תולדות ההתישבות בעולם/ההתישבות בראשית ימי הרכושנות/י

י

מתוך סקירתנו זו, על ראשית הקולוניזציה ומהותה בקשר עם המשק האירופי, נקל להבין כמה יש מן העוות בשיטות שונות, שבנו היסטוריונים וגיאוגרפים רבים על יסוד דוקטרינות, וכמה מוטעות הן המסקנות שהוסקו מהשיטות הללו. הסוציאליטס הרדיקלי Horabin, בספרו (קצור תולדות הקיסרות הבריטית), מבקש להוכיח שההתפשטות הקולוניאלית לא הביא העמה שום הטבה לתנאי חייהם של הפועלים. הוא מציין שבראשית ההתישבות, בתקופה הגדולה של ההתפשטות הראשונה, לא עלה שכר הפועל אף כל-שהוא. בראשית המאה ה-16 השתכר בעל-מלאכה 3 שילינגים לשבוע, בה בשעה שמחיר רביעית הטונה חטים היה 4 שילינגים. בש' 1533 היה שכרו 4 שילינגים, ואולם מחיר החטים עלה ל – 72/3 שילינג, בש' 1564 – ½4 שילינג שכר עבודה לעומת ¾19 שילינג מחיר חטים, בש' 1610 – 5 שילינג שכר עבודה לעומת 40 שילינג מחיר חטים. נמצא שתנאי העבודה הלכו והחמירו, למרות ההתפשטות הקולוניאלית. העבודה כשלעצמה – יתכן שנכונה היא, כי התפקיד האוביקטיבי שעלה בחלקה של הפעולה הקולוניאלית בראשית הרכושנות, היה אחר לגמרי, ולא יכול להשפיע באופן ישר על מצב הפועלים ובעלי המלאכה באירופה. בדרך כזו יכול Horabin לטעון, למשל, שהתפתחות חרושת הרדיו באמריקה לא הפחיתה אף במידה כל-שהיא את תמותת התינוקות בהודו. ערך ההתישבות באותה התקופה לגבי המשק האירופי היה קודם-כל בשאיבת אוצרות של מתכות יקרות ובהזרמתם דרך ספרד ופורטוגליה לצנורות המשק האירופי; שנית – זו פתחה את סחר אירופה בתוצרת המותרת של הודו ואיי המולוקים; שלישית – יסדה במקומות מסוימים באירופה מרכזים חדשים לכוח-קניה והצטברות רכוז. ומלבד זה הצטיינה גם בהרבה השפעות אחרות שכבר צוינו לעיל (ממכר הכושים משק המטעים, האכספורט למושבות אמריקה וכד'). התפקידים והתוצאות הללו של ראשית התנועה הקולוניאלית נגעו באופן ישר רק בחוגים מצומצמים של צרכנים וסוחרים, מבני (השכבות העליונות). טופס ההתישבות בכל גלוייה היה מותאם לאלה בדיוק, ולא יתכן לצפות ממנה לתוצאות שבין כה וכה לא יכלה להביאן לעולם. וכן לא תתכן השיטה הגיאוגרפית של Demangeon המציין את אופי ההתפשטות הקולוניאלית הבריטית לפי סימנים חיצוניים בלבד (עמ' 106):

"בחוש הבטוח של יושבי-איים מבקשים הסוחרים והמתישבים של בריטניה להאחז באדמת איים, חצאי-איים ושאר מוקמות לחוף ימים. ההתפשטות לפאת ארצות-יבשת מתחילה רק כעבור זמן רב. במשך תקופה ארוכה שכנה הממלכה על חוף הים הבלבד. קנינה הראשון שרכשה במאה ה-17 היה אי יאמייקה, – ובמאה ה-18 – חצי-אי גיבראלטאר".

