תולדות ההתישבות בעולם/ההתישבות בראשית ימי הרכושנות/יא

יא עריכה

הפוליטיקה הקולוניאלית של ספרד ופורטוגליה בתקופה ההיא היתה מכוונת אך ורק לתועלתן של ארצות המטרופולין. את רעיון המונופולין שאפו להגשים בעזרת גזרות חמורות. תקנות דרקוניות הותקנו כנגד סחורות זרות ונוסעים זרים. אניות זרות, שנמצאו במימי ספרד, טובעו בים, ואם עלו ליבשה מלחים נכרים – נדונו למות או לעבודת-פרך במכרות. אף שיטת-הייצור במושבות היתה משועבדת כולה לעניני הארץ הישבנית. ענפי-משק, שהיתה צפויה בהם סכנת התחרות לתוצרת הפירינאית, נעקרו מן השורש. כן אסרה, למשל, ספרד את תעשית היין והשמן במושבותיה, כדי להגן על תוצרת ארצה. דבר מונופולין-הכספית של ספרד צוין כבר לעיל.

והוא הדבר בברזיליה הפורטוגיזית. מיד לאחר שהורגשה סכנת התחרות מצד היין הקולוניאלי – אסרה פורטוגליה לגדל גפנים בברזיליה. וכן נאסר גדולם של עצי שמן ותות. פרט מעניין: אף מלאכת הדפוס נאסרה, שלא להתחרות בתעשית-הדפוס שהתחילה אז מתפתחת בפורטוגליה.

הפוליטיקה הקולוניאלית המונופולית הביאה בלי ספק ברכה רבה למשק הספרדי והפורטוגיזי, וביחוד – בשני הדורות הראשונים. לא בכדי עוררו ליסבון וסווילה את קנאת יריביהן, וביחוד – את קנאת הקהיליות המסחריות של איטליה, אשר נמצאו אז במזל ירידה. הקנאה הגיעה לידי כך, שהתחילו זוממים תכניות על חפירת תעלה בסואץ. בשנת 1500 חשבו בויניציה על תכנית רדיקלית זו, והממשלה צרפה אפילו המלצה לתכנית זו שהותקנה ע"י פרנצסקו טלדי ונשלחה על ידה אל השולטן המצרי בש' 1504. אולם אח"כ נמלכה וחזרה מדעתה, כי (חששה שהשולטן יראה בהצעה זו רק אגואיזם ותו לא).

מכל מקום ברור שבמחצית הראשונה של המאה ה-16 גדל בהרבה עשרן של ארצות הפירינאים. על כך יעיד גם רבוי ההכנסות של מס הייצור, בה בשעה שדרגת המס לא נשתנתה במשך תקופה ארוכה. מש' 1520 ועד 1550, כלומר במשך 30 שנה, עלה מספרם של פועלי האריג והמשי בטולידה פי חמשה: מ-10,000 עד 50,000. גם אכספורט התוצרת המעובדת למושבות הלך וגדל. החקלאות נהנתה מעלית מחירי התבואה, כי כוח הקניה של השוק העירוני הך וגבר, ובית-קבולו נתרחב. יותר מכל נפתח, כמובן, בנין האניות, ומיד לאחר גלוי אמריקה הוצאו חוקים מיוחדים לעדוד בנין האוניות. לספינות בעלות בית-קבול גדול ביותר נקצבו פרסים מיוחדים. תוצאת הדבר היתה שבשנת 1586, שתי שנים לפני אבדן ה(ארמדה) (מפלת חצי הספרדי ליד קאלה), היה הצי הספרדי חזק ונורא על סביביו. ברשותו נמצאו למעלה מארבע מאות אניות, שהיו מפליגות למערב-הודו ולמכסיקו. ומלבד זה נמצאו במחוזות הבאסקים למעלה ממאתים סירות לשם דיוג בניו-פאונדלנד.

