Post” מיום 21.11.1786 נדפס שיר קטן הרומז על עתיד זה:

                 אל נרבה לחשוב על הוצאה פחותה;

                 מי ידע מה ילד יום כעבור מאה שנה?

                 אבדן אמריקה במה יכופר לנו?

                 במושבות חדשות אשר במפרץ בוטאני

^[2]

אולם כעבור זמן-מה נדחקה שאלת הלויאליסטים והתישבותם מפני בעיה אחרת, שהיתה חשובה יותר בעיני הממשלה האנגלית. זו היתה שאלת הנדונים לגרוש, שהיו נשלחים עד אז לאמריקה, ומעתה לא נמצאה א"כ בשבילם ארץ "מקלט". במשך המאה ה-18, עד הפרד המושבות האמריקניות מאנגליה, נשלחו לשם כחמשים אלף מגורשים, רובם – לשתי הקארולינות. שם היה רב הבקוש לידים עובדות, ובלא עמל נמכרו לבעלי המטעים לעבודת כפיה במחיר עשרים לירה הגלולגולת. לאחר שנפרדו המושבות מאנגליה בא קץ למנהג זה, שעוד זמן רב לפני כן ערערו עליו המחוקקים במושבות אחדות שבאמריקה. אולם כפי שאנגליה לא שנתה ממנהגה להטיל עונש של גרוש (בסוף המאה הי"ח נמצאו באנגליה כמאה אלף איש שנגזרה עליהם גלות) – נתמלאו בתי-הכלא ממש עד לבלי נשוא. עוד בשנת 1786 ציין אדמונד בורקה, באחד מנאומיו בפארלמנט, כי יש באנגליה בית שנמצאים בו 558 תושבים; כונתו לא לבית המחוקקים, שיש בו כמספר הזה, אלא לבית-הסוהר של ניוגייט, המלא וגדוש. קביעת תקונים – יהא בה מן המועיל לשניהם יחד.

אין לשכוח שבימים ההם היתה גזירת הגלות באנגליה עונש שכיח למדי. עוד בש' 1837, שנה אחת אחרי עלות ויקטוריה על כסא המלוכה, הכיל ספר החוקים יותר ממאתים פשעים, שכל העובר עליהם אחת דתו לגרוש. אחדים מהפשעים הללו היו, כמובן,חמורים מאד, אולם מאידך גיסא נכללו ביניהם גם חטאים קלים מאד, כגון: שחיטת בהמה בלא רשיון, מעשי נזק באילנו או בשתילים בסכום העוה על 5 לי"ש, מחיקת סימנים מעל רכוש המדינה וציד במקומות אסורים. בראש וראשונה נדונו לגרוש הפושעים הפוליטיים. בשנים שלאחר המהפכה הצרפתית גברה התסיסה הפוליטית גם באנגליה ובסקוטלנד; קלובים חשאיים ואגודות לתקונים פארלמנטריים צצו בכל עבר ופנה והפיצו בקרב העם העובד את הרעיונות היעקוביניים. באירלאנד פרצו מפעם לפעם מהומות אגראריות, והנדונים לגרוש רבו ביחוד אחר המרד האירי בש' 1798. לא יפלא א"כ שלאחר סיר ג'וזף באנקס, – חוקר הטבע הידוע אשר לוה את קוק במסעותיו לאוסטראליה, – הביע בפני הועדה הפארלמנטארית, שנתמנתה לחקר בעית הנדונים לגלות, את דעתו החיובית על אפשרויות ההתישבות באזורים החדשים – הסכים פיט לעשות את הנסיון.