ואמנם אם נדמה את המפה הגיאוגרפית של מדינה ישבנית בראשית הרכושנות לעומת מפה קולוניאלית מודרנית – יתבלט מיד שבתקופה הראשונה היו צבעי השלטון הישבני מכסים רק שטחים הסמוכים לחוף ים, איים, נמלים וכדו'. ואילו במאה ה-19 התחילו השלטונות הישבניים למשוך לרשותם חלקי יבשה שלמים, (הינטרלאנדים) ואזורי השפעה גדולים. אולם דבר זה אין לזקפו ע"י התנאים הגיאוגרפיים או החוש של שוכני איים, כי אם שוב ע"ח התפקידים שנכונו לתנועה הקולוניאלית בראשית צמיחת הרכושנות. בימים ההם לא נדרשו לתנועה זו אלא מרכזים מסחריים על חוף הים, מקום שם אפשר לבוא במסחר-חליפין עם ילידי המקום, בעלי סחורות-המזרח היקרות, וכיון שמסחר זה כרוך בסכנות – הוה אומר שיש צורך בהגנת צבא בשביל המסחר, לאמר לא רק תחנת מסחר אלא גם מצודות. וכיון שהתפשטות הקולוניאלית של המעצמות הקתוליות נמצאת אז במזל של תעמולה נוצרית, נמצא שיש להקים גם מוסד מיסיוני. וכיון שהנסיעה מאירופה על פני האוקינוס היתה בימים ההם ארוכה ביותר – מסתבר שיש להקים בדרך תחנות-בינים אחדות, ולצייד גם אותן בכוחות-צבא ובכנסיות או מנזרים. ברם כל זה – כשם שהוא נחוץ לאנגלים שוכני-האיים, כן נחוץ הוא גם לתושבי-הרים מן הפיריניאים, או לאנשי השפלה בהולנד, או לצרפתים וכו'. סוג ההתישבות הפורטוגייזת, שנשענה על תגליות דה-גאמה, הוא אופייני ביותר לתנועה הקולוניאלית של אותם הימים, והוא גם מתאים בשלמותו לתאור הרציונלי הניתן בזה. מה שנוסע ע"י הישבנים באפריקה ובהודו – לא היה סוף-סוף אלא שרשרת של לשכות-מסחר. מקומות הספקה ומחסני סחורות, שהיו מוגנים ע"י מצודות וכרוכים בהתישבות מיסיונית, חופי אפריקה, שלא היו אלא תחנה בדרך להודו ולאיי המולוקים, נכבשו מהר והותקנו לתפקידם על רגל אחת. לפעלים אל היו מישבים שם אנשים כלל, כי אם מסתפקים בהבאת בהמות-בית, כגון חזירים ועזים שהיו פרים ורבים ומשמשים אח"כ, כעבור שנים מעטות, צידה לאניות בדרכן. גם ההתישבות בקצה הדרומה של אפריקה לא באה בתחילה אלא לשמש מקום חניה לאניות בדרכן למזרח-הודו.