אם נסקור את ההתפתחות הכללית של משקי ספרד ופורטוגליה במאה ה-16, נצטרך בכ"ז להודות שרק מעמדות בודדים, – כגון סוחרי ליסבון וסווילה, בעלי מכרות הכסף והימאים – עשו הון רב.

ואולם המשק העממי בכללו נתפתח יותר בארצות אחרות, שהתקדמותן הרכושנית היתה מהירה ומבוססת יותר, – למרות שפעת הכסף והזהב אשר זרמו לארצות הפירינאים במאה ה-16. הארצות האחרות – ובעיקר הולנד ואנגליה – ידעו לא רק למשוך לתוכן חלק הגון מאוצרות המתכות היקרות אשר מעבר לים, כי אם גם לעלות מעלה מעלה בסולם ההתפתחות הרכושנית. סוף-דבר שמרכז הכובד של התפתחות זו הוסח מים התיכון לפאתי צפונית-מערבית של אירופה.

פרוצס זה מתגלה בכמה וכמה דרכים: א) קודם-כל – במסחר הישר עם ספרד ופורטוגליה. המשק העממי בארצות הפירינאים התחיל מפגר בהתפתחותו, ובשום שדה-עבודה לא התאים לדרישות הייצור הבאות בעקב ההתפתחות, ולפיכך הלך וגדל הצורך בהבאת סחורות מחו"ל. מסחר האימפורט מתפתח אפוא עוד באמצע המאה ה-16, והוא עולה ופורח במשך מאתים השנים שלאחריה. וכשהתוצרת החקלאית בספרד לא הספיקה עוד כדי צרכי האוכלוסין שנתרבו, והמחסור בתבואות גרם לעלית המחירים – מבקשת תחילה המדינה לפתור את הבעיה בדרך לא נכונה. היא זוקפת את התיקרות החבואות לחובת הספסרות מקרב היצרנים והסוחרים, ומנסה להלחם בתופעה זו ע"י קביעת מחירים מסוימים לתוצרת החקלאות. גדול התבואות נתמעט ע"כ עוד יותר, וסוף דבר שאף בימי מלחמת השחרור של הולנד והתקוממותה כנגד ספרד – היתה מדינה זו, שרתי באמריקה, צפויה לסכנת רעב, כאשר לא הגיעו אניות התבואה מאנטוורפן.

גם את החמרים שנדרשו לבנין אניות צריך היה להביא מחו"ל. ואף אלה – מהולנד בעיקר. חמרים אלה היו: עצים, קלעים וחבלים או החומר הגלמי לעשייתם (פשתן, קנבוס וכו'), עגנים, שלשלאות, מסמרים, חוטי-ברזל, עטרן וזפת. על הרווחים הרבים שהפיקו האימפורטרים מהבאת החמרים הללו, – תעיד, למשל, עובדה זו, שעוד במאה ה-16 (בלע) בנינה של אניה אחת ("Henry grace a Dieu") חמשים ושש טונות של ברזל ו-3739 טונות עצים. על כמות החבלים והקלעים שנדרשו לבנין אניה במאה ה-16 מספר י. מארפרגר (בעל בימ"ס לאריגים): לאניה אחת שנבנתה בש' 1565 נדרשו 1140 צנטנר. האניה (טריאומף), שנבנתה גם היא במאה ה-16, (בלעה) עצים לבנינה בסכום 1200 לי"ש, בה בשעה שכל האניה עלתה ב-3800 לי"ש.

ב) דרך המסחר עם המושבות באמצעות הארץ הישבנית, גם בדרך זו משכו כנראה ההולנדים לרשותם את עיקר המלקוח של המתכות היקרות. הם שלחו לספרד את סחורותיהם, או את הסחורות אשר קנו, ושם נשלחו למושבות כתוצרת ספרד. כל מטען של סחורות הולנדיות, שנשלחו להודו באניה ספרדית, היה מכניס להולנדים כחמשה מיליונים פלורין, וכסכום הזה היו מקבלים גם ממכירת סחורותיהן בקאדיס. בעקבות ההולנדים מתחילים ללכת גם הצרפתים והאנגלים, ומלבד זה היו צרפת ואנגליה גם ארצות ההספקה העקרית לסחורות שהובאו להולנד לשם מכירה בחו"ל.

