תולדות ההתישבות בעולם/ההתישבות בראשית ימי הרכושנות/ה
ה
עריכהואם ישאל השואל: כיצד משתקף כוון אוביקטיבי זה, של ראשית התנועה הקולוניאלית, בתודעת בני דורה, כלומר מהי (האידיאולוגיה) של ההתישבות באותה התקופה, – ספק גדול אם נמצא כאן יותר מאשר גרעון רציונאלי של אידיאולוגיה. גרעון רציונאלי כזה היתה, למשל, תפיסת קולומבוס בדבר הצורך בדרך-ים מערבית שעליה הסיק מתוך דמותה הכדורית של האדמה, אם כי לא מעט פעלו עליו גם נימוקים רומנטיים ומסתוריים. בכלל היה הכוון הרומנטי והמסתורי שליט ברוחות הזמן, ביחוד – ברוחות ההרפתקנים הנועזים ויורדי הים, המגלים והכובשים. וכל כמה שנדיר היה המגע האישי עם ארצות-הפלאים של אסיה, כן נתרחבה עטרת האגדות שהקיפה אותן. על פלאי המזרח מספר כבר בש' 1300 ג'ון מג'וינויל (Joinville), הביוגראף של המלך הצרפתי לואי התשיעי (הקדוש): מקור הפלאים הללו הוא גן-עדן של מטה, במקום מוצא הנילוס; הפירות של עצי העדן נפלו לתוך היאור ובדרך זו הגיעו לחוף מצרים, ושם נמשו מהמים. השולטן של בבל ניסה – לפי אחת האגדות – לחקור את אדמת-הנילוס העליונה, אולם המשלחת שנועדה לשם זה הוכרחה לחזור מדרכה, בגלל אשדות-המים העצומים וכל מיני מפלצות, – וכן הלכו האגדות ונתרבו בלי שעור. לא לחנם גרו הספרדים והפורטוגיזים כמה דורות בשכנות עם הערבים. ספורי מעשיות על באר-הנעורים, מי החיים, אילנות ופירות המשיבים לאדם את נעוריו, יצורי-פלאים כבספורי אלף לילה ולילה, – כל אלה היו בעיני אנשי הזמן ההוא כדברים חיים וקיימים. החלום על הרי זהב ואיי זההב היה חלום השעשועים של בני הדור. ומשנתגלו הארצות אשר מעבר לאוקינוס – התחילו הכל מאמצים את כוחותיהם כדי למצוא את (איי הזהב), ופעמים אף סבורים היו שאכן נמצאו כבר מעינות הזהב.
הר-הגעש מאסיה בניקאראגואה נחשב אז להר זהב, ואת לבת-האש הנוזלת מתוכו בקשו לשאוב בדליים, כי ע"כ חשבוה לזהב מותך, איי-האוצרות, ריקא-די-אורו וריקא-די-פלאטא, הרהיבו את דמיונם של הנוסעים מאה שנה ויותר. ועד בנסיעתו הראשונה קרא קולומבוס בקובה למקום אחד Val del Paraisu. וכאשר גילה, בנסיעתו השלישית את שפך האורינוקו, שב להאמין באגדה זו. ראה ראה שנהר גדול זה מולך את שפעת מימיו המתוקים לתוך הים. אולם תחת להסיק שהמים הללו נקוים מתוך שטח רחב-ידים, בא לידי מסקנה שמקורות הנהר נמצאים בגן-עדן, על הר גבוה, שגם מי המבול אליו לא יגיעו: הן לאחר עלה במזלו לגלות את הארץ המקווה, ברי שאלהים בחר בו להביא על ידו ברכה לעולם. הספרדים שבאו לאמריקה קראו לקצוי-ארץ אגדיים אלה בשם “Secretos de la tieira” (מסתרי העולם החדש). בעקב התשוקה הרבה למעין הנעורים, שבקשוהו בסביבות פלורידה, ולגבעת הנעורים המתחדשים של האצטקים, צמחה שורת מפעלים נהדרים ונועזים, הלא הם – (מסעי הדוראדו) (הזהב).
המעשה במלך (דוראדו) שהיה סך את בשרו מדי בקר בבקר ומפזר עליו אח"כ אבקת-זהב, עורר הרבה את הדמיון. רבים בקשו וחפשו את מקום כבודו: בסנטא-מארטה, בעמק אמזונה, בגויאנה ובמעינות פאראגויי, – אך לשוא. וולטר ראליי (Raleigh), אשר הגיע בש' 1595 לנהר אורינוקו, נמשך כמו ברוח קסמים לעיר-הפלאים מאנואה, שלפי השמועה נמצאה בפנים המדינה הטרופית.
על מורשת-האגדות הללו, שיצאו ממקור המוירים, בעיקרן, נוספה התלהבות מתוך בלדות-גבורים ורומנסים, שהיו נפוצים בימים ההם עד מאד. האבירים השפיעו הרבה על חייהם הרוחניים של העמים הליבריים בזמן ההוא. בש' 1508 הופיע בדפוס רומן-הגבורים הראשון של אמאדיס, ואחריו באו המון חקויים ורומנים כדוגמתו, שנפוצו במספר רב. כל העולם האגדי, האצילי והמזעזע הזה – נראה כדבר ודאי וקרוב בארצות-הכבוש שמעבר לים, והשפעת הספרות הנ"ל על שואפי-הרפתקאות של אותו הדור – גדולה היתה לאין שעור. יעידו על כך גם האיסורים שהוכרזו מבחינה זו: בש' 1543 צוה מלך ספרד לאסור את הבאת הספרים ממין זה לאמריקה. בש' 1555 קבעה אספת-הנבחרים בספרד שגם בספרד גופה לא יהא זכר לספרים הנ"ל, ודינם לשרפה.