שרידים מענינים מן הכבושים הראשונים של הפורטוגיזים נשתמרו לאורך החוק האפריקני. ליבינגסטון מצא במסעותיו חורבות של בנינים גדולים, מיסודם של הישועים והבנדיקטינים השחורים. בש' 1893 גילו על חוף מפרץ התנינים עמוד-שלטים פורטוגיזי, מצבת זכרון לשלטון המדינה, ועליה רשום Dego Cao. ברי שבקשר עם מסחרה אל הודו נאלצה פורטוגליה לפתח כחות-צבא ביבשה ובים, במידה שלא עלתה כלל על דעתה מתחילה. יסוד השלטון הצבאי נועד קודם-כל להשיג את המטרות הבאות: נסיכי הילידים, שהתנגדו לחדירת האירופאים וחששו לבוא אתם בברית ולהתקשר עמהם בחוזי מסחר – צריך היה להכניעם או להכריחם לפחות שיסכימו לעסק המסחר; צריך היה לשמור על הדרך להודו מחדירת מתחרים נכרים; לטהר את הימים, ואת האוקינוס ההודי בעיקר, מסוחרים ערביים, מפירטים ושודדים. אם נשים אל לב מה רבים היו הקושיים והמכשולים, מפאת המרחקים הגדולים, האקלים והשונאים – נשתומם ממש על כשרון החיל והארגון מצד הפורטוגיזים, ובעיקר מצד האדמירלים הגדולים – d’Albuquerque ו – Almeida – שידעו להתגבר על המכשולים שבדרכם. לא עבור אלא עשרים שנה לפעולות התנועה הקולוניאלית – ועמדת פורטוגליה באסיה נתבצרה לבלי המוט. מחופי מלאקה, זה מקום הפגישה בין סוחרי הודו וסין, ועד ערב–הוקמו הרבה מבצרים. מסקאט' בפאת דרומית-מזרחית של ערב, והאי סוקוטרה – שמרו על המבואות החשובים ביותר למפרץ הפרסי ולים-סוף. שורת תחנות אפריקניות, כמלינדה ומוזאמביק במזרח, סנט-פאולו-די-לואנדו במערב – שמשו מבטח לאניות בשובן לאירופה. אף עד המזרח הרחוק, עד איי סונדה ועד סין, הגיעו הפורטוגיזים. אולם ככל אשר הרחיקו מזרחה – כן היה שלטונם שם רופף ביותר. במזרח הרחוק, ואפילו בחוף בלבלד, לא הגיעו מעולם לידי שלטון פוליטי. באיי סונדה לא היו הפורטוגיזים אלא בבחינת סוחרים נסבלים, ומסין אף גורשו (בש' 1523), לאחר שהתחילו להבליט סימני השתררות. אפס כי אז השיגו זכות התישבות במקאו, וגם בצרו את המקום הזה ועשוהו לנקודת-משען במסחרם עם יפן. השלטון הממשי של הפורטוגיזים במושבותיהם מעבר לים היה בידי מושל עליון או משנה-למלך. הלה עמד בראש הממשלה הצבאית וגם האזרחית, מינה את הפקידים המקומיים והכריע בגזר דינו לחיים ולמות. כדי להגביל את תאות השררה של שליטים אלה ולהבטיח את כוח הכתר הפורטוגיזי, הונהגו אחר מות אלבוקרק חלפוי-גברא, בנוגע למשנים-למלך ופקידיהם, אחת לשלש שנים. אולם דבר זה לא פעל את הפעולה המבוקשת, כי בהשפעתו נתרפו הפקידים הפורטוגיזים בעבודתם, ולא עוד אלא שכל אחד השתדל לנצח לטובתו כמה שאפשר את ימי-כהונתו הקצרים ולצבור הון. וכיון שהפקידים האזרחים והצבאיים רשאים היו להשתתף בעסקי-מסחר הקולוניאליים – צצו לרוב עסקי מונופולין פרטיים, שכל עצם קיומם לא נועד אלא להעשיר את הפקידות. מעילות מכל המינים, שוחד ועברינות – ציינו את כל תקופות השלטון הפורטוגיזי במושבות.

הפעולה הקולוניאלית של הכנסיה בגבולות ממלת פורטוגליה נמסרה בתחילה לדומיניקאנים ולפרנציסקנים, ואח"כ – משנת 1542 ואילך – לישועים. גוא' המרכז המנזרי והפוליטי, נעשה מקום מושב החשמן העליון, ומספר המנזרים באפריקה ובאסיה עלה במהרה למאות.