ג) בדרך הברחת-מכס במסחר עם מושבות ספרד ופורטוגליה. השאלה איזה מסחר מכניס רווחים יותר – זה שהחוק מתירו או זה שהוא אוסרו – היתה שנויה במחלוקת בין המומחים במשך תקופה ארוכה, – משום שקדמה תמיד מבחינת זמן למסחר המותר. יריבי ספרד ופורטוגליה הקימו להם אפילו מרכזים אסטרטגיים למסחר-שבהברחה. להולנדים שמשה קוראקאו מרכז כזה, לאנגלים – אחדים מאיי מערב-הודו, ואח"כ – גם אחוזותיהם בצפון אמריקה. יאמייקה בלבד הכניסה לאנגליה מהברחת המכס, במסחרה עם אמריקה הספרדית, קרוב לששה מיליונים פזות בשנה (34 מיליון שילינג).

ד) בדרך הובלת משאות מעבר לים. הובלה זו העסיקה יותר ויותר אניות-מסחר הולנדיות ואנגליות, ובמקצת גם צרפתיות; להגנתן נשלחו תמיד אניות-מלחמה ללוותן. לאחר שהשמידו האנגלים את הצי הספרדי – ניטלה מארצות הפירינאים כל יכולת של התחרות בהובלת משאות. גם ביחסי המסחר שבין ספרד-פורטוגליה (אשר נתאחדו בש' 1580) וחופי הולנד ואנגליה. גם בהובלת סחורה למושבות – הוכרחו ארצות הפירינאים להזקק יותר ויותר לאניות זרות, אמנם לפעמים היו מפליגות בדגל ספרדי. לפיכך נתפתח מאד בנין האניות בארצות אירופה הצפונית-מערבית. באנגליה, למשל, נמצאו בש' 1554 עשרים ותשע אניות-מלחמה, בש' 1555 – שלשים ושמונה, בש' 1557 – שלשים ושתים. בס"ה נבנו באנגליה 142 אניות-מלחמה מש' 1559 ועד 1580, ובמשך כ"ב השנים שלאח"כ (מש' 1581 עד 1602) נבנו שם 362 אניות-מלחמה, בדבר גודל הצי המסחרי של אירופה בסוף המאה ה-17 מביא Petty מספרים שבאומדנה, שאולי אינם מדויקים ביותר אבל הם מציינים את הקוים היסודיים של ההתפתחות הכללית. לפי אומדנה זו היה בית קבולו של הצי ההולנדי בימים ההם 900,000 טונה, של האנגלי – 250,000 טונה, של ספרד, פורטוגליה ואיטליה יחד – 250,000 טונה. הצי המסחרי של כל אירופה היה לו בית-קבול של 2,000,000 טונה בערך.

ה) בדרך של הוצאות-הממלכה בחו"ל, קנית נשק ומלבושים לצבא, תשלומי רבית ע"ח החוב הממלכתי והמשכורת לחיילים הנכרים ולצבא ההאבסבורגי שנלחם אז בכל החזית האירופית. סעיף ההוצאות ההלו גדל מאד, בגלל ההסתבכויות התמידיות של הכתר הספרדי ותכניות השררה של קרל ופיליפ. ההוצאות נתרבו עד כדי כך, שאפילו הזרם הרב של כסף וזהב מהמושבות וגם הגדלת המסים במדינה גופה – לא יכלו לעצור את ירידת האוצר הממשלתי. בתקציב המלוכה הספרדית היה תמיד גרעון, ובימי פרדיננד הקתולי הגיע הגרעון לשעור כזה שתשלום הרבית בלע סכומים עצומים, ואלה זרמו עפ"י רוב להולנד, וגם לגינואה ולויניציה. בש' 1575 ראתה הממשלה הכרח לעצמה להפחית על דעתה את שער הרבית של חוב המלוכה. הדבר גרם נזק לבעלי-הון הרבים בחו"ל, שהיו מלקוחות הסוחרים הספרדיים. מובן שהם לא טמנו ידם בצלחת והתחילו נפרעים ע"י זה שנמנעו מלסלק את חובותיהם לאנשי מסחרם בספרד. סוף-דבר שהמשק העממי בספרד הפסיד יותר ממה שהרויחה ע"י הפחתת שער הרבית.