בשנת 1787 יצאה משלחת ראשונה, בהנהגת הקפיטן פיליפ, ובה השתתפו למעלה מאלף איש: 717 גולים ו-290 שומרים, חיילים, קצינים ומלחים, הם ובני משפחותיהם. משלחת זו הגיעה לאחד המפרצים בחוף המזרחי של אוסרטראליה, שאקלימו היה נוח להתישבות. במקום הזה, שנקרא על-ידי באנקס בשם מפרץ בוטאני, לזכר זני-הצמחים המענינים אשר לקט שם, נוסדה מושבת-הגולים הראשונה. התקופה הזאת בתולדות אוסטראליה נמצאת כולה במזל של ישוב מגורשים. הגולים הללו – צרכי מזונם ומלבושיהם היו מוטלים על הממשלה, והיא השכיר האותם לעבודת-כפיה לקצינים ולבעלי-הקרקע הראשונים; הם היו כפופים למשמעת חמורה מאד ולא פעם חלו בהם ידי חיילים נשחתים. מובן שבין המגורשים הללו נמצאו גם פושעים ועברינים, אולם בדרך כלל – כפי שמעידים עליהם בני דורם – לא היו ארחות חייהם גרועים כל וכלל משל הפועלים החקלאיים והאריסים, אשר נשארו באנגליה החפשית, ביותם פטורים מעונש. הגולים הורשו להתחתן, ואחדים מהם אף נועדו לעבודה בשביל נשיהם. לאחר אשר רצו את עוונם הורשו, כמובן, להשאר במושבה ולעסוק בחקלאות או במלאכה. בדרום-וולס החדשה (כן נקראה המושבה הראשונה שנוסדה באוסטראליה) נקראו בני המעמד הזה בשם "אמאנסיפיסטים", ועמדתם הסוציאלית לעומת המעוט של המהגרים החפשיים, שצדדו כמובן בזכות האריסטוקראטיה המוסרית, היתה אחת הבעיות הראשונות בחברה אוסטראלית.

בש' 1810 נמצאו בדרום-וולס החדשה 2804 בוגרים שלא היו ענושים, וברשותם – 145,000 אקר אדמה. לעומתם נמצאו 16,428 ענושים ומשוחררים. האחרונים רכשו להם גם הם קרקעות בשטח 192,000 אקר. ככל אשר התקדמה ההתישבות כן נקל היה להביא הנה פועלים מוגלים, והוצאות החזקתם, אשר רבצו בתחלה כעול כבד על הממשלה, החלו להפרק ממנה יותר ויותר, כי בעלי הפועלים כסו את ההוצאות הללו. בש' 1820 בערך נמצאו כארבעים אלף איש במושבות-הענושים השונות, שנוסדו בינתים. אט-אט הלכו ורבו גם המתישבים החפשיים. בש' 1816 נוסד הבנק הראשון, בנק דרום-וולס החדשה; כעבור שנה מתיסדת גם קופת חסכון. הצעד המכריע בהתפתחותה הכלכלית של המושבה נעשה עם הבאת מקנה לגדול באוסטראליה: הובאו כבשים מהודו, אירלנד וקאפלנד, וגם גזעי-בקר שונים. גדול הבקר התפתח להפליא בשדות-המרעה הרחבים, ואט-אט נעשה ענף זה לבסיס התישבות האירופית באוסטראליה. בש' 1802 הוצגה כבר באנגליה דוגמא ראשונה של צמר אוסטראלי, ומאז הלכה תוצרת הצמר באוסטראליה הלוך וגדול. מעכשיו הטילו השלטונות על הענושים חובה לייצר מכסה מסוימת של צמר, ואת העודף קנו מהם במחיר. העבודה המשותפת של תחנות-הענושים על-ידי הממשלה הניחה את היסוד, אשר עליו הוקם קמעא-קמעט בנינה של אוסטרליה.