ואולם עם כל הלבטים, שנפלו בחלקה של פורטוגליה הישבנית בימים ההם, יש לציין את העובדה, שמדינה זו היתה דוקא המעצמה הישבנית שהצליחה ביותר ועררה קנאת רבים. אין כל טעם להטיף מסור ולעשות את הפעולה הקולוניאלית של ספרד בבחינת מופת לפורטוגליה (כשם שעושה ולאנטין בספרו, עמ' 41). העושה כן הופך את האונס לצדקה. מה שנבצר מספרד – עלה בחלקה של פורטוגליה: גלוי הדרך להודו ולסין וקביעת קשר ישר עם סחר המזרח. והן למטרה זו נועדה לא רק נסיעת קולומבוס; כמה וכמה נסיעות מאוחרות, כגון של פינדה ואסטאבאן גומז, נועדו אף הן לכך. רק לאחר שנאלצה ספרד לוותר על המטרה הזאת (ולהסתפק) בנחלה (הדלה) שנפלה בחלקה, – והיא אמריקה, – נאלצה, כמובן, לשנות את צורות התישבותה בהתאם לתנאים החדשים. מתחילה בקש ודאי קולומבוס לעשות כמעשה פורטוגליה. מאידך גיסא הוכרחו גם הפורטוגיזים לשנות ממה שעלה תחילה במחשבתם ולהסתגל גם הם לשנויי התנאים, לאחר שנתבררה להם (האכזבה) שנפלה בחלקם: ארץ ברזיליה. בארץ זו חיקו הפורטוגיזים את הספרדים.

העובדות הללו מפיצות אור על הקשר שבין טפוס ההתישבות ותנאיה האובייקטיביים. התאמת הצורות של ההתישבות הספרדית לתנאים האובייקטיביים של אזורי שלטונה באמריקה – מתגלה בהעברת צורות-השלטון הסוציאליות של אירופה – בראש וראשונה של ספרד, כמובן – לאמריקה. חלוקת הקרקע נעשית לפי הסדר הפיאודלי. מנהיגי המסעות לשם תגליות ושלל – נעשים שליטים פיאודליים מטעם הכתר הספרדי, והם נשבעים לו שבועת-אמונים; מזכותם היה לחלק קרקעות לאנשיהם, קצינים וחיילים של קבוצות-כבוש, ולחייבם בשכר זה בשבועת-אמונים. ואם אמנם הוכנסו אי-אלו שנויים במסורת האירופית לגבי הארץ החדשה (למשל: בנגוד למקובל באירופה בימי הבינים, לא היו השליטים הפיאודליים באמריקה רשאים לעשות דין באנשיהם)– הנה יסודות המסורת האירופית לא נפגעו עוד ע"י זה. עם גמר תקופת הכבושים והעברת זכויות הכובשים לרשות הכתר – נוצרת שיטת Encomienda, שאף היא לא היתה אלא נצר השיטה הפיאודלית. עפ"י השיטה החדשה חולקו ילידי הכפרים בין אריסי הכתר (ואסאלים) וכפו אותם להשתעבד להם ולעבוד עבודת-חובה. חלוקת הקרקעות ל-(אנקומנדרים) היתה כרוכה איפוא בשכנות של כפרי-פועלים הינדיים. ה(אנקומנדרו) היה מקבל מאת הכפריים גם מסים, וביחוד – מס המעשר, וחלק הגון מהכנסה זו היה משמש לטובתו הוא. בשכר זה הוטלו עליו גם חובות הגנה לגבי הכפריים. חובתו היה לחנך את ההינדים הסרים למשמעתו ולהביאם תחת כנפי הנצרות. אסור היה לו לנשלם מהאדמה ולמכרם. כדוגמת הנהוג באירופה – נגזרה על ההינדים החייבים במסים שורה של עבודות-חובה.