את הנזק היו מביאים עפ"ר מאיטליה, תחמושת לצבא – מאנגליה ומדרום גרמניה. ההולנדים היו בדרך כלל המתווכים במסחר זה.

התוצאה הכללית של ההתפשטות הקולוניאלית בראשית ההתפתחות הרכושנית מותנית א"כ ע"י זרם המתכות היקרות, אשר יצר מרכזים חדשים לצבירת הון, שמש לכסוי ההוצאות של המסחר עם הודו, סין ואיי המולוקים, והמריץ במידה רבה את ההתפתחות הרכושנית של ארצות אירופה. אולם המעצמות הישבניות של התקופה ההיא, – ספרד ופורטוגליה, – לא תפסו בכל ההתפחות הזאת אלא תפקיד של תחנות-בינים. את פרי הכבושים ומסעי-הפלאים לארצות המזרח – קצרו הסוחרים הפרוטסטנטיים המתונים, והזהובים שנעשו אולי מזהב האוצרות של מונטזומה – מצאו את מנוחתם בכיסי הבנקאים של לונדון ואמשטרדם. אחד הבקיאים במסחר ספרד-הולנד סבור, שמחסר זה היה המקור העיקרי לכל מחזור הכסף והזהב של הולנד במאה הי"ח. ואשר למחזור הזהב באנגליה – הנה לפי סברה כללית היה מקורו העיקרי פורטוגליה ומושבותיה האפריקניות. וכן יעיד השם (גויניאה) שהיה נהוג אז במקום ליטרא שטרלינג. במשך מאה שנים, מש' 1558 ועד 1658, הוצקו באנגליה (לפי הרגיסטר של אוצר הממלכה) 16,109,475 לי"ש במטבעות כסף ו-3,723,000 לי"ש בזהב. ואולם גדול לאין ערוך מזה הוא ההון אשר זרם לאנגליה מספרד ופורטוגליה. יש בידנו מספרים מדויקים בענין זה על תקופה מאוחרת (מש' 1700 עד 1780). לפיהם היה העודף-במזומנים של מסחר אנגליה

עם ספרד – – 25 מיליון לי"ש

עם פורטוגל – 45 מיליון לי"ש

עם הולנד – 116 מיליון לי"ש

עם אפריקה – 20 מיליון לי"ש ויותר.

בשעה איפוא שליסבון, מדריד וסוויליה נהנו מזיו כבושיהן מעבר-לים ואוצרותיהן העשירים, בשעה שהולנד עולה כפורחת בסולם הכלכלי והפוליטי, בזכות מסחרה ואניותיה – הנה באנגליה מניחה התפתחות זו את אבני היסוד לבנין התעשיה. במשך התקופה הנ"ל עולה אנגליה לאט-לאט למדרגה העליונה בהתפתחות-הייצור הרכושנית, אעפ"י שזמן רב עוד נופלת היא מהולנד במובן העושר החיצוני, אינה מגיעה למעלת ספרד מבחינת הערך הפוליטי והתפארת האריסטוקרטית, ואף לא למעלת ויניציה וגינואה מבחינת אורחות החיים ומסורת שלטון.