על שני הגורמים הנ"ל – הדוראדו הדמיוני והצפיה למים מחדש, נעורים מזה, ורוח הכבוש והרומנטיקה האבירים מזה, – נוסף גורם שלישי והוא: הקנאות הנוצרית, השקידה הנמרצת לשאת את דבר האיונגליון לבין עובדי-האלילים, – גם זו מורשת רוחנית מימי מסעי הצלב ומלחמת המוירים. אידיאולוגיה של שליחות זו נראית לנו כיום מצד אחד כצביעות גמורה, כשקר מוסכם של תרבות הדור ההוא. אולם מצד שני יתכן בכ"ז שאין תפיסה כזו נכונה, אם נביא בחשבון את המושגים הדתיים שהיו שכיחים בימים ההם. אל נשכח, למשל, שאפילו החבורות הפראיות ביותר, שיצאו עם מנהיגם הקונקויסטדור למסעי כבוש והיו מרבים בפשעים ומעשי נבלה מנגד מצביאיהם, חבריהם ולידי המקום – אף אלה לא יצאו מעולם לדרכן בלא כומר, כי כל אחד מבני החבורה האמין בעומק לבו, שלאחר אמרו (ודוי) לפני מותו, ועוונותיו יכופרו לו ע"י הכומר, – מובטח הוא בחיי העולם הבא ובכניסה למלכות שמים. מכל מקום עובדה היא, שהאידיאולוגיה הרשמית לשאיפה הקולוניאלית של הדור היתה חדורה מאד אלמנטים מיסיוניים מסוג זה. כדי להוכח בדבר – אין לנו אלא לעיין בחוזים שנעשו ע"י פרדיננד ואיזלבה או המושלים האמריקניים. דוגמא נאה לכך הוא החוזה שבין המושל דיגו ולאסקז (Velasguez) ובין קורטז. סעיף א' של החוזה קובע שהטעם והתנאי העיקרי לעסק זה הוא – הפצת הדת הקתולית. גם שני הסעיפים שלאחריו מוסבים על עניני דת ומוסר; הסעיפים י"ב וי"ד – בעניני תשובה ונצרות.
מסמך אחד, שפרדריצי רואה אותו בצדק במסמך המתמיה ביותר בכל תקופת-הכבוש הספרדית, הוא הנקרא Requeriemento. על פי פקודת המלך צריך היה כל העומד בראש מסע-כבוש להקריא את התעודה הזאת באזני ההודים, – לפני היציאה למלחמה בילידי המקום, – בכל הטקס והחגיגיות הדרושים לפי הפורמליות הספרדית. מחבר המינפסט הוא ד"ר פאלאציוס רוביאוס, חבר המועצה ההודית. המניפסט המענין הזה מתחיל בתאור קצר של תולדות הבריאה עפ"י תורת משה וקבוע מיד שהאפיפיור מרומא הוא ראש ונשיא לכל המין האנושי, שנתפשט ונתרבה מאד במשך ימי קיומו של העולם (יותר מחמשת אלפים שנה). והנה, לאחר שאחד האפיפיורים הללו הנחיל את הארצות האמריקניות מתנת עולם למושלים הקתוליים של קסטיליה, על כן נדרשים התושבים בכל תוקף לציית ולהכנע. ואז מובטחים הם בכל אותם היתרונות העומדים להנאת הילדים, שכבר נענו לדרישה זו וקבלוה עליהם. וזה דבר האזהרה אשר בכרוז הנ"ל:
"ואם לא תעשו כדבר הזה, או אם ברוע לבכם תתמהמהו לבלי חוק, הריני מזהירכם שבעזרת השם אבוא בגבולכם בחזקה, בחיל צבאותי.. והבאתי אתכם בעולי, על אפכם ועל חמתכם, וסרתם למשמעת הכניסה והוד מלכותו... ועתה דעו, הזהרתיכם, כי כל הדם אשר ישפך וכל הנזקים אשר יבואו בגלל זאת – על ראשכם יחולו, ולא יובא אשם על הוד מלכותו ולא עלי ועל האצילים הבאים עמ"י.
נקל לשער את הצד המגוחך והאוילי שבהקראת כרוז כזה לפני פראים, שרואים אותם זו הפעם הראשונה, וכל מושג על השקפת-עולם אחרת או מהלך מחשבות אחר – אין להם. אולם הטעם והמניע העקרי לכרוז אשר כזה, מטרתו העקרית – שזו הושגה לגבי הכל, מהמלך ועד צעיר החיילים, – היתה שאיפת הכובשים להשתחרר מעקת המצפון, הנובעת מתוך הסתירה שבין האידיאולוגיה המיסיונית וההוי של הכיבוש.