ליד ה(אנקומינדה) היו קיימים גם שרותים שונים בשאר ענפי הכלכלה, כגון: סבלנות, הובלה ושרות לצרכי האניות. על הנזקים הקשים שהביאה שיטה זו להתפתחות ילידיה מקום – מעידים לא רק לאס-קאזאס מבחינת התקופה הקדומה, והרשימות המפורסמות מאת ג'ואן ואלוא (Noticia Secretas de Peru) מבחינת תקופה מאוחרת יותר, כי אם גם הכרוניקה המצוירת של ההינדי גואמן פומה, שעובדה זה לא כבר. זאת היא אחת התעודות שיצאו מידי ילידים. בעצם אנו רואים בה לאור התמונות, מהדברות בעדן, מה שכבר נאמר ע"י האירופאים, שגינו את השיטה הנ"ל. בחלק השני של הכרוניקה אנו מוצאים, למשל, את האליגוריה הזאת: ההינדי מוקף אויבים מסביב, והוא כורע ברך לפניהם ומתחנן: (למען השם, אל תציגוני עירום מכל לבוש!) מצד אחד קופץ לעיו פוא, הוא ה(אנקומנדרו), דרקון – הקורגידור ועכבר-שדה – ראש-השבט ההינדי; מצד שני – יגואר, סמל (התיירים) הספרדים וארחי-פרחי, שעול – הכומר וחתול – הלבלר. וזו הכתובת הרשומה על התמונה: (החיות הללו, שאין יראת אלהים בלבן, פושטות את עורו של ההינדי המסכן, ואין תשועה).

וכשמתברר שהילידים אינם יכולים לשאת בעול הקשה של עבודות-כפיה והם נמקים בענים, מנסים תחילה לצאת למסעות חדשים כדי לצוד עבדים ולכפות על המחנה החדש את העבודה הקשה; סוף-דבר שפתרון השאלה בא עם ציד הכושים. הפורטוגיזים, שעמדו לפני שאלת הפתוח של ברזיליה, חיקו – כאמור – את מעשי הספרדים. הממשלה נתנה קונצסיות מיוחדות לאותם הפיאודלים אשר קבלו על עצמם לפתח שטח של 50 מיל לאורך החוף, הם וסביבתם. תמורת זאת קבל הפיאודל זכות לשליטה גמורה בנחלתו, ומבד זה נתנה לו זכות מונופולין בענפים אחדים רבי-הכנסות, כגון הדייג ועץ הבראזיל. הכרת שמר לעצמו את מרות המלכה, מכס האימפורט והאכספורט, מונופולין התמרוקים והתבלין, החומש שצריך להפריש מהמתכות היקרות לטובת המלך, והמעשר מכל שאר הסחורות. רק לאחר שנתברר כי רוב ה(דונאטורים) מחוסרים אמצעים הם מכדי הגשמת התפקיד שנטלו על עצמם, הוכרח המלך להתערב בדבר ולמנות נציבים ממלכתיים; הראשונים נתמנו בבהייה (בש' 1549) ובריו-די-זשאניירה (1565).

לעומת זאת מוצאים אנו גם באמריקה הספרדית שני (מודעים) ישנים מעולם המלוכה הקולוניאלית של פורטוגליה, והם – הצבא והמנזר. אשר לצבא – הנה ראתה גם ספרד, בתקופת התפשטותה באמריקה, כי זקוקה היא לחיל רב, במידה שלא עלתה כלל על דעתה מתחילה. הסבה לכך היתה קודם-כל ההתרחבות העצומה של שטחי-השלטון הספרדי, אשר התפשטו צפונה עד פלורידה והפריריות, ודרומה – עד טשילי פנימה. כל השטחים הללו זקוקים היו להגנה גם מפני התנפלויות ההינדים, וגם מחמת מזימות היריבים והזרים מיוצאי אירופה. לשם הגנה זו הוקמה לאורך (הגבול) הספרדי שורת מצודות, שהחיים בהן היו מלאי הרפתקאות. הקצינים היו בעלי המחסנים וממונים על הספקת המזונות, והחיילים – הם ונשיהם וטפם (תדיר – ממוצא הינדי) – היו משוטטים ביער כדי (להשלים) את מנת שכרם הזעום, שהיה למטה מהמינימום למחיתם.