כקאנאדה ואוסטראליה כן התחילה גם מושבת הכף לקלוט מהגרים בריטיים, אם כי מנת חלקה מבחינה זו היתה קטנה יותר. המושבה הזאת עברה לרשות אנגליה בימי מלחמות המהפכה הצרפתית. בש' 1795 תפסה משלחת-צי בריטית את קאפשטאדט, כדי להגן עליה מפני כבוש הצרפתים, לאחר שזו היתה תחנה חשובה מאד בדרך להודו. לאחר דין-ודברים קבע חוזה-השלום בפאריז שמושבת הכף תעבור לרשותה הגמורה של אנגליה, תמורת תשלום פצויים לוילהלם מאורניה. בשעה שנכבשה המושבה על-ידי אנגליה נמצאו בה בס"ה 26,000 אירופיים, בעקרם – בורים. אלה היו יוצאי הולנד שנתאחזו בדרום-אפריקה והתחילו קמעא-קמעא לחדור לפנים המדינה. לתוך ערבותיה הכבירות, ולדחוק את רגלי ההוטנטוטים, והבושמנים. בכל זאת היתה להם מלחמה קשה בבאנטוראסים הבאים מפאת מזרח. לפי ארחות חייהם היו "עם לבדד ישכון", ובעקשנות יתרה שמרו על טיבם, שפתם – ניב הולנדי שכבר רחק הרבה משפת הספרות ההולנדית – והפרוטסטנטיות המיוחדת שלהם.

הנגוד שבין האנגלים והבורים התחיל בולט מלכתחלה. התנהגות המיסיונרים האנגליים והתערבותם בסדר היחסים עם יליד המקום הרגיזה את הבורים עד מאד. אחדים ממנהיגי הבורים, שסרבו להשמע לשלטון, נדונו למיתה בש' 1815, ודבר זה לבה עוד יותר את אש ההתמרמרות. קביעת האנגלית כשפה רשמית, שנויים מכריעים בטיב ההנהלה העצמית הישנה של קאפשטאדט, בטול המטבע ההולנדי הישן, – כל זה הלעיב ופגע ברגשותיהם השמרניים של אוכלוסי הבורים. ויש לציין שזרם ההגירה הבריטית עוד היה אז רפה מאד. אך עם גמר המלחמה התחילו בלונדון לגייס אמצעים כספיים, כדי להקל את אפשרות ההגירה למושבת הכף. התישבות נכרת חלה בש' 1820: עפ"י הצעת לורד טשארלס סומרסט הובאו בשנה ההיא לדרום-אפריקה 5000 מהגרים בריטיים. התישבותם נעשתה באזורים המזרחיים, בסביבת גראהאמסטון ופורט אלישבע, על חשבון המלוכה. על הישובים הללו, שנוסדו בקרבת "הגבול" המזרחי, הוטל לעמוד במלחמה קשה בשנים הראשונות. ביחוד גדלה הסכנה, שנשקפה להם מההתנפלויות התדירות של הקאפרים. כדי להדוף את הסכנה הזאת נתגיסו בתחלה חיילים בריטיים על-ידי השלטון, ובראשו – המושל קאתקארט. בשנים שלאחר כך נתגייסו לצבא הבריטי גם גרמנים, שנשלחו למחוזות אלה ונושבו שם בתורת חיל-הספר. אולם אחרי כל אלה היתה התקדמות ההתישבות הבריטית בדרום-אפריקה אטית מאד.

הנה כי כן, במשך עשרות-שנים מעטות, התחילה להתרקם בלאט, הרחק משאון הרגשנות הפוליטית, תנועה חדשה של הגירה מאירופה והתישבות במערב התיכוני של ארצות-הברית, בקאנאדה, אוסטראליה ודרום-אפריקה. וכל זה – בשעה שהעולם כולו עוד היה מושפע מהרושם האדיר של נתוק המושבות האמריקניות מאנגליה. בשעה שרעיונות המהפכה הצרפתית היו מנסרים בעולם יחד עם ספרי הפילוסופים וצבאות נאפוליאון, ובשעה שדעת-הקהל באירופה התחילה בכלל להתרחק מעניני ההתפשטות הקולוניאלית, כי אבדה אמונתה בתועלת הכובשים הקולוניאליים מעבר לים, לאחר שתקוה חדשה התחילה לפעם אותה, תקוה לשלטון-עד של חופש המסחר ולליבראליות כלכלית.

בשנת 1815 היתה כבר ההתישבות החדשה,עד המיסיסיפי והאגמים הגדולים, טבועה על יסודות מוצקים, וקוי האימפריה הבריטית השניה מתחילים להסתמן ברור, פחות או יותר.

הערות שולים

1. Imlay’ Description of Western Territory, P. 150-53.
2. מפרץ על יד סידניי.