ואשר לנזירים – הללו היו עוד בימים הראשונים גורם תקיף בחיי אמריקה הספרדית, וקנאותם בעשית נפשות לנצרות תפסה מקום חשוב בהתפשטות הקולוניאלית. היו גם עשרות כמרים, כגון אויזיביו קינו הישועי ופרנציסקו גארצס הפרנציסקאני, שהצטיינו בכשרונות של גבלנים (Frontiersmen). המיסיונים והמנזרים התפשטו מהר, ויחד עם החיילים חדרו פנימה לתוך הישימון. אולם היחסים בין (אנשי הרוח) ובין הרשות החילונית – לא היו תמיד חלקים וטובים. הסבה לכך – אותו הסכסוך שלא פסק במשך כל מאת השנים הראשונות להתישבות הספרדית: התחרות בין המושלים ובין המסיונים במשיכת הינדים לעבודת-כפיה. הסכסוך התבטא במחלוקת בין המושל ובין (הרועה) הרוחני בדבר זכויות השפוט. (הרועה) בהסתכמו על פקידות המלך ואגרות האפיפיור, דרש לעצמו זכויות בלתי-מוגבלות של שפוט-רוחני, ובכלל זה – כל המקרים הנוגעים לחברי האורדן וכל המשפטים שיש לראותם כשייכים לעניני הכנסיה וקדשיה. ולעומת זאת דחו המושלים את הדרישות הללו בעקשנות. סכסוך זה שבין הכמרים והשלטונות היה מעוטף לפעמים בטלית של אידיאולוגיה על הטפול בילידים, והוא אחד הקוים האופיניים לחיים החברתיים שבטח הגבולות של מושבות ספרד בימים ההם. בתקופה מאוחרת נתגלע הסכסוך במשפטים המפורסמים כנגד המושלים אגילאר ומנדיזאבאל, שנאשמו גם בעוון היותם, לפי השמועה, יהודים בסתר, אשר פגמו כמובן את (פעולות-הגאולה) של הכנסיה. במשך מאת השנים צמחה איפוא באמריקה הספרדית חברה מורכבת למדי, היא החברה האירופית הראשונה אשר נשתלה בקרקע החדש מעבר לים. הקוים העקריים שבה הוטבעו ע"י משטר-המלוכה הספרדי, עם השלטון הרחב וההשפעה הסוציאלית העצומה שהיו מסורים לרשות המושלים ויתר פקידי המלוכה. לפי מהותה היתה זו חברה פיאודלית, והשכבה הסוציאלית העליונה היתה מורכבת מ(אנקומנדרים) ובעלי-מכרות עשירים. כבסיס הרחב של הפירמידה הסוציאלית שמשו התושבים ההינדים. הללו, לפי החוק הספרדי ודיני הכנסיה, היו אמנם חפשים, אבל למעשה היו משועבדים מבחינה סוציאלית, ואף עבדים למחצה. ההתחתנות בהם – מותרת היתה, אבל מעולם לא נתן להם שויון-זכויות סוציאלי. ורק בבוא תחתם מחנות הכושים, נפרדו מסבלותם, וביחוד באיים.

מלבד שתי השכבות הנ"ל, העליונה ותחתונה, נמנו על החברה האמריקנית החדשה נזירים ומיסיונרים, חיילים והרפתקנים, גבלנים וערב-רב למינהו. ואולם מסביב למכרות-הכסף, וכן באותם המקומות שהיו בהם מים לרוב, כדי הפרית קרקע, התחילו צומחים נצני ישוב חקלאי. בש' 1598 מביא אתו הכובש ג'ואן-די-אונאטה, בדרכו צפונה, לא רק חילים, עדרי בקר וסוסים וכבודה של עגלות משא, כי אם גם מאה איש, – הם ומשפחותיהם, – שמטרת נסיעתם להתישב במכסיקו החדשה.